דף ענק, "הַטְרֶמפִּיסְטִים" - סדרת רשת דוקומנטרית של יאיר אגמון, על האנשים שבצידי הדרך ובשולי התודעה, סדרת רשת מעולה, מקסימה ומעניינת מאוד. חיזוק מעניין לדף ולסיפורים כאן

_בא נאמר, כשהייתי גרה בצפון (שזה היה לפני שנתיים בערך ) וכל עת שצצה שאלה חשובה או קשה במוחי,
הייתי יוצאת לדרך בטרמפים - ומקבלת תשובה._
תודה על הרעיון
בסופה"ש יצאתי מהבית עם כמה שאלות, למסע טרמפים כרמיאל-רעננה-כרמיאל, קשה לומר שקיבלתי תשובות מספקות להכל, אבל בהחלט כמה דברים התבהרו לי בדרך

הטרמפ שהכי זכור לי וישאר איתי לעד התרחש לפני חמש שנים, בערך.
בעקבותיו הבנתי, דרך החוויה, שאהבה היא כוח אמיתי, "פיזי", משהו מורגש שעובר ולא רק איזו אידאה יפה...

תפסנו טרמפ, שלושה אנשים, עם זוג שיצא ממדרשת שדה בוקר (לא זוכרת לאן אבל היה מספיק זמן לשהות יחדיו באוטו).
הזוג ישב מקדימה וכל הנסיעה הסתכל אחד על השני. אני ישבתי באמצע המושב האחורי כך שהייתי במקום הכי חשוף ל"קרני הרגשות" שלהם.
במהלך כל הנסיעה, כמעט, הם השמיעו שוב ושוב את "פרח הלילך" ("עד שתדעו את כל המילים בעל פה").
לתחושתי היה משהו טראגי בהם, פיתחתי סרט בראשי בסגנון רומיאו ויוליה מודרני שהקץ קרוב. אני לא יודעת למה, אני לא יודעת מה היה שם, אבל התבשמתי, באמת ובתמים, באהבה. היה משהו ביניהם שהיה כל כך עצמתי שגם הגיע אלי.
כשירדתי מהאוטו הייתי בתחושת היי, ממש מאוהבת, נרגשת, לא יכולה לשקוט. היינו כמו משולש שהתחבר בכח חזק וכשיצאתי לא חסכתי מהם את דעתי על הטרגיות שלהם והם רק החליפו מבט מסתורי עוד יותר. כמובן שגם אמרתי שהם מקסימים ונפרדנו בהתרגשות גדולה ובתחושת הכרות מוזרה.

המשכתי להיות בהיי עוד זמן רב וכל הקרובות לי (היינו בזמן שירות צבאי, חמש בנות גרעין בדירה) מכירות וזוכרות את הסיפור עד היום. העוצמות שם היו מופלאות!

אז לא הרבה קרה, וקצת קשה להעביר במילים, אבל זאת באמת הפעם הראשונה שבה אהבה יצאה מגבולות שניים, מגבולות אינטימיים, ודבקה בי, ללא קשר מוקדם בינינו.

נזכרתי בחוויה מלפני 3-4 שנים:

באתי לבקר את חברתי האהובה ילנה בירושלים, והחלטנו לנסוע למצוקי דרגות, יום שישי בערב.
הלכנו לצומת הגבעה הצרפתית לתפוס טרמפים לים-המלח. עמדנו שעה קלה, בה עצרו לנו רק נהגים ספורים שנסעו לפסגת זאב, עד שעצר לנו ג'יפ עמוס ציוד ובו איש מבוגר ושני צעירים. עלינו בשמחה, הם סיפרו שהם יוצאים לטיול ג'יפים בצפון מדבר יהודה, וסיכמנו שנרד בצומת מסויימת ליד יממלח. דיברנו כל הדרך, הסתבר שהמבוגר הוא בעל מכולת והצעירים עבדו/עובדים אצלו לסרוגין מאז שהיו בתיכון, ויש להם מנהג כזה לצאת כל חודש לטיול ביחד. השיחה ממש קלחה, בעיקר בזכות ילנה יש לציין, וכשירדנו מהאוטו בצומת - בעוד הבחורים החסונים פורקים את התיקים שלנו מהערמה הקשורה בארגז - היא אמרה לי בלחש שהיא הייתה רוצה להמשיך איתם. בפרץ של ספונטניות וזרימה עם החיים עניתי "יאללה"! והם הבינו לבד, אפילו לא הספקנו לשאול. החזירו את התיק - ונסענו לחניון לילה.
אנחנו תרמנו לעל-האש קצת טחינה וירקות, ואחר כך הם התעקשו לתת לנו אוהל ומזרון מתנפח לישון עליו. למחרת יצאנו לחפש איזה אגם שהיה כתוב עליו בעיתון סופ"ש, ולולא חוש הניווט המפותח שלי לא היינו מוצאים אותו. המשכנו בטיול לעוד כמה אתרים, נפגשנו עם עוד חברים שלהם בים המלח, והוחזרנו אחר כבוד לירושלים.

