[po]דף סיפור הפלה[/po]

|L|

((-))

לתינוק שלי יש ריח גן עדן בצדי הראש.
התינוק שלי הרים את ראשו מהשד הבוקר, ואמר, כולו מרוכז: "אההה...."
התינוק שלי כבר התחיל לחפש את עיניי, לתקשר.
התינוק שלי לימד אותי שכשהוא גונח בעריסה, לגשת במהירות ולהרים אותו מיד זה לא רעיון טוב. צריך לרכך את המעבר. צריך קודם לדבר קצת, להניח עליו יד. לאט לאט.
התינוק שלי נרגע מכל מכאוב וצרה ברגע שעוברים את סף הבית והוא נושם אוויר אמיתי.
התינוק שלי מחייך מאוזן לאוזן כשהוא מזהה קולות שירה.
לתינוק שלי יש שיער משי ועיניים גדולות.
התינוק שלי לעולם לא היה נולד, לא היה נוצר, לא היה לו שום קיום בעולם - לולא אחיו פינה לו את הדרך.
ואי שם קבור העובר שלי, התחלה לא ממומשת, זעירה, גרעין פוטנציאל אבוד, ואני לא יודעת עליו כלום.
שנה עברה.

_כשעולה בי גל של בכי, זה לא כשאני חושבת על ההריון, על התוכניות שהיו לנו, על תקופת הלידה שהתכוננּו אליה, על השם שהכנּו. על כל אלה אני יכולה לתפוס את עצמי מפטפטת בחיוך.
אבל כשעולה איזו מחשבה או דיבור על הגוף המת של העובר שלי, הגוף שלו שמחוץ לגוף שלי - אני נעלמת. שוקעת מיד לעומקי יגון שלא ידעתי שקיימים ולא הייתי מעלה בדעתי שיכולים להתקיים בי_
במילים אחרות: את לא בוכה על עצמך, את בוכה על הילד. רק עליו את אבלה.

בוכה איתך...
אני בהריון, לקראת גרידה.
לא האמנתי שאי פעם אעמוד במצב הזה. מתוך "בחירה".
בדיוק לקראת פרידה מבן הזוג, אחרי כמעט 20 שנה. בלי עבודה, ללא מקצוע "אמיתי" (למרות כל שנות הלימוד).
לא מסוגלת לחשוב על הדבר הזה שהולך להתבצע, ומצד שני חייבת לעמוד על הרגליים כלכלית, וגם להיות שם עבור הילדים בתקופת הפרידה. הריון ולידה לא יאפשרו את זה.

המרגיעון אומר: ההבדל בין עבדות לחירות הוא היכולת לעמוד מאחורי מעשייך, בעבר, בהווה ובעתיד.
ואני לא מרגישה שאוכל אי פעם לעמוד מאחורי המעשה הזה

הדף והשם הם לחלוטין התינוק-שלי. הייתי משנה את השם לו הייתי יכולה (פעם, מזמן מזמן, הייתי יכולה לשנות שמות של דפים. מאז החלפתי מערכת הפעלה ודפדפן, ושינוי שם דף לא עובד לי יותר, בכלל).
יש משהו יפה ומרפא במסורת הנשית של קינה, שקיימת מימי קדם ובתרבויות רבות ושונות. משהו שקצת איבדנו בימינו, עם המדיקליזציה של הלידה והמוות. (ובדרך את גם מחייה את השימוש בהטייה של Xי בתור ה-X שלי, שזו הטייה יפה שקצת נעלמה מהעברית המדוברת של ימינו, וחבל).

אבל אני מודה לכן, באמת, על הבעת דעתכן. אישה במסע - תודה על הפירוט. קראתי והבנתי על מה את מדברת. והלכתי עם זה בראש כמה זמן. ובסוף הבנתי שהשם החדש שבחרתי מאוד חשוב לי ונכון בעיניי.

טוב, התבשלתי עם זה עוד קצת, והגעתי להחלטה: למרות שחשוב לי איך השם נקרא מבחוץ, כרגע חשוב לי יותר איך הוא נקרא מבפנים, והגעתי למסקנה שזה באמת משמעותי לי, ואני רוצה את השינוי.
יעל, אודה לך אם תשני.

אני רוצה קצת לשתף בסיבות להעדפת הקינה:
למעלה כתבה [po]יולי קו[/po] [u]לישה היא משהו שנשים עושות כבר אלפי, אם לא עשרות אלפי שנים[/u] אני חושבת שעל אותו עיקרון, גם קינה היא משהו שנשים עושות כבר אלפי, אם לא עשרות אלפי שנים. ואני חושבת שיש בה הרבה, בקינה.
באה אתמול חברה לבקר אותי. הגיעה עם דמעות בעיניים, חיבקה וקוננה.
ברגעים הראשונים היה לי ריחוק מזה. נו די, אני כבר לא באבל הראשוני. היה, נגמר, המשכנו. מה היא מושכת אותי פנימה. אבל היא קוננה (בדרכה שלה) כל כך מעומק הלב, בכזה כאב אמיתי, שאחרי כמה דקות נסחפתי איתה לתוך זה. ובכינו ביחד. וזה היה טוב, ונכון, ועזר להתנקות.

רק עכשיו, כשאני כותבת, אני קולטת ש"קינה" סוגרת מעגל עם ההודעה הראשונה בדף. כנגד "לא קרה כלום, אין סיבה לבכות", הדף הזה נתן לי מקום לבכות.

מבחינתי מרכז הדף, עיקרו, הקטע הכי משמעותי שהייתי צריכה את הדף כדי להגיע אליו, וזה לקח כמה צעדים עד שהצלחתי --- היה הפוסט הזה:
_כואב לי בגלל העובר שלי שהושחת, שנקרע לגזרים.
כואב לי בגללו שהפך ל"תוכן הריוני".
כל התוכן הוצא מהרחם ונשלח לפתולוגיה.
אני לא יכולה להפסיק לדמיין את הפנים היפות שלו, שראיתי באולטרסאונד.
הוא איננו, הוא כל כך כל כך איננו.
ולא נפרדתי ממנו. לא חיבקתי אותו. לא הרגשתי את עורו על עורי.
אני לא יודעת עליו כלום.
אני לא יודעת אם היה בן או בת. ולא אדע לעולם.
לא אדע אם באמת הייתה לו הלקות הזאת שחששו ממנה בשבועות האחרונים. אם זה מה שגמר אותו עוד לפני שהחלטנו אנחנו איך נתמודד.
לא אדע איך הוא נראה, מה הוא אהב לאכול, איזה שיר היה מבקש ממני לפני השינה.
ילד סימן שאלה שלי. כלום לא נשאר ממך_
אין יותר קינה מזה. וזה מה שהייתי צריכה.

