כל הגולשים לכיוון הקהילה- שמעו!שמעו!
אני רוצה להזמין אתכם לבוא למקום שבו יש את כל מה שכתוב כאן למעלה.
לפני שנה וחצי גם אני ישבתי מול המחשב וחלמתי כמוכן והיום אני פשוט חיה את החלום ולא מאמינה כל יום על המזל והברכה שנפלו בחייקי ועל האושר הגדול שלנו כאן.
אני יכולה לכתוב עוד המון אבל כבר כתבתי הרבה בדף אחר אז פשוט בואו לבקר את הקהילה שלנו ב:
[po]השבט החדש בנווה איתן[/po]

[u]עשינו את השיקולים שלנו, וכרגע אנחנו מעדיפים להשאר פה ולעבוד עם מה שיש[/u] רק שיהיה ברור - נשמע לי שאתם נמצאים במקום נהדר, הלוואי עלי...

[u]זה נשמע לי ממש מבאס - להגיע עד לקהילה מוצלחת כזאת ולא למצוא אפילו עוד שתיים-שלוש משפחות בחינוך ביתי חופשי...[/u]
בהתחלה (עוד כשהיינו בשלב הבירורים המוקדמים על חינוך ביתי כאן) באמת ביאס אותי שאין לי שום סיכוי למצוא קהילה כזו. חינוך ביתי בהולנד הוא לא ממש חוקי, יש פרצה בחוק שמאפשרת למעט מאד משפחות ללכת על זה, וכשאני אומרת מעט אני מתכוונת בסביבות ה-200 ב{{}}[b]כל[/b] הולנד, וחלק כנראה גדול מהמשפחות האלו גרות באמצע שומקום ו/או מאד מאד דתיות. עשינו את השיקולים שלנו, וכרגע אנחנו מעדיפים להשאר פה ולעבוד עם מה שיש (מה שכמובן יכול להשתנות).

אבל, הבנתי גם שאני לא צריכה שהקהילה שלי תהיה כמוני כדי שיהיה לי בה טוב. בכל מקרה אני שונה ומשונה כאן, והאמת היא שזה ממש לא מציק לי. אני צריכה שיקבלו אותי ואת המוזרויות שלי, את הילדים שלי והשונויות שלהם (ואני מניחה שיהיו עוד שונויות מלבד חינוך ביתי), אני צריכה, כמו שאמרתי, שתהיה לילדים שלי קבוצת התייחסות יומיומית מלבד המשפחה המצומצמת, אבל אני לא צריכה בהכרח עוד משפחות בחינוך ביתי. ובכל מקרה יש לנו עוד זמן - מאד מקובל כאן שילדים נשארים בבית עד גיל 3-4, ועד אז כבר נהיה חלק אינטגרלי יותר מהקהילה ואני מניחה שהכל יהיה יותר פשוט.

