על ידי צעד_על_שביל_חצץ* » 18 ספטמבר 2014, 14:11
ציל צול, תודה! אני מקבלת את החיבוק בלב שלם, מאוד נעים לי לקרוא אותך אצלי בדף ובכלל...ולגבי שומר הראש - יובא בהמשך.
הצטבר לי קצת. זה מה שקורה כשבוהים בתקרה יום-יומיים. אני ממש מרגישה שהגוף שלי מצביע ברגליים שהוא מעדיף להיות חולה בבית מאשר בריא בעבודה.
אני חושבת שבשלב מסויים גללתי אבן גדולה על היכולת שלי לחלום. כי החלומות שלי כולם היו תחת הקטגוריה "זה לא פרקטי, ילדונת. נקסט". וזו יכולת שתפתחת או מתנוונת כמו שריר. אם מתעלמים ממנה מספיק זמן, צריך ממש להתאמץ כדי לענות על השאלה "אבל מה את, את בעצמך, רוצה?" אולי זה לא קשור לאמונות שטיפחו בנו בתור ילדים, אולי זו באמת המציאות שאיתה אנחנו מתמודדים, ולמעט מי שיכול להוציא את עצמו מהכלל - אני חושבת שכולם יכולים להסכים שהמציאות היא קשה. צריך לפרנס, צריך לטפח ולטפל, ולהזין - והכל על 2 זוגות כתפיים במקרה הטוב....
ברור לי שכמוני, עוד עשרות אנשים שיושבים בעיניים עצומות ונשאליםמה הם חולמים, או חלמו להיות, והם חושבים חזק חזק, מה שעולה להם זה השכבה הבאה בחבילה העוברת של מציאותם, פחות זו שהצליחו לקלף כרגע במאמציהם. אני אנחש שהתשובה תתבסס על מכלול כלשהו של "לעבוד פחות, לחיות יותר". זה אולי להשקיע יותר זמן בתחביבים, בילדים, בבריאות. "סתם" לישון או לשתות כוס תה ברוגע. ואלו דברים טבעיים, טובים, ברורים. מותר לנו לרצות אותם (אני שומעת את קולה של
עירית לוי מהדהד), הם אבני הבניין של החיוניות שלנו (ועכשיו זה כבר הקול של
ציל צול)...
אבל מה אם נקלף עוד שכבה, ועוד אחת? אם ננסה להקשיב לקול שעולה מבפנים עוד קצת? מה אני רוצה לעשות? מתי אני מרגישה שהעשייה סוחפת אותי? מתי לא? טיפות טיפות של תובנות. כאלו שנעימות לנו, כאלו שמפחידות. מה אם התחום שבו אני מוצאת את עצמי הוא תחום שבו תנאי השכר נחשבים לנמוכים? מה אם מי שעוסק בו מזהיר אותי שלא כדאי? טיפות שמביאות איתן תחושה של שלווה פנימית. אם זו העשייה שבה אני מוצאת את עצמי וצומחת ממנה, אז זה הכיוון. מתוך השלמות שלי בעשייה עם עצמי מגיעה תחושת רווחה מסויימת, שמקרינה על השאר.
שכבה אחרי שכבה הן מתקלפות. מבעד לשכבות שנותרו, מבצבצות תשוקות ששמתי במגירה צדדית. כאלו שאפילו לא נתתי להן שם, כי הן לא תחת קטגוריה "רופאה" או "מנהלת פרוייקטים", הן נערמו שם עוד לפני שהיה להן שם. או שאולי היה, אבל לא נאמר בקול רם. אולי לא נלחש ביני לבין עצמי. תכונות שלי או הנאות קטנות שלא הבשילו לידי כך שאזכה אותן במשפט שמתחיל ב"הלוואי והייתי". זה לא קשור לבושה, או חוסר אמונה עצמית, כמו לנסיבות ולסביבה, לדעתי: אם זה לא קיים סביבי, קשה לתת לזה שם וביטוי. בהעדר אלו, התחרות של שאר הדימויים בסביבה על מקום בתודעה מנצחת. המיינסטרים כובש את הפוטניצאל לאינדיווידואליזם.
