[u]שמת לב לסתירה החזקה בדברייך[/u]
נניח אני צריכה מאיזשהי סיבה להיות בקשר מקצועי עם מישהו. אז אני אולי אתכתב איתו ואצור איתו קשר. אולי אפילו אציע לו חברות בפייסבוק. אבל אני לא אחשוב שמעכשיו הוא חבר שלי. הוא קולגה, זה הכל.
אם מישהו ישאל אותי איך לשפר את היחסים המקצועיים שלו עם מישהו אספר לו מה עבד בשבילי כשיצרתי קשרים מקצועיים, לא כשרציתי להעמיק את החברות עם חברת הילדות שלי...

יש דברים שאני לומדת בשביל השימושיות שלהם. שימושיות זה חשוב! ויש דברים שאני לומדת בשביל ההנאה שבלמידה. איפה הסתירה?

[u]נפלא.[/u]
איזה כיף שיש עם מי לשתף את זה ומבין. אני מרגישה קושי לחלק את היופי הזה עם אנשים שלא מבינים ולא רוצים להבין את הרעיון של חינוך חופשי.
זאת באמת חוויה מעניינת להסתכל על התהליך מהצד. @} .

אישה במסע
שמת לב לסתירה החזקה בדברייך.
לפני כמה ימים כתבת
_אבל שימושיות הייתה הסיבה הראשונה.
לכן התשובה שלי היא פרקטית. זו התשובה שלי גם כי זו הדרך שלי לקרוא, וזה רק הגיוני שככה אני אענה._
היום את כותבת
[u]אני רואה בזה למידה פחות... אמיתית._ … _למידה תלויה בדבר היא לא באמת למידה בעיניי.[/u]
האם עד כדי כך לא הבנתי את דברייך?

[u]יש לא מעט סיבות למדוע אנשים לומדים נושאים שונים.[/u]
נכון, אבל היחס שלי לזה הוא שונה. אני רואה בזה למידה פחות... אמיתית. כמו שאהבה תלויה בדבר היא לא אהבה אמיתית, כך למידה תלויה בדבר היא לא באמת למידה בעיניי. אומנם במציאות זה לא שחור לבן כמו שאני כותבת עכשיו, אבל אני מרגישה הבדל מהותי בין למידה שלמדתי למען הלמידה עצמה וסיפוק הסקרנות, לבין דברים שאני לומדת מסיבות פרקטיות כאלו ואחרות.

איזה יופי, אם ילדה. בזמנך.
אני רוצה להציע לכל מי שמחפשת ללמד את הילד הפרטי שלה קרא וכתוב פגישה חד פעמית, או שתי פגישות בהתאם לשאלות שהתעוררו, בהן אתן כלים יצירתיים מאוד ל- ללמד לאהוב לכתוב
למפגש יהיו מוזמנים אבאמא, או סבתאסבא, או אחים גדולים, מי שמתכוון להיות הדמות המכוונת לכתיבה וקריאה.
מי שמעוניינת, אנא סמסו לי, או כתבו בדף. זה יקרה בדאצ'ה בחיפה. 0549792504.

[u]היא כתבה שם של חברה דמיונית. חלק מהאותיות הן ציורים של דברים שהחברה אוהבת. לא חמוד?[/u]
נפלא.

[u]מה זה למידה אם לא סיפוק הסקרנות?[/u]
יש לא מעט סיבות למדוע אנשים לומדים נושאים שונים.

אפשר להתחיל בכלל עם הדוגמא שלך.
_בנוגע למטרה - אני זוכרת את עצמי (וגם כמה ילדים אחרים, אבל קודם כל את עצמי) לומדת לקרוא, ולכתוב. וזה היה מסיבות פרקטיות מאוד. הייתה גם סקרנות, בהחלט הייתה. וכל שאר הדברים שרשמת. אבל שימושיות הייתה הסיבה הראשונה.
לכן התשובה שלי היא פרקטית. זו התשובה שלי גם כי זו הדרך שלי לקרוא, וזה רק הגיוני שככה אני אענה._

יש אנשים שלומדים בשביל לספק את ההורים.
או כדי להשיג מקצוע שיעזור להשיג יותר הכנסה.
או כי רוצים למצוא את התרופה לסרטן.
או כי רוצים להגיע להארה.
יש המון סיבות.
וזה גורם לי לחשוב על הדוגמא שמביאה לי בתי. אני לא יודעת אם מה שהיא עושה זה למידה, או ששהיא מוצאת דרכים מעניינות להעביר את הרגע. היא אמנם עוד מאוד קטנה ואני מסוקרנת לראות לאן זה יתפתח ומה יתגלה בפני. האם זה ישאר אצלה ככה? או עד מתי זה ישאר ככה, לפני שמטרות והשלכות יכנסו ללקסיקון שלה.

[u]אם מעניין אותך, אמשיך לדווח[/u]
בהחלט מעניין. ומה זה למידה אם לא סיפוק הסקרנות?

אלאן.
תודה. אתפנה בהקדם לעבור על החוברת שלך.
[u]עם גרסה לחינוך ביתי[/u]
איזה יופי. נהדר.

[u]אם תרצי להיפגש אתי לפגישה אחת בסקייפ, אולי שתיים, ואוכל לרענן עבורך את נושא הניקוד ולהקל עליך להעביר את המידע לבתך, באופן הבהיר ביותר.[/u]
וואו, איזו הצעה.
אני מאוד מעוניינת, ומאוד מקווה להגיה לזה מתישהו. כרגע אני כל כך עמוסה, ואני בהפרש שעות גדול מישראל, ולא יודעת אם זה יוכל להסתדר.
@}

[u]לי נראה שאת שימרת את חדוות הלמידה שהרבה מבוגרים מאבדים, וזה שווה ממש.[/u]
אני חושבת שהסוד הוא לא לאבד את החדווה בחיים באופן כללי. הרצון ללמוד הוא רק חלק מהעניין.
אצל הילדה שלי אני לבנתיים אני מרגישה שזה משהו אחר לגמרי. אצלה זאת לא למידה, אלא נטו סיפוק הסקרנות.

[u]אני כנראה הייתי כותבת "אמא" בכתב...[/u]
כמו שכתבנו, כל אחת והסיפור שלה (-:
כשהתבקשתי לכתוב מילה (עד היום לא התבקשתי לכתוב משפטים), האוטומט שלי כתב בדפוס.
בדקתי את עצמי, האם זה בגלל שכך אני למדתי. מאוד יכול להיות, אבל כשאני משחזרת אחורה כאשר מדי פעם היא מתישבת לידי לכתוב רשימת קניות, כמובן שלא שיניתי את נוהגי והמשכתי לכתוב בכתב יד. ואת זה בעצם היא התחילה המון זמן לפני שהיא ביקשה ממני לכתוב בשבילה.
כאשר הוצג בפני ציור של לב יפה ואני מתבקשת לכתוב אמא באמצע, היופי ולא הפרקטיות השפיעו על ההחלטה.
היא לפעמים כותבת אותיות מושקעות. לפעמים היא כותבת וממלאה דפים שלמים ואז היא כותבת בכתב מחובר. זה האוטומט שלה מהתחלת הנסיונות שלה בכתיבה הפרטית שלה.
בעצם אם אסכם זאת לעצמי אז כשמשאירים למידה החוצה ומשאירים את סיפוק הסקרנות, אין תאוריות. כל רגע מוציא ממני תגובה אחרת באופן טבעי.

[u]אבל בעצם, אולי פשוט תשאלי אותה מה היא רוצה?[/u]
לפני יומיים היא ביקשה ממני לכתוב שם והראתי לה שיש שתי דרכים לכתוב בעברית, והיא העתיקה. שאלתי אותה אחר כך, איזה כתב היא מעדיפה. היא מעדיפה כרגע את הדפוס. כמובן שמיד אחרי זה היא כבר המשיכה לכתוב בדרך שלה. (היא כתבה שם של חברה דמיונית. חלק מהאותיות הן ציורים של דברים שהחברה אוהבת. לא חמוד?)
אולי בפעם הבאה אני אשאל אותה מה היא מעדיפה עם או בלי ניקוד.
אם מעניין אותך, אמשיך לדווח (-:

הי אם לילדה, אני מבינה ללבך. הורה בהחלט הוא המורה הטוב ביותר לילד שלו.
אני איני חסידה גדולה במיוחד של ניקוד - אבל הוא שם - ואפשר להיעזר בו.
לפני שנתיים הוצאתי חוברת הכנה לכיתה א' (עם גרסה לחינוך ביתי) שם בחוברת [url=https://sites.google.com/site/leehovlichtov/home]לאהוב לכתוב[/url]
זוהי הזמנה להורה להפגיש את ילדו הפרטי, ילדתו הפרטית, עם עולם קסום ומבורך של כתיבה וקריאה.
באתר תוכלי למצא את החוברת וגם את לוח הפיל.
את לוח הפיל הוספתי, כאשר בני, אשר כתב, נאלץ בבית הספר, לקרא לפי ניקוד וזה מאוד בלבל אותו, תוכלי להוריד את לוח הפיל ולניילן לכם אותו.
אם תרצי להיפגש אתי לפגישה אחת בסקייפ, אולי שתיים, ואוכל לרענן עבורך את נושא הניקוד ולהקל עליך להעביר את המידע לבתך, באופן הבהיר ביותר.
בהצלחה - זה אפשרי! וראוי שזה יהיה כייפי. תוכלי לפנות אלי גם במייל [email protected]

[u]אפשר הסבר? איבדתי אותך.[/u]
בנוגע אלייך או למעבה הפרדסים? לי נראה שאת שימרת את חדוות הלמידה שהרבה מבוגרים מאבדים, וזה שווה ממש.

[u]אני מתארת לעצמי שאת לא כותבת רשימת קניות בכתב דפוס. זה גם לא טבעי לי ביומיומי.[/u]
אה... אני כנראה הייתי כותבת "אמא" בכתב...

[u]האמא לא צריכה לטרוח ללמוד ניקוד בשביל לעזור לילדה ללמוד קריאה, ולא צריכה לדעת לנקד ״נכון״ כדי לעזור לילדה ללמוד לקרוא עם ניקוד.[/u]
מאוד מסכימה.

[u]פשוט כי כתיבה זה חלק מהחיים. ואני לא כותבת את זה עם ניקוד...[/u]
אני מתארת לעצמי שאת לא כותבת רשימת קניות בכתב דפוס. זה גם לא טבעי לי ביומיומי.

[u]ואם לא שמת לב, הדגשתי כמה פעמים שאני כבר מזמן לא מדברת עלייך אישית אלא יצאתי לנדוד במחוזות הפילוסופיה. אולי לא אמרתי את זה מספיק פעמים ולא הדגשתי כמה זה לא קרטיט אם החלטת שאני מרמזת שאת עושה עוול לבת שלך. זה פשוט לחלוטין לא קשור לדעה שלי בנושא.[/u]
תראי יצא לי לקרוא פה בלי היכולת להגיב, אז דברייך ליוו אותי קצת.
דברים כאלו:
[u]לכתוב אמא אחרת בשבילה, ובצורה אחרת בשביל שאר העול - יש בזה משהו מלאכותי ודידקטי.[/u]

[u]ועוד נקודה - המצב שלך נראה לי שונה מהותית מזה של אם.ילדה. ניקוד הוא חלק מהחיים שלך. את לא הולכת ללמוד את זה במיוחד. יש משהו מאוד דדיקטי בגישה של ללמוד ניקוד בשביל ללמד את הילדה, ואני לא אוהבת דידקטיות שכזו. לא במיומנויות בסיס כמו קריאה וכתיבה, שחלק חשוב מהגיה בנוגע אליהן בעיני זה הקלילות והפשטות של זה.[/u]

[u]השאלה אם תביני ממה הסלידה...[/u]

אז הנה הגענו להבנה.
[u]הסיפור שלי הוא הסיפור שלי.[/u]
זה בדיוק מה שאני שניסיתי להגיד מהתחלה.

[u]אפשר להסתפק בניקוד פונטי שלא מבדיל בין פתח לקמץ, בין צירה לסגול, ואפילו בין קמץ קטן לחולם.[/u]
זה היה התכנון המקורי שלי. אני חושבת שזה הפתרון המושלם למצב הקיים. והכי חושב לבחור בין אלה שיהיה בינהם הבדל יותר משמעותי להקל על כבדת ראיה שכמותי (-:
לבינתיים משתעשעת עם בדיקה עצמית על עוד מילים. גם ככה הכרטיסיות שאני עובדת עליהן מיועדות לי.

[u]אני חושבת שאת בהחלט יוצאת האמא השווה (וגם אם.ילדה, אגב, אבל מסיבה אחרת). אני אישית מאמינה שמודעות שכזו משפיעה, גם במקרים בהם את פשוט חייה. את כמובן לא חייבת להאמין לי, לדעתי זה משפיע.[/u]
אפשר הסבר? איבדתי אותך.

[u]פרדסים, לשאלה ששאלת אותי במעלה הדף: ד[/u]
אז אנחנו מסכימות, כמובן. אבל זה לא המקרה.

בנוגע לתנך - משום מה זכרתי שהוא בלי ניקוד. בדקתי שני ספרי תנך וספר לימוד שהצלחתי למצוא - בכולם יש ניקוד. לא ברור לי למה זכרתי שאין ניקוד, זה רק מראה כמה הזכרון שלי סלקטיבי. |אוף|


במעבה הפרדסים

אני בטוחה לחלוטין שכל אמא שהתקיימה אי פעם הכניסה את הילדים שלא לאי אלו קופסאות. פשוט כי זה בלתי נמנע. אבל במקרים בהם אני מודעת לקופסא כלשהי, אני מנסה להצביע על קיומה בברור ובקול רם. אני אישית הפקתי תועלת רבה מכך שאנשים אחרים עשו את זה.

אני חושבת שאת בהחלט יוצאת האמא השווה (וגם אם.ילדה, אגב, אבל מסיבה אחרת). אני אישית מאמינה שמודעות שכזו משפיעה, גם במקרים בהם את פשוט חייה. את כמובן לא חייבת להאמין לי, לדעתי זה משפיע.

ובנוגע לניקוד ולאוכל - התיאור שלך של המסע המשותף באמת משובב נפש. ובאמת יש בזה משהו יפה וקסום... ועדיין אני רואה פה קורט של דידקטיות. אולי כי אני אלרגית אליה במיוחד? לא שזה סיבה לוותר על הקסם...

[u]כמה פעמים יצא לך שבן אדם ביקש ממך לכתוב ממך מילה.[/u]
בעיקר לרשום לרשימת הקניות שמשהו נגמר (כדי לר לשכוח). הניסוח של "תכתבי אמא" אכן לא ממש סביר, אבל אנשים מבקשים ממני לכתוב משהו בכל מיני הזדמנויות, פשוט כי כתיבה זה חלק מהחיים. ואני לא כותבת את זה עם ניקוד...