לכן אני רוצה שהקינה תהיה בשם הדף.
ואחרי שבחרתי בקינה, כבר כל שאר השם זורם לי הכי נכון ככה.
גם [u]אני לא אוהבת את כינוי החיבה "תינוקי"{{}}[/u], אבל לוקחת בחשבון שיהיו שיקראו את זה ככה, ומשחררת את זה. אני קוראת "התינוק שלי", ובמילה האחת מכונסים כל רגשות האהבה שלי.

דפנה.

[u]וואללה? והאחרות - גם אתן מרגישות כך?[/u]
גם בעיניי. בשם הנוכחי יש איזה יופי שבפשטות.

לי אישית ה"קינה על תינוקי" צורמת. אולי כי אני אישית לעיתים קרובות נמנעת מלהשתמש בטייה של Xי כדי לציין את ה-X שלי, כדי להמנע מדו משמעות. אולי כי דו המשמעות קיימת, ועוצרת את הזרימה. אולי כי אני לא אוהבת את כינוי החיבה "תינוקי".

אבל גם אם לשנות ל"קינה על התינוק שלי שלא נולד" אז הצרימה נעלמת, אבל השם הנוכחי עדיין מתאים יותר. ו.. יאות? נאות? לא יודעת לבטא בדיוק. אבל יש בו משהו מדוייק מאוד. סוג של התבוננות נקייה על העולם. זה מה שקרה. זו המציאות. התבוננות ו.. קבלה? או אולי רק ראיה צלולה? אבל הדבר הזה - הוא ראוי להערכה, וזה מקום שכדאי לשאוף אליו, לדעתי.

פתחתי את הדף הזה לפני שבוע, יום חמישי בערב.
נדמה לי שהדיון הזה עכשיו על השם - הוא הדיון הסוגר את הדף.
מבחינתי הוא מילא את מטרתו, ועזר לי לקבל תמיכה בימים שהייתי מאוד מאוד זקוקה לה. ועזר לי לעבד את האבל ולהיפרד בהדרגה מהתינוק האהוב שלי.
כמובן, אם בהמשך עוד יהיה למישהי משהו להגיד על הדברים שעלו כאן, היא יותר ממוזמנת.
אולי גם אצלי יעלו עוד דברים - מתישהו.
לעת עתה אני חשה בעיקר צורך לומר תודה גדולה, לכולכן.

[u]אבל חייבת לומר שהשם הנוכחי מוצלח יותר בעיניי[/u]
וואללה? והאחרות - גם אתן מרגישות כך?
אני חשבתי שאולי השם הנוכחי מבלבל, שלא מבינים ממנו במה הוא עוסק, שהוא יכול להשתמע כבקשת תמיכה למעוברת בחודש העשירי שלא רואה את הסוף... (חננה?)
חשבתי שבשביל מישהי כמוני עד לפני שבועיים, שלרוב לא רציתי לקרוא סיפורי הפלות, כדאי שיהיה שם דף שמבהיר היטב במה הדף עוסק.
(טוב, וגם התנגן לי שם בסגנון 'בלדה על נערי שגדל' של תרצה אתר)
אבל זה מאוד משמעותי לי איך השם הזה נקרא 'מבחוץ'. ואם הוא לא נשמע מתאים אני לא אשנה.


תרנגולת, תודה.

השם של הדף מושך מאוד.
חיבוקים בשבילך יקירתי.
מאחלת לך רק בריאות ודפים שמחים.

אני יכולה לשנות את שם הדף בשבילך.
אבל חייבת לומר שהשם הנוכחי מוצלח יותר בעיניי.
אילו קראת לו ככה מלכתחילה, יכול להיות שלא הייתי נכנסת אפילו (לא יודעת להסביר למה בדיוק).

אני קראתי ככינוי חיבה.

[u]אני קראתי ככינוי חיבה_ ובן רגע פענחתי מחדש כ{{}}_תינוק שלי[/u]
@}

טוב... הכוונה הייתה 'תינוק שלי', ואני רואה שכך הרוב קראו (כלומר, במדגם המצומצם שלי שאין לו שום משמעות סטטיסטית. מילא).
אז עכשיו נשאלת השאלה - למה לא הצלחתי לשנות? העתקתי את השורה הנכונה מ{{}}[po]שינוי שם דף[/po]{{}}, הדבקתי בשורת הכתובת, המרתי את המילים הכלליות בשמות הרלוונטיים - והגעתי לג'יבריש. שוב ושוב. משהו לא בסדר במערכת? משהו לא בסדר בי?

אני קראתי בתור התינוק שלי

אני קראתי תינוק שלי

אני קראתי ככינוי חיבה

אני קראתי במלרע

[u]עדיין רוצה לשנות את שם הדף? לאיזה שם את רוצה לשנות?[/u]
אם כבר את שואלת, אז אני אתייעץ אתכן. אני רוצה לכתוב פה את השם החדש, ואני מבקשת שתקריאו לעצמכן אותו לפני שתמשיכו לקרוא.

[po]קינה על תינוקי שלא נולד[/po]

איך קראתן את המילה "תינוקי"? מלרע - התינוק שלי, או מלעיל - כינוי חיבה?
חשוב לי לדעת איך זה נקרא, כדי להחליט אם אני באמת רוצה לשנות.
תודה רבה.

אני כבר כמעט ולא בוכה. עכשיו גם כשאני משוחחת עם אנשים על הצדדים הכאובים ביותר של האובדן, או קוראת דברים שכתבתי לפני כמה ימים, יש בי איזה ריחוק. זה עצוב, אבל זה לא מטלטל.
כמובן שגם השלב הזה כרוך ברגשות אשמה...
אתמול קיבלתי מכתב ניחומים מחברה. היא כתבה לי כמה מילים עדינות, פשוטות ונוגעות. הרגשתי את הגוש עולה בגרון, ושמחתי. אשכרה שמחתי. שמחתי לראות שאני עדיין בוכה על העובר שלי. שעוד לא השארתי אותו לגמרי מאחוריי.

[u]בבקשה הרגישי רשאית למחוק גם את דברי, אם את לא רוצה אותם פה[/u]
חלילה חלילה. זה בדיוק מה שאני רוצה פה. שיתוף הדדי בכאב - וגם בתובנות. זה לא [u]מתפרצת[/u]{{}}, זה מעגל נשים.
((-))

מזדהה מאוד עם האמביוולנטיות (לא וגם איכשהו כן...). נראה לי שבשבילי, בשורה התחתונה, גם רגשית וגם פיזית היה נכון להיפרד אחרי כמה ימים, לא מיד עם היוודע הבשורה המרה (וזה אכן לא היה מיד, וטוב שכך. אולי בכל זאת היה עדיף קצת יותר זמן). אני רואה את החריגות שלי בכך, כי ראיתי ושמעתי הרבה מנשים אחרות שהייתה להן תחושת דחיפות גדולה - לסגור את הסיפור הכי מהר שאפשר. כך גם בבית החולים שמעתי את הפרופסור מסביר לסטודנטים ליד דלת החדר שלי - שבית החולים משתדל לאפשר הליך מזורז כי נשים מאוד זקוקות לזה מבחינה רגשית. אני כמובן מעריכה כל דרך התמודדות, ולא שוללת את הצרכים הרגשיים של אף אישה. רק מתבוננת בשוֹנוּת.