זה היה הטיול ג'יפים היחידי שלי עד אז וגם עד כה, ועם כל השרב והחום ששרר בחוץ באותו יום זו בהחלט הייתה אופציה עדיפה על רביצה במצוקי...
ואפילו עם כל הבורגנות שבעניין, זו הייתה חוויה הרבה יותר משחררת ורוחנית ממפגש עם כמה היפים סטלנים.
איזה כיף היה לתת אמון, ולקבל כזו חוויה, 24 שעות של ביקור בעולם אחר לגמרי. לכאורה זה היה יכול להיות מסוכן או מטופש, אבל זה בכלל לא היה כך.
לא היה לנו איתם שום קשר אחר-כך, והאמת שגם הקשר עם ילנה די התרופף, אבל מה זה משנה?

איזה דף מתוק!!
אני מאוהבת בטרמפים.

טוב, קצת הגזמתי.
בא נאמר, כשהייתי גרה בצפון (שזה היה לפני שנתיים בערך ) וכל עת שצצה שאלה חשובה או קשה במוחי,
הייתי יוצאת לדרך בטרמפים - ומקבלת תשובה.
וקרה מקרה ועבדתי בעבודה בתחום החינוך ,הרגשתי כלואה בה אבל היא סיפקה פרנסה וסוג של שקט כלכלי.
ידעתי בתוכי שהגיע השלב לנוע הלאה (וזאת העידו הבריחות התכופות שלי לירדן ), אבל מאוד פחדתי .מאוד.
הגיע יום והחלטתי לנוע דרומה עמוסת מחשבות ושאלות והתלבטויות לעייפה.
עצרתי טרמפ ,הגעתי לצומת המוביל, שם עמד חייל ופקפק ביכולתנו להגיע לתל אביב.
אמרתי לו - אנחנו עוד נגיע . (ימי האופטימיות והאמונה).
עצר לנו גבר, שפניו היו מוכרות לי .שאלנו לאן, ענה לת"א.
שמחנו ויצאנו לדרך.
התחלנו לפטפט. אמרתי לו שאני זקוקה לתשובות...שלא יודעת אם לעזוב או לא את עבודתי.
שאל אותי במה אני עובדת, עניתי לו - כך וכך.
השיב לי הוא בעצמו - שגם הוא עבד עד לא מזמן בחברה זו במקום אחר בצפון, ופחד מאוד לעזוב.
מכאן ההתרגשות היתה בעיצומה. פיתחנו שיחה שלמה על הפחד, היכולת להשתנות והתעוזה.
מיותר לציין שבסוף הנסיעה יצאתי נחושה לעזוב את העבודה ולהמשיך הלאה.
מצוידת באומץ ובשמחת ניסים על חיבור עם זר שהוא בעצם מוכר -
נכנסתי אל העיר הגדולה ת"א.


ועוד רבים סיפורי הטרמפים.

לי היה טרמפ נחמד עם מישהי ששנייה קודם לקחתי אותה בעצמי בתור טרמפיסטית:
עצרתי לותיקה מקיבוץ איילת השחר שתפסה טרמפים לקיבוץ שלה, ובמקרה באותו יום היתה לי שם ישיבה במועדון. אז כשהחנתי במגרש החנייה בקיבוץ, היא לקחה אותי טרמפ עם הקלנועית שלה עד למועדון...

