[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני סבתא למעשה בת שנה וחצי חגורה לה לפחות פעמיים ביום לעצור נשימה גילגול עניים השלכת ראש אחורה והתעלפות למס שניות בנוסף הכילה מפחידה ואז היא פשוט חסרת כוחות מותשת
האם זה יכול לגרום נזק כל שהוא ההורים הפסיקו להתרגש אומרים שזה יחלוף אותי זה מטריד מאוד
תודה

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

בנות חשוב לי לומר שלא להתעלם אם לילד יש נטייה להתעלף כשהוא בוכה ,הם יכולים ליפול ולחטוף מכה רצינית בראש בגלל ההתעלפות, אז לתפוס בצורה רגועה עם הידיים עד שחולף ההתקף .

כשבתי היתה כבת שבועיים החלה לבכות ופתאום הכחילה. אני מתוך אינסטינקט נשפתי על הפנים והיא נבהלה, קיבלה גוון נורמלי ו...המשיכה לבכות כרגיל (מה שמאוחר יותר התגלה כדבר הראוי לעשות לדעתן של חמותי, אמה וחמותה). אחרי המקרה הזה בעלי סיפר לי שגם אחיו עשה את ה"קטע" הזה. שאלתי את חמותי והיא אמרה שזה אכן קרה עד כדי עילפון, אך בגיל בוגר יותר. לא ידעה לומר לי באיזה גיל בדיוק. היא אמרה שהיא נכנסה להיסטריה וישר לקחה אותו לאמבטיה ושטפה לו את הפנים. האמת, אני התרגזתי ואפילו כעסתי על בעלי חצי בצחוק וחצי באמת שחסר לו וזה גנטי וזה עובר לילדים שלי. התופעה הזאת לא קרתה לאמא שלי איתי ועם אחיי (ובדיעבד אני יכולה לומר שהיא לא היתה יודעת להתמודד עם זה, ולכן הקב"ה מביא את המקרים האלה רק להורים שהוא יודע שמסוגלים להתמודד עם זה). אבל מקריאה מקרית לחלוטין של הנאמר אני מבינה שאין מה לכעוס על בעלי או על אמא שלו או על הגנים ה"דפוקים" שהתחתנתי איתם :-)
כנראה שהכל מסובב מלמעלה, כי ממש לא התכוונתי להיכנס לפורום הזה.
תודה על כל הנאמר פה, זה מאוד מרגיע ואני יודעת שאני לא לבד למקרה שזה באמת יקרה לבת שלי.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

הבן שלי בן שנה וחצי התחיל את ההתעלפויות כבר מגיל 8 חודשים... רצוי לציין שאין לראות במקרה אחד ככלל לכולם.
הבן שלי בכל פעם שהוא נפגע נפשית או פיזית הוא מתחיל לבכות ומייד לאחר מכן מתעלף לכמה שניות שנראות כנצח.
לקחתי אותו לבדיקה ונאמר לי שאחוז גבוה מכלל הילדים סובלים מהתעלפויות בעקבות בכי.
יש מקרים בהם הילד מתקשה מייד לאחר ששבה לו הכרתו, לפעמים הוא ממשיך לבכות ולפעמים הכל חוזר כשורה ללא בכי מיד לאחר ההתעלפות.
התייעצתי עם לא מעט רופאים ואנשי צוות והתרופה לכל הלחץ הזה היא: לא להתייחס נקודה!!!
במידה והילד מתעלף יש לצחוק ולא להראות סימני בהלה, להניח את הילד על המיטה ולתת לו להרגע לבד.
הילד לא מתעלף בכוונה אלא בוכה חזק בכוונה ואז באופן אוטומטי מפעיל את מערכת העצבים ואת לחץ הדם אשר לא מספקים חמצן למוח לכמה שניות (דבר אשר לא גורם לנזק כלל במידה ומדובר בפחות מדקה) ברגע שהילד מתעלף מערכת העצבים נרגעת והחמצן חוזר לפעול כרגיל... עכשיו אם ההורים/מטפלים נבהלים הילד ישר קולט זאת ויודע וחוזר על כך חלילה.
עדיף להיות רגועים (עד כמה שניתן במצב מלחיץ כזה) לצחוק ולהניח לילד להירגע ומניסיון מעייף ומלחיץ זה עובד כמו מתכון לקפה.
להיות הורים זה לא דבר קל כלל ואף מלווה בהמון חרדה וקושי נפשי.... הרבה בריאות ובהצלחה.

אני הייתי מתעלפת הרבה כשהייתי ילדה, מלחץ,לראות דם, שהייה במקום בו אין הרבה אוויר, כמו מקלחת מלאת אדים. זה המשיך בעצם כל חיי. אני בת 28 ויכולה לומר שזה קרה בשנים האחרונות פעם פעמיים. עברתי בדיקות רפואיות בילדות וגם בצבא שלא ממש גילו שום דבר. אני כותבת בעיקר כדי לספר שבגיל צעיר יחסית לימדו אותי לזהות את הרגע שלפני ההתעלפות, לשבת (אם אני עומדת) ולהרגיע את עצמי. היו מקרים שזה באמת העביר את התחושה והיו מקרים שזה פשוט עזר כי אמרתי למי שבסביבה שאני עומדת להתעלף. לא כתבת בן כמה האחיין אבל אם הוא מזהה את המצב (אני הייתי מרגישה טעם מסויים בפה) אולי אפשר להרגיע אותו וללמד אותו לשבת או לשכב כשזה מגיע.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אחיין שלי מתעלף בתקופה האחרונה -שאלתי את אחי האם יש תופעה כל שהוא לפני התעלפות ואמר שחום הגוף עולה ואם עולה מעל 37 מעלות זה מראה על סימן שיש מצב שהוא יתעלף
האם משהו נתקל בתופעה זו וכיצד מטפלים בזה אשמח לקבל תשובה כי זה מאוד מאוד מלחיץ , ומיותר לציין עד כמה אתה חסר אונים.

אני בת 49. עד גיל 4-5 התעלפתי (אין לי מושג כמה פעמים). התופעה הייתה קוראת בזמן שהיה קורה משהו שגרם לי לבכות.. רציתי לבכות, אך הבכי היה נתקע לי ובמקום זה הייתי מאבדת את ההכרה. זה לא היה משהו שתכננתי אותו או הצגה כמו שרשמו כאן בהודעות קודמות. מה שאני זוכרת זה לא היה משהו שאפשר לשלוט בו... אלא כנראה תופעה שלא יכולתי להכיל את הרגשות או את הפגיעה שנגרמה לי באותו רגע (לדוגמא: אח גדול שחטף משחק מידיי בפתאומיות).... ואז במקום בכי, באה ההתעלפות. אמי נבהלה מזה בהתחלה... אבל אחר כך ידעה איך להתנהג במצבים האלה. ספרו לי שהיא הייתה מנסה להעיר אותי בטפיחות על הפנים וכנראה שהתעוררתי מהר. זה חלף עם הגיל.