[u]למרות שהסטטיסטיקה היא כזו שתמיד יש עוברים, שמפסיקים להתפתח. הסטטיסטיקה לא מעניינת, התינוק שלי מעניין אותי[/u]
כן.

יוליקו, אני כותבת "סתם" בגלל שאת המשפט שאני כתבתי את צוטטת פה למעלה, ושאלת הסבל אכן עלתה ועולה אצלי לפעמים, כי ההריון המדובר היה מאוד מאוד קשה וכואב פיזית.
מה גם שלא הייתי בכלל במצב שיכולתי לטפל בבתי הגדולה (אז שנה וחצי), אפילו נאלצתי להפסיק להניק אותה ולעבור לגור בבית החולים. את יכולה בטח לתאר לעצמך את הכאב שהיה כרוך בזה...

אצלי מדובר בתאומים, כאשר אחד מת עוד בבטן, והשני אחרי הלידה. אני זוכרת שמאוד הטריד את אחותי וחלק מחברותי, איך אני מרגישה שבועות ארוכים עם עובר מת בבטן - בעוד שבשבילי זו היתה סוג של הקלה לדעת שהוא לפחות עוד אצלי.

באשר לשאלתך - התשובה היא כנראה לא. במצב שבו הייתי, לא הייתי רוצה שישארו אצלי בבטן.
אני מוכרחה להודות, שעם הלידה באה גם הקלה מאוד גדולה. עצוב נורא.
אבל התשובה היא גם איכשהו כן... אני חושבת שאם לא היתה לי את בתי אהובתי הגדולה, הייתי גם ככה מתה.

(דפנה, בבקשה הרגישי רשאית למחוק גם את דברי, אם את לא רוצה אותם פה... סליחה שמתפרצת לך לדף עם סיפורי האימה הפרטיים שלי)

אני מקוה שזה יעבור לי לכתב קטן.
דפנה, אם זה מעיק עליך את מוזמנת למחוק.

~ראיתי מזמן ב youtube סרט שלא הצלחתי לאתר בשבילך. אני אכתוב מהרשמים שנשארו לי. זה לא קל.
מדובר באשה קשישה, 60-70 למיטב זכרוני, לא משכילה, כפרית, אינני זוכרת מאיזה מוצא, יתכן שערבייה, אבל לא יהודיה ולא מאיזור ישראל.
היתה לה בעיה גופנית, בטן ענקית. ממש כמו אשה בהריון. אובחן גוש ענק בבטן. הילדים שלה שכנעו אותה לעבור ניתוח להוצאת הגוש.
הסרט מלווה אותה בדרכה לנתח ולהסיר את הגוש. וכאן מגיע הקטע שנושק לדף הזה.
מסתבר באופן בכלל לא צפוי שהגוש הגדול הזה היה הריון (מחוץ לרחם, אם אני זוכרת נכון). באופן נדיר האשה לא מתה, אבל התינוק לא נולד, והגוף בנה מסביבו שכבות של משקע, כך שהעובר באמת נשאר בבטן אמו עשרות שנים.
וכאשר נזכרתי בזה עלתה בי השאלה הזאת האם באמת את היית רוצה
[u]הלוואי שהייתי יכולה לשאת את הילדים המתים שלי בבטן עד יום מותי.[/u]
או אולי את מעדיפה לשאת את הזיכרון, את האהבה, את המתנה, את התהליך שהעובר הזה, הנשמה הזאת, הביא לך?
אני שואלת כי האשה ההיא סבלה מכך מאוד (אם כי היא לא ידעה שהיא נושאת עובר בבטן שלה), ולא הייתי מאחלת לאף אחת את הסבל הגופני שלה במשך עשרות שנים.~

[u]לעבודה בחימר יש ערך ריפויי עצום שהוא הרבה מעבר למילים[/u]
רעיון נהדר.

אני לא יודעת לענות על השאלות שלך, [sub]עברתי הפלות מוקדמות יותר[/sub].
מזדהה עם התהיות שלך על זהות העובר, מי היה יכול להיות? מי הוא היה? איך ומה הרגיש? ומה קרה?
[sub]למרות שהסטטיסטיקה היא כזו שתמיד יש עוברים, שמפסיקים להתפתח. הסטטיסטיקה לא מעניינת, התינוק שלי מעניין אותי[/sub]
ומאוד מאוד מזדהה [u]הלוואי שהייתי יכולה לשאת את הילדים המתים שלי בבטן עד יום מותי.[/u]
מכירה את המשפטים שרוצים לנחם, כוונות טובות, אבל מפספסים - כמו
[u]"די, די, חמודה, אן סיבה לבכות. די... אל תבכי, נו, לא קרה כלום. יש לך ילדים בבית? כמה? נו, שיהיו בריאים... את רואה? די... עוד מעט תעשי עוד אחד. תקבלי מחזור ותעשי עוד אחד. לא קרה שום דבר, חבל, חבל, אל תבכי".[/u]
אני חושבת שחשוב שתהיי עם סבלנות וסובלנות לעצמך.
נמצאת כאן להקשיב, ולחבק, ולהנהן יחד איתך...(())


[u]ניסיתי לשנות את שם הדף. זה אמנם ניסיון ראשון שלי בשינוי שמות, אבל ההוראות היו נראות פשוטות בתכלית. ובכל זאת ניסיון אחרי ניסיון - אני כל הזמן מגיעה להודעת שגיאה. האם השיטה השתנתה? מה שכתוב [po]בשינוי שם דף[/po] עוד מעודכן?[/u]
עדיין רוצה לשנות את שם הדף? לאיזה שם את רוצה לשנות?

[u]לעבודה בחימר יש ערך ריפויי עצום שהוא הרבה מעבר למילים[/u]
זה רעיון מעניין וחדש לי. אני אתבשל איתו איזה זמן.

~ (הלחצן השמאלי ביותר בשורת המספרים, בתוספת shift ). מצמידים את הסימן הזה משני הצדדים של הקטע שרוצים שיוקטן.

איך כותבים בקטן?

דפנה יקרה,

האם מתאים לך גם לעשות משהו גופני בנוסף למחשבות ולכתיבה?

