מצויין.

ממש לא למחיקה. מעבר לערך שבתוכן והרלבנטיות לאתר הזה, אפשר לשלב (עם השם המקורי בתור כותרת פנימית, למען מי שיחפש) לתוך הדף עם השם היותר כללי פטירה של חיות מחמד.

קוקי , פינצ'רית מעורבת - כבת 3 , יצאתי לטיול לילי איתה, הסתובבה בגינה וברחה לכיוון הכביש, לפני שהספקתי להבין מה קורה נפגעה ממכונית.
החברה שהייתה איתי לקחה אותנו לבית חולים לחיות. אבל לא הספקנו להגיע בשער נפחה את נשמתה. השארתי אותה שם... מה אומר בבוקר לבנות? הבנות קשורות אליה ואוהבות אותה. עד כמה יפגע האמון שלהם בי - אימא לא שמרה על קוקי והיא נדרסה ! אני יושבת ושומעת רעשים מאחורי... כמו בלילות שישבתי כאן וקוקי הסתובבה, הלכה למטבח או סתם שינתה תנוחה בשינה על הכורסה האהובה עליה... אבל הרעשים הם מבחוץ...קוקי כבר לא תנבח על חתולים.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

היום בבוקר נפרדתי מהכלבה שלי...אני מאמינה שאנחנו עוד נפגש יום אחד

[u]לפני שבועיים נפרדנו בצער מכלבנו בן ה14 שליווה אותנו מרווקות להורות[/u]
קראתי, הדמעות זלגו מעצמן.

לפני שבועיים נפרדנו בצער מכלבנו בן ה14 שליווה אותנו מרווקות להורות , היה מאוד עצוב וקשה .הבוקר הגיעה אל חיינו כלבה מתוקה חדשה קלייר הילדים רצו כלב חדש והנה קיבלנו.
שני פוסטים אחד עצוב http://noa-photographer.blogspot.com/2011/11/blog-[po]post 23[/po].html
אחד סוף טוב .
http://noa-photographer.blogspot.com/2011/12/blog-[po]post 06[/po].html

[u]פרידה מכלב אהוב[/u]
לדעתי זה צריך להיות השם החדש של הדף רק שאין לי מושג איך משנים את השם. למעשה כאשר קראתי את מה שכתבתי בתחילת הדף הבנתי שגם עבורי השאלה של איך לשתף את הילדה במוות זה היה חלק מהפרידה שחשבתי שאני הולכת לעבור מכלבי.

המצב ממשיך להשתפר ואנו רואים הטבה בכול יום שחולף . הוטרינר אומר שתוך 6 שבועות הוא אמור ללכת, ואני מאוד מקוה שלפחות יוכל להפעיל 2 מרגליו אם לא את כולן. בנתיים הוא איתנו בבית ולא נראה כולכך אומלל , ויודע להנות מתשומת הלב.

שוב, מודה על המילים והעיצות שנכתבו כאן.
לגבי הכפר השיקומי בכפר תבור, רעיון נהדר! תודה
האם מישהו יודע על מקום דומה באיזור הדרום (או לפחות באיזור המרכז)

זאת [po]אילה א[/po] ממחשב אחר

[u]אבל אולי לפעמים בני אדם ממהרים לעשות זאת?[/u]
ולפעמים וטרינרים ממהרים להמליץ על המתת חסד...

לכלב שלי לא היה סיכוי לצאת מהמחלה התוקפנית.
כרתנו לו את הרגל למרות שרבים מבצעים את המתת החסד עוד לפני הכריתה, כי הכריתה אמורה להוסיף חודשים בודדים בלבד. גם הוא עבר דיקורים שלא הועילו במצבו.
כשמצבו התחיל להחמיר, הוטרינר הציע לעשות לו בדיקות שכרוכות בכאב רב.
לא הסכמתי לבצע את הבדיקות והמצב המשיך להחמיר.
מצבו הפך להיות קריטי. כל הזמן הייתי בקשר עם הוטרינר. מחד לא רציתי שיכאיבו לו עם הבדיקות ומצד שני לא רציתי את המתת החסד, בעוד מוחו צלול אך גופו אכול מבפנים.
רציתי לאשפז אותו תחת אופיום. הוטרינר אמר לי שהוא לא ממליץ על כך ושהוא רואה שאין מה לעשות במצבו.
אז הרדמנו אותו ועכשיו אני מנסה לשחרר את הנשמה שלו.
נותרתי עם תחושות מאוד מאוד קשות. עברו עלי ימים בלתי אפשריים.
הוא מופיע לי בחלומות ללא הרף. אני מדברת איתו ומקווה שהוא שומע אותי.
אני משחררת אותך נשמה יפה ואהובה. עופי לדרכך נטולת כאב.