ואם לא שמת לב, הדגשתי כמה פעמים שאני כבר מזמן לא מדברת עלייך אישית אלא יצאתי לנדוד במחוזות הפילוסופיה. אולי לא אמרתי את זה מספיק פעמים ולא הדגשתי כמה זה לא קרטיט אם החלטת שאני מרמזת שאת עושה עוול לבת שלך. זה פשוט לחלוטין לא קשור לדעה שלי בנושא.

אז אומר את זה שוב - הסיפור שלי הוא הסיפור שלי. הוא לא קשור אלייך ולבת שלך. אני לא מנסה להנחיל את זה לסיפור שלך, אני פשוט מספרת את הסיפור שלי ואומרת שוב ושוב שהוא לא קשור אלייך.

<היו לי עוד כמה דברים לומר, אבל אני כבר חוששת מראש מהפרשנות שלך, אז אני אוותר>

פרדסים, לשאלה ששאלת אותי במעלה הדף: ד.
האמא לא צריכה לטרוח ללמוד ניקוד בשביל לעזור לילדה ללמוד קריאה, ולא צריכה לדעת לנקד ״נכון״ כדי לעזור לילדה ללמוד לקרוא עם ניקוד.
יש הבדל גדול בין לדעת להשתמש בניקוד לקריאה וכתיבה, ובין לדעת לנקד ״נכון״. הניקוד שנחשב היום נכון הוא לא פונטי אלא היסטורי. ולכן, בשביל ההבנה הפונטית, אפשר להסתפק בניקוד פונטי שלא מבדיל בין פתח לקמץ, בין צירה לסגול, ואפילו בין קמץ קטן לחולם.

[u]אני מכירה מישהי שלימדו אותה לקרוא כתינוקת. היא אכן קראה כבר בגיל שנתיים. היא המליצה לא לעשות את זה לאחרים...[/u]
מעניין.
אם יש מושג שאני סולדת ממנו שמקשרים אותו לילדים זה "חלון הזדמנויות" . גם בדף הזה זה הופיע.
[u]הילדים בגיל ש"נחשב" ל"חלון הזדמנויות" בפי העוסקים בהוראה.(6-8),[/u]
אז באתר אב, זה 0-6 ואצל שניידר זה 6-8 .
גורם להורים להכנס ללחץ. את הילדים לתוכניות לימודי העשרה לפני שהם מדברים.

[u]ולכל אדם אחר שיבקש ממני לכתוב אמא אני אכתוב בלי ניקוד".[/u]
כמה פעמים יצא לך שבן אדם ביקש ממך לכתוב ממך מילה.
לי יצא, אבל רק בגלל שאני גרה בחו"ל. מאוד מסקרן אנשים לראות את שמם כתוב בשפה כל כך זרה להם.
אני לא זוכרת אבל מאמינה שלרוב, אם לא תמיד, כתבתי בלי ניקוד. אבל כן היו כאלה שקיבלו הסבר מהיר על התסבוכת שנקראת ניקוד.
מה שכן בעקבות התהליך שעברתי עכשיו אין לי ספק שמהיום אני כן אוסיף ניקוד. זה מעניין מאוד למי שלא מכיר את זה.
אז יכולה להרגע הבת שלי לא תרגיש ש [u]ילדים צריכים לדעת ניקוד, ולכן רק בשבילך אני אנקד כדי שתלמדי ניקוד, ולכל אדם אחר שיבקש ממני לכתוב אמא אני אכתוב בלי ניקוד".[/u]



[u]ההגשה הראשונה ממש לא קריטית כל עוד מקשיבים לילדה.[/u]
בתור מישהי שמאוד מדגישה פה כל הזמן על הקשבה, את לא בדיוק קשובה לי.
קודם כל, לא באתי לפה לשאול אם ניקוד הכרחי, שאלתי איך אני משפרתי את ידעתי. כדרך הדיונים באופן זה גולש לעוד מקומות ונושאים וזה מעניין , אבל משום מה מרגיש לי ממך שאת מרמזת שאני ממש עושה עוול לבתי (כן, את נקראת עד כדי כך דרמטית).
הקטע שאת כבר הולכת למקומות אישיים שלך ומנסה להנחיל את זה לסיפור שלי.
[u]וגם לי זה קרה לא אחת. הרגשתי סלידה ממשהו, אבל לא ידעתי לפרק את המשהו הזה לחלקיו, להבין ממה אני סולדת ואיך לשנות את השאר כדי להמנע מהחלק הלא כייפי. לפעמים הצלחתי לעשות את זה רק אחרי שקראתי על מישהו אחר שעשה את זה...[/u]
ואז בשביל אקסטרא הוכחה הוספת סיפור מישהו אחר.
[u]ומישהי שניהלה חוג כזה כמה שנים, וסיפרה איך מישהו אמר לה "חשבתי שאני שונא קרוספיט, אבל התברר שאני שונא רק את המוזיקה" (שמו שם מוזיקת מטאל). [/u]
ובזכות מילים אלו אולי תנצל הבת ממלתעות הניקוד של האמא. (-:

תודה תפוח אדמה ובמעבה הפרדסים.
לא יאמן שהייתי צריכה עידוד ותמיכה על הנושא בעקבות הדיון פה @}

[u]אבל יצא לי המון פעמים להתקל בדברים ולא להבין שהם רלוונטיים לחיי, לא להבין שיש אפשרות לעשות משהו אחרת, עד שהיא הוצגה בפניי ישירות. כך שלא הייתי מסתמכת על זה - מהניסיון שלי, לי זה לא עובד. התקלות לפעמים מספיקה, אבל לא תמיד[/u]
לי כאמא אין יומרה לצייד את הילדים שלי בכל דבר שעשוי להיות רלוונטי לחיים שלהם. בהחלט ייתכן שהם ייתקלו בחידות של חשיבה מחוץ לקופסה וייתקעו בגלל הקופסה שהנחלתי להם בלי כוונה. או גרוע מזה - לא בחידות אלא בחיים עצמם שידרשו חשיבה מחוץ לקופסה. אלו נקודות חשובות, ועדיין - אם לא הייתי משחררת אותן לא הייתי מעזה להביא ילדים לעולם.

[u]עצם זה שאת אומרת לעצמך שאת מספרת XY כי זה מעניין אותך[/u]
לא שאני מתנגדת לצאת כאן האמא השווה, אבל ציינתי את היכולת הזאת שלי להגיד לעצמי את האמת רק במקרים קיצוניים, במקרים שבהם יש לי נושא מוגדר שעליו אני מדברת וברור שאני בחרתי לדבר עליו כי אותי הוא מעניין. ברוב מוחלט של התקשורת בינינו זה לא המצב, וזו גם לא שאלה של נושאי שיחה. אני פשוט מגיבה כמו שאני מגיבה, מתקשרת כמו שאני מתקשרת, ומן הסתם האמירות שלי שונות משל כל אדם אחר שהיה מגיב לאותה שיחה, ומשקפות את מי שאני, את ראיית העולם שלי, את סדרי העדיפויות שלי, את סגנון הדיבור שלי... ובקיצור, כולאות את ילדיי באותה קופסה שבה אני שבויה.
בכל זאת אני סומכת עליהם שיסתדרו.

[u]אני כבר מזמן נדדתי למחוזות פילוסופיים רחוקים ולא מדברת על הבת של אם ילדה[/u]
גם אני. ממשיכה איתך:
[u]אם אני רוצה להמנע מלחם לבן, ומוציאה אותו מהבית, כי אני לא יכולה לראות את הבת הקטנה שלי אוכלת אותו - זה דבר אחד. אבל אם אני קונה לחם מלא ונותנת אותו לבת שלי כשהיא מבקשת לחם, אבל לשאר האנשים נותנת לחם לבן, ובעצמי אוכלת לחם לבן כשהבת שלי לא נמצאת... זה מפוקפק[/u]
אני איתך. ולכן כשהבאתי את הדוגמה הזאת שללתי את הרעיון של להכין לילד אוכל בנפרד. גם לי זה נראה מפוקפק. אם מדובר בניקוד שבעצם לא מעניין את ההורה, והוא רק בשביל הילד שילמד נכון - אין טעם. אבל זה שילד מתחיל לגלות עניין בכתיבה וזה גורם לאמא להתרפק על סימני הניקוד שהייתה קשורה אליהם בילדות ולצאת במסע חיפוש אחריהם, על מנת להכניס אותם מחדש לחייה שכעת הם גם חייו של הילד - בעיניי זה יפה וקסום, ואם זו הייתה סיבה יחידה לבחור בחינוך ביתי - היא מספיקה.

[url=https://www.google.co.il/search?q=%D7%AA%D7%A0%D7%9A&client=gmail&rls=aso&authuser=0&source=lnms&tbm=isch&sa=X&ved=[po]0ahUKEwjXvtjgt83QAhWDCBoKHdqeCQcQ]הנה[/url] AUICCgB[/po]&biw=1745&bih=885#imgrc=V7G2WzODmC1LRM%3A תנ"ך. כמובן שהוא מנוקד. יכול להיות שהתבלבלת עם ספר תורה? הוא באמת בא בלי סימני המסורה (ניקוד, טעמים, סימוני קרי וכתיב).
לגבי ניקוד של ימינו - הסימנים הם אותם סימנים, בכללים מסתמן שינוי הדרגתי.

[po]אישה במסע[/po], אם לא הייתי מכירה אותך הייתי תוהה אם אתרצינית.
התנך כולו כתוב בכתיב חסר, וחלקו במשפטים שנראים לנו כיום סתומים. הניקוד עוזר להבדיל בין משמעויות, למשל הטיות שונות של פועל, או הבחנה בין פועל לשם עצם שנכתבים אותו הדבר (נגיד עזר כמו ezer או azar). זה אותו הניקוד של ימיניו.
חוץ מזה, יש גם טעמי המקרא, שמורים על האינטונציה, ולצערי גם אותם אינני יודעת לקרוא. אני בטוחה שגם הם מוסיפים למשמעות.

[u]בשביל להבין תנך, מאד חשוב להבין ניקוד, בלי זה ההבנה היא הרבה פחות טובה[/u]
אשמח לשמוע הסבר על זה. אני לא זוכרת שיש ניקוד בתנך (לפחות לא ניקוד של ימינו).

אני ממש אוהבת ניקוד. בעיני הוא האוויר של הכתוב. הוא המשמעות החבוייה. בוודאי בטקסטים שהם לא עיתון או פרוזה פשוטה יחסית.
כשאני מקריאה לילדים אני קוראת את הניקוד. בשביל להבין תנך, מאד חשוב להבין ניקוד, בלי זה ההבנה היא הרבה פחות טובה. כמו כל דבר, זו מיומנות נרכשת, ואם זה מפריע, אין חובה ללמוד את זה, אבל יכול להיות שעם קצת תירגול זה היה זורם יותר.
אני חושבת שניקוד מאפשר הבנה טובה יותר של השפה, ובעיני לא לדעת לקרוא ניקוד זה חור בהשכלה. כך גם לדעת לנקד, זה חור בהשכלה שגם לי יש.
אין צורך לגזור מדברי שחובה ללמוד ניקוד. בעיני אין חובה ללמוד כלום.

אם.ילדה
[u]היא מבקשת "אמא, תכתבי אמא"[/u]
בעיניי, זו תשובה מצויינת לשאלה שלי - מה היא רוצה. היא רוצה שתכתבי לה אמא... והרי אם את כותבת אמא בכל הקשר אחר, את כותבת את זה בלי ניקוד. לכתוב אמא אחרת בשבילה, ובצורה אחרת בשביל שאר העול - יש בזה משהו מלאכותי ודידקטי. המסר שאני רואה במעשה הזה הוא כזה "אני חושבת שאנשים צריכים לכתוב בלי ניקוד, אבל ילדים צריכים לדעת ניקוד, ולכן רק בשבילך אני אנקד כדי שתלמדי ניקוד, ולכל אדם אחר שיבקש ממני לכתוב אמא אני אכתוב בלי ניקוד".

[u]אבל אני חושבת שאני וילדי בסיטואציה שאני מספיק לידם לדעת אם יש איזושהי סלידה[/u]
בוודאי. השאלה אם תביני ממה הסלידה... זה לא טריוויאלי, גם לא לאנשים בוגרים. גם בדברים הרבה יותר טריויאליים. אתמול קראתי מאמרים על קרוספיט (סוג של חוג ספורט) ומישהי שניהלה חוג כזה כמה שנים, וסיפרה איך מישהו אמר לה "חשבתי שאני שונא קרוספיט, אבל התברר שאני שונא רק את המוזיקה" (שמו שם מוזיקת מטאל). זה היה אדם מבוגר לחלוטין. הוא הרגיש סלידה, אבל לא הבין ממה...
וגם לי זה קרה לא אחת. הרגשתי סלידה ממשהו, אבל לא ידעתי לפרק את המשהו הזה לחלקיו, להבין ממה אני סולדת ואיך לשנות את השאר כדי להמנע מהחלק הלא כייפי. לפעמים הצלחתי לעשות את זה רק אחרי שקראתי על מישהו אחר שעשה את זה...

[po]במעבה הפרדסים[/po]

[u]אלא דף הנוסחאות שהשתמשתי בו במבחנים ובלימוד לקראתם. האופן שהוצגו בו הנוסחאות לדעתי השפיע רבות על התפיסה המתמטית שלי.[/u]
לצערי, הדף הזה מייצג רבות בנוגע לשיטתה לימוד בבתי הספר. והוא מייצג את החלק השלילי בה... במבחנים באוניברסיטה לרוב יש נספח משפטים כחומר, לא דף נוסחאות. וההבדל הזה מראה רבות על ההבדל בין לימוד המתמטיקה בבתי הספר מול הלימוד שלה באוניברסיטה, ובתי הספר ממש לא יוצאים טוב מההשוואה הזו.

[u]הילדים לא עיוורים... הם ללא ספק ייתקלו גם במה שמסביב[/u]
גם אני לא עיוורת. אבל יצא לי המון פעמים להתקל בדברים ולא להבין שהם רלוונטיים לחיי, לא להבין שיש אפשרות לעשות משהו אחרת, עד שהיא הוצגה בפניי ישירות. כך שלא הייתי מסתמכת על זה - מהניסיון שלי, לי זה לא עובד. התקלות לפעמים מספיקה, אבל לא תמיד.

[u]ההפרדה נראית לי מלאכותית.[/u]
לי לא. כשמישהו מקרובי המשפחה שלי מבקש ממני המלצה על ספר, או כשאני מבקשת המלצה כזו, אני מפרידה בברור בין הטעם שלי בספרים לטעם שלהם. או לפחות משתדלת - אני לא תמיד מצליחה לנחש נכונה איזה ספר ימצא חן בעיניהם. אבל אני במפורש מחפשת ספר שהם יאהבו, ולא אני. אותו דבר תקף גם לגבי ספרים שממליצים לי עליהם. אני מקבלת המלצות בסגנון "אני לא אהבתי, אבל זה בדיוק בסגנון שאת אוהבת".