בהשראת הדף תפסתי היום טרמפ, זה היה הרבה יותר נחמד ממה שזכרתי.
בתור עירונית לחלוטין, עד השנת שירות בצפון לא חשבתי אפילו לקחת טרמפים, זה היה איסור חמור אצלנו, בעיקר אחרי בת גילי שנרצחה מירושלים שנרצחה כשתפסה טרמפ אחרי שאיחרה את האוטובוס האחרון הביתה.
רק בשנת שירות בצפון גיליתי שזה דבר לגמרי לגיטימי שאנשים עושים כל יום.
אחת הנסיעות היפות בחיי היו באותה שנה, בחנוכה הייתי חולה ונסעתי לרופאה בעיר הקרובה, נסיעה של עשר דקות, עצר לי בחור צעיר עם ג'יפ שטח אמיתי ומלוכלך כזה, פתוח מאחורה, היום שימשי אבל קר, ראות מדהימה, החרמון ברקע ורמת הגולן לפני, קצת שלג והרבה ירוק, כלב זאב ליידי ועשר דקות של אושר מושלם בצפון.
סיפור נוסף מהשנת שירות היה המהלך טיול שעשיתי עם חברה בנחל דישון, בשישי היינו שם רק שתינו ונהנינו מהטיול ומההליכה ומהביחד, בשבת החלטנו שהיה כיף כ"כ שנחזור משם לקיבוץ שלנו, אז הלכנו ומצאנו שיירות ג'יפים, פקקים, דוכנים שונים למיצים ומזכרות ותחושת כביש מהיר בנחל החמוד שלנו. בדרך החוצה קצת מהירנו לפעילות במוצ"ש ועצר לנו זוג נחמד מאוד שהסתבר שהם חקלאים מהדרום, מרחק של יותר משש שעות נסיעה מאיפה שהיינו וגרים שני בתים מדוד ודודה שלי בדרום (הכרתי את הבית שלהם מבחוץ כתמונה מילדותי), היה רגע מצחיק ונחמד מאוד לגלות שהאנשים הארקאיים האלו שלקחו אותנו מקצה השביל לכביש הראשי, נסיעה של שלוש וחצי דקות, קשורים אלי ואני קשורה אליהם. את הדרך חזרה מאותו טיול עשינו שתינו בכחמישה טרמפים, שהאחרון שבהם היה סטודנט נחמד מתל חי שנהג בחיפושית מתפרקת, פעם ראשונה ויחידה שנסעתי באוטו הכי היפי ומצחיק בעולם, היה שווה את זה.
תודה שהזכרתם לי כמה כיף זה לנסוע בטרמפים.

טוב, מאחר והדף נפתח לפני שלוש שנים אני משנה קצת את מטרתו ומספרת על :

הטרמפ המושלם ביותר, בנקודה משמעותית ונהדרת בחיי הצבא שלי (אז, מזמן..):.

שירתתי במשמר הנגב ובעזה לסירוגין.
בתקופה הזו שירתתי במשמר הנגב, והחלטתי, למרבה הפלא, שחצי שנה לפני השחרור מצה"ל בא לי להיות קצינה.
אממה, הגעתי למבדקים והתברר שזהו, אין לי זמן, אני לפני שחרור והקורס הקרוב כבר סגור (קצינות חי"ר), ובקורס שאחריו אין לי סיכוי להיות כי הוא מתחיל רק בעוד 4 חודשים.
ביום המדובר ישבתי מול מפקדת בה"ד 12 שבפנים קצת חמוצות אמרה לי שאין מקום והיא מצטערת כי נראה לה שאני מאוד מתאימה.
אמרתי תודה וכבר התחלתי ללכת לכיוון הדלת.

ואז היא קראה לי:
"חיילת, חכי רגע, אני אסדר לך מקום בקורס הזה, אחרי הכל למה אני כאן?"
חזרתי, כולי אושר, והתברר לי שכדי להיכנס לקורס שמתחיל מחר אני צריכה לשוב לדרום בזה הרגע ולעזוב רשמית את הבסיס בו גרתי שנה וחצי בערך.
שבתי.

ב7 בערב, כולי מיוזעת ועייפה, יצאתי לכיוון צומת אשל הנשיא בבאר שבע, חושבת מה הדרך הכי טובה להגיע לרמת גן.
(יצויין להלן שהייתי אחרי שעתיים שינה בלבד בלילה, והייתי צריכה לישון..)