אם כן את יכולה לקנות חימר, או להכין בצק רגיל (קמח ומים חמימים) או בצק מלח (2 כוסות קמח, עדיף לבן, חצי כוס מלח מומס במים חמימים אם לא רוצים לחוש את הגבישים).
אפשר לרוקן את הראש, (או לא...),או להיפך, לחשוב על משהו מסויים, ואז לתת לאצבעות ולכפות הידיים ללוש וללוש ולבנות ולפרק, ולמעוך וליצור, ועוד ועוד. התוצאה לא חשובה. רק התהליך.
אני לרוב לא שומרת. אוספת לכלי או מכינה משהו לאכול.

בשבילי זה מתקשר עם הבסיס בגלל ׳׳מעפר באת ואל עפר תשוב׳׳, וגם כי לחם הוא מזון בסיסי ברוב התרבויות, ולישה היא משהו שנשים עושות כבר אלפי, אם לא עשרות אלפי שנים.
חומר, זה השם הקדום לחימר.

לעבודה בחימר יש ערך ריפויי עצום שהוא הרבה מעבר למילים.
ולא, זה לא בשביל לרפא מהר, ו׳׳למחוק׳׳ את מה שהיה. להיפך. זה בשביל לעזור לגוף להשתתף בתהליך. לא רק המוח משתתף. גם הגוף מתבטא. כי גם לגוף יש צורך.

מה דעתך?

תודה על הדאגה, יקרה.
מפטיחה לך שאני לא מתמקדת רק בסיכונים. צ'בעת.
אבל כבר שנים שאני מכינה את עצמי ללידות וצוברת ידע לקראתן, וזה באמת מאוד עוזר לי. ומעולם לא רציתי להכין את עצמי להפלה. לא שאני מתחרטת על זה, זו הייתה בחירה נכונה לי לשעתה, אבל ברגע זה אני כן רוצה לצבור מידע גם על התרחיש הזה, ולהגדיל את המוכנות אליו אם יגיע שוב. זה מה שהנפש מבקשת.

הערת אגב: אני מתנצלת בפני הקוראות אם הכינוי שלי מבלבל אתכן. אני יודעת שיש באזור עוד דפנה.
למרות שזה לא השם האמיתי שלי, וגם לא הכינוי הקבוע שלי באתר, אני כבר שנים משתמשת בו בכל פעם שאני צריכה להסתתר קצת יותר, וקשה לוותר עליו.

דפנה!
פעם הבאה בעזרת ה' את מגיעה לבית חולים כדי לרשום תינוק. לא עובר. חי. בתינוקיה, לא במעבדה.
סיכון הוא תמיד סיכון, אבל הוא תמיד מכיל בחובו גם סיכוי.
אשלייה עצמית היא לא דבר טוב, אבל גם להתמקד רק בסיכונים זה לא הוגן.

ניסיתי לשנות את שם הדף. זה אמנם ניסיון ראשון שלי בשינוי שמות, אבל ההוראות היו נראות פשוטות בתכלית. ובכל זאת ניסיון אחרי ניסיון - אני כל הזמן מגיעה להודעת שגיאה. האם השיטה השתנתה? מה שכתוב ב{{}}[po]שינוי שם דף[/po] עוד מעודכן?

תודה רבה לכן על המידע! עוזר לי מאוד.

[u]ולדעתי גם אחרי גרידה. אבל אני לא בטוחה במאה אחוז[/u]
אם יש מישהי כאן שכן יודעת בוודאות, אנא השמיעי קול.

~{{}}[u]בקבורה הם נותנים שם ומלים את הבנים[/u]
על העניין של המילה שמעתי כבר בעבר. אבל אחרי גרידה ---? יש מה למול בכלל?{{}}~

~{{}}[u]לא חושבת שהיו מקבלים לבדיקה גנטית (כן היסטולוגית){{}}[/u]
היסטולוגית זו הבדיקה שעושים בפתולוגיה, נכון?
אני תוהה אם יש תנאים כדי שהיו מוכנים לקבל אותו ממני לבדיקה היסטולוגית. למשל זמן מסוים שצריך לחלוף מרגע הלידה, או האופן שבו אני עוטפת אותו... בכלל, איך עובד הדבר הזה, של הבאת עובר מת לבית חולים.{{}}~

<מה אני בכלל עושה כאן? אני מתכוננת לפעם הבאה?
א) אולי, הרי אני לא אהפוך לצעירה יותר עד שהוא יגיע, והסיכון לתרחיש דומה לא יפחת. ונראה לי שלהגיע עם ידע מוקדם יכול לתרום הרבה לתהליך. ונראה לי שיש סיכוי לא קטן שאם יקרה שוב אני ארצה לשקול יותר בחיוב את האפשרות לקחת את הציטוטק וללכת הביתה, אם בכלל יסכימו לתת לי.
ב) אבל אני לא בטוחה שאני מתכוננת לפעם הבאה. אולי כל השאלות האלה הן גם בשביל הפעם.>

הבדיקה שעושים נקראת בדיקה היסטולוגית אם אני זוכרת נכון, בודקים את מבנה הרקמות. נראה לי שזה כדי לשלול מולה או סרטן או לא יודעת מה ולמה עושים את זה.
התשובה שאמורים לקבל מהבדיקה הזאת היא "חומר הריוני".
לא עושים קריוטיפ עוברי (מיפוי כרומוזומים) בהפלה ראשונה, כי רוב הסיכויים שיהיה ממצא ושהוא יהיה חסר השלכות לעתיד. מבחינת המערכת זה לא מצדיק את ההוצאה.

_מה הם עושים איתו אחרי הפתולוגיה?
מעבירים לקבורה?_
בעיקרון כן, יש קבורה של נפלים, משבוע מסוים (לא זוכרת איזה, כשכבר יש לעובר דמות אדם פחות או יותר. אולי סביב שבוע 13 ככה, לא זוכרת)
ולדעתי גם אחרי גרידה. אבל אני לא בטוחה במאה אחוז.
בקבורה הם נותנים שם ומלים את הבנים. זה קבר ללא ציון או מצבה, בחלקה של נפלים.

[u]ואם הייתי יולדת אותו בבית, מה הייתי עושה איתו?[/u]
מכירה כמה שקברו בחצר הבית...
לא חושבת שהיו מקבלים לבדיקה גנטית (כן היסטולוגית). אולי במעבדה פרטית...

תלוי בבית חולים. אני חושבת שהרוב קוברים.
ואין לי מושג מה היה קורה אם היית מביאה אותו, אני חושבת שבכל מקרה היו שולחים לפתלוגיה.