שלום, בעודי יושבת בבית החולים כשבתי בת החודש ישנה על ברכיי כתוצאה מתופעה של הכחלה ואיבוד הכרה אני קוראת את ההתכתבויות בדף ומתמלאת אופטימיות ורוגע! רוני בת החודש הכחילה ואיבדה הכרתה ככל הנראה עקב מכה בראש מספר דק קודם לכן מסנטרו של אחיה. כמובן שרמת ההיסטריה שלי כאם לארבעה שחווה זאת בפעם הראשונה היתה בשמיים. הזעקתי אמבולנס מבלי לקחת סיכון מיותר בשל גילה הצעיר והחשש לזעזוע מוח כתוצאה מהמכה. כעבור דקה עד שתיים שנראו כנצח נצחים הכרתה שבה אליה וחזרה להיות כתמול שלשום. בכל זאת היא פונתה עם האמבולנס לבית החולים ועפ"י נוהל סדור אושפזה ל 24 שעות לבירור והשגחה צמודה מה שהרגיע אותנו מאד. קיווינו מאד והשתדלנו שלא תעבור תהליכים בעלי סיכון כגון CT או השארת מחט פתוחה בוריד. כעת היא נראית חיונית לחלוטין. מעניין מה הסיבה הפיזיולוגית לכך שמכת ראש גורמת למאין shot-down של המערכת אך מתוך היכרותנו עם נפלאות הטבע ככל הנראה יש תועלת רבה בתגובה זו. בריאות והחלמה מהירה לכולם.

הקטן שלי [בן 1.2] גם עושה הפסקות נשימה..
הוא צורח וצורח עד שהוא מפסקי לנשום ואז מאבד הכרה וחוזר לעצמו.

נישפה על הפנים עוזרת לפעמים למנוע את איבוד ההכרה.
וגם כשאני אומרת לו X תנשום.. זה עוזר.

גם הגדולה שלי הייתה עושה את הז וגם היום [היא בת 3] כשהיא מכניסה את עצמה לגמרי להיסטריה לפעמים צריך להזכיר לה לנשום.
מה שכם אותה מאד מבהיל כשהיא פתאום מאבדת את הנשימה בתוך התקף היסטריה אז אני כבר לא בטוחה כמה זה רצוני אצלה.

אצל הקטן זה בטוח רצוני. [עד שהוא מאבד הכרה - מאותו רגע זה כבר לא רצוני ולכן הוא חוזר לעצמו תוך שניות].

בכל אופן זה מבהיל אותי כל פעם מחדש.
למרות שלמדתי כבר לא להיבהל בתוך הסיטואציה אלא רק אחרי שהם חוזרים לעצמם..

עצות?
לא להיבהל.
לנשוף על הפנים.

וכמובן אם את מודאגת תדרשי בדיקות רפואיות.

בשלושת השבועות האחרונים הבן שלי נחבל שלוש פעמים, חבלות קלות. בפעם הראשונה התחיל לבכות ואז הבכי נעשה שקט כשהרמתי אותו לחיבוק הוא התערפל ונראה היה שהוא מאבד הכרה, לא הייתי בטוחה ואז הוא חזר לעצמו. הייתי מבועתת. אחרי כמה ימים שוב, נתקל בקיר וקיבל מכה בראש. כמובן שמיד רצתי אליו והרמתי אותו. הסתכלתי עליו וראיתי את תחילתו של הבכי השקט , הגבתי מאוד בלחץ וצעקתי לו: נועם לנשום, לנשום לנשום. הוא באמת התחיל לנשום אבל אז איבד את ההכרה לכמה שניות וחזר מבוהל לגמרי. הסתובבתי בטראומה יומיים. הגוף כולו מכווץ. מועקה גדולה בלב. קראתי את כל הדף הזה וזה מאוד עזר, וגם שיחה עם הרופא שאמר שזה לא מסוכן. היום יצאנו לטיון חורף. תוך כדי השתוללות נועם מעד ונפל ונחבל קלות בראש. הוא התחיל לבכות בכי טוב, אבל ראיתי את זה מגיע. ניגשתי אליו והתכופפתי אליו, ליטפתי אותו, רציתי לתת לו לנשום כי הייתה לי תחושה שעצם ההרמה וההיסטריה מלבה את עצירת הנשימה. למרות זאת הוא התחיל לעצור את הנשימה. הרמתי אותו והחזקתי אותו על הצד. אחרי כעשר שניות הוא חזר לנשום ואז התעלף. ספרתי עד חמש והוא חזר אלינו. נשארתי כאלו קול, חיבקתי והרגעתי. הוא היה נורא עיף וקצת נרדם על הציצ ואז המשכנו בטיול. אני מ]ורקת מזה. פחד גדול. גם שיש אולי משהו לא בסדר, אולי התקף אפילפטי אולי בעית לב, הרי אלו אפשרויות- נדירות אבל אפשרויות. וגם מההתמודות עם העובדה שיש שיבוש כלשהו בריאותי. הקושי לראות אותו ככה. יש לי מועקה גדולה, רוצה נורא לבכות ולא מצליחה לשחרר. למישהי יש עוד עצות או כיווני מחשבה?
נועם בן שנה וחמישה חודשים אגב

[u]אני לא חושבת שצריך לעשות משהו חוץ מלהרגע בעצמך[/u]
צודקת 200%.
וגם האבחנה של [po]MANTY T[/po] נכונה ומדוייקת בהחלט.
נראה שאני מיותרת כאן :-)

רק דבר אחד - התקפים של הפסקות נשימה שכיחים יותר בילדים שסובלים מחסר ברזל. סתם ככה לתשומת ליבכן.
היה דף שדיבר על זה, ושם כתבתי ממש בפרוטרוט. אני אלך לחפש אותו.

לא בטוחה שזה בדיוק אותו דבר אבל...
מהנסיון שלי עם ילד ש"סבל" (הסבל הוא של הורים) מ [url=http://my.webmd.com/hw/[po]raising]Breath-holding spells[/url] a family[/po]/hw31829.asp בסוף שנת חייו הראשונה, אני יכולה להעיד שהגוף פותר את הבעיה בעצמו: ברגע שמתעלפים, משחררים, ואז שוב נושמים.
לבן שלי זה קרה מספר פעמים תוך כדי בכי. הוא התחיל לבכות - הפסיק לנשום - הכחיל - התעלף - חזר לנשום. זה מאד עייף אותו, אך בכך הסתכמה הבעיה. היה לי מאד קשה שלא להכנס למצב של " לעשות כל מה שאני יכולה, רק שלא יבכה" אבל הגוף הוכיח לי שאין לי ממש מה לדאוג, והזמן פתר את הבעיה (עבר לו אחרי מספר חודשים)...

[u]להנשים?[/u]
אני לא חושבת שצריך לעשות משהו חוץ מלהרגע בעצמך. אבל אולי שווה לשאול את [po]שרון ג[/po] ?

<הולכת לקרוא לד"ר>

_מצטרפת למקהלת ה"אל תהפכי להיסטרית" בטח לא בכווונה.
וקצת כועסת על האיש שלך. מה - הוא צריך להכניס לך רגשות אשם?_
|Y|

[url=http://www.starmed.co.il/FirstAid/Resuscitation/InfantResuscitation]ותינוק[/url]

להנשים?
בקורס החיאה הסבירו
[url=http://www.starmed.co.il/FirstAid/Resuscitation/BasicLifeSupport]הנה למשל כאן[/url]

פעם ראיתי ילד שאיבד את הנשימה - אבא שלו בהיסטריה תפס אותו בידים טלטל אותו וצרח את שמו.
זה בסדר?
מה כן צריך לעשות במקרים כאלה?