צפיתי אחורה על חיי הבוגרים (יש לי עכשיו קטעים מסרט שרץ מול העיניים. מקבץ פלאשבקים). אני בתיכון, שעונה על הר של ספרים בפיזיקה, בשעה 12 בלילה, יום לפני מבחן. נחושה. נחושה לעשות מה? לדחוס למוחי כמה שיותר הזדמנויות לעבור את המבחן. אמא שלי מנסה לשכנע אותי שכדאי לי ללכת לישון. אני מתרגזת נורא. אני, עדיין בתיכון, מכתת רגליים בין המורה הפרטי לבית, מנסה להתגבר על העייפות הנוראית, שגם 2 כוסות קפה ברצף לא עזרו להוריד. השרירים כואבים, הגב עייף, העיניים נעצמות. אבל אני חייבת-חייבת-חייבת לעבור 5 יחידות מתמטיקה. וביולוגיה גם. ועוד כמה על הדרך, כי אני מצטיינת. אני חייבת להצטיין, אני רוצה להצטיין. זה מרגיש טוב המילה הזו, מצטיינת. היא מקרינה דימויים של אנשים מוצלחים וחיים נעימים. אנשים גאים במי שמצטיינת.
אני באוניברסיטה. השיעמום קשה פי כמה, גם התסכול. החומר משעמם עד כדי כך שכמעט ואפשר למשש את הסבל בידיים. המרצה ממלמל משהו כשהוא משרבט עוד כמה צורות על הלוח, אותן אני חייבת להעתיק בקדחתנות לפני שהוא יעבור הלאה, אם לא כדי להבין עכשיו, אז כדי שיהיה עם מה לשבור את הראש אחר כך. או במקרה הכי גרוע - לסחור בסיכומים תמורת פתרון של איזו עבודת בית. אבל אני חייבת. אני חייבת להמשיך, ללמוד, לפתור, להצליח, לשנן, להצליח בעוד קורס ועוד שנה.
האם זה היה מעניין? האם משהו, מתוך התקופה המטורפת הזו של תיכון ואוניברסיטה, שבהן השקעתי את כל כולי בלימודים, זרקתי לעזאזל מהמוח שלי את מה שלא הסתדר לי עם החומר, החלטתי ללא עוררין שאני זו שלא מבינה, השקעתי את כל מאמציי הנפשיים והפיזיים עד כדי קריסה אחרי קריסה בתהליך? הרוב ממש לא. זה היה הדבר הרחוק ביותר שיכולתי לדמיין ממעניין.
האם זה האיר את עיניי, חידד את חושיי, תרם לתחושת החיוניות או המשמעות האישית שלי? גם כאן לא.
חלק קטן היה נחמד. בערך כמו שקוראים כתבה מסויימת בנשיונאל ג'אוגראפיק, או בעיתונות מדע פופולרי אחר. בטח לא על גבי 4 שנות תואר. השכנוע העצמי שזה מעניין, ולו חלקית, היה מטורף.
אני כותבת את זה ורואה את עצמי מתרוצצת בכיכר השוק, בשמלה כפרית משהו ובשיער קצת פרוע ובגוון מעט יותר נחושתי ממה שיש לי, ואני קצרת נשימה ומרגישה מטורפת וחסרת אונים מרגע לרגע. העיניים מתרוצצות לי מקצה לשוק לקצה, עוצרות על איש או אישה שבוחרים סחורה או מתווכחים עם המוכרים, ואני רוצה לבחור אחד מהם ולצעוק לו "די! תעצרו אותם בזמן, אתם שומעים! תעצרו אותם! אתם מייחלים לילדים שלכם עשור של עינוי עצמי, של שיעמום, של תסכול, של דיכאון!" אני נשמעת כמו מטורפת שמנסה להזהיר מפני דבר שמתקרב. ככה זה מרגיש. "אתם לא מבינים!" אני מטיחה בפניו של עובר אורח מופתע, אוחזת בשולי הבגד שלו. "חיים שלמים ייקח להם להיפטר מהתחושה הזו שמשהו לא בסדר איתם, שהם מוכי שחין, שהם משוגעים!" הוא נפטר ממני בהבעת תיאוב, דוחף אותי ממנו והלאה, ישר אל זרועותיו של השומר שמרחיק אותי מכל ההמולה. המגפיים הכבדות שלו נוקשות על המרצפות והוא מסמן לכול מי שנקרה בדרכו שהכל בסדר, אין מה לדאוג. הוא מחייך אליהם והתימהון על פניהם נעשה רך יותר. הם מבינים. אפשר לחזור לשגרה. ורק אני צועקת בעקבותיהם, בטוחה שאיבדתי את זה לחלוטין אבל כבר לא אכפת לי ואין לי מה לאבד ממילא וגם ככה אני לא יכולה לעצור עכשיו כי הדמעות כבר חצי דרך לגרון - "אל תתנו להם, אתם שומעים? משוגעים!"
אני חושבת שרציתי לביים כשהייתי בתחילת התיכון.