~ואם הייתי יולדת אותו בבית, מה הייתי עושה איתו?
מעבירה בעצמי לקבורה?
מביאה אותו איתי לבית חולים, והיו מקבלים אותו ממני לבדיקה גנטית?{{}}~

~מה הם עושים איתו אחרי הפתולוגיה?
מעבירים לקבורה? זורקים?{{}}~

[u]הוא חושב רק על הפעם הבאה, בעוד אותך מעסיק מה קרה הפעם. חלק מתהליך עיבוד האבל[/u]
כן. אמרתי לו שאנחנו רוצים לדעת מה בדיוק קרה גם בשביל התחושה שלנו, והוא בכנות לא הבין: הרי לא אנחנו בחרנו להפסיק את ההריון, הוא הפסיק מעצמו בלי תלות בהחלטות שלנו, אז למה זה משנה לתחושה שלנו אם כן או לא היו בעיות?
איך להסביר שאני רוצה הרבה מעבר לזה. זה אפילו לא רק הנושא של כן או לא בעיות כרמוזומליות (שגם הוא סופר משמעותי בשבילי). אני, אם הייתי יכולה, הייתי רוצה לדעת הכול על העובר שלי, כל מה שאפשר. אני משתגעת מזה שאפילו את המין אני לא יודעת. כשהגעתי אז, ביום שבו נזרקנו פנימה לדבר הזה, אל רופאת הנשים שלי, הדבר הראשון שהיא אמרה לי באולטרסאונד היה "תראי, הוא סוגר רגליים, אי אפשר לראות את המין". רק אחר כך הלכה והרצינה תוך חיפוש אחרי הדופק.

סתם רופא טפשון. ברור שזה חשוב. הוא חושב רק על הפעם הבאה, בעוד אותך מעסיק מה קרה הפעם. חלק מתהליך עיבוד האבל...
בטח כבר אמרו לך, אבל אולי בכל זאת זה מנחם באיזשהו מקום, שהסיבות בד"כ הם מומים כרומוזומליים קשים שלא אפשרו לו לשרוד אפילו ברחם שלא נדבר על החיים בחוץ...
אה, וזה גנטי, אבל ספורדי הרבה פעמים ולא תורשתי. כך שההריון הבא מבחינת סיכונים בפני עצמו עומד ולא תלוי בנוכחי.
אבל אולי בעצם לא בא לך להתעסק בכל זה עכשיו...
רק לשחרר מה שהיה.
אז את יכולה למחוק אם בא לך.

אז אנחנו הבנו מלכתחילה שישלחו לבדיקות גנטיות, אבל כשבא אליי הרופא בבוקר שאחרי הוא אמר ששלחו רק לפתולוגיה ושאין אפשרות לשלוח לבדיקות גנטיות (כאמור, הוא היה עונה לי על עוד שאלות אם הייתי במצב שמאפשר להמשיך את השיחה). הרושם שקיבלתי ממנו היה שהדבר העיקרי שרוצים לבדוק בפתולוגיה הוא שאין עדות למשהו ממאיר אצלי. אם יש - ייצרו איתי קשר. אם אין - התשובות אפילו לא יישלחו אליי, ולדבריו גם אין בהן שום דבר מעניין בשבילי. אני יכולה להגיש בקשה לארכיון... לרדוף אחרי זה.
עד כמה שהבנתי ממנו, תשובות בעניין בעיות כרומוזומליות וכדו' לא מתקבלות מבדיקה פתולוגית. הוא גם לא הבין למה זה חשוב לי, הרי גם ככה מומלץ לי בהריון הבא דיקור בגלל הגיל.

כן,
ובקשר לבדקות גנטיות, בד"כ אפשר לשלוח. לא ברור לי מה זה אומר שאי אפשר היה לבדוק?
אבל לבדיקה פתלוגית קרוב לוודאי ששלחו, וזה כולל בתוכו את מרבית הסיבות השכיחות למצב.

[u]הסוג לא מספיק. הם מבצעים מעיין טסט עם הדם שנלקח ביחד עם מנת הדם המיועדת לווידוא חוסר ראקציה שלילית[/u]
וואו, מעניין! לא ידעתי. זה כמובן נשמע הרבה יותר הגיוני מההסבר ההממולמל של האח.
באמת כשהכניסו אותי אחרי יומיים לגרידה הם עשו טלפונים ווידאו שיש להם שם מנת דם מוכנה בשבילי למקרה הצורך.

קצת תשובות, אולי יעזור משהו.
סוג דם וrh לא יכולים להשתנות אף פעם. הסיבה כפי הנראה ללקיחת הדם רבת הרושם היא לא רק לוודא שיש לך סוג 0+ אלא בשביל בנק הדם, שיהיה להם בבית חולים דגימה טרייה ממך, אם חלילה תזדקקי למנות דם.(דבר שקורה אגב, במצבים כאלו.)
הסוג לא מספיק. הם מבצעים מעיין טסט עם הדם שנלקח ביחד עם מנת הדם המיועדת לווידוא חוסר ראקציה שלילית.
זה נוהל.

[u]אני מרגישה קרובה אלייך[/u]
((-))

בצירים היה צד במוח שחשב שכדאי לנוע, אבל הגוף שידר מאוד בעוצמה להישאר בשכיבה, זו הייתה קריאה פנימית חזקה וברורה, תחושה של ידע פנימי שכך צריך להיות. לא היה לי שום ספק. אני נושמת את ההתכווצות ולא זזה. לא נענועי אגן, לא כריעה, שכיבה גמורה.
לא ידעתי אם הגוף אומר לי כך כי במקרה הזה זו הדרך של הצירים האלה לפעול ולעשות את העבודה, או להפך - כי הוא לא רוצה שהם יעשו את העבודה.
כך או כך, ידעתי שאני לא יכולה אחרת.

הנושא הזה, של מה קרה לעובר אחרי שהוא יצא ממני, היה כרוך מבחינתי בהמון שאלות. היה לי חשוב לקבל עליו המון מידע, לדון בזה - ובמישור האחר היה לי חשוב לבכות את זה. דווקא את הנושא הזה. לבכות בכל פעם שהוא עולה. בכל נושא אחר אני משוחררת מהבכי, אבל כאן הוא צריך לצאת.
רק שיש סתירה בין שני הצרכים האלה. הבכי משבש את הדיבור, הניסיון לדבר משבש את הבכי.
איך משיגים את שני הצרכים האלה?

משהו שנשאר לי לא ברור - האם אחרי גרידה תמיד המצב הוא שאי אפשר לשלוח לבדיקות גנטיות? או שכך יצא במקרה אצלנו (כי לא ביקשנו מהאדם הנכון בזמן הנכון, או כי הגרידה הייתה כזאת שהשחיתה אותו יותר מדי)?
הרופא שהגיע אליי לחדר ביום השחרור היה אדיב ונעים, ומבחינתו היה עונה לי לכל השאלות האלה, אבל כבר בשלב מוקדם של התשובות שלו הרגשתי את הגל מגיע, ולא רציתי שזה יהיה בפניו, וידעתי שממילא השיחה כבר לא תוכל עוד להיות יעילה כשאצנח לדמעות, אז הודיתי לו ושילחתי אותו לדרכו להיות לבד עם הבכי.
ואחריו נכנסה האחות עם מכתב שחרור. סיפרתי בראש הדף.