(סתם מצטרפת לדיון מהסוף בלי שקראתי את הכל) כי משהו שכתבה רחל נגע בנקודה שמעסיקה אתי הרבה: כל החיים פנטזתי על קהילה מאיזשהו סוג, מה שלא כל כך התיישב עם האנטיפתיות הטבעית שלי (לא להתנפל, אני עובדת על זה, אולי זה עוד יעבור), גם לא עם הכישלון שמסמלת בשבילי הקהילה שבה גדלתי, הקיבוץ. לפני זמן מה התנסיתי בקהילתיות עירונית מסוימת בהיקף קטן, והעניין לא צלח. כנראה בעיקר בגללי (אי-התאמה, סעיף השחרור שלי מכל מיני מערכות ממוסדות...). אבל הרגשתי שבכל מקרה הדברים שחשבתי שחשובים לי - למשל תחושת שייכות פוליטית ואידיאולוגית, לא להרגיש לגמרי ביזארית עם הדעות הקיצוניות שלי - פשוט הפסיקה להיות חשובה ברגע שהדברים שחשובים לי בגידול ילדים התבררו כבלתי-חשובים עד משונים בעיני האחרים. בעצם מה שנראה לי הכי חשוב משנעשיתי אמא - קהילה תומכת של הורים (וכמובן גם לא-הורים, אם ירצו) שמטפלים אלה בילדי אלה לפי הצורך ובעיקר יוצרים קבוצה של מחנכים בביתם, שלא צריכים להתאמץ כדי למצוא חברים לילדים ולמצוא הבנה לדרכיהם המשונות האחרות (הנקה "עד עולם", שינה משותפת, רצון לגישה אקולוגית לגידול הילדים ולחיים בכלל, צרכנות מתונה או פשטות מרצון, שאיפה לאוכל בריא ועוד) - לפחות חלק מזה נתפס בעיני לפחות חלק מהאחרים כתמוה ומיותר. מצד שני, בגלל שהם מכירים אלה את אלה וחברים כבר הרבה זמן, מעין מערכת של משפחה מורחבת נוצרה ביניהם מאליה, בלי אידיאולוגיה יתרה, ובמערכת הזאת אני, בגלל בעיותי האישיות, לא השתלבתי.
כלומר, בעצם, אולי אם החברות היתה הדוקה יותר לא היה אכפת לי שלא כל הפאזל משתלב בדיוק של חתיכה לחתיכה? לא יודעת. אבל באמת, מחלוקות בענייני גידול הילדים נראות לי כרגע - אולי כי זה המוקד שלי בחיים עכשיו - המחלוקות הקריטיות ביותר. לא שחייבים להסכים על כל דבר, אלא שצריך להיות איזה כיוון משותף. לכן כשרחל אמרה ש [u]צריך עוד לחכות ולראות איך יתקבלו ה"שגעונות" שלנו אחרי שיגיעו הילדים. בעיקר חינוך ביתי חופשי, שזה מ-מ-ש לא מוכר בהולנד[/u] זה נשמע לי ממש מבאס - להגיע עד לקהילה מוצלחת כזאת ולא למצוא אפילו עוד שתיים-שלוש משפחות בחינוך ביתי חופשי... מבחינתי הקהילה הפנטסטית שלי היא שהיתה אמורה לאפשר לחינוך ביתי חופשי לקרות, לתת לי את האומץ והכלים הטכניים והרעיוניים לזה.
שוקלת להשתמש בניק זמני כי אני מרגישה נורא חשופה במה שכתבתי (עלולים להיות פה אנשים שמכירים אותי גם בדמותי הלא-וירטואלית). אז לא, אני נשארת בשמי, ומבקשת - בעדינות עם התגובות, אם יהיו.

המשך הסיפור זה שעברנו דירה :)

אנחנו גרים פה כבר חודשיים, ולמרות שאנחנו בעיקר עוד בבלגן של המעבר עצמו יש מסקנות זמניות:
[list]
[*] נעים לי כאן. אנשים נורא רוצים להכיר ולדבר ולעזור (אחרת הם לא היו כאן, אני מניחה). בהחלט יש שכנות טובה.
[*] אנשים מאד משקיעים במרחב הציבורי ובפרוייקטים של הקהילה. זה מוצא חן בעיני, ונותן לי מוטיבציה גם :)
[*] זה נראה מקום נהדר לילדים, מה גם שבדיוק נולדה כאן ילדה לשכנה שלנו בהמשך הרחוב, ויש ילד כמעט בן שנה בצד השני של הקומפלקס, אז אנחנו מגיעים בזמן טוב (אני בחודש שביעי עכשיו).
[*] יש פה את הפלוסים והמינוסים שיש בכל קהילה קטנה - כולם מכירים את כולם לטוב ולרע, כולל רכילויות ואני מניחה שגם תככים במידה מסויימת. לא מפריע לי כרגע בכלל כמובן, ולא נראה לי שזה משהו שאי פעם יציק לי מאד, אבל כמובן שאי אפשר לדעת עד שלא עוברת כמה שנים טובות.
[/list]
[b] "החלום" זה לא - קודם כל כי אני הייתי רוצה מידה גבוהה יותר של שיתופיות, ובעיקר בגלל שהייתי רוצה מעורבות בקהילה מסביב. זו קהילה לא אידאולוגית, מה שמצד אחד חיובי כי יש פה המון סוגים שונים של אנשים, אבל מצד שני מבאס אותי שאין [/b]שום* עניין במעורבות בקנה מידה טיפה יותר רחב. לא באה בטענות אליהם - ידעתי שזה כך לפני שעברנו, פשוט מגדירה את הפער מהחלום שלי.
[list]
[*] מצד שני, אני אשמח להישאר כאן לטווח ארוך (אולי תמיד, יש פה לא מעט אנשים שגרים כאן כבר מההקמה, 25 שנים). זה אומר שאני אצטרך למצוא אפיק אחר לנתב בו את הרצון שלי למעורבות בקנה מידה גדול יותר, מה שקצת קשה בהיותי זרה, אבל לא נורא.
[*] אקולוגיה זה לא הצד החזק של הפרוייקט, למרות שזה לא נורא מפתיע - כשהוא נבנה זה היה הרבה פחות במודעות. משיחות עם אנשים עד עכשיו נראה לי שדוקא יש עניין בשיפור של הצד הזה, אז אולי זה מקום טוב בשבילי לפעילות פנים-קהילתית עתידית.
[*] צריך עוד לחכות ולראות איך יתקבלו ה"שגעונות" שלנו אחרי שיגיעו הילדים. בעיקר חינוך ביתי חופשי, שזה מ-מ-ש לא מוכר בהולנד, ועוד לחינוך חופשי ממוסד יש תדמית שלילית. מבחינתי המגורים כאן דוקא מאד מאפשרים, כי זה מספק סביבת התייחסות הולנדית לילדים שלי בלי תלות במוסד חיצוני, אבל אין לי מושג למה לצפות מהקהילה מהבחינה הזו. מה שכן, אנחנו כבר ככה בסטטוס שמותר בו יותר כי אנחנו זרים, וכמובן שחמשת התארים האקדמאים שיש לנו בין שנינו לנופף בהם יעזרו (שלא בצדק, אבל אני מתכוונת להשתמש בכל מה שאני יכולה). אז אני לא ממש דואגת, אני מניחה שסתם ניחשב קצת תמהונים...
[/list]