ההעדפות שלי מעצבות המון - אם אמא שלי אוהבת ספרי בלשים ואני לא, אז אני לא אוכל להמליץ לה על כאלו - כי לא קראתי. אני אמליץ רק על ספרים שקראתי ולדעתי גם היא תאהב. אבל אפשר מהצד לראות בברור את ההבדל בין מי שמספר לילד מה שמעניין את הילד, מספיק כזה לא מעניין, ונותן לילד להוביל לנושא אחר אם הוא רוצה, לבין מי שלא.
ויותר מזה, עצם זה שאת אומרת לעצמך שאת מספרת XY כי זה מעניין אותך, זה כבר הבדל עצום מול מי שמספרת XY לילד שלה כי זה מעניין אותו, אבל אומרת לעצמה שהיא עושה את זה לטובת הילד.
הילד מרגיש את ההבדל. אני בטוחה.

[u]אני רוצה לעצב את העולם שלי באופן שיותר מוצלח בעיניי.[/u]
השאלה היא אם את באמת מעצבת אותו, ומה קורה אם זה לא עובד. לעשות שינוי תזונתי בבית כך שכל האוכל יהיה אוכל שאפשר לתת ללא חשש לפעוטה, זה שונה מלא לתת לפעוטה לאכול מה שבצלחת ולתת רק לה אוכל נפרד. ואגב, שינויים תזונתיים כאלו רוב הזמן לא עובדים, אם ההורים לא רצו מראש לעשות שינוי תזונתי. הם לא מחזיקים מעמד על פני זמן.

אני כבר מזמן נדדתי למחוזות פילוסופיים רחוקים ולא מדברת על הבת של אם ילדה, לכן הטענה היא כללית. אם אני רוצה להמנע מלחם לבן, ומוציאה אותו מהבית, כי אני לא יכולה לראות את הבת הקטנה שלי אוכלת אותו - זה דבר אחד. אבל אם אני קונה לחם מלא ונותנת אותו לבת שלי כשהיא מבקשת לחם, אבל לשאר האנשים נותנת לחם לבן, ובעצמי אוכלת לחם לבן כשהבת שלי לא נמצאת... זה מפוקפק. וזה בדרך כלל לא עובד - הבת תרצה את הלחם הלבן שכולם אוכלים.

_הילדה שלי לא רוצה ללמוד לכתוב, ולא מבקשת ממני ללמוד לכתוב.
היא כבר יודעת!
זה שאף אחד לא מצליח לקרוא את מה שהיא כותבת כרגע לא מעניין אותה.
והיא כותבת. כותבת הרבה. היא גם מספרת לי מה היא כותבת.
בתוך מה שהיא כותבת אני מוצאת עם הזמן יותר ויותר אותיות (לבינתיים אף לא הופיע אות עברית) ומספרים (תהליך של יותר משנה).
כמו שמתוך השרבוטים הצליחו לצאת עגולים משולשים ורבועים, ככה מסימנים מוזרים התחילו להתגבש הסימנים המוסכמים.
היא לא עושה את זה בשביל העתיד, היא היצור הכי שחי את הרגע שאני מכירה. אם בא לה שאני אכתוב לה משהו זה בגלל שבאותו רגע זה הסתדר לי עם משהו שהיא ציירה, או לא יודעת מה.זה לא על מנת לתקשר איתי או אחרים דרך כתיבה. בכל מקרה עדיין לא. מספיק לראות את ההשקעה שלה בכתיבה. היא בעולם שלה כרגע לחלוטין.
היא לא מבקשת ממני "תלמדי אותי לכתוב". היא מבקשת "אמא, תכתבי אמא", וממשיכה הלאה. החיים הנינוחים בחינוך ביתי._
אםילדה, איזה כיף, איזה כיף.
אין על השלב הזה של תחילת קריאה וכתיבה. זה כל כך מתוק ומקסים.
נשמע שממש טוב לה בחיים. איזה כיף לה ואיזה כיף לך.

[u]גיליתי לשמחתי שהאינסטינקט המנקד שלי, בכלל לא רע.[/u]
יצא לי כבר לראות תגליות משמחות כאלה אצל הרבה אנשים. קראת הרבה מנוקד בילדות וזה נשמר אצלך איפשהו :-)

[u]זהירות! ההודעה הזו הולכת להיות ארוכה, חופרת, ועוסקת בנושאים פילוסופיים שהתרחקו מהדיון המקורי[/u]
אישה, את ההתנצלויות האלה תשאירי לי. אני לקחתי את הדיון לכיוון החופר.
אבל נראה לי שכולנו נהנות.

_אני חושבת ששיטת הלימוד בבתי הספר היא ממש לא מוצלחת. מתמטיקה מבוססת על הוכחות, ולדעתי אין כזה דבר "ללמד נוסחא". מוכיחים את הנוסחא בכיתה. או אם ממש מסובך להוכיח אותה אז מדלגים על ההוכחה, אבל מוכחים למקרה פרטי, וההוכחה המלאה רשומה בספר הלימוד, בשביל התלמידים שרוצים להתעמק.
לכן, לא אמור להיווצר מצב בו את בדיעבד מבינה שהנוסחא מבוססת על משפט פיתגורס - כי המשפט הוכח, ובמהלך ההוכחה המורה השתמשה במשפט פיתגורס_
רק לצורך הדיוק ההיסטורי: בהחלט ייתכן שהמורה הוכיחה את הנוסחה בכיתה. אולי גם במהלך שיעור פעיל ומרתק ובהשתתפות התלמידים. מה אני עשיתי באותו זמן, אין לי מושג. כמו שאמר רון וויזלי: את חושבת שאין לי דברים יותר חשובים לעשות בשיעור חוץ מלהקשיב?
מבחינתי מה שהיה משמעותי הוא לא מה נאמר בכיתה, או אפילו הוסבר בספר, אלא דף הנוסחאות שהשתמשתי בו במבחנים ובלימוד לקראתם. האופן שהוצגו בו הנוסחאות לדעתי השפיע רבות על התפיסה המתמטית שלי.

לגופו של עניין, נראה לי שאנחנו די מסכימות על הרוב.
ואני מקבלת [u]את המודעות לאפשרות הזו[/u]{{}}. צודקת. גם זה יכול לקרות.

עוד הערות בשולי הדברים:

[u]אבל במקרים בהם אני בונה לי תרבות פרטית משלי, שונה מהתרבות הכללית (ובאמת שיש המון מקרים כאלו) אני מציגה גם את התרבות הכללית. זה נראה לי חשוב[/u]
טוב, ראשית נראה לי שכל החיים שלי הם תרבות פרטית משלי, שונה מהכללית, וב90% מהמקרים אני לגמרי עיוורת לזה.
אבל כשמדובר בנושאים מאוד בולטים, שבהם אני ממש אי בודד בים, וכל הסביבה הקרובה והרחוקה נוהגת אחרת, והפער בולט לעין - דווקא במקרים האלה אני הכי פחות מרגישה צורך להציג [u]גם את התרבות הכללית[/u]{{}}. הילדים לא עיוורים... הם ללא ספק ייתקלו גם במה שמסביב.

[u]אני מוצאת ערך בשני הסוגים של לימוד - לימוד של מה שאוהב המלמד, ולימוד של מה מעוניינת בו הלומדת. לשניהם יש יופי משל עצמם. אבל לדעתי עדיף לא לבלבל ביניהם[/u]
כשמדובר בנושאי לימוד מוגדרים ונפרדים, ניחא. אני מגדירה לעצמי שאני מסבירה לילדים על נושא XY כי זה עונה על הצרכים שלי, כי לי מתחשק לחפור על זה, ואם הם יסבלו יותר מדי הם כבר יברחו.
אבל זה הרי הרבה מעבר לזה. בכל נושא שעולה ואני פוצה בו את פי, אני תמיד נוכחת. ההעדפות שלי תמיד יעצבו את האופן שבו אני אציג את הדברים, את הסגנון, את העיבוד... אני אדם ואני עונה מתוך העולם שלי. זה קיים ואני לא רואה לא אפשרות ולא תועלת בלנסות לגבור על זה. ההפרדה נראית לי מלאכותית.

[u]יש משהו מאוד דדיקטי בגישה של ללמוד ניקוד בשביל ללמד את הילדה, ואני לא אוהבת דידקטיות שכזו[/u]
אני רואה דברים כאלה סביבי כל הזמן. אימהות לפעוטות שמתחילים לטעום מהצלחת שלהן שאומרות לעצמן - אוי, הילד יאכל מהג'אנק הזה? רגע, אז אני אכין לו בנפרד? לא, לא מתאים. ואז העובדה שהילד הגיע לשלב שהוא הופך לחלק מהתזונה של הבית, גורמת להן להמון מוטיבציה לשנות את כל התזונה של הבית. משהו שהן תמיד בעיקרון חשבו שהוא טוב וכדאי, והילד הוא זרז - אם אני רוצה שהוא יהיה שותף בעולם שלי, אני רוצה לעצב את העולם שלי באופן שיותר מוצלח בעיניי.
מקווה שהובנתי.

יונת, אני לא לגמרי בטוחה שברור לי מה המסר שלך (וגם לא בטוחה אם הגבת לי, לאםילדה, או לשתינו).
אני מציעה כמה אפשרויות. האם התכוונת לאחת מהן?
א) זה לא רעיון טוב שמישהי כמוני, שחיה ונושמת ניקוד, תנקד את המילים שהילדים שלה מבקשים ממנה לכתוב.
ב) זה לא רעיון טוב שמישהי שלא עוסקת רבות בניקוד ואין לה בו המון ידע, תתעניין בנושא כשהילדים שלה מגיעים לשלב הנ"ל, ותנסה לשלב אותו לתוך חייה-חייהם.
ג) זה לא רעיון טוב לתת לילדים הסברים על ניקוד כשהם רק ביקשו שיכתבו להם מילה.
ד) זה לא רעיון טוב להרגיש מחויבת בהגשת הניקוד, להניח שאחד מתנאי הקבלה למשרת הורה מחנ"ב היא ידע בניקוד, או לעמול על ניקוד כל מילה מתוך חששות שמא הילד יחסר משהו בלי זה.

[po]לב שומע[/po]{{}}, אויש איזה אוף. אני כבר עברתי לכתוב את ההודעות אצלי במחשב, ורק בסוף להעתיק לאתר. אחרת זה יותר מדי נאחס.

אני מכירה מישהי שלימדו אותה לקרוא כתינוקת. היא אכן קראה כבר בגיל שנתיים. היא המליצה לא לעשות את זה לאחרים...

לגבי חשיבות הבנת המפיק וכל הג׳אז הזה: זה נהדר למי שמתעניין, אבל בלבול מוח למי שרק מתחיל. אם את נהנית מזה -- יופי. אם לא -- אפשר להניח לזה בלי חשש.
אם להשתמש באנלוגיה שלך למתמטיקה, הניקוד חשוב כמו ההבנה שתורת המספרים בנויה על תוצרת הקבוצות, ושמספר עוקב הוא קבוצה המכילה את המספר הקודם ואת הקבוצה הריקה. כלומר, זה ידע חיוני למי שעוסק בתחום, ודי חסר חשיבות לכל מי שפשוט רוצה לדעת כמה לשלם במכולת.

עוד משהו קטן

http://www.ab-lifeschooling.com/site/detail/detail/detailDetail.asp?[po]detail id[/po]=283866
לימוד קריאה מגיל אפס.
מה דעתכן על הגישה הזאת?

[u]אני מדברת על משהו בסיסי בהרבה - ללמוד לקרוא ולכתוב. אם אני הייתי מבקשת ממישהו שילמד אותי משהו, והוא במקום ללמד אותי את זה היה מסבך אותי עם העשרה לגמרי לא חיונית הייתי ממש כועסת עליו. זה לא אומר שלא הייתי שמחה להעשרה הזו אחר כך - אחרי שהייתי לומדת את הבסיס. על ללמד ניקוד נכון בכלל לא חשבתי - מה לזה ולילדה שבסך הכל רוצה ללמוד לכתוב?[/u]

[u]בנוגע למטרה - אני זוכרת את עצמי (וגם כמה ילדים אחרים, אבל קודם כל את עצמי) לומדת לקרוא, ולכתוב. וזה היה מסיבות פרקטיות מאוד. הייתה גם סקרנות, בהחלט הייתה. וכל שאר הדברים שרשמת. אבל שימושיות הייתה הסיבה הראשונה.[/u]
[u]לכן התשובה שלי היא פרקטית. זו התשובה שלי גם כי זו הדרך שלי לקרוא, וזה רק הגיוני שככה אני אענה. הגיוני באותה המידה שאת תעני על אותה שאלה עם ניקוד - זה העולם שלך, תרבות הכתיבה שלך. הילדים שלי יחיו אם אמא שאומרת ורושמת "תהיינה", למרות ששאר העולם לא. אבל במקרים בהם אני בונה לי תרבות פרטית משלי, שונה מהתרבות הכללית (ובאמת שיש המון מקרים כאלו) אני מציגה גם את התרבות הכללית. זה נראה לי חשוב.[/u]

אני לא יודעת לגביך, אבל מבחינתי הילדה שלי היא הראשונה שיוצא לי להכיר מקרוב שלא מכירה בכלל ממסדים או איזושהי שיטת לימוד. מהנסיון הזה אני כותבת לך.
הילדה שלי לא רוצה ללמוד לכתוב, ולא מבקשת ממני ללמוד לכתוב.
היא כבר יודעת! D-:
זה שאף אחד לא מצליח לקרוא את מה שהיא כותבת כרגע לא מעניין אותה.
והיא כותבת. כותבת הרבה. היא גם מספרת לי מה היא כותבת.
בתוך מה שהיא כותבת אני מוצאת עם הזמן יותר ויותר אותיות (לבינתיים אף לא הופיע אות עברית) ומספרים (תהליך של יותר משנה).
כמו שמתוך השרבוטים הצליחו לצאת עגולים משולשים ורבועים, ככה מסימנים מוזרים התחילו להתגבש הסימנים המוסכמים.
היא לא עושה את זה בשביל העתיד, היא היצור הכי שחי את הרגע שאני מכירה. אם בא לה שאני אכתוב לה משהו זה בגלל שבאותו רגע זה הסתדר לי עם משהו שהיא ציירה, או לא יודעת מה.זה לא על מנת לתקשר איתי או אחרים דרך כתיבה. בכל מקרה עדיין לא. מספיק לראות את ההשקעה שלה בכתיבה. היא בעולם שלה כרגע לחלוטין.
היא לא מבקשת ממני "תלמדי אותי לכתוב". היא מבקשת "אמא, תכתבי אמא" , וממשיכה הלאה. החיים הנינוחים בחינוך ביתי.