ואז עצר הטרמפ שלי.
בלונדיני ומקסים, אמר לי : "לאן את צריכה? אני מגיע לרמת גן".
נסענו לנו כמו מלכים עד הבית שלי ממש.
הוא גם ביקש וקיבל מספר טלפון.
הטרמפ המושלם. באמת.

(רק בשביל רצף העלילה: יצאנו תקופה קצרה לאחר מכן, וזה הכל.
היום אורורה נשואה לבלונדיני גבוה אחר...)

לפני כמה ימים יצאתי בטרמפים מתל אביב לכרמיאל. זה היה בשעה 10 בבוקר בערך, לאחר לילה לבן מהנה אך מעייף מן הסתם...
(ראוי לציין שבשלב זה עוד לא היכתה בי העייפות)

יש שיגידו שלצאת מתל אביב בטרמפים זה קשה (!!).. שעדיף לתפוס אפילו אוטובוס אל מחוץ לעיר, ואז לקחת טרמפים. גם לי בעבר זה היה מאוד קשה. כיום אני חושב שזה יותר עניין של גישה וטכניקה.

הלכתי לי ברגל לכיוון מחלף לה-גוארדיה מתוך כוונה למצוא שם טרמפ עם רכב שיוצא מהעיר. אחרי דקה הליכה בערך, הסתכלתי על רכב שעמד ברמזור אדום ושאלתי אותו "מגיע ללה-גוארדיה?", וישר הוא ענה לי "בוא", ולקח אותי ממש לא רחוק משם. איזה יופי! חשבתי לעצמי שזה מגניב לגמרי, שדוקא בעיר הלכאורה מנוכרת מבחינת טרמפים, כמו תל אביב, הצלחתי לתפוס בכזאת קלות טרמפ בתוך העיר! כנראה שאני בכיוון הבוקר...

לפני שהגעתי למחלף, הוצאתי מהתיק חתיכת קרטון גדולה שהכנתי מבעוד מועד, וטוש שחור גדול. רשמתי באופן בולט "צפון" והלכתי לעבר המקום בו המכוניות עומדות ברמזור-אדום. תוך כמה דקות עליתי לרכב של בחור צעיר ונחמד שלקח אותי לצומת הכפר הירוק. הוא סיפר לי על החיים באמריקה לעומת החיים בישראל, ומעט שהספקנו לפני שהגענו ליעד - מסתבר שבאוטו הזמן חולף מהר!
התחושה שלי לגביו היתה שהוא כלוא בחיים שההורים שלו רצו שיהיה לו. אבל אולי זאת רק ההסתכלות הצרה שלי על דברים

משם לקח אותי בחור עם מבטא (רוסי?) לצומת ירקונים - הוא עובד בחברת הייטק ומתעסק בנושאים שמזכירים את חיי הקודמים. היתה שיחה מעניינת אך גם היא קצרה למדי.

בצומת ירקונים פשוט עצר לידנו רכב עם בחור צעיר ובחורה לידו (הסתבר לאחר מכן שגם היא טרמפיסטית) ופשוט שאל אם יעזור למישהו להגיע למחלף קסם. מכיוון שרציתי לנסוע צפונה על כביש 6, לא היססתי ועליתי. בהמשך התברר שהוא עוצר לשעה באיזור ואז ממשיך צפונה עד חד-נס (ליד פארק הירדן!).. הוא איחל לי שלא אצטרך, אבל אמר שאם יראה אותי שעה אחרי עדיין מחכה במחלף, ייקח אותי הרחק צפונה

עד כה - לא הרפתקאה הכי מעניינת. כלומר.. נחמדה, אבל שיגרתית.
מה שקרה בהמשך לעומת זאת...