[u]אתמול ביקרנו בקהילה שיתופית ברוטרדם[/u]
רחל, מה המשך הסיפור? הצטרפתם לאיזושהי קהילה?
אני חולמת להצטרף לקהילה כזו בהולנד (למדתי פעם בארסמוס רוטרדם). את מכירה עוד קהילות? אשמח להישאר איתך בקשר ואולי פעם אגשים את החלום.

:-)|>|8-)|<|>:( {@:-D|>|:-0 |<|:-S|L|:'(:-)


[b]שוויון[/b]

כשאני חושב על שוויון בין בני אדם, אני חושב שהרעיון הזה נוצל לרעה ברוב הנסיונות .ובאמת זה נורא קשה כי מי רוצה להיות שווה כולם רוצים להיות מיוחדים
אבל הרעיון של שוויון לדעתי לא בא להפוך את כולם לאותו הדבר, בכל מקרה אנו די דומים הרי כולנו נולדים גדלים אוכלים ישנים מתפתחים הופכים להורים למבוגרים ובסוף ממשיכים הלאה.
הרעיון של שוויון בא לסייע לנו דווקא להבליט את הייחוד שבתוכנו. ותשאלו איך ? תשובה קשה ... שוויון בין בני אדם לפי דעתי הוא כלי לתמיכה: אני מבין ששכני או רעי דומה לי זקוק לי ואפילו הוא חלק ממני ואני רוצה לסייע לו כפי יכולתי, לבטא את העצמי שלו. וכמו כן הוא רוצה לסייע לי וזה הופך אותנו לשווים לא שווים באופי, לא שווים במעשינו לא שווים בצרכים שלנו אלא שווים ברעיון ברגש ההדדי שקיים בינינו

שוויון כזה משאיר חופש רב לפעולה כי כל אחד נותן מה שהוא יכול ומקבל מה שהוא צריך, זה דורש הרבה אנרגיה חיובית אבל זה גם מטעין אותה

תודה, אמא לילי {@

אפשר ככה,לתת לך איזה חיבוק קטן...

אני רוצה לכתוב דברים שאולי ישמעו כמו התרסה ולכן אני ממליץ למי שזה לא נראה לו שיוותר על הקטע הזה, סליחה מראש על הדברים.

כסף זה נייר סתם נייר שלקחו מעץ, או מספר בבנק ומה זה הבנק בית של אנשים שסופרים כסף - נייר סתם נייר שלקחו מעץ. אנחנו אלה שמקנים לכסף ערך.
גם יהלומים וזהב הם סתם אבנים חלק מסלעים או מהרי געש או מה שלא יהיה אבל אבנים וזהו, לא יותר טובות או בעלות ערך משום חלק אחר של הטבע ואולי פחות.
ואנחנו מפספסים, כי בינינו מה יותר בעל ערך מפרח שפורח, מעץ הנותן צל מן החום באין ספור עליו הירוקים או שמטעם פירותיו הטעימים או מענן שעובר בשמיים או מיום גשום וחורפי ועוד ועוד כלכך הרבה דברים מופלאים שלטבע יש להעניק לנו...

עבודה זה לאו דווקא להרוויח כסף, לאו דווקא להיעדר מהבית לכל היום ולשבת באיזה משרד אי שם, או להיפגש אם אלף לקוחות, לאו דווקא לנסות להמציא עוד שבב שיפעיל מכונה שתצליח גם לסובב ברגים וגם להעיף כובעים.
עבודה זה לטפל בילדים, לטפל בבית, לטפל בעצמך, לדאוג לאוכל, לדאוג לאהבה...