[u]אבל בעצם, אולי פשוט תשאלי אותה מה היא רוצה?[/u]
אני לא שואלת אותה, כי אנחנו לא לומדות. היא לא רוצה ללמוד.
היא רוצה לכתוב בדרך של עצמה. לפעמים היא מסתקרנת ולכן מבקשת שאני אכתוב לה. העניין של החרקים הקטנים (אהבתי את התיאור), סתם בא.

[u]יש משהו מאוד דדיקטי בגישה של ללמוד ניקוד בשביל ללמד את הילדה,[/u]
אפשר לקבל קצת יותר הסבר על הערה הזאת?

[u]אישית חשוב להוסיף את האפשרות שהניקוד זה לא סתם "קצת רעש" אלא משהו שיכול ממש ממש להפריע.[/u]
לי אישית זכור שהיה לי מאוד עצוב לוותר על הניקוד על מנת שכל המדפים בספריה יהיו נגישים בשבילי.
אני ממש זוכרת את זה. (אולי בגלל זה יצא לי הניקוד בקלות? מחר אעבוד על זה קצת יותר להיות בטוחה שזה לא תופעת מזל של מתחילים (-:)
אני מאמינה שגם לי זה אולי קצת יפריע בהתחלה לחזור לקרוא עם ניקוד, אבל הכל עניין של הרגל (ורצון כמובן).

[u]ניקוד יכול להיות קצת רעש. וניקוד יכול להפוך טקסט ללא קריא, לא מזמין, לא כייפי.[/u]

[u]זו גם אפשרות. ולא אחת טריוויאלית. אני לא חשבתי עליה (למרות התגובה שלי לניקוד) עד שנתקלתי בילד ההוא. אז אני רוצה להציע את המודעות לאפשרות הזו.[/u]
אבל האם זה לא עוד תופעה לחוסר הקשבה לילד באופן פרטי. לשיטת הלמידה אותה הוא חווה. אולי בדרך אחרת, הוא לא היה נתקל בכזה קושי?
אני לא אומרת שאת לא צודקת, אבל אני חושבת שאני וילדי בסיטואציה שאני מספיק לידם לדעת אם יש איזושהי סלידה

[u]ועוד משהו בנוגע לשורה האחרונה - אני מוצאת ערך בשני הסוגים של לימוד - לימוד של מה שאוהב המלמ, ולימוד של מה מעוניינת בו הלומדת. לשניהם יש יופי משל עצמם. אבל לדעתי עדיף לא לבלבל ביניהם.[/u]
אני לא מלמדת את הילדה שלי. אני חיה איתה.
אני לא מלמדת אותה לחתוך ירקות. היא חותכת איתי ירקות. תוצר הלוואי הוא שהיא לומדת להשתמש בסכין ולהזהר ממנו.
אני לא מלמדת אותה שברים, אבל אין לי ברירה אבל לדבר עליהם לפעמים שאנחנו מודדות מוצרים לעוגה.
משהו כתב פה שצריך להוציא את הבית ספר מאיתנו, והתהליך שעוברים ההורים שמחנכים בבית.
בשביל חינוך חופשי צריך גם להוציא את הללמד וללמוד מאיתנו. אני רואה את זה סביבי. אנשים פשוט לא מסוגלים לא לתקן, להעיר, לכוון.
יש גבול מאוד עדין. בין להדריך ללנג'ס. (כבר קיבלתי הסבר על למה לא להסביר לה (-: )
בניקוד אני לא רואה שום דבר מזה. אני רואה את עצמי משחזרת את הידע של הניקוד, תוך כדי שבתי מתחילה את צעדיה הראשונים בכתיבה שאחרים גם יבינו. מה יצא מזה בעתיד? אין לי מושג. אני רק יודעת שהיום היה לי כיף להכין כרטיסיות, והניקוד הוסיף לזה אתגר נחמד בשבילי.

<חשבת שאת חופרת (-: >

[po]במעבה הפרדסים[/po] הצלחתי לנסח כל הרבה ממה שעובר אצלי.

[u]ואני חושבת שאפשר לוותר על הניקוד ״הנכון״ ולנקד פשוט פונטית: לכתוב צירה במקום סגול או להפך, פתח במקום קמץ או להפך, ולוותר על כל החטפים.[/u]
זה מה שבהתחלה חשבתי לעשות (איזה כיף שכתבת את זה).
מצד אחד אחד לא לוותר על התנועות, אבל להקל על החיים.
מצד שני פתאום נכנס לי חשק להכנס לזה, אז אני לא מזלזלת בזה.
[u]כתבתי כמו שכתבתי כי בין השורות הצטייר לי שנטיית לבה של האם דומה לשלי.[/u]
אבל לצערי לא הידע.
[u]כדי להגיע לרמת ידע כזאת בניקוד צריך איזו תקופה של תרגול די אינטנסיבי.[/u]
הרגשתי שאולי אני קופצת קצת מעל הפופיק (אמא מניקה, בחינוך ביתי = אני חודשיים מנסה לגמור ספר).

בכל מקרה, מאז שכתבתי פה (רק אני לא הצלחתי להכנס לאתר?) החלטתי להכין כמה כרטיסיות. גיליתי לשמחתי שהאינסטינקט המנקד שלי, בכלל לא רע. זה אולי בכל זאת טמון בפנים רק מחכה לאיזה שפשוף ג'יני.
מנסה לשלב גם את הספרדית. נראה לאן נגיע? (-:

וואלה? כתבתי הודעה ארוכה ממש והיא לא עברה.

זהירות! ההודעה הזו הולכת להיות ארוכה, חופרת, ועוסקת בנושאים פילוסופיים שהתרחקו מהדיון המקורי.

[u]אז מעניין אותי אם תזדהי איתי בדוגמה הבאה[/u]
לא, אני לא אזדהה איתך. כי אני לא זוכרת כלום מאנליטית (מה אנליטי? גיאומטריה, אני מנחשת), בטח שלא נוסחאות. אבל אני זוכרת איך למצוא אותן, ואני אוכל למצוא אותן ולהוכיח אותן מחדש אם אני אצטרך...
אני חושבת ששיטת הלימוד בבתי הספר היא ממש לא מוצלחת. מתמטיקה מבוססת על הוכחות, ולדעתי אין כזה דבר "ללמד נוסחא". מוכיחים את הנוסחא בכיתה. או אם ממש מסובך להוכיח אותה אז מדלגים על ההוכחה, אבל מוכחים למקרה פרטי, וההוכחה המלאה רשומה בספר הלימוד, בשביל התלמידים שרוצים להתעמק.
לכן, לא אמור להיווצר מצב בו את בדיעבד מבינה שהנוסחא מבוססת על משפט פיתגורס - כי המשפט הוכח, ובמהלך ההוכחה המורה השתמשה במשפט פיתגורס...

לדעתי זה לא קשור לשפה. לימודי שפה שונים מאוד מלימודי מתמטיקה לדעתי, בדרכים רבות ושונות. ולכן אחזור לעסוק בניקוד.

יש חידות של לחשוב מחות לקופסא, בהן מה שמונע אנשים מלפתור את החידה זו איזו הנחת יסוד שהם לא שמים אליה לב. אני מניחה שזו הסיבה שנראה לי חשוב להציע לילדה (של אם.ילדה, אבל גם כל ילדה אחרת) את שתי האפשרויות. כי אם לא מציעים, אפשרי שאפילו בעולם שלנו, שיש בו מילים רבות שרשומות ללא ניקוד, וגם לא מעט מילים עם ניקוד בספרים לילדים, שתי האפשרויות לא תהיינה פתוחות ונגישות לה. ברגע שזה קיים, וברגע שיש הקשבה לילדה, השאר פחות חשוב.

בנוגע למטרה - אני זוכרת את עצמי (וגם כמה ילדים אחרים, אבל קודם כל את עצמי) לומדת לקרוא, ולכתוב. וזה היה מסיבות פרקטיות מאוד. הייתה גם סקרנות, בהחלט הייתה. וכל שאר הדברים שרשמת. אבל שימושיות הייתה הסיבה הראשונה.
לכן התשובה שלי היא פרקטית. זו התשובה שלי גם כי זו הדרך שלי לקרוא, וזה רק הגיוני שככה אני אענה. הגיוני באותה המידה שאת תעני על אותה שאלה עם ניקוד - זה העולם שלך, תרבות הכתיבה שלך. הילדים שלי יחיו אם אמא שאומרת ורושמת "תהיינה", למרות ששאר העולם לא. אבל במקרים בהם אני בונה לי תרבות פרטית משלי, שונה מהתרבות הכללית (ובאמת שיש המון מקרים כאלו) אני מציגה גם את התרבות הכללית. זה נראה לי חשוב.

ועוד נקודה - המצב שלך נראה לי שונה מהותית מזה של אם.ילדה. ניקוד הוא חלק מהחיים שלך. את לא הולכת ללמוד את זה במיוחד. יש משהו מאוד דדיקטי בגישה של ללמוד ניקוד בשביל ללמד את הילדה, ואני לא אוהבת דידקטיות שכזו. לא במיומנויות בסיס כמו קריאה וכתיבה, שחלק חשוב מהגיה בנוגע אליהן בעיני זה הקלילות והפשטות של זה.

אני מסכימה לחלוטין עם השורות האחרונות - ההגשה הראשונה ממש לא קריטית כל עוד מקשיבים לילדה. לי אישית חשוב להוסיף את האפשרות שהניקוד זה לא סתם "קצת רעש" אלא משהו שיכול ממש ממש להפריע. אני, נניח, דילגתי על המשפט המנוקד לדוגמא שלך. ובאמת שאני קוראת מהר מאוד. אני חושבת שיקח לי פי חמש יותר זמן לקרוא טקסט מנוקד, אולי יותר. וזו בהחלט סיבה מבחינתי לוותר על קריאה של טקסט - כי הקריאה הופכת לעונש, ואני לא בעונש.
לא הייתי חושבת על זה אפילו אילולא נתקלתי בילד עם הפרעת קשב וריכוז, שלא מצליח לקרוא טקסט מנוקד. כי הניקוד מפריע לו. אז אני רוצה להציע עוד אפשרות. ניקוד יכול להיות משחק משעשע, ותוספת חגיגיות למילים. ניקוד יכול להיות כלי עזר שמועיל ועוזר לקרוא. ניקוד יכול להיות נייטרלי. ניקוד יכול להיות קצת רעש. וניקוד יכול להפוך טקסט ללא קריא, לא מזמין, לא כייפי.

זו גם אפשרות. ולא אחת טריוויאלית. אני לא חשבתי עליה (למרות התגובה שלי לניקוד) עד שנתקלתי בילד ההוא. אז אני רוצה להציע את המודעות לאפשרות הזו.

ועוד משהו בנוגע לשורה האחרונה - אני מוצאת ערך בשני הסוגים של לימוד - לימוד של מה שאוהב המלמ, ולימוד של מה מעוניינת בו הלומדת. לשניהם יש יופי משל עצמם. אבל לדעתי עדיף לא לבלבל ביניהם.

[u]אני מדברת על משהו בסיסי בהרבה - ללמוד לקרוא ולכתוב. אם אני הייתי מבקשת ממישהו שילמד אותי משהו, והוא במקום ללמד אותי את זה היה מסבך אותי עם העשרה לגמרי לא חיונית הייתי ממש כועסת עליו. זה לא אומר שלא הייתי שמחה להעשרה הזו אחר כך - אחרי שהייתי לומדת את הבסיס.[/u]

אני רוצה להיכנס קצת יותר עמוק לנושא הזה, ברשותך.
כאן אני כבר מגיבה יותר ביחס לעצמי ולאיך שבחרתי ללמד את הילדים שלי.
נדמה לי שיש הנחה בלועה בדברים שלך שילד מבקש ללמוד לכתוב מסיבות של שימושיות ופרקטיות? (אם לא, מוזמנת לתקן)
אני בכלל לא בטוחה שזה נכון. נראה לי שהרבה פעמים ילדים מבקשים ללמוד מסיבות של סקרנות, רצון לפענח את העולם, תחושת שותפות עם תחומי העניין של ההורים שלהם, ועוד מניעים שהם מעבר לרצון לרכוש טכניקה שימושית.
בעולם שלי יש לחרקים האלה מקום נכבד, אז סביר שכשהילדים שלי גילו עניין בקריאה - היה לחרקים האלה מקום נכבד גם בתשובות שקיבלו ממני. בעיניי [b]זה הבסיס[/b]{{}}. בעולם המושגים שלי, כך לומדים לקרוא, כך לומדים לכתוב. זה מה שכלול בתקשורת כתובה.
בסך הכול, אין כתב אחד שהוא "הנכון". לכל תרבות יש כתב משלה. אז גם בתוך העברית, בעיניי, יש תרבויות כתב שונות. המידע שהילדים שלי קיבלו ממני כששאלו התאים לתרבות הכתב הפרטית שלי.
ואגב, גם לשאלות של שימושיות ופרקטיות, יש יותר מתשובה אחת. אם טקסטים שנידונים בבית על בסיס קבוע הם טקסטים שהניקוד הוא חלק משמעותי מהם ותורם לפענוח נכון שלהם - טקסטים של מקרא, תפילות, פיוט, אלתרמן וגולדברג - אז הניקוד גם יכול להיות כלי עזר שימושי להפליא.

עוד נקודה, או בעצם המשך של אותה נקודה: בעיניי לימוד טוב הוא תהליך דיאלוגי, תהליך שיש בו מקום גם להעדפות של הלומד וגם להעדפות של המלמד, ויש בו התאמה הדדית.
באמת, בעיניי, זה בכלל לא סוף העולם אם ילד לא פוגש בכלל ניקוד בתהליך לימוד הקריאה שלו. כמו שיונת אמרה, אפשר להשלים בהמשך. ואני חושבת שזה גם לא סוף העולם אם ילד שרק רוצה לקרוא עיתון מקבל תשובות שכוללות קמץ ופתח. ופחות או יותר כל דרך שהורה עונה על שאלות של ילד (ולכל שאלה יש כל כך הרבה תשובות אפשריות) - היא לא סוף העולם, כל עוד הוא פתוח וקשוב לילד ועושה התאמות לפי השדרים שהוא מקבל מהילד.
אבל נקודת ההתחלה הכי טובה בעיניי, היא לענות לפי נטיית לבו והעדפותיו של ההורה. יש ללימוד ערך מוסף כשהוא עונה גם על הצרכים של מי שמלמד, ולא רק של מי שלומד. אם התשובה יוצרת קשיים, תמיד אפשר יהיה לתקן בהמשך. הדלתות לא נסגרות ברגע שניתנה תשובה ראשונה.

(הערה: יכול להיות שבלבלתי כאן בין רדיוס למשהו אחר באנליטית. אני [b]לא[/b] מתחום המתמטיקה, ורק משחזרת תובנה מלפני איזה עשרים שנה.)

