דליתוש ב,
אתה חושב שזה היה החלום שלה ? שבתור ילדה היא דמיינה בתענוג איך חותכים בגופה ומכניסים בפנים חתיכה סינטטית? שהיא קיוותה שהשדיים שלה יהיו קטנות כדי שהיא תוכל לנתח אותן?
החלום שלה כמבוגרת, וגם אז אני מניח לא בצורה שאת מתארת אותה (חתיכות סינטטיות וכו'). אני מניח שהיא חשבה שבעלה ימשך אליה יותר, וכל הבחורים הללו שרק נכנסים ושנים לא רואים אותה ממטר ורק משלמים והולכים, פתאום יתבלבלו בגללה, וגם לדואר היא תכנס ולא תהיה יותר קיר אלא דמות שמדברים עליה אחרי שהיא הולכת וגם מול הראי - איזה כיף!
עכשיו מה זה משנה אם זה כתוצאה מניתוח או 15 שנה אצל מטפל לקאניאני או על ידי תזונה?
אינני רואה איך זה מזיק ואני לא בהכרח רואה פתרונות פשוטים וקלים אחרים עבורה. אינני רואה איך זה מזיק לחברה או לפרט.
ההקשר שבו הדברים קורים הוא ברור, היום יש אופציה לעשות ניתוח ולהגדיל את הציצים למי שרוצה.
חלק מהאנשים חושבים שזה יפה, אחרים שזה דוחה. אלא שחושבים שזה יפה, יש להם תת תרבות שלמה משל עצמם עם מגזינים, סדרות טלוויזיה ורפרנסים תרבותיים שלמים שונים משלי.
סיגל ב,
לכנות אדם אחר, קבוצה, כשבויה, באין מילה אחרת לקרובנות, שאינם מודעים לכך שמרמים אותם זו ההתנשאות.
לטעון את זה ולא להשאיר לאדם האחר מוצא (האישה הממוצעת אפילו לא יודעת שאם היא רוצה נעלי עקב זה בגלל שהיא קראה "לאשה" או ראתה סקס והעיר.) זה ליגלוג ושם המוסרנות מתחבאת, מוסרנות של "אני יודע טוב יותר ממך עבורך".
לשים עצמך במקום של אסיר המספר על נתיב בריחה ומואשם כהורס שמחות שם אותך בעמדת משיחיות קטנה. (את האסיר שיודע, הם לא יודעים)
או שאת ממש לא מסבירה עצמך טוב.
אגב, זה לא אישי נגדך, את כל הקונספט המביך של תפישת שבי אני מתעב.
תודה שאת מביאה את דברי מדף הברית.
ברית מילה, אקט החיתוך בבשר של מישהו אחר ללא יכולתו להתגונן היא לא מעשה ספקולטיבי, אפור בפרשנות שלו.
הברית היא דבר ברור, עם דם ובדרך כלל עם דמעות. הא לך דבר מוחשי, אמיתי, שאפשר להחזיק בו (פיסת עור שנותקה מגוף ע"י סכין).
הביאי לי משהו קונקרטי בסדר גודל כזה ונשווה.
עיתון' את' מאז ועד היום ונזקו לתדמית העצמית של נשות ישראל? ביי ווטש בתקופת פמלה אנדרסון והשפעתה על בנות העולם?
הפגיעה פה היא ספקולטיבית, חמקמקה אבל מעל לכל, כזו שאפשר להתגונן מולה. ההפך מברית.
אם אני חוטא במוסרנות כשאני משתלח כנגד מעשה אלים באחר חלש - אז שיהיה. מודה באשמה.
אספר לך סיפור אישי קטן על פרנויית דימוי האישה בתקשורת.
לפני כמה שנים הייתי מעורב בקמפיין של בטלוויזיה שכולו יועד למפרסמים.
החלטנו להסתלבט על המפרסמים (יש שמועה שהם אוהבים הפוך על הפוך) ועל כך שבסופו של יום, במקום לעשות את העבודה שלהם הם בוחרים באופציה הקלה, ושמים בחורה עם סיליקון למכור את המוצר.
כמובן שבתשדיר, ברגע הנכון, כדי להמחיש 'בחורה עם ציצים מסיליקון' הראנו בחורה עם ציצים מסיליקון.
כל הקליפ הקצר והאידיוטי הראה מנגנון פירסומי שלם של שיווק מוצר דמיוני.
כל כך פוליטיקלי קורקט לא הייתי בחיים כמו בתשדיר הזה. הייתי עם הטובים בעד הטובים ונגד הרעים (בהפוך על הפוך על הפוך). והנה, האימייל הראשון למחרת השידור היה משדולת הנשים שדרשו להסיר את הקליפ הפוגעני לאלתר או ש..
ולמה? כי הראנו בחורה עם ציצים מסיליקון.
מוסר השכל לשנים הבאות: אל תצלם בחורות.
בחורים? אין בעיה. בחורות - לא. למה? כי זו רזה מדי ואיזה מסר זה יעביר, וזו שמנה מדי אז יחשבו אתה מתחנף מדי ועוד ועוד, פתאום כל תמונה מייצגת סטריאוטיפ. (שזה אגב, גם יופי ומעניין ומאפשר הרבה מרחב למשחק)
אינני בשום אופן מתעלם ממשקל הדימוי החזותי בחיינו, בחלקו בעיצוב התפיסה התרבותית שלנו, לטוב ולרע.
אני עוסק בתחום הזה וגם מלמד אותו.
אני רגיש לכך מאוד, מהפרסומות המגעילה לאופנת אירית עם בחורה מגעילה על ספה עד לדיווח חדשות כביכול אוביקטיבי הגורם בעצם בחירת המילים לעיצוב תודעה, אולם אני מתעקש להזכיר לעצמי שכל כך הרבה אנשים הצביעו לליברמן לא בגלל שהוא עבד עליהם אלא בגלל שהם פשוט מסכימים איתו, ופה יש הבדל מהותי בינינו.