חוכמה היא לא לעשות מיליונים, או להיות מעודכן בכל החדשות בפוליטיקה, או להיות פרופסור לקרדיופיזיקה מיזערית או להיות אלוף הארץ בכדורגל.
חוכמה היא לתת אהבה, להרגיש, לבטא את היכולות שבך לחלוק את הטוב שיש לעולם להציע ללכל אחד ולכולנו...

ותישאלו מה הקשר של לכל זה לבין הקמת קהילה, פשוט נראה לי שבקהילה אנחנו יכולים יותר לממש ופחות לוותר על החיים האמיתיים
:-)|תמר|:-)

איזה יופי רחל, מקווה שתצליחו להגשים את חלומכם
ואת מוזמנת להמשיך לשתף אותנו, מאד מעניין איך מתקיימות שם הקהילות ומה מניע אותן
ואם בטעות תגיעו לכאן ותירצו להקים משהו בסגנון אז תהיו בקשר

מאד מזדהה. אתמול ביקרנו בקהילה שיתופית ברוטרדם, והיה ממש נעים. זה קצת כמו כפר בפאתי העיר, אם כי הרבה יותר צפוף - כ-60 בתי רכבת מסביב לכמה גינות. הקהילה הזו היא לא ממש מה שאני חולמת עליו: הבתים לדעתי גדולים מידי (לא אקולוגי), המעורבות בקהילה מסביב לא ממש קיימת. אבל יש המון שטחים משותפים, גינות וסדנאות ובר ומקומות לארח ומכונות כביסה וכו', המון ילדים, אנשים בכל הגילאים, ואווירה ממש ממש מוצלחת. נרשמנו לרשימת המתנה (יש הרבה יותר ביקוש מהיצע במקומות האלה כאן), ונגיע שוב להיכרות יותר מעמיקה. נמשיך גם לחפש מקומות אחרים - אני עדיין מקווה שנמצא את קהילת חלומותיי - אבל האמת היא שאם נחליט להתפשר, נראה לי שיכול להיות לנו שם מאד טוב. נחמד לדעת שאופציה ב' כ"כ מפתה :-)

[u]מזכיר מאוד קיבוץ מה שאת מתארת[/u]

הרעיון הוא באמת לקחת את הדברים הטובים שהיו בקבוץ אבל גם להרחיק את הבעייתיים.
אני לא אתחיל לפרט את הדברים הבעייתיים שהיו בקיבוץ אבל אני יכול להגיד בכלליות שהבסיס לקהילה שיתופית לא צריך להיות קומוניזם או אפילו סוציאליזם אלא פשוט אהבת האדם והרצון לחלוק יחד את מה שלטבע יש לתת לנו, בצורה שתהיה יותר בריאה לנו ולעולם.


[u]שכל משתתף בקהילה יאמין באמת ובתמים שכל אחד נותן כל מה שהוא יכול ושיהיה מקובל על כולם שיש כאלו שיכולים לתת יותר וכאלו שיכולים לתת פחות.[/u]

זה באמת משפט מפתח ואני מאד מתחבר אליו,
אני חושב שלהאמין אחד בשני זה מרכיב מאד חשוב בקהילה, וכדי להגיע לכך שנאמין אחד בשני עלינו לעבור כברת דרך יחד, מכשולים והנאות קשיים ושמחות ולאט לאט נכיר ונדע שכולנו שואפים ומתאמצים שיהיה טוב לעצמנו ולכולם.
בעניין הנתינה אני חושב שזה לא ניתן למדידה כי כל אדם תורם במעשיו משהוא ייחודי מעצמו שרק הוא יכול להביא אותו, אין לצפות שכולם יתפקדו באותה צורה ודרך, זה גם מה שעושה את זה יפה וזה חשוב שכל אחד יבטא את עצמו ככל שניתן כדי שלא ייוצר מצב תקיעות והדחקה,
גם אם לפעמים נראה שאחד מתקדם כצב והשני כארנב אי אפשר לדעת מה יותר טוב...
החשוב הוא שתהיינה אנרגיות חיובית וכל אחד יירצה לפעול כדי שהקהילה הוא ומשפחתו ישגשגו וייהנו מחייהם.
מי שחש שלילי בתוך הקהילה, כלפי החברים שבה או כלפי עצמו חייב לבדוק מה גורם לו את התחושות הללו ואם הוא אינו מסוגל לחיות בשותפות כזו מבלי ללהגיש כך עדיף בשבילו לעת עתה לעזוב.