[u]אם אני הייתי מבקשת ממישהו שילמד אותי משהו, והוא במקום ללמד אותי את זה היה מסבך אותי עם העשרה לגמרי לא חיונית הייתי ממש כועסת עליו.[/u]
אישה, את מתחום המתמטיקה, נכון? אז מעניין אותי אם תזדהי איתי בדוגמה הבאה:
יום אחד, אולי בכיתה י"ב, פתאום נפל לי אסימון, והסתדר לי משהו בראש. הבנתי שהנוסחה שלימדו אותנו באנליטית למציאת רדיוס של מעגל, היא בעצם משפט פיתגורס, שמסודר באופן קצת שונה מהנוסח שהכרתי.
לא הייתי רוצה שיטחנו לי עם זה את השכל מראש. זו אולי __העשרה לגמרי לא [po]חיונית [/po] ומייגעת. אבל חשבתי אז שכן היה נחמד אם במקום להציג לי את הנוסחה הזאת כ d=... היו מציגים לי אותה כ d בריבוע (לא יודעת ליצור פה את הסימן) =... נורא פשוט. רק לוותר על סימן השורש בצד השני של המשוואה. ואז זה כבר היה בולט לעין שזה משפט פיתגורס. אז המידע הזה היה יותר נגיש לי, והייתי יכולה לקלוט אותו בקלות אם הייתי בעניין. או לדלג עליו, אם הוא לא היה מעניין אותי.
זה דומה מאוד בעיניי להגשת מילה עם הניקוד שלה. בלי הסברים וסיבוכים והעשרה לא רלוונטית. לא לטחון לה מה עושה המפיק למילה יַלְדָּהּ. פשוט להגיש ככה, ואם הילדה תהיה בעניין היא תתעכב על החרקים השחורים. בעיניי זה שווה את הרעש הקל, כמו ששווה את הטיפ-טיפונת יותר סיבוך כשמגישים לי d בריבוע ולא d מחומם ומוכן ישר להגשה.

[u]מי שבעניין, מי שנמשך לכיוון הזה[/u]
אני מדברת על משהו בסיסי בהרבה - ללמוד לקרוא ולכתוב. אם אני הייתי מבקשת ממישהו שילמד אותי משהו, והוא במקום ללמד אותי את זה היה מסבך אותי עם העשרה לגמרי לא חיונית הייתי ממש כועסת עליו. זה לא אומר שלא הייתי שמחה להעשרה הזו אחר כך - אחרי שהייתי לומדת את הבסיס. על ללמד ניקוד [b]נכון[/b] בכלל לא חשבתי - מה לזה ולילדה שבסך הכל רוצה ללמוד לכתוב?

בכל מקרה, אני לא דיברתי על אסטתיקה, אלא על שימושיות. רוב הטקסטים שקראתי בחיים שלי היו ללא ניקוד. כשאני רואה טקסט ללא ניקוד אני תוך חלקיק שניה קצרצר קולטת את המשפט. טקסט מנוקד מכריח אותי לעצור ולהאט, ומקשה עלי את הקריאה. זה לא עניין של יופי, אלא של יעילות.

בנוגע לערבית - זה מה שאמרה פעם המורה לערבית בחטיבה. ובספר היו קטעים מעיתונים שהיו בהם מדי פעם נקודה או קו וזהו. אולי זה באמת הסימנים לארבע האותיות האלו - אני לא באמת יודעת. זה מידע מיד שלישית, ממש לא אמין.

יונת, תלוי איך מגדירים [u]שהילדה תלמד ניקוד.[/u] (-;
אבל בעיקר בעיקר, זה תלוי בהעדפה של אמא שלה. כתבתי כמו שכתבתי כי בין השורות הצטייר לי שנטיית לבה של האם דומה לשלי. אחרת לא הייתי מתערבת.

[u]אני חושבת שיש טעם לניקוד רק בשמות, ובשאר המקרים היא מפריעה יותר מעוזרת. מן הסתם, זה משפיע על הגישה שלי - בעיניי ניקוד מזיק יותר ממועיל, ובתור כזה סתם יקשה על הבת שלך[/u]
אח, אח...
מי שבעניין, מי שנמשך לכיוון הזה, אין עונג גדול בשבילו יותר מאִשָּׁה נַעֲלָה נָעֲלָה נַעֲלָהּ נָעֲלָה אֶת הַדֶּלֶת בִּפְנֵי בַּעְלָהּ או סתם יַלְדָּה יָלְדָה יַלְדָּהּ.
זה גם כל כך יפה בעיניי. הניקוד מקפיץ את האסתטיקה של הכתב פי עשרה.
ואגב, בהקשר למה שאמרת, דווקא בערבית זה נראה לי אחרת - שם הניקוד, שכמעט אף פעם לא מציינים אותו, נראה לי ממש הורס את האסתטיקה של הכתב היפהפה.
אבל אני מדברת על ניקוד ניקוד, על ארבעת הסימנים היחידים שיש לאומללים האלה - פתחה, כסרה, סוכון ודמה. לא על הנקודות הדיאקריטיות של הבי"ת והנו"ן וכו'. עליהן לא מוותרים אף פעם בטקסטים מודפסים. כתב יד בערבית כמעט אף פעם לא יצא לי לראות, אז אני אאמין לך.

פרדסים, אני חושבת שאת מתייחסת לניקוד ״נכון״.
ואני חושבת שאפשר לוותר על הניקוד ״הנכון״ ולנקד פשוט פונטית: לכתוב צירה במקום סגול או להפך, פתח במקום קמץ או להפך, ולוותר על כל החטפים.
אולי לא תתקבלי ככה לעבודה כמנקדת, אבל בשביל שהילדה תלמד ניקוד -- זה מספיק.

_למשל הדוגמא שנתת
נינאב._
האמת היא שזה ninaev

אני תומכת גדולה בלנקד שמות של דמויות, ונינאב היא דוגמא טובה לכך כי קראתי את רוב הספרים בסדרה כשאני חושבת את השם של הדמות לא נכון (עד שאת הספרים האחרונים קראתי לא בעברית, כי חסרה לי סבלנות לחכות לתרגום, ואז גיליתי מה הדרך הנכונה להגות את השם...).

כשאני הייתי ילדה קטנה למדתי לקרוא לפני שלמדתי לכתוב, לא חשבתי על האפשרות של הפוך...

לניקוד יש יתרונות, אבל הוא לא חלק ממשי של העברית כמו שרוב האנשים משתמשים בה, ולא נוח לי לקרוא ספרים שבאמת מנוקדים - הניקוד הוא כמו רעש מיותר שמקשה לקרוא את הטקסט. אני לא באמת קוראת את הניקוד, אני קוראת מילים בעברית כיחידות שלמות. גם בערבית, איפה שהניקוד אפילו יותר חשוב מבעברית (אני עדיין זוכרת משיעורי הערבית שלי בחטיבה שיש ארבע אותיות שהנקודות זה הבדל המרכזי מהן. ואני זוכרת גם את הסימנים לזכור אותן - ב לבור, נ לנורה, ת לתקרה. ויש עוד אחת שמסומנת על ידי שתי נקודות מתחת, או קו) בכתיבה בחיי היום יום לא משתמשים בניקוד, ומסתמכים על ההכרות של הקוראת עם השפה והמילים מראש.

אני חושבת שיש טעם לניקוד רק בשמות, ובשאר המקרים היא מפריעה יותר מעוזרת. מן הסתם, זה משפיע על הגישה שלי - בעיניי ניקוד מזיק יותר ממועיל, ובתור כזה סתם יקשה על הבת שלך.

אבל בעצם, אולי פשוט תשאלי אותה מה היא רוצה?

[u]חשבתי שכדי שהניקוד יבוא טבעי צריך לבוא ממני טבעי. לא להכנס לפרטים. אבל שאתבקש לכתוב מילה, אדע איך להוסיף ניקוד בלי לעשות סבטוחה שלמה[/u]
אוקיי. כדי להגיע לרמת ידע כזאת בניקוד צריך איזו תקופה של תרגול די אינטנסיבי. רוב האנשים שמנקדים למדו לנקד בקורס ייעודי - אבל אם יש לך חשק לאתגר כזה, ונטייה אוטודידקטית, אני חושבת שלא חייבים קורס. נראה לי שאם יש לך מילון טוב בהישג יד (כן, ששת האדומים הגבוהים האלה...), ואת לוקחת לך כמה זמן בכל יום לנקד טקסט שאת אוהבת - לדפדף במילון, למצוא את המילה, להעתיק את הניקוד - אחרי איזו תקופה את מתחילה לקשר, לראות את המיון לתבניות, לדעת בעצמך מה צפוי להיות הניקוד של כל מיני מילים. מניסיוני נראה לי שלא מגיעים אף פעם לרמה של מאה אחוז ידע, אבל הצורך לדפדף במילון הולך ופוחת עם התרגול.
ואם האתגר גדול מדי כרגע, לא נורא. גם לכתוב לילדה מילה שהיא מבקשת ולחפש אותה לפני כן במילון זה נחמד.


[u]היא עשתה את זה אחרי שהפסקנו לכתוב אותו כבר כמה חודשים.[/u]
וואו! מדהים.

אולי פשוט לחפש ספרי ילדים ישנים עם ניקוד?

[u]איזה יופי לשמוע שיש מקום שבו שרים aeiou מגיל אפס.[/u]
ממה שקלטתי משתי אמהות עד עכשיו, אז גם הם מתחילים בכתיבה עם האותיות האלו.

[u]חוברות לימוד נחמדות לילדים.[/u]
האם יש למישהי המלצה על חוברת תרגול לניקוד לילדים.

[u]הילדה רוצה ללמוד לקרוא, והאמא רוצה לעזור לה בזה.[/u]
הילדה רוצה ללמוד לכתוב. לא לקרוא. עוד לא הגענו לזה.
העזרה שלי מסתכמת בלכתוב לה מילים לפי בקשתה.
לבינתיים כתבתי לה באותיות דפוס. שוב פעם זה לא קרה הרבה פעמים. עוד לא יודעת אם לשלב במקביל אותיות כתב יד.
מה שכן, לי מתחשק להוסיף את אלמנט הניקוד. מודעת שזה לא חובה, אבל זה גם משהו שאני חושבת שדי הורס את השפה. את היכולת שלהכותב להעביר אינפורמציה מדויקת לקורא
למשל הדוגמא שנתת
[u]נינאב.[/u]
ninaav/nineav/ninav/ninab
זה קטע חזק שבגלל צורת הניקוד, הפסדנו את aeiou . כשהייתי צעירה עוד היו משתמשים בניקוד חלקי אם היה צורך. עכשיו הפסיקו עם זה לגמרי.
אני רוצה לבדוק על עצמי, כי הרבה דברים שניסו להעביר לי בבית ספר קיבלו הגיון שנגשתי אל זה בצורה אוטודידקטית

[u]מה בדיוק...? לא הבנתי למה את זקוקה.[/u]
כל היוצאי מן הכלל למיניהם (-:
בגלל שהרבה שנים אני לא בארץ ותקופה ארוכה לא היו דוברי עברית סביבנו, נוצרה לי ולבן הזוג שפה משלנו. המון סלנג המון טעויות מכוונות, אבל גם לא.
שפה מוזרה מדי בשביל הילדים לתקשר בביקורים אצל המשפחה (-: .
צריכה רענון דחוף.

[u]לא בשביל זה המציאו את החינוך הביתי?[/u]
אה.. אני חשבתי שהילדה רוצה ללמוד לקרוא, והאמא רוצה לעזור לה בזה. כנראה טעיתי, או לא הבנתי משהו. סליחה.

איזה יופי לשמוע שיש מקום שבו שרים aeiou מגיל אפס.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

וואו, כמה תשובות. תודה.

[u]אבל הילדה מתעניינת![/u]
אז נתחיל עם זה, שמעל הכל האמא מתעניינת.
[u]לא בשביל זה המציאו את החינוך הביתי?[/u] (-: .
[u]ככה שהמסקנה שלי לגבי ניקוד: אפשר עם, אפשר בלי.[/u]
גם חושבת ככה, פשוט לוקחת את ההזדמנות להעשיר את ידיעותי. [u]הוא עוזר לתפיסת המבנה של השפה. וחוץ מזה, הוא כיף[/u]

חשבתי שכדי שהניקוד יבוא טבעי צריך לבוא ממני טבעי. לא להכנס לפרטים. אבל שאתבקש לכתוב מילה, אדע איך להוסיף ניקוד בלי לעשות סבטוחה שלמה.
לא לשים על זה דגש. שזה יהיה כחלק מהציור של המילה.
הילדה שלי כבר המון זמן כותבת. כותבת בשפה שלה. ממציאה אותיות, עם אותיות ומספרים שקלטה מהסביבה. מה שכן רק אותיות לועזיות עד עכשיו
רק בזמן האחרון היא ביקשה ממני כמה פעמים לכתוב לה מילים ושמות בעברית.
לפני כמה זמן היא עשתה משהו שהשאירה אותי המומה. היא כתבה טופס שאנחנו נוהגים לכתוב בכתב יד בעסק שלנו. לא מתוך כוונה להעתיק, או לשחזר. מתוך כוונה אחרת. זה היה כמעט אחד לאחד. אפילו המספרים היו מדויקים בהתאם למילה ליד. הקטע הוא שלא רק שלא היה לידה טופס כזה באותו רגע. היא עשתה את זה אחרי שהפסקנו לכתוב אותו כבר כמה חודשים.
בגלל זה עלה לי שיהיה נחמד לכתוב לה בתוספת הניקוד. להכניס את זה בצורה טבעית.

[u]לרשום את השם של הילדה על דברים שלה, [/u]
גם לזה יש לה את הדרך שלה לכתוב, שמשתנתה עם הזמן. ועד עכשיו היא מתעקשת שאפילו אנחנו לא נכתוב בדרך הנכונה. האם עוד משהי פה נתקלה בתופעה?

[u]אני חושבת שזה מאוד מוצלח להחזיק בבית מילון (הכי מומלץ - אבן שושן)[/u]
צבטת לי את הלב. הזכרת לי את ששת הכרכים שהשארתי מאחור.
רעיון טוב. נכנס לרשימת קניות. נראה לי יותר טוב ספר. יש משהו בלדפדף ולחפש לפי האב'
[u]דתיה בן דור - ככה זה בעברית.[/u]
גם נכנס לרשימת קניות

[u]בתקווה שאני לא מציפה יותר מדי בהמלצות,[/u]
ההפך. תודה, ואם יש עוד… @}

[u]אם את רוצה רענון לגבי ניקוד לעצמך, הנה מקור טוב:[/u]
תודה. התחלתי לרפרף. מחכה להנקה הבאה (-:

[u](מקווה שאני מצליחה להיות ברורה - הרעיון הוא שכמו שאות היא סימן גרפי שמייצג צליל שקיים גם בלעדיה, כך גם סימני הניקוד מייצגים משהו שקיים גם בלעדיהם, רק שהמשהו הזה יותר מופשט. בעיני זה היה מועיל להבנה יותר רחבה של מה זה הדבר הזה - ניקוד).[/u]
אני גרה במקום בו דוברים ספרדית. שפה מדהימה. פה מגיל אפס שרים להם aeiou. וגם יצא לי לשמוע שיר בסגנון שניים סינים (בטח מכירה)

כמו תמיד חייבת לשלוח לפני שמסיימת (-:

לשחק משחקי חריזה: אלון-בלון מרים-ים חיים-מים...אחת מכן אומרת מילה כלשהי, והשניה מוצאת חרוז מתאים. זהו שלב חשוב להבנת הקשר בין הצלילים, והיכולת לפרק מילה לחלקים.