בכל אופן, בשלב זה נהיה ממש חם.. לפני זה כנראה עדיין היה קצת בוקר.. אבל עכשיו.. לא יודע מה אמרו בתחזית, אבל הרגיש לי כמו אחד הימים החמים בשנה!
עמדתי במחלף ולידי נער שנראה בן 15 בערך, שגם הוא ניסה להגיע צפונה. אחרי 5-10 דקות עצר לנו רכב של "נחמנים"... נו.. אתם יודעים.. אלו עם רמקולים ענקיים שרוקדים על הגג למנגינות נ נ נח נחמן מאומן ועושים שמח... אמר שהוא מגיע לחדרה ויוכל להוריד אותנו בתחנת הביניים "אלונית" שבצד הדרך (טיפ - משם אפשר לתפוס בקלות טרמפים רחוק-רחוק). עלינו בכיף.
בתוך האוטו היה חם ברמה שלא תאומן. כאילו יש מזגן על חימום מופעל בדיוק עלי. הדבר הזכיר לי כמה אני בעצם עייף
באיזשהו שלב התחלנו לדבר קצת. הסתבר שהם הוזמנו לעשות שמח לחבורה של ילדים מבית ספר באולגה (ליד חדרה) ומשם הם ממשיכים לצפת, ואז יוכלו להוריד אותי בכרמיאל. אז יכלתי לבחור אם להמשיך איתם כל הדרך, לאט לאט (באמת לאט), או לרדת בדרך ולהמשיך בשקט שלי בטרמפים.
בחרתי בחוויה
מבחינת זמנים, זה היה "עיכוב" שהרגיש לי כמו איזה 3 שעות. אבל היה כיף

בחדרה הם עצרו לאיזה רבע שעה לחכות לחבר שייצטרף. משם המשכנו לאולגה, שם חיכו לנו חבורה של איזה 100 ילדים מאוד לא מרוסנים, שהתחילו לקפץ על הגגות בלי רשות ולעשות המון בלגאן.
בשלב הזה הייתי עדיין עייף.
לאט לאט נהייתה שם מסיבה מטורפת לגמרי עם ריקודים במעגלים ומוסיקת נחמן מאומן מגניבה
הרגשתי שהגיע זמני לעשות קצת שמח.. אכלתי שני תפוחים בשביל להתעורר לחיים, לקחתי 5 כדורי ג'אגלינג והתחלתי לג'גל (מלשון ג'אגלינג).
פתאום כבר לא הייתי עייף, ומשום מה גם לא הייתי צריך שום חימום (warm up).. אולי כי היה ממש חם? בכל אופן במשך כרבע שעה ג'יגלתי במרץ רב לצד ילדים מתלהבים ששמחו מאוד שבאתי. כמה טוב להרגיש רצוי! מדי פעם הם רצו גם לנסות אבל שיתפתי אותם רק מעט, כי חששתי לגורל הכדורים (הזכרתי כבר את העובדה שהלוקיישן היה חורשת אקליפטוסים על חוף הים?).

נפרדנו מהילדים לשלום והמשכנו צפונה. אחרי כמה דקות נסיעה הם "רק עצרו לרגע" (שנמשך איזה 40 דקות) באיזה מקום בחדרה, ואז המשכנו באוטו החם (אפשר לקרוא לו הוט-מוביל) צפונה. היה לי מספיק חם כדי להירדם רוב הדרך (סה"כ דבר חיובי בהתחשב בעובדה שהייתי אחרי לילה לבן). הם הורידו אותי בצומת כרמיאל, הום סוויט הום. החלפנו פרטים למקרה שנרצה לשתף פעולה בעתיד בשמחות

משם תפסתי טרמפ בתוך העיר עד לשכונה, טרמפ שאני כבר לא זוכר מרוב שהייתי עייף
הגעתי הביתה והלכתי לישון

אני אוהב לצאת מהבית בטרמפים, מכל מני סיבות. לא תמיד, אבל כשבא לי טרמפים, אז לפעמים אפילו בוחר בטרמפים על גבי הצעת הסעה או אוטובוס שמגיע בדיוק ליעד.
וזאת מכיוון שבטרמפים אני לא יודע מה אזמן. העולם יפתיע אותי. וכשזה קורה, עשויים לקרות דברים מופלאים!
לעומת זאת, בעולם של היום, אנחנו רוצים לדעת בדיוק מה יקרה מתי ולמה. ולפעמים בא לי להשתחרר מזה קצת...

לאחרונה צברתי כמה וכמה סיפורי טרמפים, מזל שיש את הדף הזה

הי פאשן ,

הדף הזה מזכיר לי שאמא שלי היתה גם מידעת אותי בסיפורים על הטרמפים שלקחו אותה ועל אלה שהיא הסיעה כשהיה לה אוטו.
במיוחד זכורים לי הסיפורים על הטרדות מיניות משום מה ..