כי חשוב מאד שאנשים שחיים יחד בקהילה ילמדו לקבל אחד את השני ולהנות אחד מיכולותיו של השני בדומה לזוגיות או למשפחה
:-)|תמר|:-)

טנא, הרעיון מקסים, אני עושה המון מאמצים לייצר לילדים שלי "שבט" משפחתי
וקהילה כזו זה ממש חלום.
[u]מה יותר הגיוני מלהתחלק יחד במה שיש לטבע לתת לנו, מבלי להתחשבן ומבלי להגיד זה שייך לי זה שייך לו אלא שכל אחד יקבל וייתן מה שהוא יכול וצריך.[/u]
המשפט הזה לדעתי מגלם בתוכו בדיוק את הבעיה ביצירת קהילה שיתופית. על פניו מה שאתה אומר הוא אכן הדבר ההגיוני ביותר
אבל הוא דורש שכל משתתף בקהילה יאמין באמת ובתמים שכל אחד נותן כל מה שהוא יכול ושיהיה מקובל על כולם שיש כאלו שיכולים לתת יותר וכאלו שיכולים לתת פחות.
אחרת, לדעתי, זה רק עניין של זמן עד שתחושות הניצול וההתחשבנויות יתחילו לצוץ.

[u]קרן, מזכיר מאוד קיבוץ מה שאת מתארת.[/u]
אופס :-], זה לא אני מתארת אתקן בעריכה, אבל בהחלט מזכיר את "הצדדים הטובים" של חיים וגדילה בקיבוץ.

קרן, מזכיר מאוד קיבוץ מה שאת מתארת.

תחשבו על הילדים איזה אושר לילדים לחיות בקהילה שיתופית, מצד אחד הוריהם בקרבתם כל הזמן מצד שני הם לידיהם ותמיד יש עם מי לשחק ועם מי להשתעשע, מצד שלישי החברים של הוריהם גם גרים קרוב אליהם והם מהווים כמו משפחה שנותנת תוספת ביטחון לילד היכן שהוא צועד והולך.
הילדים יכולים לשחק יחד לבלות יחד, לסייע אחד לשני, להתפתח, ולצעוד לאן שהלב מכוון אותם וכל זה בסמוך להורים שחיים איתם בקהילה.
הילד נהנה משלושה עולמות הבית עם הוריו, חברת הילדים, והקהילה כולה והוא מרגיש מוקף באהבה מכל הכיוונים.
כאשר הילדים גדלים הקהילה מספקת להם קרקע בטוחה שממנה הם יכולים לצאת אל דרכם, עם הידיעה שתמיד יוכלו לחזור ותמיד יהיה להם מקום אוהב, קהילה תומכת, בית חם וחברה שבה הם יכולים להשתלב כבוגרים. זה נותן כל כך הרבה ביטחון לדרך...
לא נראה לכם כדי לגדול כך :-)|תמר|:-)

[u]אני חושבת שכלכך הרבה רוצים את זה- והמחסום הוא לא בחוץ, הוא בתפיסת סדרי העדיפויות שלנו.....[/u]

נכון, אבל איך משנים את זה? איך גורמים לעצמנו להבין שסדר העדיפויות שלנו כיום מוטעה? (לפחות לגבי אלא שמאמינים בחיים קהילתיים יותר)
איך מסבירים לעצמנו שאנחנו משקיעים טונה של אנרגיה וכוח על פעולות שגורמות לריחוק הפרדה ופערים בין אנשים במקום קרוב לבבות, אחווה ושיתוף?
איך גורמים לעצמנו להבין שחיים בשיתוף פעולה ובקירבה יומיומית יכולים רק להקל ולפתוח בפנינו אפשרויות חדשות שלא הכרנו אפילו?

:-)|תמר|:-)

אמן ואמן.........הלוואי על כולנו,
אנחנו עוזבים עכשיו מקום קטן שכל אחד בו מנסה להיות איש גדול,(על חשבון השכן כמובן.....)
ועוברים לעיר הגדולה- להיות בין אנשים "קטנים" וטובים......אולי זו לא ההגדרה המדוייקת, אבל בהרגשה שלי החיים המערביים כלכך סוגדים לאינוודואליות, ומימוש עצמי, והישגים, ככה שבאמת קשה לתת על חשבונך, בלי לספור......

אני חושבת שכלכך הרבה רוצים את זה- והמחסום הוא לא בחוץ, הוא בתפיסת סדרי העדיפויות שלנו.....