בענייני ניקוד - אני אהבתי להשתמש בשיר שניים סינים (מכירה? מכירות?) כדי ליצור דרך דוגמא את המושג של תנועה כצליל, שלא חייב להיות צמוד לסימן הגרפי של הניקוד אלא מתקיים גם בפני עצמו.
(מקווה שאני מצליחה להיות ברורה - הרעיון הוא שכמו שאות היא סימן גרפי שמייצג צליל שקיים גם בלעדיה, כך גם סימני הניקוד מייצגים משהו שקיים גם בלעדיהם, רק שהמשהו הזה יותר מופשט. בעיני זה היה מועיל להבנה יותר רחבה של מה זה הדבר הזה - ניקוד).

[u]ממליצה על הספר הישן והחמוד של דתיה בן דור - ככה זה בעברית.[/u]
מצטרפת להמלצה.

אםילדה, בתקווה שאני לא מציפה יותר מדי בהמלצות, ממליצה על הספר הישן והחמוד של דתיה בן דור - ככה זה בעברית. יש בו המון משחקי הברות וחריזה, ואצלנו זה היה ממש נהדר לילד בשלבים הראשונים של התעניינות בקריאה.

אבל הילדה מתעניינת!
אפשר עם ואפשר בלי ואפשר להשלים או לשכוח בהמשך - זה נכון גם לגבי משוואות, ועדיין, כשילד מתעניין ושואל, נראה לי שממש נחמד ללמוד ולהחכים איתו ביחד. לא בשביל זה המציאו את החינוך הביתי? :-)
ספציפית לגבי ניקוד, אני מאמינה שיותר משהוא עוזר לקריאה עצמה, הוא עוזר לתפיסת המבנה של השפה. וחוץ מזה, הוא כיף :-)

אני מכירה אנשים שלמדו לקרוא עם ניקוד וכאלה שלמדו בלי. ממה שאני רואה, אין הבדל ביכולות הקריאה שלהם. חלק מאלה שלמדו עם ניקוד שכחו אותו, וחלק מאלה שלמדו בלי ניקוד השלימו אותו אחר כך. ככה שהמסקנה שלי לגבי ניקוד: אפשר עם, אפשר בלי.

אני חושבת שזה מאוד מוצלח להחזיק בבית מילון (הכי מומלץ - אבן שושן) או מינוי למילון מקוון (הכי מומלץ - רב מילים).
אני אישית לא אוהבת להעמיס יותר מדי על הזיכרון, ולא אוהבת לטחון רשימות כללים.זה נראה לי מאוד מייגע. והחומר הוא באמת אינסופי - וטוב שכך.
אז כשעולה אצלנו שאלה, בין על ניקוד של מילה, בין על הוראה מדויקת או על מקור של מילה וכיו''ב - פותחים מילון ולומדים משהו חדש. זה עיסוק נחמד ומעשיר.

ולשאלות שהמילון לא מספיק להן, אפשר להיעזר בפורום ייעודי (יש אחד מוצלח מאוד בטמקא, נדמה לי שיש גם בתפוז, וכאן יש דף [po]איך אומרים בעברית[/po] ).

אני ממליצה גם להזמין מהאקדמיה ללשון עברית את איגרת המידע החודשית שלהם. חינמי וחמוד (הידעתם שהגה ועוגן הגיעו שניהם מאותה מילה יוונית?).

[u]היא מתעניינת בעברית ואני בורה לחלוטין מבחינת הניקוד.[/u]
קודם כל, אפשר לעשות הרבה עבודת התחלה בלי ניקוד.
ניקוד הוא לדעתי חלק נורא חשוב מלימוד הקריאה, כן צריך להתייחס אליו (אחרת במקרים רבים יש צרות צרורות), אבל הוא ממש לא חייב לבוא בהתחלה.
קודם כל: ללמוד את צורת האותיות והצלילים שלהן. לחבר בין האות לצליל שהיא עושה.
אפשר עם שמות האותיות, אפשר בלי. אבל עדיף שהצליל של האות יהיה במרכז, ויקבל יותר חשיבות מהשם.
אחר כך לכתוב כל מיני מסרים קצרצרים. אם יש לכם משחק כלשהו שמכיל אותיות בודדות (שאפשר לארגן אותן זו ליד זו ולכתוב בעזרתן מילים בודדות) אז אפשר לכתוב מילים מוכרות, פשוטות, ואפשר לתת לילדה לכתוב מה שהיא רוצה, להקריא לה את "המילה" שיוצאת ולהתפוצץ מצחוק.
אפשר לעשות את אותו דבר ב- notes של סמארטפון, כל מה שצריך זה להוריד אליו מקלדת עברית.
להשתמש בשפה כתובה קצרצרה למטרות פרקטיות: לרשום את השם של הילדה על דברים שלה, לעשות לוח של פעילויות של ימות השבוע ולכתוב (במילה אחת או שתיים) את הפעילויות האהובות או השגרתיות, רשימת קניות, דברים כאלה. בקטנה. כמה דקות או שניות כל פעם.

אם את רוצה רענון לגבי ניקוד לעצמך, הנה מקור טוב:
http://niqqudrules.tripod.com/

יש כל מיני אפליקציות של כתיבה, אם יש לך טאבלט שווה לבלוש ולחפש משהו מוצלח שיתאים לך.

[u]בכלל אני זקוקה לרענון לגבי השפה העברית באופן כללי.[/u]
מה בדיוק...? לא הבנתי למה את זקוקה :-)

אולי תחפשי חוברות לימוד נחמדות לילדים, ותלמדי יחד איתה?

אני אישית הייתי מוותרת בכלל על ניקוד... אם למדתי ניקוד בגן או בבית הספר שכחתי אותו, וכשהייתי צריכה לדעת מה זה חולם בשביל משהו בכיתה ד או ה לימדו אותי מחדש (אני זוכרת את זה).

טוב, הייתי עונה מה הצליל של כל דבר, בדיוק ברמה של AUIEO, לא יותר. שימושי לזכור מה הצליל של כל דבר, כשיש שמות לא מוכרים בספרים אז מנקדים אותם, ואפשר לדעת איך קוראים נכון שמות כמו נינאב.

אני לא יודעת חצי מהמצוטט על ידייך, ואני לא רואה ערך פרקטי בידיעה הזו. ואני חושבת שללמוד קרוא וכתוב כדאי להתחיל מדברים בעלי ערך פרקטי - האותיות, הצלילים שלהם, וזהו. מה עוד צריך? לדעתי - כלום.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

_פתח, קמץ, חטף פתח - בגלל שהאותיות עומדות מעליהן הפתח והקמץ הן כמו אֲדָמָה (הקו הקטן של הקמץ כמו שורש והנקודות של החטף פתח הן נמלים).
שורוק - השפתיים שורקות, פופיק.
חולם מלא - הנקודה למעלה כמו שכובע חובשים מעל הראש - כובע.
קובוץ - הנקודות מתקבצות לקבוצה ומטפסות על סולם.
סגול - נֶמֶש מה-שֶמֶש.
צירה - נקודות חֵן (חלק מהנקודות בגוף הן מה- שמש וחלק הן נקודות חן) וחשבתי כרגע על - גומות חן.
חיריק - פשוט נקודונת פיצפונת ובקיצור - פיצי.
שווא נע בראש מילה - הצליל כמו בנמש ונקודת חן.
שווא באמצע מילה פשוט עוצרים ונחים, והרגע חשבתי עוצרים ברמזור (השווא נראה כמו רמזור)._

התלבטתי אם לכתוב פה או ב [po]בורות בחינוך ביתי[/po] .
הבכורה הגיעה לגיל שהיא מתעניינת מדי פעם בכתיבה.
היא מתעניינת בעברית ואני בורה לחלוטין מבחינת הניקוד.
מה שציטטתי מלמעלה, לא נעים להודות אבל אני זקוקה ליותר מזה בשביל תזכורת.
אני לא גרה בארץ וזה היה מעורר קנאה היה לראות אמא מלמדת aeiou . (-: אח, כמה פשוט.

בכלל אני זקוקה לרענון לגבי השפה העברית באופן כללי.
האם יש למישהי מכן המלצה על ספר, או חוברת לימוד שיכולים לעזור לי.
ובכלל רעיונות איך לגשת לזה יתקבלו בברכה. אם מה להתחיל ומה אפשר לוותר. קראתי נראה לי את כל מה שנכתב באתר אבל אשמח לעוד. (צריך לכתוב אזהרה לבעלי בטחון עצמי גבוה בתחילת הדף על טעויות נפוצות בשפה העברית (-: . גם ככה אני מודעת לכמה אני לא יודעת )

קריאה ראשונה
https://www.youtube.com/watch?feature=[po]player embedded[/po]&v=PwJSrrUNwts

תיקון כתיב: "קול אות-כל אות"

עוד משהו קטן....
כשאת כותבת (אם בחרת בכך), הדגישי בקול את ההברות (צליל) של קול אות. אם למשל קוראים לו "איתמר" אז: אי - ת - מ- ר.
טיפ שקראתי, זה לנקד כבר מההתחלה את צליל האותיות. אי, או, אה,וכו'...

לדעתי הוא מעבד את סדר הפעולות, כלומר סדר האותיות.
אם את מעוניינת לנסות "לתקן" זאת, עשי זאת ללא לחץ.
שבי לידו וכיתבי את שמו כפי שאת יודעת, כמובן מבלי לבקר אותו. כשהוא יראה זאת כמה פעמים הוא יאלתר משהו משלו.
ושיהיה הכל בהבנה, קבלה בשמחה וחיוך על כל מה שייצא מזה.
בהצלחה!

שמעתי עכשיו קטע מההרצאה של הפיזיקאי סטיבן הוקינג ביום הולדתו ה-70. הוא סיפר שהוא נשלח לבית ספר אלטרנטיבי, שבו לא לימדו את הילדים לקרוא אלא הניחו שהם ילמדו את זה מעצמם. הוא באופן איש, למד לקרוא רק בגיל 8. קטע.

קרוב לוודאי שזה מהמילים הראשונות שהוא כותב.זה גם יכול להשתנות , זה מענין להתבונן בזה.
למעשה , הכתיבה , בניגוד לציור חופשי או כל מני עבודות יצירה שילדים עושים כמקובל בחוגים (ח"ב?)שלנו- היא עינין שיש לו כללים .
מי שרוצה ללמוד לכתוב ושגם יהיה אפשר להבין מה שכתב -צריך ללמוד את הכללים ולהפנים ולתרגל.

ישנו העינין הפשוט שאפשר להסביר לו שלכל אות במילה יש מקום .להסב את תשומת ליבו לכך במילים שהוא יכול לקרוא בשלטים בדרך, או בספרים , או שאת יכולה לכתוב עבורו.
עוד תעלול נחמד- להכין לו דף שבו יש קו-קוים לכל אות במילה שהוא רוצה לכתוב .ישנן מחברות שנקראות 'מחברת חכמה' שמבוססות על העינין הזה.גם כך לומדים לרווח בין המילים, וקל לעשות רווח של אות בין מילה למילה כשמסומן לך מהו רווח אות.

גם ישנה אפשרות של בדיקת עיניים.בדרך כלל עושים בדיקת סקר לראיה בגיל 5-6 .

בן 5

ס"כ,
בן כמה הוא?

הבן שלי כותב את שמו מעוך שכל האותיות במקום של אות אחת יש לכם מושג למה?

אני מזמינה אתכם- להכיר אותיות ומילים, כהכנה לכיתה א'- בפגישות דיאדיות מחבקות במרכז הכרמל בחיפה.
http://saloona.co.il/imailly/?p=73 כמה מילים על מה שאני עושה.

לנו המליצו בגיל דומה לעזוב בכלל את האותיות הכתובות ולעבוד על חיבור הקשר בין צלילים לאותיות.
אז שיחקנו המון משחקי: "אני רואה משהו שמתחיל בצליל בָּ" והיא הייתה מנחשת מה זה וגם נותנת לי לנחש על דברים שהיא רואה.
אח"כ עברנו ל"מסתיים בצליל.." כשכל צליל קושר לאות בשלב הבא "אני רואה משהו שמתחיל באות ב'" והיא הייתה מנחשת איזה צליל הב' הזו עושה ואז מה ראיתי.
אצלנו זה עזר מאד לחיבור בין האותיו לצלילים השונים שלהן.

מצאנו כרטיסיות של כל האותיות עם גלגלת קטנה מתחת לכל אות עם סימני הניקוד השונים והיא הייתה יושבת מסובבת את הניקוד ומשמיעה לעצמה כל אות עם כל סימן ניקוד.
היא גם מאד אהבה לשבת בסופ"ש עם העיתון - היינו בוחרים פסקה ומסמנים בה את כל האותיות שהיא מכירה - בהתחלה זה היה רק אותיות השם שלה ומילים פשוטות [אמא אבא וכד'] ויום אחד גילינו שהיא יודעת את כל האותיות.

"הסוד של מיה" גם היה אתר שהיא שיחקה בו הרבה ועזר לה ללמוד את האותיות בהתחלה ובהמשך את הצלילים השונים שלהן [יש שם משחקים שצריך למצוא את האות הראשונה/אחרונה של מילים].

"יש לי סוד" גם אצלנו התגלה כלא מוצלח.

וכמו שכתבת עזבנו אותה בשקט.
נתנו לה עזרים כשביקשה, שיחקנו משחקים שונים כשהיא רצתה.
אבל נתנו לה את הזמן לעשות את זה בקצב שלה.
היום היא קוראת ספר ביום [ולפעמים יותר.. היום היינו בספריה ולקחה שני ספרים ומחר צריך ללכת שוב...]

בתי הבכורה ואני, נהננו מאוד מאוד מאוד לשחק באותיות כל חופש גדול שהיה לנו מהגן.
כשזה מעניין את האמא+ את הילדה- זה יכול להיות הדבר הכי יצירתי ומחבר שיש.
בינתיים פיתחתי שיטה של לימוד טרום בית ספר- ואחיה נהנו מדפי עבודה שאני ציירתי להם ...