מצטרפת למקהלת ה"אל תהפכי להיסטרית" בטח לא בכווונה.
וקצת כועסת על האיש שלך. מה - הוא צריך להכניס לך רגשות אשם?

אני מכירה את ההיסטריה הזאת רק מסיפורים....
כדאי ללמוד לשמור על קור-רוח.
תמיד אפשר להיכנס להיסטריה אח"כ, אם מה שקרה הוא באמת נורא כל כך...

הייתי גם ילדה כזאת... לאימא היסטרית - אוף! מה שהיא עברה בגללי :-D

((-)) וואו, נורא מלחיץ!!!
שמחה שהכל בסדר עכשיו.
אני בטוחה שדברים כאלה קורים גם לילדים של אמהות היסטריות. אבל ההתאוששות בטח קלה יותר אצל אמהות רגועות...

גם אם תהיי היסטרית, אחרי שבוע תחזרי למצב הטבעי שלך, לא היסטרית.
הדברים האלה קורים. אפשר להיות זהירים, אבל בלתי אפשרי למנוע לחלוטין תאונות.

ואם תיהי היסטרית אז מה לא תלכי להשתין לעולם ?
לא עשית דבר רע
באמת

הי סיגל
פסח שנה שעברה: הגדולה משחקת עם אחותי. מסתובבת בריקוד ההסתובבות....
בסוף נופלת על הריצפה, כולם שומעים את ה[b]בום[/b].
מתחילה לבכות והבכי נתקע, מתעלפת לי בידיים.
אני עברתי בגן שלי כל מיני ילדים. גם כאלו שעוצרים נשימה בכוונה. אז ידעתי שיהיה בסדר.
אבל גם אני לעולם לא אשכח את התחושה הרגעית של החוסר אונים כשהגוף האהוב הזה נח לי בידיים.
התעוררה בעייפות, הלכה לישון. בדקתי כל כמה דקות שהיא נושמת....
מה למדתי מזה?
שלגוף יש דרכים משלו להתמודדויות. והוא חזק.
היא עדיין אוהבת להסתובב ....אגב מה שלומכם? אתם הולכים לגן?

אני לא יודעת למה אני כותבת את זה כאן... אולי כדי לקבל חיזוקים שאני בסדר ושהדברים האלו קורים בלי שום קשר למה נעשה או לא נעשה. הרגשתי צורך לשמוע דעות של עוד נשים- אמהות. אז מה שקרה זה שאני הלכתי לעשות פיפי ושתי הבנות היו למטה ליד הגינה. בזמן שהייתי בשרותים שמעתי 2 חבטות והגדולה קוראת לי "אמא בואי, מיכל נפלה". אני רצה בהיסטריה החוצה ומוצאת אותה בתחתית המדרגות (8 בערך). נדמה לי שהיא כבר עמדה אבל אני לא בטוחה כבר. כתמי צבע אדום שפעם נשפך לי על הריצפה נדמו לי לרגע כדם, אבל לא. הכל בסדר. לא קרה לה כלום. אני מאמצת אותה אל ליבי ומרב החיבוק לא שמה לב שהיא מנסה לבכות אבל לא יוצא כל קול. והיא לא בוכה החוצה ולא בוכה ולא בוכה ולא יוצא ואז בבת אחת הגוף שלה נופל לי בידיים ומרגיש כמו גוויה. כמו כלי ריק. אני קולטת באיזה שהוא מקום במוח שהיא התעלפה ומיד מתחיל לרוץ לי בראש כל החומר שלמדתי בקורס החייאה... "נפילה + איבוד הכרה= זעזוע מוח. והכמה שניות האלו שהיא היתה לי בידיים בלי נשימה עם גוף בלי חיים היו השניות הכי ארוכות והכי איומות שהיו לי בחיים.
כמובן שלא קרה לה כלום והכל בסדר וההתעלפות היתה רק בגלל הבכי (לאמא שלי זה קרה עם אחותי בלי נפילה ושום דבר, רק מבכי סתם שהיא התעלפה לה בידיים). היא התאוששה מזה אחרי כמה דקות ואני עדיין לא.
אישי ואהובי אומר שהוא מקווה שעכשיו אלמד את הלקח ואתחיל להיות קצת יותר זהירה "והיסטרית". אחותי הגדולה אומרת שאין מה לעשות- דברים כאלה קורים גם כשהכי שומרים ונזהרים.
ואני עדיין לא בטוחה מה השעור שלי כאן... לא נראה לי שעכשיו אני צריכה להתחיל להיות אמא כזאת היסטרית ודאגנית שכל דבר זה סכנה. אבל מצד שני אולי אני טועה...
מה דעתכם?

בתור פעוטה הייתי מאבדת הכרה אחרי שהייתי מקבלת מכות בראש, לפי סיפוריה של אמא שלי, אפילו ממכות קלות. אני זוכרת אירוע אחד שרצתי בחדר השינה של ההורים, החלקתי על הרצפה ונחבלתי קלות בראש מהמיטה. אני לא זוכרת שהמכה כאבה, אבל אני זוכרת שמאוד נבהלתי ברגע של ההחלקה. פחדתי מאיבוד שליטה ומהמכה שתבוא... כשהיא באה אני זוכרת את ההרגשה של טישטוש בראש, איבוד ראיה, סחרחורת קלה ואפילו, כמו בסלואו מושן את הנפילה. כשהתעוררתי הייתי עדיין על הרצפה. אני לא יודעת איך ומתי איבודי ההכרה נפסקו אבל אמא שלי (אחות במקצועה) מספרת שמרוב פאניקה היא היתה צורחת לאבא שלי (קבלן כבישים במקצועו) שיבוא להציל אותי...

כשבגרתי זכורות לי תחושות כאלו כשהייתי קמה מהר מהמיטה אחרי שנת לילה. הכל היה מחשיך סביבי, זימזום קל באזניים ואיבוד שיווי משקל. יש לי לחץ דם נמוך וייתכן שהיה לי חוסר בברזל כשהייתי קטנה, אבל מי יודע?

ייתכן ואיבוד ההכרה קשור גם ללחץ דם? אין ספק שההיסטריה של אמא שלי גרמה לי לפחד מהאירועים הבאים. אני זוכרת את זה, העיצה של להגיב במתינות נראית לי מאוד משמעותית!

[url=http://www.health-pages.co.il/article.php?[po]article]עצירת נשימה[/url] id[/po]=2985

אמא'לה, איזו חוויה מפחידה!
קודם כל ( () ) לכולכן, גם הגדולה נסעה איתכן לב"ח והייתה עדה להכל? מקווה שכבר נרגעתן מאז...
אני תמיד חשבתי שאני אמא סופר רגועה עד שבשבוע שעבר הבן שלי חטף כוויה רצינית ועל אף שגם שם לא הייתי יכולה למנוע את זה, אני ממש מבינה את ההרגשה שלך של "אני אמא איומה" ואיך לא מנעתי את זה...
אין מה לעשות לקטנטנים שלנו קורים (ועוד יקרו) כל מיני דברים לא נעימים וחוץ מלהיות שם לחיבוק שאחרי לא נוכל לעשות הרבה בנידון.
ובקשר לשאלתך - לשמחתי, אין לי אינפורמציה בנושא, אבל כולי תקווה שזה אירוע חד פעמי!