[po]ציל צול[/po], תודה! אני מקבלת את החיבוק בלב שלם, מאוד נעים לי לקרוא אותך אצלי בדף ובכלל...ולגבי שומר הראש - יובא בהמשך.
הצטבר לי קצת. זה מה שקורה כשבוהים בתקרה יום-יומיים. אני ממש מרגישה שהגוף שלי מצביע ברגליים שהוא מעדיף להיות חולה בבית מאשר בריא בעבודה.
אני חושבת שבשלב מסויים גללתי אבן גדולה על היכולת שלי לחלום. כי החלומות שלי כולם היו תחת הקטגוריה "זה לא פרקטי, ילדונת. נקסט". וזו יכולת שתפתחת או מתנוונת כמו שריר. אם מתעלמים ממנה מספיק זמן, צריך ממש להתאמץ כדי לענות על השאלה "אבל מה את, את בעצמך, רוצה?" אולי זה לא קשור לאמונות שטיפחו בנו בתור ילדים, אולי זו באמת המציאות שאיתה אנחנו מתמודדים, ולמעט מי שיכול להוציא את עצמו מהכלל - אני חושבת שכולם יכולים להסכים שהמציאות היא קשה. צריך לפרנס, צריך לטפח ולטפל, ולהזין - והכל על 2 זוגות כתפיים במקרה הטוב....
ברור לי שכמוני, עוד עשרות אנשים שיושבים בעיניים עצומות ונשאליםמה הם חולמים, או חלמו להיות, והם חושבים חזק חזק, מה שעולה להם זה השכבה הבאה בחבילה העוברת של מציאותם, פחות זו שהצליחו לקלף כרגע במאמציהם. אני אנחש שהתשובה תתבסס על מכלול כלשהו של "לעבוד פחות, לחיות יותר". זה אולי להשקיע יותר זמן בתחביבים, בילדים, בבריאות. "סתם" לישון או לשתות כוס תה ברוגע. ואלו דברים טבעיים, טובים, ברורים. מותר לנו לרצות אותם (אני שומעת את קולה של [po]עירית לוי[/po] מהדהד), הם אבני הבניין של החיוניות שלנו (ועכשיו זה כבר הקול של [po]ציל צול[/po])...
אבל מה אם נקלף עוד שכבה, ועוד אחת? אם ננסה להקשיב לקול שעולה מבפנים עוד קצת? מה אני רוצה לעשות? מתי אני מרגישה שהעשייה סוחפת אותי? מתי לא? טיפות טיפות של תובנות. כאלו שנעימות לנו, כאלו שמפחידות. מה אם התחום שבו אני מוצאת את עצמי הוא תחום שבו תנאי השכר נחשבים לנמוכים? מה אם מי שעוסק בו מזהיר אותי שלא כדאי? טיפות שמביאות איתן תחושה של שלווה פנימית. אם זו העשייה שבה אני מוצאת את עצמי וצומחת ממנה, אז זה הכיוון. מתוך השלמות שלי בעשייה עם עצמי מגיעה תחושת רווחה מסויימת, שמקרינה על השאר.
שכבה אחרי שכבה הן מתקלפות. מבעד לשכבות שנותרו, מבצבצות תשוקות ששמתי במגירה צדדית. כאלו שאפילו לא נתתי להן שם, כי הן לא תחת קטגוריה "רופאה" או "מנהלת פרוייקטים", הן נערמו שם עוד לפני שהיה להן שם. או שאולי היה, אבל לא נאמר בקול רם. אולי לא נלחש ביני לבין עצמי. תכונות שלי או הנאות קטנות שלא הבשילו לידי כך שאזכה אותן במשפט שמתחיל ב"הלוואי והייתי". זה לא קשור לבושה, או חוסר אמונה עצמית, כמו לנסיבות ולסביבה, לדעתי: אם זה לא קיים סביבי, קשה לתת לזה שם וביטוי. בהעדר אלו, התחרות של שאר הדימויים בסביבה על מקום בתודעה מנצחת. המיינסטרים כובש את הפוטניצאל לאינדיווידואליזם.