~האשמה. האשמה הנוראה.
איך אני נכנסתי לגרידה, ויצאתי שלמה וכמעט ללא כאבים - ואת התינוק שלי שהיה חלק ממני השארתי שם, השארתי ליפול ממני, רסק איברים, לתוך הכלי שראיתי שהניחו מתחת.
איך לא שמרתי עליו, איך לא הגנתי, איך נתתי לו להפוך לתוכן רחמי סתמי.
איך לא חיבקתי את התינוק שלי.{{}}~

בבתי חולים אחרים, כך אמרה לי נפש קרובה, עושים את זה אחרת. לא מצפים דווקא ללידה עם הציטוטק. אצלי, כך היא אמרה, בשבוע מתקדם יותר, נתנו לי מנה אחת של ציטוטק בבוקר, לרכך את העסק, ובצהריים הכניסו לגרידה. בלי לבדוק אפילו אם הציטוטק עשה פתיחה. אם מישהי תלד [sub]{{}}(לא מסוגלת לכתוב "תפלוט את התינוק", לא יכולה. כתבתי ומיד מחקתי ושיניתי){{}}[/sub] בדיוק בשעות האלה, אחרי מנה אחת של ציטוטק, זה בסדר, ויעשו גרידה רק לוודא שאין שאריות. אבל הם לא עושים מזה דרמה. גרידה של אמצע הריון זו פעולה פשוטה לגמרי בשביל רופאים, הם עושים אותה יומיומית, זה ממש לא סיפור בשבילם. אני לא יודעת למה אצלכם בבית החולים מתעקשים כל כך.
אצלנו בבית החולים התעקשו כל כך. הרחם שלך כבר גדול, הסיכונים לסיבוכים לא גדולים, אבל קיימים. למען ביטחונך, למען בטיחות ההריונות הבאים, עדיף ככה. מאוד מאוד עדיף. אנחנו ממש ממליצים. גרידה לרחם שכבר התרוקן זו פעולה שונה לגמרי, והרבה הרבה יותר פשוטה. גם גרידה לרחם מלא, אבל כשכבר יש פתיחה, עדיפה משאנחנו נפתח צוואר רחם סגור.
(רק אחרי הגרידה המנתח שיצא מהחדר אמר לאיש - נכון, לא הייתה פתיחה, אבל הציטוטק עשה הרבה עבודה. הוא ריכך מאוד את הצוואר. הוא הפך את הפעולה לפחות פולשנית.)
הם צדקו, ידעתי את זה לאורך כל הדרך. ידעתי שהדרך שלהם נכונה ובריאה יותר, שהלוואי שכל רופא יתייחס לזה כך. הסבלנות מבורכת.
אבל איך, א-לוהים, איך. איך הצירים יוכלו להתפתח ולהפוך למשמעותיים כשאני סגורה במחלקה. אני לא יודעת לעשות לידה בלי לטייל בחוץ, בלי לנשום אוויר, בלי להיות בבועה עם האיש.
הפלה זה לא כמו לידה, אמרו לי שם. זה הרבה פעמים קורה בכמה דקות, בבת אחת. כאב חזק - דימום - תינוק בחוץ.
לא העזתי. לא העזתי להסתובב בחוץ ולתת לזה לקרות איך שיקרה, איפה שיקרה.
ובכלל, איזה בחוץ. איזה אוויר. יובש, אובך, שריפות. קללה בחוץ.

דמיינתי איך זה יקרה בחדר. איך הדימום יתחזק, ואני אתנתק ואשקע פנימה, והאיש לא יוכל לעמוד מנגד, ויקרא לאחות שתבוא להשגיח.
אמרתי לו מראש שהרשות בידו. שידע שאני מעדיפה לבד, אבל שיקול הדעת אם יש צורך בידיים מקצועיות באזור - מסור בידיו.
דמיינתי איך האחות מגיעה, אפילו על דבר קטן, אפילו כי רק רצינו לברר משהו, אפילו אם פשוט הגיעה השעה למדוד לי חום - מגיעה וכבר לא יוצאת מהחדר.
מתוקות. נשים טובות. היה כל כך חשוב להן לעשות כל מה שצריך. לשמור, להגן, לתמוך בדרכן.
איך היא רוכנת, מציצה, מקרבת יד או מכשיר, אומרת לי יופי, הנה, לכאן מתוקה. עכשיו כמו בשירותים. לא, אל תסתובבי, הנה, ככה, אל דאגה, הוא כבר כמעט בחוץ. אין צורך לבכות.
דמיינתי וננעלתי. לא יכולתי. ידעתי שצריך עכשיו לעשות לידה, וידעתי שאני לא יכולה.
וזה לא ייגמר.
זה יהיה עוד יום, ועוד יום. ימים שהאיש יחזור לכמה שעות אל הילדים, ירוץ אליי בחזרה במתח, ידאג מה קורה עם הילדים, ידחה את השיעור שהוא צריך להעביר לשבוע הבא, יגיע השבוע הבא...
זה לא ילך. הגוף שלי לא רוצה לשחרר אותו. הנפש שלי לא רוצה לשחרר אותו. הרחם שלי מפוחד כולו, ושיטות ההרגעה העצמית הולכות ונמוגות עם השעות. אני לא יכולה ללדת ככה. אני לא בנויה לזה. אני לא שם.
כבר שלוש שעות שלא הייתה אף התכווצות. אני פשוט לא יולדת עכשיו. זה לא יקרה.
[sub]ואם זה חייב לקרות, אם הוא חייב חייב לצאת כי אני חרדה מסיבוכים נדירים, או לא כל כך נדירים, אני באמת לא יודעת - כי אני כולי באימה מהמחשבה שאם לא אציית להוראות עכשיו אז בגלל זה גם העובר הבא ייפגע - אם זה חייב לקרות עכשיו, צריך לחתוך אותו החוצה. כי לשחרר אותו בעצמי אני לא יכולה. הגוף נעול.{{}}[/sub]