יש ספר שמדבר על שנת הסטאז' של רופאים צעירים. הוא נקרא "בית האלוהים" והמחבר נקרא סמיואל שם (שם בדוי, אבל הוא משלנו).
זה ספר סרקסטי וציני ומרושע. ספר חובה לכל רופא ולכל אחד שרוצה להיות רופא. ולמה נזכרתי בו? בגלל מה שכתבה ענת על כך שאנחנו גם שוכחים לנשום.
אחד מחוקי "בית האלוהים" אמר: במקרה של החייאה- first thing check your own pulse.
שנים לאחר שקראתי את הספר הזה הבנתי כמה ממנו באמת נכון, עם כל הציניות והצער.

ליטל, חזקי ואמצי.

מעניין מאד, גם לנו היו הפסקות נשימה וחוסר ברזל והרופא לא קישר. אני אעדכן אותו. (הוא יודע גם להקשיב הרופא שלנו!)

לגבי [u]משתדלת לא להכנס להיסטריה[/u]
אפשר ממש לתרגל את זה.
קודם כל לודא שאני עצמי ממשיכה לנשום, כי האינסטינקט השגוי שלנו גורם לנו לעצור את הנשימה ביחד עם הפעוט. אחד הדברים שעזרו לי:
להתרגל לנשוף נשיפה ארוכה אפילו כשאני רק קצת בלחץ, למשל חוששת שיקרה "משהו". הנשיפה מבטיחה שלאחריה יכנס אוויר.

דבר נוסף - כשאנחנו בלחץ, כל האנרגיה שלנו קופצת לחלק העליון של הגוף (ראש, צואר, כתפיים, חזה) ועשויה להשאר תקועה שם זמן מה, ובחלקה אפילו לתמיד, (ואף ללא ידיעתינו )-: ) אם לא מפזרים אותה. דרך טובה להוריד את האנרגיה ולאזן אותה בחזרה, היא להיות בקשר עם אחד הכוחות הגדולים ביקום כמו שאנחנו מכירים אותו - כוח המשיכה. כלומר - להרגיש את המשקל של הגוף, את המשקל של כפות הרגליים על הרצפה, ובעיקר את המשקל של התוסיק על הכסא.

טוב לתרגל את שני הדברים כמה שיותר בעיתות רגיעה, או רגיעה יחסית או לחצים קטנים,
ובסופו של דבר זה יכול להפוך לטבע שני - הרגל מופנם שעובד אוטומטית גם בעת לחץ גדול יותר.
כמובן שאין שום "תעודות ביטוח", (חוץ מלהתמלא באור, ועל כך בפעם אחרת...) אבל זה מחזק את תחושת הבטחון - "השליטה במצב" של האם, את תחושתה הפנימית לגבי מצבו של הילד, ותומך בחזרתו של הילד לעצמו.

ליטל, אני לא יודעת אם החומרים ה"רוחניים" מדברים אליך, אבל שם מדובר על: [b]אין כזה דבר טעות. יש רק דרך[/b]. ובדרך יש מהמורות שאין לשפוט אותן כטובות או רעות. המהמורות שומרות אותנו בעירנות. שומרות שלא נירדם ונסטה לשוליים. עברתן את המהמורה הזאת כשידכן על העליונה, ויש בה שיעור עבורך, עבורה.
את לא עשית שום טעות. את עשית את ההכי טוב שיכולת ברגע נתון, ברגע של מצוקה איומה.
זהו נדבך בדרך. אם תבחרי, הנדבך הזה יהיה מנוף להתחזקות.
בחום ובאהבה.

קודם כל (()) לליטל. איזו חוויה קשה!

ורק הערה לברזל: לא ייאמן כמה דברים קשורים לברזל הזה.
מאז שהברזל של הינוקא עולה בזכות הסירופ (הוא היה אנמי בצורה חריפה בגלל איבוד דם רב), אני רואה עוד המון דברים שלא ידעתי שהם קשורים לברזל - והנה, האנמיה משתפרת, ורואים שינויים גדולים ומהירים אצל הילד בכל מיני תחומים.
הרופא שלנו בבית החולים שניידר אומר, שהברזל קשור להולכת החמצן בדם, ולכן לכל התהליכים בגוף.

הכוונה אינה לא לנחם ילד שנפל וקיבל מכה.
אלא מרגע שמפסיק לנשום - להיות לידו ולהתעלם מהדחף הבסיסי שלנו להכנס להיטריה, לנסות להעיר את הילד, להנשים אותו, לצרוח לאמבולנס וכו.
צריך להיות לידו בשקט עד שהארוע יעבור.
המוגלובין נמוך קשור להתקפים הללו.
את יכולה לומר לרופא שלך שזה כתוב אפילו בנלסון (התנ"ך של רופאי הילדים)
אבל בעצם... אם תגידי לו את זה זה עלול לחמם אותו...
אז תגידי לו, אבל בעדינות, שראית היכנשהו שזה קשור לאנמיה.
ואם הוא יגיד לך שטויות - תחליפי רופא.
בקשי בדיקות דם לספירה ורמת ברזל.
ותני לילדה שלך ברזל לאחר מכן אם מתברר שחסר- ובמינון טוב.

תודה רבה על כל התגובות. לגבי המחסור בברזל זה ממש מעניין, כי אכן יש לה המוגלובין יחסית נמוך, אך הרופא לא קישר את זה לתופעה הזו, אבל ייתכן שזה חלק מהבעיה?
לגבי הנשיפות בפנים, ניסיתי. הרופא גם הציע להבהיל אותה ואז היא תהיה חייבת להכניס אוויר.
לגבי ההצעה להתעלם ממהתקף - כאשר היא נופלת ובוכה אני מחבקת אותה ומנחמת אותה, אך משתדלת לא להכנס להיסטריה. אם היא מקבלת מכה וכואב לה איני יכולה להתעלם ממנה, אולי להמשיך ולחבק אותה באותה צורה כמו בזמן הבכי ולא לשנות את התגובה.
כשגילי הייתה בת בערך 7 חודשים (היא זחלה), אחי הצעיר שמר עליה בערב בזמן שישנה והוא נרדם. היא התעוררה ונפלה מהמיטה (הזוגית), אך הוא לא שמע, והיא בכתה וזחלה למטבח. אני חזרתי מטיול עם הכלבה וראיתי אותה קטנה ואומללה עם חבורה בראש, זוחלת לה לבדה. עד אז היא לא עצרה את נשימתה, ולאחר המקרה הזה זה קרה. פיתחתי תיאוריה שהחויה של הנפילה וחוסר התגובה אליה היתה כה טראומטית, שבתת מודע שלה היא הבינה שעליה להגיב בצורה קיצונית יותר על מנת שישימו לב אליה. מה דעתכם?