לפני כמה שבועות היתי צריכה להגיע למפגש ביום שבת באזור המרכז.
התקשרתי למישהי מהישוב שלנו ותיאמתי איתה שתאסוף אותי , כי אני יודעת שהיא נוסעת בשבת לאמא שלה .
נסענו לנו בכייף,התינוקת שלה משמיעה רעשים עליזים בסל קל , ותוך כדי נסיעה היא שאלה אותי על השיקולים שמובילים אותי לבחירה בחינוך ביתי וככל שאני מקשיבה לה אני שמה לב שהיא מאוד קרובה לי מבחינה רעיונית .
נראה לי שגם היא תגיע לכאן.

היום היה לנו טרמפ עם בחור מהאזור שטרם פגשנו. הוא סופר בנושא תקשורת באמצעות מגע ותנועה וגם מעביר הרצאות בנושא. הייתה לנו יופי של שיחה למרות שקצרה מדי. הזמנתי אותו לאתר. נראה אם יגיע.. הוא היה מאד סקרן לגבי הטיולי ליקוט וטיולי אופניים.
הטרמפ השני היה עם בחור מבית ג'ן עם נגרייה בקריות. הוא היה פסימי לגבי העתיד - נראה שהוא שם לב ללחץ ההולך ומתגבר במירוץ החיים המודרני. היו לו המון שאלות על אורח החיים שלנו ועל המסע למצריים. והוא אמר "עושה לי ממש טוב לשמוע אותך". הוא אמר שזה הזכיר לו איך הסבא שלו חי.. אמרתי לו שילך ידבר עם סבא שלו מהר לפני שכל התבונה שלו תרד איתו לקבר.

טוב אז אני מתחיל.
אחרי הטיול (לקטים מטיילים) מצאתי את עצמי עוצר טרמפים עם מומו ועם לינאי בפעם השנייה... לינאי מלאת חדוות חיים, הפנים שלה צבועים באדום אדום בוהק של תות עץ "שמי" והחולצה שלי עם טביעות ידיים ו"HUG ME".. לשנינו יש את הנוהג לחייך כך שרואים את מלוא החניכיים... אנחנו נזכרים לבצע את "תפילת הדרך" - ותוך דקות ספורות מישהו עוצר.. ואומר "איזה אושר!".. הוא נוסע רק ממש עוד קצת אבל הרגיש שהוא חייב לעצור...
וכך בילינו איתו כמה דקות של אושר.

אני שם לב להקבלות רבות בין ליקוט וטרמפים.. במרכזן האמון ש"יהיה בסדר" - ואותם עקרונות בדיוק - עקרון המשיכה, עקרון הקצב, ועקרון השפע... יש לי כל כך הרבה סיפורים מדהימים מכל העולם על טרמפים שתפסתי.. אני יכול לכתוב ספר עבה יותר מקן וילבר.
אם אני מדייק - אז אני רואה טרמפים יותר כמו לקט שכחה ופיאה (ולא לקט צמחים שוטים) - טרמפים זה תחבורה מלוקטת - ומה שיפה זה שלא ברור מי מלקט את מי - הנהגת או התופסת\נתפסת..

בדף זה אני מזמין אותנו לשתף בסיפורים מעכשיו.. מה-24 שעות האחרונות. פגשתם מישהו מעניין? חיכיתם המון זמן ובסוף בא טרמפ מושלם? וגם סיפורים פחות ורודים.
אנא - השאירו דיונים בנושאים קשורים לדפים אחרים, ונשאיר דף זה ממוקד בסיפורים.

ובנוגע לסיפורים מהעבר הרחוק.. כאן חשוב דווקא עניין ההווה - משהו שאנחנו עושים היום.. שזה אחרת מחוויות טרמפים בלתי נשכחות מהעבר (אז.. כשהיינו צעירים). אם יש עניין בסיפורים מיוחדים מהעבר - אני אשמח לתרום בדף אחר. שני הדפים ללא ספק יצדיקו את עצמם מבחינה כמותית..

דף מקביל לליקוט מסוג אחר: מה ליקטנו היום
בנוגע לטרמפים: בעד ונגד טרמפים, דף טרמפים

זהו דף תמיכה.