סתם תהייה. אני הרי לא רק באבל. בעצם, 90% מהזמן אני לא מרגישה באבל. ואז אני מתפקדת כרגיל ותוהה כרגיל על דברים שיכולים לסקרן אותי ביומיום:
כשהגענו לבית החולים ונבדקנו אצל רופא לוודא שאכן אין דופק, הוא בירר אם מופיע אצלו סוג הדם שלי. אני כמובן יודעת שזה O+, אבל אני מבינה שבנושא חשוב כזה לא מספיקה העדות שלי, וצריך לדעת שכבר נבדקתי בבית החולים הזה וזו התוצאה שהתקבלה.
כבר ילדתי שם בעבר, והתוצאה אכן הייתה במחשב שלו.
בכל זאת, כשנשלחתי מחדר הרופא לחדר האחיות, ופתחו לי וריד, האח גם הוציא בדיקה לסוג דם, ברוב טקס (מסתבר שבשביל סוג דם צריך שני אנשי צוות בחדר, וכל אחד מהם צריך לברר איתי את זהותי. נשמע שיש בנושא הזה חששות כבדים יותר מבנושאים אחרים שהם לוקחים בשבילם בדיקות דם).
אבל למה צריך לבדוק שוב סוג דם, שאלנו בתמיהה. הרופא בעצמו בדק ורואה שזה כבר מופיע לכם במחשב.
בשביל לוודא שאין שינוי בRH, משהו כזה פחות או יותר הוא מלמל.
שינוי בRH?? זה יכול לקרות? סוג הדם שלי יכול פתאום להשתנות לשלילי?
אני יודעת שסוג דם שלילי בהריון זה סיפור. אני מבינה שבעיקר על רקע של הפלה זה נושא שקריטי לוודא, אבל תמיד חשבתי שזה לא נוגע לי. נכון, סוג דם O, כל הבאסה, הילדים נולדים עם בילירובין גבוה ואני מתאמצת לברר מראש באיזה בית חולים ייתנו לי פוטו בביות - אבל אני חיובית! אני לא בעניין של אנטי די וכאלה. יש מצב שזה יכול להשתנות?
האח ענה בחופזה משהו על חלבונים עובריים שמגיעים לדם האם. לא הבנתי כלום. מישהי פה מבינה ותסביר לי?

זה בסדר. האמת, מרגש אותי לדעת את זה.
חשבתי עליה הרבה בימים האחרונים, על התינוקת שלי, עברו שבע שנים השבוע, ובתקופה האחרונה אני שוב חווה אובדן, והנה פתחת את הדף הזה.
אני מרגישה קרובה אלייך.

[u]האם תרצי שיכתבו לך גם תגובות?{{}}[/u]
[po]יולי קו[/po]{{}}, אני שמחה ששאלת. את לא צריכה למחוק. אני רוצה לשמוע את קולכן. אני זקוקה לכך לא פחות מלהקשבה התומכת שלכן. תודה על זה ועל זה.
אל תעצרו את עצמכן, יכולות לכתוב כל מה שעולה. תשובות, תובנות, תמיהות, הגיגים, השוואות לסיפורים שלכן.

אולי כדאי שגם מי שמגיבה תסמן בגופן קטן אם היא רוצה להיכנס לפרטים קשים.


[u]הלוואי שהייתי יכולה לשאת את הילדים המתים שלי בבטן עד יום מותי[/u]
((-))


יעלי, אני חושבת שזאת את. תדעי שבהרבה שלבים של התהליך התינוקת שלך הייתה במחשבות שלי.
(הנחתי שמותר לי לכתוב את זה. אם לא - אני מבקשת את סליחתך ואת כמובן יכולה למחוק.)


[po]יולי לו[/po], חנה, תודה.


הצטברו לי עוד הרבה דברים לפרוק, אבל כרגע האתר מקרטע אז בהמשך.

עצוב... כל כך עצוב....
קבלי חיבוקים. הלוואי שהייתי יכולה לנחם אותך.

[u]אני רוצה לשפוך פה די הרבה דברים.[/u]
(אני רוצה לשאול מה את מבקשת שיקרה בדף הזה. האם מתאים לך לכתוב ולקבל הקשבה, האם תרצי שיכתבו לך גם תגובות? מה את הכי רוצה? אחרי שתעני אמחק את ההודעה שלי)

אני מחבקת אותך.

[u]לא רציתי להוציא אותו הכי מהר שאפשר. הגוף לא רצה להיפרד[/u]

נורא מזדהה עם התחושה. הלוואי שהייתי יכולה לשאת את הילדים המתים שלי בבטן עד יום מותי.

|L|

אני כאן. מקשיבה מהלב.

((-))|L|
קראתי הכל - גם בקטן.
אני כאן.
((-))

~כואב לי כל כך על הדרך שבה התינוק המת שלי יצא לעולם, לאו דווקא בגלל שזו דרך פחות בריאה, שרחם של חצי הריון לא בנוי להתרוקן באופן אלים שכזה. זה קיים קצת ברקע, אבל זה שולי.
כואב לי בגלל העובר שלי שהושחת, שנקרע לגזרים.
כואב לי בגללו שהפך ל"תוכן הריוני".
כל התוכן הוצא מהרחם ונשלח לפתולוגיה.
אני לא יכולה להפסיק לדמיין את הפנים היפות שלו, שראיתי באולטרסאונד.
הוא איננו, הוא כל כך כל כך איננו.
ולא נפרדתי ממנו. לא חיבקתי אותו. לא הרגשתי את עורו על עורי.
אני לא יודעת עליו כלום.
אני לא יודעת אם היה בן או בת. ולא אדע לעולם.
לא אדע אם באמת הייתה לו הלקות הזאת שחששו ממנה בשבועות האחרונים. אם זה מה שגמר אותו עוד לפני שהחלטנו אנחנו איך נתמודד.
לא אדע איך הוא נראה, מה הוא אהב לאכול, איזה שיר היה מבקש ממני לפני השינה.
ילד סימן שאלה שלי. כלום לא נשאר ממך~

כשעולה בי גל של בכי, זה לא כשאני חושבת על ההריון, על התוכניות שהיו לנו, על תקופת הלידה שהתכוננּו אליה, על השם שהכנּו. על כל אלה אני יכולה לתפוס את עצמי מפטפטת בחיוך.
אבל כשעולה איזו מחשבה או דיבור על הגוף המת של העובר שלי, הגוף שלו שמחוץ לגוף שלי - אני נעלמת. שוקעת מיד לעומקי יגון שלא ידעתי שקיימים ולא הייתי מעלה בדעתי שיכולים להתקיים בי.

בעבר שמעתי נשים אומרות: איזו הרגשה נוראה זאת, להסתובב עם עובר מת בבטן. אי אפשר לשאת את זה.
שמעתי וידעתי שאני מבחוץ, שאני בת מזל, שאני לא באמת יודעת.
עכשיו אני מבפנים ואני יודעת: אצלי זה לא כך. לא רציתי להוציא אותו הכי מהר שאפשר. הגוף לא רצה להיפרד, ואני רציתי לשמוע לו. להשתהות. לחבק עוד מבפנים. לאט לאט להיפרד.
אבל העולם, העולם קרא לנו.
לא עמדנו בחוסר הוודאות. ביום ועוד יום שמצטברים זה על זה. בשהות בבית חולים. בפיצול של המשפחה. לא יכולנו עוד.
ביקשנו גרידה.