במצבי פרכוס יש תמיד את אלה שמנסים "לתפוס את הלשון" של המפרכס.
לתפוס את הלשון הם כמובן לא מצליחים, אבל נשיכה עד כדי הורדת אצבע - כן.
וגם - הם פוצעים את פיו של המפרכס לשווא.
אי אפשר לבלוע לשון. היא מחוברת חזק...
מקסימום היא יכולה לצנוח רפויה בחלק האחורי של הלוע ולחסום חלק מזרימת האוויר. אם משכיבים על הצד, או בכל תנוחה אחרת שאינה על הגב, זה נמנע.
נדמה לי שגם על הגב, אם עושים אקסטנציה (הטיית הראש אחורה בשכיבה על הגב כמו שמלמדים בע"ר) של הצוואר זה לא קורה.
סתם לידע כללי.

[u]אומרים שאפשר לנסות לנשוף להם על הפנים כשהם מתחילים להפסיק לנשום. לפעמים זה מקפיץ אותם והם מפסיקים.[/u]
נכון. לפעמים זה עובד ולפעמים זה מאריך את כל הסיטואציה, כלומר הם קופצים לשניה ואז שוב עוצרים את הנשימה.
ולגבי הלשון זה מה שעשינו החזקנו על הצד, לא תפסנו את הלשון עם היד או משהו כזה.

[po]אביב חדש[/po] - מקובל עליי הניסוח שלך.
כשזה קרה לבת שלי היא היתה בידיים שלי. אני מאד השתדלתי לא להגיב בהיסטריה, למרות שהדחף הראשוני שלי היה כן... בשקט קראתי לאבא שלה שיבוא ויראה ויידע מה זה, כדי שלא יבהל אם זה יקרה לו כשאני לא בסביבה. ואח"כ חיכיתי בשקט שזה יעבור.
אממה, נשמתי יצאה.
הודעתי בגן שזה מה שעשתה (על הבוקר, ככה שיהיה לי טוב על הלב לכל היום), והלכתי לעבודה. היה קשה.

אומרים שאפשר לנסות לנשוף להם על הפנים כשהם מתחילים להפסיק לנשום. לפעמים זה מקפיץ אותם והם מפסיקים.

[u]ואני שמחה לתגובות. פחדתי לכתוב "לא להתייחס"[/u]
זה עניין של פרשנות. אני מפרשת את זה כ"לא להתייחס בפאניקה". לא צריך לצאת מהחדר, אבל להיות שם עם הילד ולהפגין "עסקים כרגיל".

הם לא בולעים את הלשון. מספיק להחזיק אותם על צד ולא לפתוח את הפה או לנסות להחזיק לשון.
זה נכון לכל איבודי הכרה למיניהם.

ואני שמחה לתגובות. פחדתי לכתוב "לא להתייחס" שמא מישהו מחסידי עקרון הרצף יאשים אותי בהתעללות בילדים או משו-כזה

גם הבן שלנו אחרי נפילות מפסיק את נשימתו (לזמן של פחות מ-30 שניות) . החשוב הוא שקודם יש בכי ואז הפסקת נשימה. וכמו ששרון כתבה חוסר בברזל מחמיר את התופעה.
כשזה קורה, אנחנו מחזיקים אותו בצורה שהלשון לא תיבלע לו וזהו, לא מראים סימני בהלה וכד', אחרי זמן קצר - שנראה כמו הנצח - הוא חוזר לעצמו.
היום כבר אין כאלה טפו טפו טפו......

(())
אמא שלי מספרת שאני, כפעוטה הייתי עושה הפסקות נשימה. לא עד כדי פרכוס, אלא רק הפסקות נשימה. הם קיבלו ייעוץ לא להתרגש מהפסקות אלו, גם אם מבכי, אם ממכה או סתם כדי למשוך צומי.
אני כבר לא עושה כאלו...

קודם כל (())
ועכשיו לנסיון שלי בנושא.
אני זוכרת ילד כזה. היה עושה הפסקות נשימה עד כדי פרכוס מחבלות קלות או תסכולים שונים. הוא היה בן שנה ומשהו. הוריו היו כמובן בפניקה. כל הזמן רעדו, מנעו ממנו כל פעילות שעלולה היתה לגרום אפילו למכה קטנה, כל הזמן שמרו עליו מכל משמר, אך כמובן שלא יכלו למנוע את הארוע מידי פעם. הילד החל לקבל תרופות נוגדות פרכוסים, אך מידי פעם התופעה חזרה, וניסו תרופות שונות. לבסוף פנו לנוירולוגית ילדים מומחית שהורתה להם חד משמעית - להפסיק עם כל התרופות, ובפעם הבאה שקורה המקרה - להתעלם. כלומר - לא לקפוץ על הילד, לא לנער אותו, לא לרוץ איתו לשום מקום. רצוי פשוט להתעלם. ההורים היו בהלם, אך מאחר וכבר ניסו הכל, וכלום לא עבד, הצליחו לעמוד בזה. בפעם הבאה שהילד עשה הפסקת נשימה פשוט התעלמו. וזו היתה הפעם האחרונה שהוא עשה את זה. זהו. נגמר. לא קרה יותר. בלי שום תרופות.
כמובן שחשוב לבצע את הבדיקות כמו ששרון אמרה, אך אם מדובר באמת בהתקף הפסקת נשימה כמו ששרון אמרה - החושב ביותר הוא לא להראות כל סימני בהלה או התרגשות. ואני כותבת בכוונה "לא להראות שום סימני..." - כי ברור שיש בהלה ופחד. אך יש סברה שבדיוק גילויי הבהלה הם אלה שגורמים למצב לחזור על עצמו. היה לי קשה להאמין בזה, אבל לאחר הכרות עם הילד הזה, שהוא בן של חברים, והיום בן יותר מעשרים, כך ששמעתי את זה ממקור ראשון, וגם הכרתי את הילד, השתכנעתי. זה היה ממש מדהים איך יותר משנה טיפלו בילד כחולה עם בעיה, ואיך ביום בו הפסיקו לשים לב אליו באופן יוצא דופן, והתעלמו מההתקף (לא היו התקפים נוספים - רק התקף יחיד) - הכל נעלם.

התופעה של הפסקות הנשימה מאד מוכרת, אם כי לא המדובר על הפסקה ממושכת כלכך.
breath holding spells נקראות הפסקות הנשימה הללו, ואם הן מספיק ממושכות הן עלולות לגרום לפרכוס.
אני יודעת שיש קשר לחסר ברזל.
הבת שלי היתה עושה כאלה, קצרים אבל, ומאז שטופלה בברזל זה פסק.
הטיפול הוא לא להגיב בהיסטריה. ולא להתנפל עליי עכשיו, כי אני יודעת שעל כזה מצב כמו שתואר לעיל אי אפשר שלא להגיב בהיסטריה אלא אם כן אתה איגלו שעשוי מקרח.

הפרכוס שאת מתארת נשמע נורא ארוך. אני לא יודעת אם זה מתאים עדיין לאבחנה הנ"ל (נשמע לי שלא, אבל צריך לשאול נוירולוג)
אני מניחה שעשו EEG. והגיעו למסקנות המתאימות.
אם את מחפשת נוירולוג ילדים טוב, אשמח לעזור.