תודה חווה.
אני חייבת להדגיש שהרצון והלחץ בא ממנה. היא מבקשת שנלמד אותה לקרוא.
[u]חבל רק שיסתתר שם איזה צורך להיות יותר טובה ממה שהיא באמת .כלומר שהיא צריכה "לעבוד" עלייך כאילו היא יודעת לקרוא.[/u]
וגם זה משהו שהוא בא ממנה, היא למשל מביאה את "בוא אלי פרפר נחמד" ואומרת לי "אמא, תראי, אני כבר יודעת לקרוא, באמת!" ומקריאה לי כשהיא מצביעה על המילים הלא מתאימות את הטקסט שהיא מכירה בעל פה.
היא ילדה שאוהבת מאוד מאוד מילים, יש לה חיבה מטורפת לשפה. היא מדברת במילים גבוהות שאנחנו לא משתמשים בהן באופן שוטף בבית, כשמקריאים לה ספר היא שואלת על פירושן של מילים ומילים גבוהות במיוחד היא נוהגת אחר כך להשתמש בהן באופן שגרתי (מבוגרים מתמוגגים אבל ילדים לפעמים לא מבינים מה היא אומרת, בעבר היו נוהגים לבוא אלי ילדים זרים שהיא היתה פותחת איתם בשיחה ולשאול אותי אם היא מדברת עברית אבל היום כשהיא רואה שהם לא מבינים אותה היא מתרגמת לעברית מדוברת :-) ).
התחושה שלי היא שהרצון שלה ללמוד לקרוא בא מהמקום הזה, חיבה לשפה.

בכל אופן, כרגע, את צודקת, אני לא רואה תסכול אצלה, התסכול הוא אצלי כי אני לא מצליחה לקדם אותה לשום מקום ואולי אני באמת לא צריכה. היא נהנת מהמשחק הזה של לימוד הקריאה אפילו שאין לו תוצאות ממשיות עכשיו אז הגיוני שהיא פשוט צריכה להמשיך ולהנות מזה גם הלאה.

בכל פעם שאני חושבת על זה אני נזכרת שפעם כשהיתה קצת יותר קטנה שמתי לב שהיא יודעת לספור יופי אבל לא מזהה שום ספרה מלבד שבע ודאגתי, העלתי שאלה על כך פה ושם והחלטתי להניח לזה ואז יום אחד היא פתאום באה אלי מזהה את כל המספרים מלבד שמונה, ככה סתם בקלות. עכשיו היא מזהה גם דו ספרתיים ומצליחה להגיד מה גדול ומה קטן יותר בתלת ספרתיים (בלי לדעת את שמם, זה משמש אותה במשחקי מחשב כשהיא רוצה לדעת אם יש לה מספיק כסף וירטואלי לקנות איזה דג או משהו).
טוב... עכשיו צריך להתאמן על לנשום ובאמת לתת לה להמשיך לשחק באותיות והמילים עד שהכל יפול למקום הנכון אצלה.
טוב, גם אני עדיין מתלמדת...

[u]אבל שוב- לא בטוח שהייתי מתחילה איתה בגיל חמש וחצי.[/u] |Y|
ב - 100% לא .
ובכלל למה [b]אני[/b] צריכה להתחיל [b]איתה[/b] הרבה יותר אורגני [b]שהיא[/b] תתחיל [b]איתי[/b]
כלומר שואלת אותי על אות ואני עונה . אפילו אם זה לוקח שנה . היא הרי בחינוך ביתי . יש לך המון זמן לעשות בנחת כמו שעשית עם הכל, ובעיקר כמו שידוע לי שעשית עם הציור.
זה נפלא שהיא לומדת בעל פה !! זו הפעלה אורגנית של המוח והרחבה של הזיכרון . דקלומים, שירים וסיפורים - בכיף !
ללמוד בעל פה זו מיומנות חשובה לאין ערוך .
חבל רק שיסתתר שם איזה צורך להיות יותר טובה ממה שהיא באמת .כלומר שהיא צריכה "לעבוד" עלייך כאילו היא יודעת לקרוא .
היא לא צריכה עדיין לדעת לקרוא.
היא צריכה מענה קטן וממוקד לשאלה שהיא שואלת על אות מסויימת וזהו.
כאשר היא שואלת זה רלוונטי בשבילה . חשוב ללמוד כל דבר בהתאם לרלוונטיות שלו . לכן צריכים להמתין לשאלה שתבוא מצידה.
ולהפסיק להכין לוחות אותיות זה הרבה מידי והמוח מקבל הלם קוגניטיבי ומסווג את החומר הזה כבלתי נגיש. (מבלבל, בקיצור)
לחלק מילים להברות זה נחמד בעל פה אך זה שונה לחלוטין בקריאה .
היא בת חמש וחצי - יש [b]לך[/b] :-) המון זמן לחקור על הנושא ולהשתלם בו . (יש הרבה מה ללמוד על כך בגישת ולדורף .)
בינתיים היא תגיע לגיל שבע שבע וחצי - כלומר שנתיים של משחקים ועניין אורגני בחרקים האלה ששמם אותיות ואז הדברים יתחברו .
אתם הרי בחינוך ביתי נכון ?
ואחרי שיש לה אוסף מסוים של אותיות היא מתחילה לזהות אותן בתוך מילים קטנות ... ואז היא שואלת הלאה .. ואת עונה לאט .דווקא בקמצנות כלשהיא.
כתוב במחכימון :<קחו אויר - זה בחינם>

בת חמש וחצי?

זה מניסיוני המועט די מוקדם .
יש הרבה אנשים (בעיקר נשים) שזה המקצוע שלהם ואפשר פשוט לפנות למורה שכזאת- אפילו רק לאבחון...
(בעיקר אם אצלך הנושא טעון רגשית- לא הייתי מנסה לפתור את זה לבד)

חוץ מזה הבת שלי לומדת בכיתה א' לפי חוברת שמאד מוצלחת בעיני- נקראת "נקשיב ונקרא" (נדמה לי)
והחוברת מלמדת מצויין איך קוראים ואיך כותבים. שלב אחרי שלב עם המון תרגילים ומשחקים שהיא מאד אוהבת לעשות.

אבל שוב- לא בטוח שהייתי מתחילה איתה בגיל חמש וחצי.

ביתי בת החמש וחצי מאוד רוצה ללמוד לקרוא, היא יודעת כמה מילים אבל נוטה ללמוד בעל פה טקסטים ו"לעבוד" עלי כאילו היא יודעת לקרוא. היא ילדה סופר אנטיליגנטית ויודעת את ההבדל בין לקרוא לבין ללמוד בעל פה ואת היתרונות של הקריאה על הלימוד בעל פה ובכל זאת עושה את זה כי זה קל לה יותר.
אני הייתי כך עד גיל 10 ולא למדתי לקרוא בכיתה א' כמצופה ואף אחד לא ידע. היום אני יודעת שהשיטה שבה לימדו אותי לא הביאה אותי למצב שאני מבינה את הקשר בין הצורה של האות לצליל ורק כשהבנתי את זה בגיל מאוחר יותר הצלחתי לקרוא את זה. למדתי דנה נמה דנה קמה עם אלפוני.
בדיוק אותו הדבר היה לגבי תוים (ניגנתי כינור וחליל צד כילדה במשך שלוש שנים והופעתי בקונצרטים מבלי לדעת תוים בכלל), אנגלית דיברתי מגיל 3 אבל לקרוא את האותיות למדתי רק בכיתה יא' ובלקרוא את האותיות אני מתכוונת ידעתי לזהות את האותיות אבל לא הצלחתי לחבר אותן למילה. גם מתימטיקה היה אותו הדבר מבחינתי ורק כשהגעתי להשלמת בגרויות אחרי הצבא נמצא מורה צדיק שהצליח להסביר לי מעשית מה רוצים ממני ואז נפל האסימון. שם לא עזר לי ללמוד בעל פה מוסיקלית את הקטסט. אובחנתי עם קשיי למידה אבל ברור לי שפשוט לא התאמתי לשיטת הלימוד הרגילה ומשם באו הקשיים אם היו מנסים ללמד אותי אחרת הייתי לומדת כמו כולם באותו הקצב, קרוב לודאי.

הכנתי לה לוח אותיות עם ציורים, היא זוכרת את האותיות לפי הציורים (ויודעת לדקלם את שמותינן בעל פה) אבל לא מפנימה את השיכות שלהן לשם שלהן או למילים אחרות, נגיד "ש" כמו בשמש אבל לא "ש" כמו בשעון כי רק שמש מופיעה בלוח. יש לה גם נטיה לזכור בעיקר אותיות שמופיעות בשמה אבל להתבלבל כך שלאות ר' שמופיעה בשמה היא קוראת ב' כי גם זו מופיעה בשמה ואת זה דווקא כן גוררת לזיהוי אותיות בשאר המילים ולא משנה כמה מתקנים אותה (כבר מעל שנתיים) היא לא מצליחה לשנות את הקיבוע הזה במוח.
היא משחקת בתוכנת "יש לי סוד" במחשב ומתקדמת שם מהר מאוד ויפה מאוד, אני יושבת לידה וצופה בה בלמידה, היא יודעת כל מה שהיא עושה כמעט ואין לה טעויות אבל משום מה היא לא מצליחה לקשר את המשחק לעולם האמיתי ולאותיות האמיתיות, שניה אחרי שהיא מזהה בפעם ה300 בערך את המילה "שלום" היא לא זוכרת איך היא נראת בכלל ובאיזה צליל היא מתחילה.
כבר מעל שנתיים שהיא מחלקת מילים להברות אבל לא מתקדמת מעבר לזה חרף כל הנסיונות שלנו ושלה ללמוד וללמד.
מצד אחד אני מרגישה שהיא לא בשלה בכלל ללימוד קריאה בדיוק מהסיבות האלו ומנגד היא מאוד מאוד רוצה ללמוד.
בתור מי שמובילה את הלימוד בבית אני מרגישה שאין לי כל כך כלים, לא למדתי איך מלמדים קריאה ומרגישה שאנחנו לא בדרך הנכונה אלא בדיוק בכיוון ההפוך, מרגישה שאולי יש שיטה טובה יותר ללמד ולא מכירה אותה.
בתחושה שלי זה צריך להיות משהו מאוד פשוט וברור בלי יותר מידי סיפורים מסביב שעלולים לבלבל ובלי מילים מובנות כי היא לומדת בעל פה ולא באמת קוראת.
אני חושבת שאני צריכה להתחיל איתה מההתחלה ממש, מלימוד האותיות באופן יסודי תוך הקפדה על שיוך אות לשמה ולצלילים שלה אפילו אולי בלי ציור כי הציור הוא מקור בריחה בשבילה וכביכול "עוזר" לה לזכור אבל תוך כדי התעלמות מהאות המצויירת עצמה.

טוב, צריכה רעיונות ועזרה מבעלי נסיון בלימוד קריאה.
רב תודות.

קריאת ראי היא קריאה של אותיות הכתובות הפוך, כמו בראי.
מה שאת מתארת הייתי מגדירה כסיקול אותיות.
אני מניחה שזה קורה כשהילד נמצא בשלב של מעבר מקריאת אותיות בודדות לתפיסת מלים שלמות.

אשר לקריאת ראי, יש לילד מעט מאוד הזדמנויות לראות אותיות הפוכות.
כשבני למד לקרוא (בעצמו) הוא קרא באותה קלות מכל כיוון בו עמד. בהמשך השנים הוא איבד את היכולת הזאת.
שמעתי שבתימן כשהילדים למדו לקרוא היה למורה רק ספר אחד וכולם עמדו מסביבו, וכך הם למדו לקרוא מכל הכיוונים.
אם זה כך, נראה לי הגיוני שילד יוכל ללמוד גם קריאת ראי.

הבן של לימד את עצמו לקרוא. לפני כמה ימים ראיתי שהוא קרא את 'רב בריח' כ 'בר בריח'.
תהיתי האם כשם שילדים כותבים בכתב ראי, כך גם יש קריאה בכתב ראי ?

חשבתי שכדאי שיופיע גם בדף זה -

לגבי השיטה שמופיעה באתר של שלומית (http://www.shlomitoltchik.com/) - לא הכרתי את השיטה ומעניין שחשבתי על אותו רעיון (גם ב - "סולם, ו "פופיק").
משתפת אתכם בדוגמאות שהמצאתי כשביתי למדה לקרוא -
פתח, קמץ, חטף פתח - בגלל שהאותיות עומדות מעליהן הפתח והקמץ הן כמו אֲדָמָה (הקו הקטן של הקמץ כמו שורש והנקודות של החטף פתח הן נמלים).
שורוק - השפתיים שורקות, פופיק.
חולם מלא - הנקודה למעלה כמו שכובע חובשים מעל הראש - כובע.
קובוץ - הנקודות מתקבצות לקבוצה ומטפסות על סולם.
סגול - נֶמֶש מה-שֶמֶש.
צירה - נקודות חֵן (חלק מהנקודות בגוף הן מה- שמש וחלק הן נקודות חן) וחשבתי כרגע על - גומות חן.
חיריק - פשוט נקודונת פיצפונת ובקיצור - פיצי.
שווא נע בראש מילה - הצליל כמו בנמש ונקודת חן.
שווא באמצע מילה פשוט עוצרים ונחים, והרגע חשבתי עוצרים ברמזור (השווא נראה כמו רמזור).

הבן הבכור למד מהר מאוד קריאה בעצמו (צילם מילים), הבת למדה מהר מאוד כשנעזרנו בשיטה האסוציאטיבית.
ילדינו קראו מהר מאוד ללא ניקוד ובכתיבה לא ביקשתי מהם לכתוב עם ניקוד, נראה לי מיותר ומעמיס. (בבתי הספר הילדים עושים הכתבות עם ניקוד...)
את כללי הניקוד אפשר ללמוד מאוחר יותר למי שיש צורך בכך (עניין אישי או בגרות בלשון).

ספרים מומלצים -
רינת הופר - http://simania.co.il/authorDetails.php?itemId=18784
היה פעם קמץ בישן - http://www.tzivonim.com/xcart/product.php?productid=74

אני ממליצה לכל האמהות לשים לב שילדים אוהבים ללמוד בעזרת המחשב. אני מכירה את התוכנה [b]אותיות הפלא[/b], שם משחקים כדי ללמוד, הכל בנינוחות, לפי הקצב, בלי לחץ ועם הרבה תוצאות. זה מאפשר להורים להיות עם הילדים מול המחשב באוירה נוחה ועם זאת בפעילות מועילה. חפשו בגוגל.