[u]בראש שלי זה כל כך חי וכל כך מקל על החיים וכל כך הגיוני וטבעי,למה אנחנו לא קמים ובפשטות-חיים את זה?[/u]
אני רוצה לנסות לענות על זה:
התשובה תהיה כי הורגלנו לאחרת, פשוט נראה לנו שהחיים שלנו נכונים, כי זה מה שמקובל, זה מה שהתרבות האנושית מכתיבה לנו, והורגלנו שכל הזמן "גורמים עליונים" מכתיבים לנו את חיינו: הממשלה, העירייה, הרבנים, המפקדים, החדשות, החזאים, הפרופסורים, המדענים, הרופאים וכו'. זה מרפה את הידיים וגורם לנו להפסיק להקשיב לטבענו לאינסטינקטים ולקול הפנימי שבתוכנו ולהפסיק להסתכל ולהתמזג עם הטבע שמסביבנו.
ואז פתאום אנחנו אמורים להקים קהילה ולחיות בשיתוף זה לא פשוט בכלל אלא קשה ומפחיד:
איך נסתדר , איך נחיה בשיתוף, איך בכלל חיים אנשים יחד, כמה צריך לוותר, מה אני מרוויח למה שמישהו בכלל יקבע לי, איך אשמור על עצמי ועוד המון שאלות וחששות שעוצרים אותנו להתחבר יחד ולהחיות את הרעיון הקהילתי.
התשובות לכל השאלות הן מורכבות ודורשות המון זמן והמון תשומת לב, אבל אני חושב שבסופו של דבר זה יכול להיות מדהים ובאמת אפשר פשוט לחיות את זה ופשוט ליהנות מן החיים [b]יחד כולנו וכל אחד עם עצמו[/b]
:-) |תמר|:-)

איזה יופי של דברים ממש התרגשתי, איזה יופי שיש עוד חולמים בכיוון, הלוואי וגם נצליח להגשים את החלום...
תודה ללאפיס קראתי את הדף על הנסיון שלכם נשמע מיוחד ומלא השראה, ברשותך אני מצטט קטע קטן מתוך הדף שאני מתחבר אליו:
_אני שואף להקים קהילה מודעת.
קהילה מודעת שהאנשים בתוכה מחוייבים להרחיב את מודעותם מתוך רצון להיות אנשים טובים יותר מבחינה פנימית. להיות אנשים טובים יותר - הכוונה לרצות להשתנות ולשנות דפוסי התנהגות שאינם תומכים בחביבות אכפתיות ואי גרימת נזק.החשיבות שבלהיות מודע היא פשוטה: אדם מודע ואיכפתי לוקח אחריות על חיו ופועל מתוך אהבה.להיות מודע זה להרחיב את גבולות העצמי ולהתמזג עם הסביבה מתוך הבנה שהסביבה היא אני. הרי לא אפגע בכף ידי כיוון שהיא מחוברת לזרועי המחוברת לגופי המחובר לנפשי וכו'..._
איזה טיפים היית נותנת לקהילה שבדרך? מה הדבר הכי קשה בהקמת שותפות קהילתית?

אנא כל מי שיש לו מה להגיד בנושא, תכתבו, תבטאו את כל מה שעולה ברוחכם, יש כל כך הרבה גורמים שצריך לקחת בחשבון שבאים להקים קהילה, לכן חשוב לי ולכולנו לשמוע כדי שאולי נצליח להפוך את זה למעשי :-)|תמר|:-)

אני שמחה ליראות שהדף מיתמלא חיים!
יכול ליהיות שהסיבה שכל כך פשוט לנו לדמיין חיים כאלה נובעת מהאמונה הגדולה שלנו באדם,אנחנו רוצים ומחפשים קשר יומיומי וספונטאני עם שכנינו,אך ללא הצלחה מרובה...
אמא נמרה,מאד היתרגשתי והיזדהתי,לא הזוי בכלל!
כשאני יושבת ומדמיינת קהילה שמתפקדת,שלאנשים איכפת אחד מהשני,שהכל מעורבב ומפרה,כמו במישפחה,הכל ניראה לי כל כך הרבה יותר קל ,יעיל,זול,מפרה,מעשיר...
אני יכולה ליפעמים ליבכות מזה,בראש שלי זה כל כך חי וכל כך מקל על החיים וכל כך הגיוני וטבעי,למה אנחנו לא קמים ובפשטות-חיים את זה?

יש מספר קיבוצים שבני הקיבוץ חזרו בהתניה לקיבוץ של פעם ( בלי לינה משותפת כמובן).
ניתן לברר ואולי להצטרף לקהילה שכזו.
בנגב באזור ניצנה יש קהילה שכזו שחיה בשלווה ונחת בלי חשיפה.( לכן למען פרטיותה לא אפרט) אך אולי אוכל לנסות לחבר בינכם.
בנוסף בהרי ירושלים יש גם קהילה שכזו.
זו לא פנטזיה, יש אנשים שחיים כך.
הדרך לדעתי פשוט באזור מגוריך, כאן באתר בפורומים מסוימים לכתוב קהילה בהקמה והדברים יקרו מעצמם. פשוט להחליט על אזור גאוגרפי ולהריץ את הענין.
בהצלחה.
בעבר חייתי בצורה דומה לכך, היה מענין.