ןאם לא - אז רק קבלי עידוד חם, ובתקווה שלא תחווי זאת שוב.

יו איזה פחד!
זו לא אשמתך, ככה זה בתוך בית חולים, וכזה מצב של לחץ ומתח- ברור לגמרי שהיו חייבים לוודא בסי.טי. שהכל בסדר. שתיכן חוויתן טראומה, מצטרפת להצעה- תיקחו רסקיו רמדי, גם את, גם גילי וגם הבת הגדולה! ולשאלתך, אני לא מכירה את התופעה.
(())

(())
אולי כדאי שתקחי בעצמך קצת רסקיו, בגלל הבהלה שלך?

וואהו, ליטל (()) (()) (())
לא מכירה אותך, אבל משתתפת בפחדייך וחששותייך.
מקווה שגילי תחזור לעצמה מהר וגם את.
|L|

ב"ה לא עמדתי בנסיון שכזה... אינני בטוחה שאגיב טוב יותר ממך. דבר אחד אני בטוחה - זו לא אשמתך! לא היתה לך כל דרך למנוע את זה.
(())

אני רוצה לשתף אתכם בחויה טראומטית שעברנו בסוף שבוע שעבר. הייתי עם שתי בנותיי (3.4, 1.4) בגן שעשועים ועם חברה ושתי בנותיה. הגן היה כמעט ריק והילדות שחקו בהנאה. חברתי נדנדה את ביתה על הנדנדה וגילי (1.4) עברה מאחורי הנדנדה וקיבלה מכה, לא מאד חזקה מהנדנדה. היא נפלה על החול ובכתה, וחברתי נגשה אליה והעמידה אותה, וחיבקה אותה, ואני התקרבתי והרמתי אותה. כאשר הרמתי אותה היא בכתה ועצרה את נשימתה (תופעה שאני מכירה אצלה אך לפרק זמן מאד קצר), וזהו, היא נעלמה. אבדה את ההכרה. הרמתי לה את הרגליים ושמנו לה קצת מים על הפנים, ואז החלו התכווצויות (פרכוסים). אני שכבר הייתי במצב של פאניקה מתקדמת, רצתי לכביש עצרתי את המכונית הראשונה שעברה ונסענו במהירות לבית החולים, תוך שאני צורחת ובוכה בהיסטריה גמורה. הילדה הייתה עליי עם עיניים פקוחות, והגוף מתכווץ. מראה מחריד שלא מש ממוחי. הגענו לבית החולים, שם מיד לקחו אותה והחלו בהליכים רפואיים להפסיק את הפרכוס, והכרתה חזרה, אך היה צורך מידי לערוך בדיקת CT כדי לשלול דימום. גילי בכתה כל העת והייתה מבועתת, ואי אפשר היה לעשות לה את הצילום, ולכן הם הזריקו לה חומרי הרדמה ועוד ועוד ועוד, והיא לא נרגעה, עד שלבסוף הרדימו אותה הרדמה מלאה. האחות אמרה לי אח"כ שהגוף שלה עכשיו כמו של נרקומן כבד. טוב, הCT יצא בסדר ונראה שאין נזק. אך אני לא מתאוששת מאז. אני בחרדות איומות, מה אם זה יקרה שוב? מה הנזקים של מצב כזה? אילו טראומות יש לה מהאשפוז הנוראי הזה? אני מרגישה שנכשלתי בתפקיד הבסיסי ביותר שלי כאם, והוא להגן עליה. זה מאד מעציב אותי. תכננתי שנה הבאה לצאת לעבוד, אבל איך אני אשלח אותה לגן במצב כזה? בקיצור, רציתי לדעת האם מישהו מכיר תופעה כזו, או דומה לה ובכלל אשמח לשמוע תגובות.

לתשומתליבכן , לי קרה כילדה שהתעלפתי לפרק זמן קצר . בבית חולים גילו שזהו התקף אפילפסיה של ילדים (ללא פירכוסים , רק התעלפות !) כדאי לבדוק לפני שמכתירים את הקטנים כשחקנים .

לא התייחסתי ספציפית למקרה שלך, אלא למקרים כלליים של התעלפות. להיפך - אני חושבת שאם המכה היא בראש, זה דורש התייחסות מיידית (בגלל הסכנה לזעזוע מוח) ואם ברגליים, למשל, זו תופעה מוכרת, אבל לא מסוכנת (למיטב ידיעתי) - ואחרי ההתאוששות, לא עשינו דבר).

אחרי עימות או במקרה של חוסר תשומת לב אולי נראה שילד יעשה הצגה.
אצלי הוא נפל קיבל מכה ואז התעלף אין לי ספק שזה משהו פיזי.

עימות כלשהו (סוף סוף נזכרתי במילה העברית) - הוא רוצה משהו שהוא לא מקבל - זה האופייני ביותר לגיל זה.

מה זאת אומרת קונפליקט? למה את מתכוונת?

אני מדגישה: הסיבה שהצעתי התעלמות, היא רק לאנשים שלא מסוגלים שלא להגיב כמו המטפלת של מתן. מי שמסוגל להכיל גם במצב כזה - זה עדיף.
אני לא יודעת אם "הצגה" היא המילה הנכונה, אבל זו תופעה רצונית, לא רפלקסיבית, ולעיתים קרובות היא מתבצעת כשיש קונפליקט, ולא כך סתם.
כשהגענו למיון עם בתנו, בגיל שנתיים וחודשיים, עלה הרעיון שאולי זה "זה" - אבל נשלל גם בגלל שהיא היתה [b]מבוגרת[/b] מדי בשביל להתחיל עם זה (פעם ראשונה) וגם בגלל שלא היה שום קונפליקט בעת האירוע. אגב, כשהגענו לבי"ח, קודם כל הפנו אותנו לעובדת סוציאלית. רק אחרי שהיא הבינה שאין שום מכה, היא שילחה אותנו להמשך בירור.

לא בטוח שהצגה היא המילה הנכונה.
מתן עשה את זה מגיל שבועיים. פשפש בן שבןעיים בטוח לא עושה הצגות. אולי זה סוג של בקשת עזרה. (נורא לי לחשוב על זה ככה, הילד שלי צריך להפסיק לנשום די לקבל ממני עזרה? הרי מספיק רבע מבט שלו כדי שאדע לעזור לו).
הוא הפסיק עם זה בגיל חודשיים.
בגיל 8 חודשים הוא הגיע למטפלת מקסימה וביום הראשון אצלה הוא שוב עשה את זה. היא כעסה שלא הזהרתי אותה שהוא עושה את זה (היא היתה מבועתת כולה למרות שלה עצמה היתה בת שעשתה את זה). ולא חשבתי להזהיר כי לא זכרתי שזה קורה לו.
אולי זה סוג של נסיון לראות איך מגיבים לזה. הוא ראה בנאדם חדש, ניסה והרבה זמן המשיך אצלה. ואני מניחה שזה די ברור שהכל בגלל התגובות שלה. היא היתה צורחת לבעלה "הילד הולך, הילד הולך" מחזיקה אותו בחיבוק דוב ויוצאת איתו החוצה שישאף אויר צח.
אצלנו הוא בקושי עושה את זה. פעם בחודש אולי. ושוב אני מניחה שזה בגלל התגובות שלנו (לא התעלמות אבל גם לא היסטריה).

