על ידי לא_ברור* » 08 נובמבר 2005, 00:20
שלום לכם!!! פעם ראשונה ניכנסת לאתר ,תודה לכל הכותבים , ואני מקווה שיהיו תגובות, והצעות למקרה שלי.
אנחנו בגיל ה-30 נישואים 9 שנים ללא ילדים-בטיפולי פוריות ממושכים,וציפיה בילתי פוסקת, כרגע יש 10 עוברים מוקפאים -לפני כ-6 חודשים , הרגשתי שינוי,פיתאום התחלתי לקנא לבעלי , היתה לי תחושה מוזרה שלא היתה קודם לכן, פיתאום התחלתי לבלוש אחריו , להיסתכל לו בפלאפון , לברר לחקור ( אולי בעקבות הטיפולים ההורמונלים,ואולי מעבר לזה ) אבל עד כה לא גילתי שום סימן או ממש זכר לאחרת.
ניתן לציין שאישי הוא אדם רציני - עובד כעצמאי כ-6 שנים בעבודה טובענית,עסק שלא כ'כ הולך,ועבודה מסביב לשעון.לעומתי שאני תלותית , לא עובדת ,כל היום בבית בין 4 קירות.
בזמן שאני בלשתי , הוא התחיל לזלזל , ואני חקרתי יותר ,כל פעם מחדש חשתי שאני הלכת לאבד אותו,היקשתי עליו , הוא היה מסתכל באתרים למבוגרים,ואני הייתי חושדת יותר ( הוא לא היה אובססיבי עד כדי כך לפני כן), מילים קשות זילזול , בילבול , וחוסר ידיעה , ברוב הזמן הוא ניסה להיתחשב ולהבין שאולי זה מצב שנובע מהטיפול ההורמונלי , אבל ביקש שלא אכניס אותו לבילבול שלי.
כעבור כמה חודשים קשים ולא מובנים ,הוא היתנהג בצורה קשה אף יותר מהקודמת פיתאום לא בא לו לתת לי דין וחשבון , פיתאום הוא מבולבל , יש לו לחץ , ימים שהוא שוכב בספה ואפילו העבודה לא היתה מול עניו , דאגתי לו , כולם מסביב אמרו שהוא בדיכאון או במשבר מסויים , הוא התחיל לשתות , ממש אבל ממש מוזר,
לפני כחודש קיבלתי מסר מחבר שלו שהוא חושב שניפרד , שאין לו למה לצפות ל-10 שנים נוספות, שהוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות וכ'ו , דיברנו על כך , אבל הוא לא אמר לי ממש שהוא רוצה שניפרד ,וכשבאתי לעזוב אמר שהוא אוהב , ושאני לא ישאיר אותו עם " החרא" הזה ( הבנתי שמדובר בקושי נפשי , ובבילבול)
לאחר ימים ספורים הוא היתנהג אליי אישית בצורה אפטית , אפילו שלום לא אמר כאילו ברוגז מוחלט , ותמיד חזר על המילים "אני רוצה שקט " , לפני כמה ימים היתה שוב שיחה אבל הפעם דיברנו על כך שנסיים החודש את השכירות וכל אחד ילך להוריו,(אני עד כה הייתי תלותית , וחשבתי לראות איך אני מצליחה להשכיר דירה לבד - כניראה שזה מה שאני יעשה )
מאז אישי לא אמר לבעל הבית שאנו מפסיקים את שכירות הדירה , הוא לא הגיע להחלטה לגבי הריהוט ....
ניראה שהוא החליט " להפסיק לעשן( להיפרד) אבל לא בדיוק ניגמל ( נישאר במצב סטטי, אולי כי נוח שיש "פילפינית אילמת בבית )אני מרגישה נורא אני לא יודעת אם יהיה נכון לעזוב , כי אני בעד לשקם , ללכת ליעוץ , לדבר ובקיצור להיתמודד , הדרך שלו לעומת זו היא להיפרד אבל הוא לא ממש עושה זאת , כאילו הוא מחכה שאני יעשה את הצעד הראשון. מה עושים ?????
האם כדאי לעזוב את הבית - למרות רצוני לשקם , למרות שניראה שהוא רוצה שאני יעזוב?
מה על העוברים ??? אולי כדאי בכל זאת להמשיך את הטיפול ???
איך אפשר לשכנע בנאדם שלא מאמין ביעוץ\טיפול ללכת ???
כיום אני משקמת את עצמי (המעט שאני יכולה לעשות ) חזרתי לעבודה שאהבתי , אני יוצאת יותר ,לא שואלת שאלות,ומתכננת לצאת מהבית להשכיר דירה ולהיסתדר לבד, בתקווה שיבין שהוא חלק ממני,וירצה לחזור.
האם זה נכון לעשות כך ???
עד היום חייתי בחממה ,אך עם הרבה היתפשריות מצידי ( בגלל עבודתו הטובענית ) פיתאום אני מגלה שהבעיות היתווספו ונעשו גדולות עלינו - אני מקווה שזה ניתן לפיתרון עדיין .