אני תמיד יולדת אחרי התאריך. הגוף שלי אוהב להחזיק חזק-חזק בתינוקות. לא משחרר.
גם הלידות תמיד ארוכות.
האיש אומר: בסך הכול זו ברכה. הגוף שלך שומר על התינוקות היטב ומגונן. לא שומט אותם החוצה בקלות.

התכווצויות באות והולכות. לפעמים צפופות מאוד, לפעמים נעלמות לשעות.
התכווצויות קלות, כמו צירים ראשונים.
עובר יום, עובר לילה, עובר עוד יום. לפעמים בהתכווצות צריך לקחת ממש נשימה עמוקה, לפעמים צריך לרוץ לשירותים. לפעמים הן בקושי מורגשות. ואחר כך עוברות עוד שעתיים בלי. עוד שלוש שעות.
מה יהיה?
מסביב כל הדאגות החיצוניות, שאי אפשר להתעלם מהם. עד מתי נוכל להיעלם מחיי הילדים? ומה יהיה עם העבודה של האיש?
ובשביל מה כל הקושי ונדודי השינה, אם ממילא בסוף מחכה לנו הגרידה?
ומה הסיכוי שההתכווצויות האלה יצליחו להבקיע, להוביל למשהו משמעותי? מתי זה יקרה, אם בכלל?

ואני נאחזת בחלום ללדת לבד בחדר (נתנו לי חדר לבד |יש|{{}}), כשלא יראו אותי ולא ידעו, להיות עם עצמי ועם העובר המת שלי, לאחוז בו, להרגיש אותו מחליק החוצה, לחבק אל הלב... לִבכות איתו, לבַכּות אותו.
אני אקרא להן, לא שלא אקרא, אבל אחרי כמה דקות.
אבל מפחדת, מפחדת מהתחושה הבהולה. מיד מיד תקראי לנו. מתלבטת, לא מעיזה.
יודעת שבעצם אני צריכה ללכת הביתה, שרק בבית הלידה תוכל לקרות, ולא מעיזה, לא מעיזה.
אם הן צודקות? אם יקרה לי משהו מסוכן? אם בגלל הבחירה הזאת גם התינוק הבא לא ישרוד? או לא יוכל להיווצר?

האחיות אמרו לי: ברגע שמתחיל משהו, דימום, כאבים חזקים, מיד מיד תקראי לנו. כאן הפעמון, בסדר? וידאו שראיתי ולא פספסתי.
המתוקות האלה, כל כך דאגו לי.

אפילו בתוך בית החולים, לא יכולתי לייצר לי עולם משלי לברוח אליו. אין מקלחת בחדר, גם לא צמודה. צריך לעבור מסדרון, והיא מיועדת להרבה מאושפזים ואי אפשר לתפוס אותה לשעות. זה לא ילך, ללדת במקלחת.

למה אני מאשימה את עצמי? להתחיל תהליך לידה מאפס, בתנאי בית חולים - איזה סיכוי יש לזה לעבוד?

אמרו לי: קודם ציטוטק, אחר כך גרידה לוודא שלא נשארו שום שאריות.
ציטוטק היתה בשבילי עד שבוע שעבר מילה זרה, מילה מעולם אחר. משהו כזה שמספרים עליו שהוא עושה כאבים נוראים?
כשחוויתי, הבנתי - הוא עושה התכווצויות. אני יודעת מה זה התכווצויות. זה לא מעולם אחר. זה מהעולם שלי, העולם של הווסתות והלידות. הכאבים האלה שידעתי היטב בעבר לקבל אותם בברכה ובאהבה, ואין ספק שאני בנויה לעמוד בהם.
הוא עושה לידה. אני יודעת מה זה לידה. רק שהיא מוקדמת מאוד, והתינוק קטנטן.
ולא חי.
הציטוטק הכניס אותי ללידה - לצחוק ולבכי שלה, לרעד, לחרדות, לדרכי ההירגעות העצמית, לקשב הפנימי המדויק שפתאום מגיח בה, ומי יודע איפה הוא היה בכלל מונח כל הזמן הזה...
הוא הכניס אותי ללידה על כל חוסר הוודאות שלה. זה יהיה בעוד שעתיים? בעוד יומיים? איך נערכים? מי יהיה עם הילדים? לבטל את החוג?
הוא הכניס אותי ללידה, שבאה אצלי תמיד עם הרצון הנחוש הזה - להחזיק תינוק קרוב קרוב ללב. הרצון הזה לא היה שונה כשהתינוק לא חי. עדיין. רציתי באותה מידה - להרגיש אותו יוצא, לאחוז בו, לקרב אליי.
גם רציתי כל כך לראות אותו. לנסות להבין. לפענח.
רציתי לדעת מה המין. רציתי לראות עליו אם יש לקות.
אבל לא זכיתי.

אני רוצה לשפוך פה די הרבה דברים. גם כאלה שקשים מאוד לקריאה. אני אנסה לסמן את מה שנראה לי מעבר לסיבולת של הקוראת הממוצעת - [sub]בגופן קטן[/sub]{{}}.

כרגע אני בשלב שרוב היום אני מרגישה, פיזית ונפשית, לגמרי כרגיל. מסוגלת לפטפט, לצחוק, להתדיין בלהט - מרגישה נורמלית לחלוטין. מבפנים. כאילו זה מאחוריי לגמרי. כאילו עברו כבר אלף שנה.
אבל כמה פעמים ביום תופס אותי גל. עולה, מחזיק, תופס בגרון, נשפך, ונראה שלא יעבור לנצח.
אני משננת לעצמי ששניהם לגיטימיים. בסדר להרגיש לגמרי אחרי, ובסדר להיות לגמרי בפנים.

הבוקר נכנסה האחות לחדר, לתת לי מכתב שחרור, בדיוק כשבכיתי תמרורים.
מה קרה, היא נבהלה.
לא רציתי לדבר, סימנתי לה ביד כזה - נו, את יודעת מה קרה.
היא מיהרה לגשת אליי, לחבק.
"די, די, חמודה, אן סיבה לבכות. די... אל תבכי, נו, לא קרה כלום. יש לך ילדים בבית? כמה? נו, שיהיו בריאים... את רואה? די... עוד מעט תעשי עוד אחד. תקבלי מחזור ותעשי עוד אחד. לא קרה שום דבר, חבל, חבל, אל תבכי".
אישה טובה. רצתה לעזור באמת, מעומק הלב.
אני מנסה לראות רק את הכוונות.