איזה סיבה יש לילד לעשות כזאת הצגה? ממש ממש לא נראה לי הגיוני.

גם הפשפש עושה את זה. גם לנו כמובן אמרו להתעלם מזה. לומר לך שזה עוזר? לא.
זה קורה בעיקר כשהוא עייף. אני פשוט מחבקת.
לפעמים אני מרגישה שזה הצגה, אם זה קורה מתוך כעס ואז אני פשוט מניחה לו והוא נרגע.
האחרי יותר מפחיד. כי הוא כחול כזה ושמוט כולו.
זה קרה אצל המטפלת ביום הראשון אצלה. ממש מפחיד. היא ביקשה לדבר עם הרופא שיאשר שזאת רק הצגה.

דיברתי עם הרופאה. תשובתה היתה "זה יכול לקרות". עוד סיבה להחליף רופאה. לא נראה לי הגיוני שילד בן שנה וחדשיים עושה הצגה.
זה אולי לא מסוכן אבל זה לא נראה לי נורמלי.

גם לנו קרה כמה פעמים בין גיל שנה לשנתיים וקצת. וכבר מזמן מזמן לא קרה.
התגובה של הרופא (הבאמת) מתוק שלנו היתה: זה סוג של הצגה, אבל זה עוד לא אומר שכדאי להתעלם! זה בכל זאת קשור גם לאיזה חוסר תואם מוחי/חשמלי, וזה מעיד על קושי להכיל תחושות מסויימות. אז תמיכה נראית לי מאד חיונית שם.
מה שחשוב זה שההורים לא יכנסו לפאניקה כשזה קורה. שיזכירו לעצמם להמשיך לנשום, ויאמינו שזה יסתדר. הפעמיים הראשונות היו הכי קשות. כשהבנתי שזה לא נחשב מסוכן, והייתי יותר רגועה בעצמי, זה קרה פחות פעמים ובסוף נעלם.

גם לבן של חברה שלי זה קרה, והרבה מאוד פעמים. היא שמה אותו בגן בגיל חצי שנה, כחודש אח"כ זה התחיל ומאז היא איתו בבית. היום הפעוט בן שנה ו10 חודשים והאם טוענת שזה כמעט ולא קורה. ההורים היו איתו בהמון המון בדיקות ולא מצאו את הסיבה, אבל תמיד זה היה קורה באותו אופן: נופל, מקבל מכה בראש, מתחיל לבכות ומתעלף. האם טוענת שהדבר היחידי שעזר זה טיפולי שיאצו שילד עבר, אבל יכול להיות באמת (כמו ש [po]חבצלת השרון[/po] כותבת) שזה בגלל שעכשיו הוא מדבר (נקודה למחשבה).

התכוונתי להתעלם מהאירוע, לא מהילד. בגלל שזה כל כך קשה, עדיף לפעמים להתעלם לגמרי, מאשר להגיב את התגובה הטבעית-לחוצה.

בתי הייתה עושה את זה. ואני לא חושבת שלהתעלם זה פתרון טוב למצב, מה גם שזה מאוד לא טבעי. מה שכן, אין להילחץ (כלומר, ברור שבהתחלה נלחצים אבל אחרי כמה פעמים מבינים שזה עובר). יש להרים את הילד בשקט על הידיים ולחבק אותו, כמו בהתקפי זעם (שניהם נובעים בערך מאותה סיבה...), כדי לתת לילד את תשומת הלב שהוא צריך בצורה חיובית. התופעה חלפה מעצמה ברגע שהילדה למדה לדבר היטב.

אה, ויש עוד תופעה, שאולי אליה התכוונו: תינוקות במהלך בכי שעוצרים את נשימתם עד אבדן הכרה (או כמעט) באופן רצוני. אחרי שמוודאים שמדובר בזה, באמת ההמלצה היא כמה שפחות להתייחס לאירוע (אם כי זה מאד קשה. לכן לפעמים ממליצים לצאת מהחדר) - מכיוון שזה רצוני, זה לא יגיע להפסקת נשימה ממשית, וככל שעושים מהנושא יותר "ISSUE", הילד ישתמש בו יותר.
אבל - לפחות בפעמים הראשונות חייבים לבדוק שאין סיבה אחרת להתעלפות, והתעלפות מסוג זה תופיע יחד עם קונפליקט כלשהו. לא סתם.

אם קיבל מכה בראש, אפילו כזאת שלא נראית חזקה, אבל איבד הכרה/התעלף (כנראה שיש בינהם הבדל, אבל אני לא יודעת מהו) - ללכת למיון או דומיו!!! - זה יכול להיות סימן לזעזוע מוח, וממש לא כדאי להתעלם!
אם המכה היתה באצבעות הרגליים או משהו כזה, זה קורה לפעמים, וחוץ מזה שזה נורא מפחיד, זה לא נורא. זו תגובה רפלקסיבית (קרה גם לי וגם לבתי).
אם לא ידועה סיבה לאיבוד ההכרה - חשוב לגשת למיון כמה שיותר מהר. אמנם סביר שלא ימצאו מה הסיבה (אבל יאשפזו) אבל אם כן ימצאו, זה מספיק חשוב. זה קרה לבתי בסביבות גיל שנתיים. סתם כך, בסיום ארוחת ערב (אבל לא מחנק). לא גילינו למה.
וגם אנחנו עברנו השבוע התעלפות מפחידה (כן, שוב בתי...) אבל לפחות מסיבה ברורה: בדיקת דם (ספירת דם ליתר דיוק) וזה תורשתי משני הצדדים... (אני בדרך כלל לא, אבל אחרים במשפחתי).

תהיו בריאים!

אני חושבת שהוא היה קצת יותר עייף אבל זה עבר לו. לא לקחתי אותו לישון. הוא המשיך לשחק צחק וחייך כל הזמן אכל רגיל. התנהג כאילו לא קרה שום דבר. גם עוצמת המכה לא היתה רצינית כ"כ אין סימן או "גולה".

מה הוא עשה אחר כך?
לרוב אחרי מצב של התעלפות או אבדן הכרב באה עייפות גדולה.
האם הוא ביקש לישון? האם הוא נראה מנומנם?

הבת שלי לפני שלושה חודשים (היתה שנתיים חצי) הסתובבה סביב עצמה שעתיים - שיחקה עם אחותי, זה היה בערב אחרי שהיא לא ישנה צהריים, היא בסוף איבדה שיווי משקל וחטפה בראש מהריצפה. התחילה לבכות ופתאום קרה גם לה מה שאת מתארת. רק שהיא התעוררה מזה אחרי 25-30 שניות ונורא נבהלה מזה שזה קרה. כאילו התחילה לנשום לי מחדש בידיים. לא נכנסתי להיסטריה , ראיתי שהיא בסדר , בראש אפילו לא יצאה "גולה".