כן,אשה שמחה.תודה שהזכרת לי את הסרט.הגישה הזו יכולה בהחלט לעזור.
משהו בשמך/בכינוי שבחרת, אכן עזר לי להתחבר לשמחה שבי,שבבתי,להזכר בכל הדברים החיוביים שאנחנו חווים כרגע בחיינו (איך זה עובד,הא?)
אז מה אם היא לא קוראת?... נכון.לכל דבר עת ומקום.גם יומה יגיע...ובאמת יש לה סיבות טובות שמצדיקות להתמקד עכשיו בדברים אחרים.
עם כל הבטחון והאמונה והתקווה,עדיין לגיטימי בעיני להתלבט ולהתחבט,עד שאהיה בטוחה שאני אכן עושה את הדבר הנכון עבור בתי.והרי לשם כך בחרתי לשתף אתכם.
מופיע לי מרגיעון עכשיו , שבאמת מרגיע: "הספק מבורך"

קצת מתנגשות אצלי עכשיו שתי הנחות יסוד,ששתיהן "נכונות" עבורי:
[list]
[*] תחשוב טוב ,יהיה טוב
[*] צריך לתת מקום גם לרגשות/מחשבות שליליות ,וגם לספקות/התלבטויות.כי הרי בני אדם אנו,ובהנחה שלא כולנו צדיקים ושלמים ויודעים תמיד הכל , אז יש מקום להיות גם במקומות הנמוכים לפעמים,כדי שיהיה לנו לאן לעלות,לא?
[/list]

אני מניחה שכמו כל דבר בחיי,אצטרך גם בעניין זה,למצוא לי את דרך האמצע המאוזנת ומתאימה לי. לנו.

תודה לכל המגיבות על תשובותיכן.

[u]להתבונן בה מידי פעם מהצד, בלי שיפוט ופרשנות?[/u]

נתתי לך הצעה שיישמתי בעצמי ועדיין מישמת מתוך כך שאני מעט יותר מודעת היום ל [po]תפישות שבי[/po] , תגובות אוטומטיות, ביקורת, חרדות עוד מרעין בישין שעלו אצלי ועדיין מלבלבים מידי פעם - מטשטשים את המציאות היומיומית ומעכירים את היחסים עם עצמי ועם אחרים.
הדפוסים האלו משותפים לרבים מאיתנו, הם מובנים כנראה באישיות שלנו ובטוח שיש בהם תועלת במצבים מסויימים.

התוצאה היתה לא רק שנפגשתי עם ילדה אחרת ממה שהכרתי אלא גם בדגנית שונה.
ומנסיוני, מתוך פגישה כזו, יכולים לצוף תובנות ומעשים יחודיים שיתאימו - כמו נשמה לגוף - לך, לה, לאחיה.

@}

נעמה,

[u]אשמח גם אני לקבל תגובות ממקום כזה,בלי שיפוט ופרשנות[/u]

גם אם היה קצת שיפוט בחלק מהתגובות, היו גם הרבה התיחסויות ענייניות, אני מקווה שהן יעזרו לך @}

אגב, הקטע הזה של חלון הזדמנויות נראה לי מוטעה.
קראתי פעם סיפור של אם לארבעה שילדיה למדו קרוא וכתוב בין הגילאים 10 ל- 16 !
מהרגע שלמדו עברו ישר לקריאת ספרים עבי כרס :-)
(אולי מישהי זוכרת איפה הקישור היה?)
בכל אופן, נראה לי שהלחץ שלנו הוא אחד הגורמים לעיכוב, כלומר, הם מרגישים את הלחץ הסמוי וכמו לגבי כל דבר - זה משפיע.
כתבת על הסרט "הסוד" בדף שלך (או בדף אחר)- הגישה שלו יכולה לעזור בהתמודדות, לא?

בלי שיפוט ופרשנות?

אשמח גם אני לקבל תגובות ממקום כזה,בלי שיפוט ופרשנות

הי נעמה |תמר|
ביתי בת 9 וחצי בראשית הקריאה ולמקרא דבריך, עלו לי הרבה מילים לשפוך כאן, על הא ועל דא.
אבל בעיני, כדאי לך להכנס ל [po]מדור חינוך ביתי[/po] ו [po]מדור לימודים[/po] ולקרוא כל מה שמעניין אותך.
אולי גם על [po]הורים בחינוך ביתי[/po], קצת בלוגים. מה שקורץ לך.

רק קטנה לסיום:

[u]אנחנו יכולים להשתדל הרבה יותר ממה שנדמה לנו שאנחנו יכולים.[/u]
[u]בגיל ש"נחשב" ל"חלון הזדמנויות" בפי העוסקים בהוראה.(6-8),[/u]
[u]הרגרסיה.[/u]

אלו ועוד הן פרשנויות גרידא. לביתך יש בטח ראיה אחרת, עולם שונה, חיים משלה.
מה דעתך, בזמנים שאת לא שקועה בדפים שהצעתי (-; להתבונן בה מדי פעם מבצד, בלי שיפוט ופרשנות?
ואפילו לרשום לעצמך מה ראית?
<כל הזכויות להצעה שמורות ל [po]אורנה שפרון[/po] >

[u]היות והפסקנו כל התעסקות בנושא,לגמרי, גם בן ה-6 נעצר .[/u]
אבל למה חוסר התעסקות של הגדולה בזה ושלכם עם הגדולה בזה כולל גם חוסר התעסקות של הקטן?
אותו זה מעניין תתעסקי בזה איתו. שהגדולה תתעסק באותו זמן במשהו אחר.
הם לא חייבים להתעסק וןלהתעניין באותם דברים תמיד באותם זמנים, לא?

[u]אולי הבת שלי צריכה שאני אעודד אותה להשתדל יותר.[/u]
כדאי שלמידה תבוא מתוך עניין פנימי והנאה ולא מתוך רצון לרצות אותנו ההורים או לעמוד באיזושהי מטלה.
למידה שבה מתוך חשק פנימי תהיה אפקטיבית יותר, מהנה יותר וגם תספק לבתך חוויה מתקנת למה שהיא חוותה.
נדמה לי שעידוד לכיוון מסוים, רק יקבע אותה במקום שבו מצפים ממנה למשהו והיא לא עומדת בו.

אכן, להרפות.
זה כבר יבוא מעצמו.

ומסכימה עם מה ש- [po]אמא בבית[/po] כתבה.
ומציעה שאם אינך שקטה עדיין, להתייעץ עם [po]אורנה שפרון[/po] (תנסי להזמין אותה לדף הזה).

זאת לא חוות דעת מקצועית, סתם אמא בחינוך ביתי, פשוט כאב לי לקרוא את הדברים שכתבת. אמרת שהוצאת אותה מביה"ס האנתרופוסופי מאחר ו [u]השאיפה ליצור ילדים מושלמים יצרה אצל בתי רגשי נחיתות שמה היא לא טובה מספיק[/u]
אני מבינה שאת מנסה לבנות מחדש את בטחונה העצמי, אך דברים כמו אלו שכתבת הם גול עצמי, ועושים בדיוק את ההפך:
[u]היום מתגאה בכך שיודעת לכתוב את שמה (נו,באמת,מי לא יודע- סבא צולע, מי לא יכול- סבא כחול...)[/u]
או:
[u]מלבד בת ה-8, יש לי גם בן 6. הם אחים טובים ומבלים ומשחקים המון ביחד.הוא הרבה יותר חכם ונבון ממנה,קולט הרבה יותר מהר ממנה ולא מפחד לנסות.[/u]
גם אם הדברים לא נאמרים לה באופן ישיר, תהיי בטוחה שהיא מרגישה. ילדים קולטים הכל.

אין לי עצות מלומדות איך להמשיך. כרגע נראה לי נכון להניח לעניין, להוריד כל לחץ.
האם בדקת אם יש לה קושי אובייקטיבי? איך היא באופן כללי מבחינת יכולת ריכוז, יכולת גרפית וכו'?

נעמה, אני הייתי מתקרבת לנושא מכיוון של הקראת ספרים. להקריא לילדים כמה שיותר ספרים שמעניינים אותם. דרך ההקראה הם רוכשים את האהבה למילה הכתובה ואת התשוקה לקרוא וכמובן שאוצר המילים גדל מאוד. מעבר להקראה שלכם הייתי ממשיכה לעזוב את הציפיות בנושא. לא להתעסק בקריאה ולא להמנע מהתעסקות בכך פשוט לחיות כרגיל עם שלושה ילדים שלא יודעים לקרוא ומכיוון שהם חיים בחברה קוראת וכותבת יהיה קשה מאוד למנוע מהם ללמוד לקרוא כשיהיו מוכנים לכך.
בטח יש לבת שלך הרבה סיבות למה היא עוד לא קוראת. חלק את משערת כמו הנסיונות לחנך אותה בדרך מסויימת בבית הספר, השינויים במצב המשפחתי ובמקום המגורים וכו' וחלק את לא יודעת ולא משערת וזה גם לא כל כך משנה. מה שמשנה הוא מבחן התוצאה כלומר כאשר אנו מסתכלים על מקרה של ילדה בריאה החיה במשפחה בה קריאה וכתיבה הם חלק מהחיים, עצם זה שהילדה לא קוראת מעיד על כך שהיא עדיין לא בשלה לכך.
כתבה מישהי דתיה באחד העלונים שהיא דווקא שמחה שהבן שלה לא קרא בגיל צעיר כי היא תמיד האמינה שקריאה בגיל צעיר מזיקה לעיניים.

אשמח לקבל חוות דעת "מקצועית" של מישהי שלמדה/שעוסקת בלמידת קרוא וכתוב (ו...כמובן עדיף ממישהי שמכירה מקרוב את אופן הלמידה בחינוך ביתי חופשי)

כמובן שתמיכה ועצות מכל אחת שהיתה במצב דומה לשלי,יתקבלו בברכה.

ובכן:
אנחנו בחינוך ביתי רק חצי שנה .
הילדים בגיל ש"נחשב" ל"חלון הזדמנויות" בפי העוסקים בהוראה.(6-8),
אמרו לי ש...טוב,באמת אמרו לי שאם פעם חשבו שלא נורא אם ילד לומד קרוא/כתוב יותר מאוחר מהרגיל,הרי שהיום חושבים שיש תקופה כזו שנקראת "חלון הזדמנויות" (בין גיל 5-8?),שבה הילד יותר פתוח ללמוד שפה ולתרגל את השימוש בה. האם זה נכון ?
בתי בת ה 8 עוד מעט,וכמעט שאינה מתקדמת בכתיבה/קריאה,מאז גיל 7 שבו למדה כתה א בביה"ס אנתרופוסופי.(ושם לא ממש למדו...)
אחד מתופעות הלוואי של החינוך האנתרופוסופי היתה שבתי חששה לנסות שמה לא תצליח לכתוב "כמו שצריך". השאיפה ליצור ילדים מושלמים יצרה אצל בתי רגשי נחיתות שמה היא לא טובה מספיק. הדבר ערער את בטחונה העצמי לעין שעור.
כיום,אחרי חצי שנה בבית,חוזר לה אט אט הבטחון העצמי ביכולותיה וכישוריה, אלא מה? שכישורים אלו אינם כוללים כתיבה/קריאה.
לא זו בלבד שאיננה מתקדמת,אלא שחלה נסיגה. גם מה שכבר ידעה פעם-כבר שכחה .היום מתגאה בכך שיודעת לכתוב את שמה (נו,באמת,מי לא יודע- סבא צולע, מי לא יכול- סבא כחול...)
הרגרסיה באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים,לא רק בתחום זה,כך שניתן להבין וגם לקבל בסלחנות (לאור נסיבות משפחתיות שהשתנו:אחות קטנה שנולדה,אחות גדולה שעזבה(בת אומנה) ועוד ועוד סיבות שונות .
היות וראינו שלחץ שלנו בנושא רק יוצר יותר דחייה ורתיעה,החלטנו להרפות,לגמרי. (גם בעצת הורים ותיקים בחינוך ביתי, שכך ייעצו לעשות)
מזה כמה חודשים שהפסקנו לגמרי כל יוזמה לעסוק בנושא.
לא מרגישה שלמה עם הכוון הזה,משום שלילדה יש נטייה להמנע מהתמודדויות שקצת קצת קשות לה.אפילו אם רוצה לנסות,אחרי שתי אותיות מתייאשת ומוותרת.
ראינו השבוע סרט על מערכת השרירים בגוף האדם. הראו שם ניסוי מעניין שהעלה אצלי תהיות הקשורות לנושא:
בסרט ביקשו מאדם להפעיל את כל כח שריריו במכשיר מדידה מיוחד כזה,כמו מכשיר כושר,והמד הראה 500 . אח"כ ביקשו ממנו שוב לעשות זאת,אלא שהפעם לא ישב בחדר לבדו,אלא מול קהל שהריע לו ועודד אותו . התוצאה היתה 1250.
כלומר:שכשיש לנו תמריץ כולשהו,אנחנו יכולים להשתדל הרבה יותר ממה שנדמה לנו שאנחנו יכולים. באותו הקשר:אולי הבת שלי צריכה שאני אעודד אותה להשתדל יותר.

מלבד בת ה-8, יש לי גם בן 6. הם אחים טובים ומבלים ומשחקים המון ביחד.הוא הרבה יותר חכם ונבון ממנה,קולט הרבה יותר מהר ממנה ולא מפחד לנסות.
בפעם הראשונה שניסה לכתוב-כבר כתב דף שלם!
היות והפסקנו כל התעסקות בנושא,לגמרי, גם בן ה-6 נעצר .

איך ממשיכים מפה?

תודה רבה {@

[u]האם אמרת לילדיך את שמות האותיות ? יש לכך משמעות כלשהיא עבורם בגיל כזה ?[/u]
כן
הגדולה בת 3 וכבר מזהה חלק מהאותיות.
וכן אמרנו את שמות האותיות כי היא שאלה.
מה שכן היא מזהה רק בדפוס ולא בכתב.

היא מאד אוהבת לקבל חלק מהעיתון של יום שישי לשבת עם אחד מאיתנו לזהות אותיות ושאנחנו מסמנים את האותיות שהיא מזה בטוש מדגיש.
אחר כך מסתכלים על הדף והיא נהנית לראות כמה הרבה סימנו בטוש.
היא גם מנסה לפעמים לחבר אותיות שהיא מזהה ולנסות לקרוא.
לרוב זה לא מצליח עוד לפעמים כן..

ומשחק נוסף שהתחלנו [בהמלצת אחד הדפים כאן באתר] אנחנו הולכות ברחוב ואני בוחרת משהו:
לדוגמא אני רואה בית.
בית מתחיל בצליל בָּ איזו אות עושה את הצליל בָּ?
ולאט לאט היא מגלה איזה צלילים עושות האותיות. חלק היא כבר יודעת לבד חלק אני עוזרת..
לפעמים עושים תורות - היא בוחרת משהו ואני צריכה לנחש את האות..
אבל גילינו שלאט לאט היא למדה לזהות די הרבה אותיות כשהיא רואה אותן כתובות וגם בצלילים חלק
[שמנו לב שאת אלה השיא מזהה כתובות יותר קל לה לזהות גם כצליל בתוך מילה]

[u]יש לנו אותיות מגנט שהילד משחק בהן כבר כמה חודשים.[/u]
גם אצלנו האותיות הללו עזרו. עכשיו בת ה-4 שלנו ביקשה לכתוב את שמה, הראיתי לה איך ותוך שבוע מצאתי ברחבי הבית את שמה כתוב בקטן-קטן...
אתמול היינו אצל חברה והיא מצאה מגנטים כאלו על המקרר ומיד זיהתה את האותיות שלה וכתבה את שמה.