נשמע כמו חלום, אנחנו לא מפחדים בכלל והלוואי והיינו מוצאים את הקהילה שאנחנו מחפשים כבר הרבה זמן ולא מוצאים, אנחנו רק רוצים מקום עם אנשים שחיים בפשטות ורוצים לעזור אחד לשני בלי יומרות ובלי ססמאות, ועדות קבלה וכו פשוט לחיות זה עם זה קרוב אחד לשני בשיתוף.

היי טנא, מזמינה אותך לקרוא את הבלוג הישן שלנו [po]שתי משפחות גג אחד[/po]
למרות הנסיון הלא קל, אני עדיין מפנטזת על חיים בתוך [u]קבוצה של אנשים שמתפקדת כמשפחה גדולה אבל עם זאת מצליחה לסייע לכל אחד לבטא את עצמו בתוכה[/u]

תודה לכותבים אני מקווה שימשיכו כי הדף נועד בשביל לדבר על יצירת קהילה ולא רק להשמיע את הפנטזיה האישית שלי.

בחיים קהילתיים אתה מתקרב אל הטבע, אולי זה נשמע מוזר אבל מה יותר הגיוני מלהתחלק יחד במה שיש לטבע לתת לנו, מבלי להתחשבן ומבלי להגיד זה שייך לי זה שייך לו אלא שכל אחד יקבל וייתן מה שהוא יכול וצריך.
נראה לכם שזה אפשרי ? לא שאני יודע איך אפשר לעשות את זה.... אשמח להצעות

אני חייתי במעיין קהילה, זה נקרא קיבוץ אבל התחושה בפנים לא הייתה כל כך קהילתית אולי בימים של האידיאולוגיה וההקמה הקהילתיות פרחה, אבל אט אט היא נעלמה באבק היום יום ומה שנותר זה חברה שוויונית בכוח. אבל למרות כן חייב לומר שהייתה תחושה של ביטחון ושל מעיין יחד כזה שקשה להבין אם לא גרת בקיבוץ או קומונה, זה פשוט חזק.
תחשבו כמה משאבים ואנרגיה היינו יכולים לחסוך באמצעות חיים קהילתיים, פחות נסיעות באוטו ותחבורה בכלל (מטוסים אוניות צוללות וכו' ) פחות צורך במוצרים תעשייתיים פחות צורך בתקשורת סלולארית לוויינית או חוצנית אולי אפילו פחות חשמל ומים (כי היינו יודעים לחסוך ולמחזר). בקהילה בריאה כמעט כל ידע יכול לפרוח אם הוא בכיוון של בנייה ולא של הרס.
מה דעתכם ?

אולי אני נסחף אבל בתוכי אני מרגיש שאמא טבע קוראת לנו להתחבר וללכת יחד, נוותר על קצת כדי להרוויח המון,
כדי ליהנות מהיופי של הטבע האנושי ושל החיים :-)|תמר| :-)

זה באמת אחד המפתחות להקמת קהילה: [u]פחד משיתוף ותלות כלכלית,אבל גם פחד משמירה על פרטיות,מרחב אישי ,החלטות משותפות[/u]
אפשר שהתלות תהפוך לאחווה ועזרה הדדית
ובמקום להגן בכל מחיר על פרטיותנו לתת לקהילה לחזק את הביטוי העצמי שלנו,
ואולי אם נוותר טיפה על המרחב האישי נרגיש פחות בודדים ויותר בטוחים בסביבתנו ופחות זקוקים להתנייע כל הזמן לכל מיני מקומות.
לדעתי החלטות משותפות רק פותחות את הדרך לגיוון ולמקוריות, נכון שמתקדמים יותר לאט, אבל גם יותר נכון.
ובינינו תראו לאן הגיעה המאה העשרים הזאת, מרוב התקדמות מטורפת "קדימה" כבר הטבע כמעט גווע.
אבל בתיאוריה זה נשמע קל ובמעשה זה יותר קשה אבל לדעתי בר הגשמה....