צפיתי אחורה על חיי הבוגרים (יש לי עכשיו קטעים מסרט שרץ מול העיניים. מקבץ פלאשבקים). אני בתיכון, שעונה על הר של ספרים בפיזיקה, בשעה 12 בלילה, יום לפני מבחן. נחושה. נחושה לעשות מה? לדחוס למוחי כמה שיותר הזדמנויות לעבור את המבחן. אמא שלי מנסה לשכנע אותי שכדאי לי ללכת לישון. אני מתרגזת נורא. אני, עדיין בתיכון, מכתת רגליים בין המורה הפרטי לבית, מנסה להתגבר על העייפות הנוראית, שגם 2 כוסות קפה ברצף לא עזרו להוריד. השרירים כואבים, הגב עייף, העיניים נעצמות. אבל אני חייבת-חייבת-חייבת לעבור 5 יחידות מתמטיקה. וביולוגיה גם. ועוד כמה על הדרך, כי אני מצטיינת. אני חייבת להצטיין, אני רוצה להצטיין. זה מרגיש טוב המילה הזו, מצטיינת. היא מקרינה דימויים של אנשים מוצלחים וחיים נעימים. אנשים גאים במי שמצטיינת.
אני באוניברסיטה. השיעמום קשה פי כמה, גם התסכול. החומר משעמם עד כדי כך שכמעט ואפשר למשש את הסבל בידיים. המרצה ממלמל משהו כשהוא משרבט עוד כמה צורות על הלוח, אותן אני חייבת להעתיק בקדחתנות לפני שהוא יעבור הלאה, אם לא כדי להבין עכשיו, אז כדי שיהיה עם מה לשבור את הראש אחר כך. או במקרה הכי גרוע - לסחור בסיכומים תמורת פתרון של איזו עבודת בית. אבל אני חייבת. אני חייבת להמשיך, ללמוד, לפתור, להצליח, לשנן, להצליח בעוד קורס ועוד שנה.
האם זה היה מעניין? האם משהו, מתוך התקופה המטורפת הזו של תיכון ואוניברסיטה, שבהן השקעתי את כל כולי בלימודים, זרקתי לעזאזל מהמוח שלי את מה שלא הסתדר לי עם החומר, החלטתי ללא עוררין שאני זו שלא מבינה, השקעתי את כל מאמציי הנפשיים והפיזיים עד כדי קריסה אחרי קריסה בתהליך? הרוב ממש לא. זה היה הדבר הרחוק ביותר שיכולתי לדמיין ממעניין.
האם זה האיר את עיניי, חידד את חושיי, תרם לתחושת החיוניות או המשמעות האישית שלי? גם כאן לא.
חלק קטן היה נחמד. בערך כמו שקוראים כתבה מסויימת בנשיונאל ג'אוגראפיק, או בעיתונות מדע פופולרי אחר. בטח לא על גבי 4 שנות תואר. השכנוע העצמי שזה מעניין, ולו חלקית, היה מטורף.
אני כותבת את זה ורואה את עצמי מתרוצצת בכיכר השוק, בשמלה כפרית משהו ובשיער קצת פרוע ובגוון מעט יותר נחושתי ממה שיש לי, ואני קצרת נשימה ומרגישה מטורפת וחסרת אונים מרגע לרגע. העיניים מתרוצצות לי מקצה לשוק לקצה, עוצרות על איש או אישה שבוחרים סחורה או מתווכחים עם המוכרים, ואני רוצה לבחור אחד מהם ולצעוק לו "די! תעצרו אותם בזמן, אתם שומעים! תעצרו אותם! אתם מייחלים לילדים שלכם עשור של עינוי עצמי, של שיעמום, של תסכול, של דיכאון!" אני נשמעת כמו מטורפת שמנסה להזהיר מפני דבר שמתקרב. ככה זה מרגיש. "אתם לא מבינים!" אני מטיחה בפניו של עובר אורח מופתע, אוחזת בשולי הבגד שלו. "חיים שלמים ייקח להם להיפטר מהתחושה הזו שמשהו לא בסדר איתם, שהם מוכי שחין, שהם משוגעים!" הוא נפטר ממני בהבעת תיאוב, דוחף אותי ממנו והלאה, ישר אל זרועותיו של השומר שמרחיק אותי מכל ההמולה. המגפיים הכבדות שלו נוקשות על המרצפות והוא מסמן לכול מי שנקרה בדרכו שהכל בסדר, אין מה לדאוג. הוא מחייך אליהם והתימהון על פניהם נעשה רך יותר. הם מבינים. אפשר לחזור לשגרה. ורק אני צועקת בעקבותיהם, בטוחה שאיבדתי את זה לחלוטין אבל כבר לא אכפת לי ואין לי מה לאבד ממילא וגם ככה אני לא יכולה לעצור עכשיו כי הדמעות כבר חצי דרך לגרון - "אל תתנו להם, אתם שומעים? משוגעים!"
אני חושבת שרציתי לביים כשהייתי בתחילת התיכון.