שלום לכם!!! פעם ראשונה ניכנסת לאתר ,תודה לכל הכותבים , ואני מקווה שיהיו תגובות, והצעות למקרה שלי.
אנחנו בגיל ה-30 נישואים 9 שנים ללא ילדים-בטיפולי פוריות ממושכים,וציפיה בילתי פוסקת, כרגע יש 10 עוברים מוקפאים -לפני כ-6 חודשים , הרגשתי שינוי,פיתאום התחלתי לקנא לבעלי , היתה לי תחושה מוזרה שלא היתה קודם לכן, פיתאום התחלתי לבלוש אחריו , להיסתכל לו בפלאפון , לברר לחקור ( אולי בעקבות הטיפולים ההורמונלים,ואולי מעבר לזה ) אבל עד כה לא גילתי שום סימן או ממש זכר לאחרת.
ניתן לציין שאישי הוא אדם רציני - עובד כעצמאי כ-6 שנים בעבודה טובענית,עסק שלא כ'כ הולך,ועבודה מסביב לשעון.לעומתי שאני תלותית , לא עובדת ,כל היום בבית בין 4 קירות.
בזמן שאני בלשתי , הוא התחיל לזלזל , ואני חקרתי יותר ,כל פעם מחדש חשתי שאני הלכת לאבד אותו,היקשתי עליו , הוא היה מסתכל באתרים למבוגרים,ואני הייתי חושדת יותר ( הוא לא היה אובססיבי עד כדי כך לפני כן), מילים קשות זילזול , בילבול , וחוסר ידיעה , ברוב הזמן הוא ניסה להיתחשב ולהבין שאולי זה מצב שנובע מהטיפול ההורמונלי , אבל ביקש שלא אכניס אותו לבילבול שלי.
כעבור כמה חודשים קשים ולא מובנים ,הוא היתנהג בצורה קשה אף יותר מהקודמת פיתאום לא בא לו לתת לי דין וחשבון , פיתאום הוא מבולבל , יש לו לחץ , ימים שהוא שוכב בספה ואפילו העבודה לא היתה מול עניו , דאגתי לו , כולם מסביב אמרו שהוא בדיכאון או במשבר מסויים , הוא התחיל לשתות , ממש אבל ממש מוזר,
לפני כחודש קיבלתי מסר מחבר שלו שהוא חושב שניפרד , שאין לו למה לצפות ל-10 שנים נוספות, שהוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות וכ'ו , דיברנו על כך , אבל הוא לא אמר לי ממש שהוא רוצה שניפרד ,וכשבאתי לעזוב אמר שהוא אוהב , ושאני לא ישאיר אותו עם " החרא" הזה ( הבנתי שמדובר בקושי נפשי , ובבילבול)
לאחר ימים ספורים הוא היתנהג אליי אישית בצורה אפטית , אפילו שלום לא אמר כאילו ברוגז מוחלט , ותמיד חזר על המילים "אני רוצה שקט " , לפני כמה ימים היתה שוב שיחה אבל הפעם דיברנו על כך שנסיים החודש את השכירות וכל אחד ילך להוריו,(אני עד כה הייתי תלותית , וחשבתי לראות איך אני מצליחה להשכיר דירה לבד - כניראה שזה מה שאני יעשה )
מאז אישי לא אמר לבעל הבית שאנו מפסיקים את שכירות הדירה , הוא לא הגיע להחלטה לגבי הריהוט ....
ניראה שהוא החליט " להפסיק לעשן( להיפרד) אבל לא בדיוק ניגמל ( נישאר במצב סטטי, אולי כי נוח שיש "פילפינית אילמת בבית )אני מרגישה נורא אני לא יודעת אם יהיה נכון לעזוב , כי אני בעד לשקם , ללכת ליעוץ , לדבר ובקיצור להיתמודד , הדרך שלו לעומת זו היא להיפרד אבל הוא לא ממש עושה זאת , כאילו הוא מחכה שאני יעשה את הצעד הראשון. מה עושים ?????
האם כדאי לעזוב את הבית - למרות רצוני לשקם , למרות שניראה שהוא רוצה שאני יעזוב?
מה על העוברים ??? אולי כדאי בכל זאת להמשיך את הטיפול ???
איך אפשר לשכנע בנאדם שלא מאמין ביעוץ\טיפול ללכת ???
כיום אני משקמת את עצמי (המעט שאני יכולה לעשות ) חזרתי לעבודה שאהבתי , אני יוצאת יותר ,לא שואלת שאלות,ומתכננת לצאת מהבית להשכיר דירה ולהיסתדר לבד, בתקווה שיבין שהוא חלק ממני,וירצה לחזור.
האם זה נכון לעשות כך ???
עד היום חייתי בחממה ,אך עם הרבה היתפשריות מצידי ( בגלל עבודתו הטובענית ) פיתאום אני מגלה שהבעיות היתווספו ונעשו גדולות עלינו - אני מקווה שזה ניתן לפיתרון עדיין .