אני מרגיש שכיום למרות שאני נמצא במרכז הארץ בין מאות אלפי אנשים אני לא מכיר לעומק כמעט אף אחד, ושלא לדבר על ליצור קשר, כמה קשה היום להיפגש על בסיס יומיומי כולם כלכך עסוקים, עבודה קניות בלויים ילדים עניינים סידורים... וואלה מן מרוץ מטורף ולא ברור, למה שלא נעצור ופשוט ננסה להכיר זה לא יכול להיות נחמד...
בקהילה לדעתי אפשר באמת להכיר באמת לפגוש ולהפגיש בין עולמות בין תפיסות עולם בין רעיונות ולאחד אותם...
וזה לא היתרון היחיד אבל לאט לאט :-)|תמר|:-)

גמנחו בניסיונות הקמה של קהילה קטנה שמורכבת כרגע משלוש משפחות. כל השאלות שהועלו פה אכן עולות, והתשובות כנראה יתגלו עם הזמן. תחושת הבטן שלי היא לקחת את הדברים לאט, ולתת לזה להבנות בהדרגה, כך שכל אחד יוכל למצוא את המקום שלו ואת מידת המעורבות.
אולי בעצם אני סתם פחדנית. לא יודעת.
[u]נישמח מאד לישמוע איך אנשים אחרים מרגישים בנושא![/u]

[u]פעם חלמנו על קהילה חמה, מחבקת ומעורבת. היום אני מתחילה בקטן, מקשר קרוב ומשתף עם גיסתי ומשפחתה ומקוה להתרחב לעוד...[/u]

|Y| |Y|

גם אותי הנושא מאד מעניין.
מוסיפה תהיות לדיון:
[list]
[*] למה גם אני וגם השכנה שלי צריכות מכונת כביסה, להמ אי אפשר לחלוק?
[*] למה כשאני בבית והשכנה שלי בבית שלה שתינו אוכלות ארוחת צהרים בנפרד ולא ביחד?
[*] למה בכל פעם שאני שואלת את השאלות הללו הדיון מגיע בסופו של דבר ל [u]פחד משיתוף ותלות כלכלית,אבל גם פחד משמירה על פרטיות,מרחב אישי ,החלטות משותפות[/u] ?
[*] רק אני לא עושה חשבון של כמה פעמים הזמנתי אלי וכמה פעמים הזמינו אותי, מי אכל וכמה?
[*] רק אני לא עושה חשבון של כמה פעמים כמה שמרתי על ילדים של אחרים וכמה שמרו על שלי?
[*] למה אני לא מפחדת שינצלו אותי ואנשים אחרים כן?
[/list]

אנחנו עוברים לירושלים בקרוב. פעם חלמנו על קהילה חמה, מחבקת ומעורבת. היום אני מתחילה בקטן, מקשר קרוב ומשתף עם גיסתי ומשפחתה ומקוה להתרחב לעוד...

<ואם נשמע הזוי מידי, אז סליחה, אני אחרי שני לילות בלי שינה>
<אם הייתי גרה בחמולה...אז חסרונו של בעלי כנראה היה פחות מורגש מבחינת שעות השינה>

כיף לישמוע סוף סוף מישהו שמדבר בדיוק במושגים שלנו על הרחבת המשפחה ועל הפחד הגדול שניתקלים בו עם כמעט כל מי ששמע אותנו מדברים על הנושא(בעיקר פחד משיתוף ותלות כלכלית,אבל גם פחד משמירה על פרטיות,מרחב אישי ,החלטות משותפות וכדומה...)
נישמח מאד לישמוע איך אנשים אחרים מרגישים בנושא!
תודה

אני מקווה שהדף הזה לא יצא לי בלוג
הכוונה שלי כאן היא לחלוק מידע לקבל מידע לשמוע ואולי אם יהי רצון לעורר איזו פעולה בעתיד

מתוך הנסיון שלי בתקופה האחרונה כהורה זה שנה כבן זוג מעל שבע שנים וכאדם מעל שלושים ושלוש שנה הגעתי למסקנה שקהילה אמיתית ונושמת יכולה להפוך את החיים שלנו לפוריים בריאים וטבעיים יותר.
אני יודע שיש כל מיני נסיונות פה ושם להקים מעין קהילות
אבל אני מתכוון לקהילה בכל רמח אבריה
כלומר קבוצה של אנשים שמתפקדת כמשפחה גדולה אבל עם זאת מצליחה לסייע לכל אחד לבטא את עצמו בתוכה
אני יודע זה קשה אולי בלתי אפשרי בימינו
שהממון והרכוש משחקים תפקיד כלכך עיקרי ושכמעט אף אחד כבר לא סומך לגמרי אל כמעט אף אחד

בקיצור הייתי רוצה לדעת אם יש סיכוי להקים דבר שכזה ואם לא אז לפחות לשפוך את רעיונותי ולשמוע רעיונות בנידון...
המשך יבוא :-)|תמר|:-)