על ידי דפנה* » 27 נובמבר 2016, 07:58
בבתי חולים אחרים, כך אמרה לי נפש קרובה, עושים את זה אחרת. לא מצפים דווקא ללידה עם הציטוטק. אצלי, כך היא אמרה, בשבוע מתקדם יותר, נתנו לי מנה אחת של ציטוטק בבוקר, לרכך את העסק, ובצהריים הכניסו לגרידה. בלי לבדוק אפילו אם הציטוטק עשה פתיחה. אם מישהי תלד {{}}(לא מסוגלת לכתוב "תפלוט את התינוק", לא יכולה. כתבתי ומיד מחקתי ושיניתי){{}} בדיוק בשעות האלה, אחרי מנה אחת של ציטוטק, זה בסדר, ויעשו גרידה רק לוודא שאין שאריות. אבל הם לא עושים מזה דרמה. גרידה של אמצע הריון זו פעולה פשוטה לגמרי בשביל רופאים, הם עושים אותה יומיומית, זה ממש לא סיפור בשבילם. אני לא יודעת למה אצלכם בבית החולים מתעקשים כל כך.
אצלנו בבית החולים התעקשו כל כך. הרחם שלך כבר גדול, הסיכונים לסיבוכים לא גדולים, אבל קיימים. למען ביטחונך, למען בטיחות ההריונות הבאים, עדיף ככה. מאוד מאוד עדיף. אנחנו ממש ממליצים. גרידה לרחם שכבר התרוקן זו פעולה שונה לגמרי, והרבה הרבה יותר פשוטה. גם גרידה לרחם מלא, אבל כשכבר יש פתיחה, עדיפה משאנחנו נפתח צוואר רחם סגור.
(רק אחרי הגרידה המנתח שיצא מהחדר אמר לאיש - נכון, לא הייתה פתיחה, אבל הציטוטק עשה הרבה עבודה. הוא ריכך מאוד את הצוואר. הוא הפך את הפעולה לפחות פולשנית.)
הם צדקו, ידעתי את זה לאורך כל הדרך. ידעתי שהדרך שלהם נכונה ובריאה יותר, שהלוואי שכל רופא יתייחס לזה כך. הסבלנות מבורכת.
אבל איך, א-לוהים, איך. איך הצירים יוכלו להתפתח ולהפוך למשמעותיים כשאני סגורה במחלקה. אני לא יודעת לעשות לידה בלי לטייל בחוץ, בלי לנשום אוויר, בלי להיות בבועה עם האיש.
הפלה זה לא כמו לידה, אמרו לי שם. זה הרבה פעמים קורה בכמה דקות, בבת אחת. כאב חזק - דימום - תינוק בחוץ.
לא העזתי. לא העזתי להסתובב בחוץ ולתת לזה לקרות איך שיקרה, איפה שיקרה.
ובכלל, איזה בחוץ. איזה אוויר. יובש, אובך, שריפות. קללה בחוץ.
דמיינתי איך זה יקרה בחדר. איך הדימום יתחזק, ואני אתנתק ואשקע פנימה, והאיש לא יוכל לעמוד מנגד, ויקרא לאחות שתבוא להשגיח.
אמרתי לו מראש שהרשות בידו. שידע שאני מעדיפה לבד, אבל שיקול הדעת אם יש צורך בידיים מקצועיות באזור - מסור בידיו.
דמיינתי איך האחות מגיעה, אפילו על דבר קטן, אפילו כי רק רצינו לברר משהו, אפילו אם פשוט הגיעה השעה למדוד לי חום - מגיעה וכבר לא יוצאת מהחדר.
מתוקות. נשים טובות. היה כל כך חשוב להן לעשות כל מה שצריך. לשמור, להגן, לתמוך בדרכן.
איך היא רוכנת, מציצה, מקרבת יד או מכשיר, אומרת לי יופי, הנה, לכאן מתוקה. עכשיו כמו בשירותים. לא, אל תסתובבי, הנה, ככה, אל דאגה, הוא כבר כמעט בחוץ. אין צורך לבכות.
דמיינתי וננעלתי. לא יכולתי. ידעתי שצריך עכשיו לעשות לידה, וידעתי שאני לא יכולה.
וזה לא ייגמר.
זה יהיה עוד יום, ועוד יום. ימים שהאיש יחזור לכמה שעות אל הילדים, ירוץ אליי בחזרה במתח, ידאג מה קורה עם הילדים, ידחה את השיעור שהוא צריך להעביר לשבוע הבא, יגיע השבוע הבא...
זה לא ילך. הגוף שלי לא רוצה לשחרר אותו. הנפש שלי לא רוצה לשחרר אותו. הרחם שלי מפוחד כולו, ושיטות ההרגעה העצמית הולכות ונמוגות עם השעות. אני לא יכולה ללדת ככה. אני לא בנויה לזה. אני לא שם.
כבר שלוש שעות שלא הייתה אף התכווצות. אני פשוט לא יולדת עכשיו. זה לא יקרה.