חטף מכה, אבל לא משהו רציני. בכל מקרה ביום ראשון אני אדבר עם הרופאה.
פשוט אמרו לי שזו תופעה שכיחה אצל תינוקות וזה נראה לי די מוזר ורציתי לדעת אם מישהו כאן שמע על דבר שכזה.

האם הוא חטף מכה? אם בראש ואת מודאגת, הייתי ממליצה לך לגשת לרופאה. יש ברפואה מדדים מאוד ספציפיים לגבי מכות בראש. כדאי לשמוע מה יש לה להגיד ולהחליט בעצמך.
תהיו בריאים.

יש לי תינוק בן שנה וחודשיים. אתמול הוא נפל מכסא נמוך (כאלו של כתה א') הוא בכה לשניה, הרמתי אותו מהר ואז הוא כאילו או שבאמת הוא אבד את ההכרה למשהו כמו 30 שניות. הוא נפל כבר בעבר כמו כל ילד ומעולם לא קרה לי דבר שכזה. כל גופו היה רפוי כמו מעולף. מהר מאוד הוא התעורר חזר לעצמו וכאילו לא קרה כלום. חייך ולא הבין על מה המהומה.
מישהו מכיר תופעה כזו?

הייתי מדברת איתה על זה, עם הילדה אני מתכוות, ומספרת לה איך הרגשתי כשזה קרה.
אני לא היית מפנה מבט לכיוון אחר כשזה קורה, אלא מסתכלת לה ישר בעיניים, ללא שיפוט או ביקורת, ומנסה לראות מה תפקידו של הפחד שלי בתוך כל זה. אם היא תראה אותך מסתכלת לה בעיניים היא תחווה את הפחד שלה ותאלץ להתמודד איתו, אבל הפעם איתך ביחד. זה הרי פחד שמשותף לשתיכן, הפחד ממוות, אבל אם תהיי איתה שם ביחד, סביר שהיא תבחר להרגע ולא למות, בכוונה אני מקצינה את הדברים, אני מקווה שאת מבינה את כוונתי.

חברה - טל לאקוראת כאן בד"כ, אבל אעביר לה.

תודה טל,
אצלנו מדובר במקרה בודד בינתיים, ובאמת מה שהיה הכי מפחיד זה הנוקשות בגוף, כאילו שהילדה קפאה.
כנראה שנלך לבדייקות נוירולוגיות.
המון תודה ובהצלחה עם בנכם.

קיבלתי את הקישור אליך משגית שהיא חברה שלי
המקרה שהיה לנו הוא דומה וקצת שונה - הילד היה נכנס למעין עילפון אבל ער - השפתיים היו נהיות כחולות ומבט זגוגי בעיניים והוא לא נשם וכל התקפה כזו נמשכה בערך חצי דקה, בניגוד אליכם הגוף שלו היה די רפוי ולא נוקשה
וכשהוא חוזר לעצמו אז הוא נורא עייף והולך לישון להמון זמן.
ההתקפות היו באות בסדרות של 5-6 התקפות ביומיים.
לאחר כמה סדרות כאלה שהוגדרו כפירכוסים ע"י הרופאים וכמה אישפוזים והמון בדיקות כולל MRI ו-EEG (שיצאו תקינות). אז מסתבר שבערך 20 אחוז מהילדים סובלים מתופעות דומות ואצל הרוב זה עובר.
אחרי הרבה התלבטויות והתיעצויות עם נוירולוגית ילדים התחלנו תרופה לתקופה של שנה ולאחריה נראה....

אגב, עם כל הכבוד לשירות, לא הייתי מסתפקת ב"אבחון" טלפוני במצב כזה.

יש תופעה של ילדים שבשביל להשיג את מה שהם רוצים, הם מפסיקים לנשום. זה נורא מפחיד, אבל התרופה היחידה היא לא להתרגש. מצד שני, גיל שנתיים הוא גיל מאוחר, לפי מה שהבנתי, בשביל אירוע ראשון כזה. בתי, בגיל שנתיים וחודשיים, איבדה את הכרתה ללא סיבה נראית לעין. במהלך האשפוז (לצורך בירור), הועלתה האפשרות הזאת, אך נאמר שהיא לא סבירה, גם בגלל הגיל, וגם כיוון שבמקרה שלנו, לא היה שום קונפליקט. לא אותרה הסיבה לאיבוד ההכרה, אך נאמר לנו, שאם זה קורה שוב, להגיע במהירות האפשרית לבי"ח - כדי שאפשר יהיה לנסות לעלות על הגורם (ואז אולי למנוע אותו בעתיד). לשמחתי הרבה, זה לא קרה (היא אבדה הכרה עוד פעם, אבל עם סיבה ברורה (מכה חזקה באצבעות הרגליים, גם אני איבדתי הכרה בילדותי בגלל זה) ולכן לא חזרנו לבי"ח).
לדעתי - חשוב שתפנו לרופא, ואם זה קורה שוב, למהר לבי"ח (עכשיו כבר אין טעם). אמנם סביר שיאשפזו, אבל עם כל חוסר הנעימות, זה נראה לי חשוב.

חברים שלי עברו כמה "התקפים" כאלו (לפי הדיווחים שלהם, זה דומה). אצלם זה גם לווה בפירכוסים. זה התחיל בגיל שנתיים, שזה הגיל שבו הדבר הזה מתגלה. הם היו אצל הרופא, נשלחו למיון ועברו כל מיני בדיקות. היום הוא מקבל תרופה נוירולוגית לבעיה שלו (אני לא יודעת בדיוק איך זה נקרא, אבל אברר) למשך שנה ואחר כך יעשו שוב בדיקות.

אמש עברנו חוויה מאד קשה. ש' בת השנתיים שמתעקשת לקיים את כל הפורענויות שמספרים על גילה לא קיבלה את מבוקשה וכהרגלה נשכבה על הרצפה רוקעת ברגליה. בדרך כלל אני משתדלת להתעלם מהתנהגויות מעין אלה, אפילו לא להעיף מבט לכיוון ואז היא מבינה שזה לא יעבוד וחוזרת לעצמה. הפעם לא שמעתי בכי ופתאום ראיתי שהילדה קפאה עם יד ורגל שכבר הניפה באוויר, הכחילה ומבטה מזוגג. לקחתי אותה בידי. השרירים היו מאד נוקשים ולא ניתן היה ליישר את הגפיים. ביצעתי את כל פעולות החיאה שזכרתי ולא היה כל שינוי. רצתי לשכנה בתקווה שיש לה איזה פטנט נוסף ואז הילדה החלה מראה סימני חיים, עצמה את עיניה והחלה מתכסה זיעה קרה. לאט-לאט החלה חוזרת לעצמה ממלמלת "אני פוחדת, אני פוחדת". אח"כ הסבירה שהיא פוחדת ...מאריה. רק כשגופה התחמם במקצת והצבע והרכות חזרו לגופה התחלתי אני להחנק מדמעות. התקשרתי לאחות תורנית ממידע רפואי(שירות טלפוני של קופ"ח כללית) וזו אמרה לי שלא היה צורך לעשות דבר, שזה קרה בגלל מאמץ של בכי ואמור להסתדר מעצמו. בכל מקרה אני מתכוונת לראות רופא. מישהו מכיר תופעה שתיארתי? אני עדיין בטראומה.