ואם זה חייב לקרות, אם הוא חייב חייב לצאת כי אני חרדה מסיבוכים נדירים, או לא כל כך נדירים, אני באמת לא יודעת - כי אני כולי באימה מהמחשבה שאם לא אציית להוראות עכשיו אז בגלל זה גם העובר הבא ייפגע - אם זה חייב לקרות עכשיו, צריך לחתוך אותו החוצה. כי לשחרר אותו בעצמי אני לא יכולה. הגוף נעול.{{}}
בבתי חולים אחרים, כך אמרה לי נפש קרובה, עושים את זה אחרת. לא מצפים דווקא ללידה עם הציטוטק. אצלי, כך היא אמרה, בשבוע מתקדם יותר, נתנו לי מנה אחת של ציטוטק בבוקר, לרכך את העסק, ובצהריים הכניסו לגרידה. בלי לבדוק אפילו אם הציטוטק עשה פתיחה. אם מישהי תלד [sub]{{}}(לא מסוגלת לכתוב "תפלוט את התינוק", לא יכולה. כתבתי ומיד מחקתי ושיניתי){{}}[/sub] בדיוק בשעות האלה, אחרי מנה אחת של ציטוטק, זה בסדר, ויעשו גרידה רק לוודא שאין שאריות. אבל הם לא עושים מזה דרמה. גרידה של אמצע הריון זו פעולה פשוטה לגמרי בשביל רופאים, הם עושים אותה יומיומית, זה ממש לא סיפור בשבילם. אני לא יודעת למה אצלכם בבית החולים מתעקשים כל כך.
אצלנו בבית החולים התעקשו כל כך. הרחם שלך כבר גדול, הסיכונים לסיבוכים לא גדולים, אבל קיימים. למען ביטחונך, למען בטיחות ההריונות הבאים, עדיף ככה. מאוד מאוד עדיף. אנחנו ממש ממליצים. גרידה לרחם שכבר התרוקן זו פעולה שונה לגמרי, והרבה הרבה יותר פשוטה. גם גרידה לרחם מלא, אבל כשכבר יש פתיחה, עדיפה משאנחנו נפתח צוואר רחם סגור.
(רק אחרי הגרידה המנתח שיצא מהחדר אמר לאיש - נכון, לא הייתה פתיחה, אבל הציטוטק עשה הרבה עבודה. הוא ריכך מאוד את הצוואר. הוא הפך את הפעולה לפחות פולשנית.)
הם צדקו, ידעתי את זה לאורך כל הדרך. ידעתי שהדרך שלהם נכונה ובריאה יותר, שהלוואי שכל רופא יתייחס לזה כך. הסבלנות מבורכת.
אבל איך, א-לוהים, איך. איך הצירים יוכלו להתפתח ולהפוך למשמעותיים כשאני סגורה במחלקה. אני לא יודעת לעשות לידה בלי לטייל בחוץ, בלי לנשום אוויר, בלי להיות בבועה עם האיש.
הפלה זה לא כמו לידה, אמרו לי שם. זה הרבה פעמים קורה בכמה דקות, בבת אחת. כאב חזק - דימום - תינוק בחוץ.
לא העזתי. לא העזתי להסתובב בחוץ ולתת לזה לקרות איך שיקרה, איפה שיקרה.
ובכלל, איזה בחוץ. איזה אוויר. יובש, אובך, שריפות. קללה בחוץ.
דמיינתי איך זה יקרה בחדר. איך הדימום יתחזק, ואני אתנתק ואשקע פנימה, והאיש לא יוכל לעמוד מנגד, ויקרא לאחות שתבוא להשגיח.
אמרתי לו מראש שהרשות בידו. שידע שאני מעדיפה לבד, אבל שיקול הדעת אם יש צורך בידיים מקצועיות באזור - מסור בידיו.
דמיינתי איך האחות מגיעה, אפילו על דבר קטן, אפילו כי רק רצינו לברר משהו, אפילו אם פשוט הגיעה השעה למדוד לי חום - מגיעה וכבר לא יוצאת מהחדר.
מתוקות. נשים טובות. היה כל כך חשוב להן לעשות כל מה שצריך. לשמור, להגן, לתמוך בדרכן.
איך היא רוכנת, מציצה, מקרבת יד או מכשיר, אומרת לי יופי, הנה, לכאן מתוקה. עכשיו כמו בשירותים. לא, אל תסתובבי, הנה, ככה, אל דאגה, הוא כבר כמעט בחוץ. אין צורך לבכות.
דמיינתי וננעלתי. לא יכולתי. ידעתי שצריך עכשיו לעשות לידה, וידעתי שאני לא יכולה.
וזה לא ייגמר.
זה יהיה עוד יום, ועוד יום. ימים שהאיש יחזור לכמה שעות אל הילדים, ירוץ אליי בחזרה במתח, ידאג מה קורה עם הילדים, ידחה את השיעור שהוא צריך להעביר לשבוע הבא, יגיע השבוע הבא...
זה לא ילך. הגוף שלי לא רוצה לשחרר אותו. הנפש שלי לא רוצה לשחרר אותו. הרחם שלי מפוחד כולו, ושיטות ההרגעה העצמית הולכות ונמוגות עם השעות. אני לא יכולה ללדת ככה. אני לא בנויה לזה. אני לא שם.
כבר שלוש שעות שלא הייתה אף התכווצות. אני פשוט לא יולדת עכשיו. זה לא יקרה.
[sub]ואם זה חייב לקרות, אם הוא חייב חייב לצאת כי אני חרדה מסיבוכים נדירים, או לא כל כך נדירים, אני באמת לא יודעת - כי אני כולי באימה מהמחשבה שאם לא אציית להוראות עכשיו אז בגלל זה גם העובר הבא ייפגע - אם זה חייב לקרות עכשיו, צריך לחתוך אותו החוצה. כי לשחרר אותו בעצמי אני לא יכולה. הגוף נעול.{{}}[/sub]