הלוואי הלוואי הלוואי והוא יבריא לגמרי .
אני חייבת לשתף שדמעות זלגו מעיני כאשר קראתי את הסיפור בפעם הראשונה ובן הזוג שלי אמר לי אל תספרי לי דברים כאלה .
אןכ נושא כואב . אצלנו בשכונה מסתובב פינצר בכסא גלגלים חמוד בהחלט אולם זה משום ששתי רגליו האחוריות כרותות.
אני מקוה שהדף הזה יהפוך לדף שמח .

ענן בעננים
בקיבוץ עין דור (ליד התבור) יש מרכז שיקומי שכולל פיזיוטרפיה והידרוטרפיה לכלבים. היינו פעם בקיבוץ לעניין אחר ומאוד התרשמנו למראה כלבים עם תמיכה מעין כסא גלגלים לכלבים שהסתובבו שמחים ומאושרים למרות שהיו ממש משותקים באופן קבוע בחצי גוף תחתון.

לא מתמצאת בנושא הדף אבל...

נכנסתי כי שם הדף הקפיץ אותי
אני מספיק אינטיליגנטית כדי להבין שרוצים להרדים כלב ושיש בעיה עם הילדים בבית,
אבל....
המשפט נשמע כאילו רוצים להרדים את הכלב ואת הילדים
ולעשות זאת בבית (כמו לידת בית)
ומבקשים עזרה לעשות כן.

גם ההצעה של [u][po]אילה א [/po] : _הרדמת כלב וילדים בבית[/u] נשמעת אותו הדבר (רק שכבר לא צריך עזרה... :-D)

אז השם נוחת נהדר על ההומור המקברי שיש לי,
אבל נראה לי הולם לשנות את השם:
V לשתף את הילדים בהרדמת כלב
V פרידה מכלב אהוב

אני בטוחה שיש מי שיש לו רעיונות טובים נוספים

[u]והקטנה בת 4. מהם היא כבר לומדת שזה חלק מהחיים ומדברת על המוות באופן די טבעי.[/u]
מסכימה איתך. יצא לי לדבר עם הקטנה של על מוות היום ולהפתעתי שמתי לב שעבורה זה לא עניין קשה במיוחד - ואולי זה באמת רק אצלנו המבוגרים.

בנתיים לעניין הפרטי שלי, זה לא נושא הדף אבל לדעתי יש כאן עניין מעניין. לקחנו אותו לוטרינר שגם מדקר (דיקור סיני) והאבחנה שלו היתה שאין לו פריצת דיסק אלא סובל משיתוק עקב עקיצת קרציה. הכלב דוקר וכרגע מטופל באנטביוטיקה וחל שיפור עצום במצבו מאז אתמול- הוא לא בוכה, מנקה את עצמו , חזר לכשכש בזנב ולנבוח ככלב מאושר. העניין הוא כמובן שהוא עדיין משותק ברגליו (מה שאומר שאנחנו מרימים אותו על 45 קילוגרמיו על מנת שיצא החוצה לעשות את צרכיו) ואנחנו מקווים שיחזור לתפקד מהר - ז"א שלא נפגע לצמיתות.
מה ששכנע אותי לנסות להציל אותו היתה ההערה של בן זוגי שאמר ש"לא נראה לו שהכלב מוכן למות". התבוננתי בו - באותו היום בו היה שרוע על האדמה ללא יכולת תזוזה וראיתי את המבט החי בעינים שלו, והבנתי שהוא צודק ושאנחנו חייבים לתת לו עוד הזדמנות אחרונה להבריא.

אין לי מושג האם נצליח אבל אני שמחה שאנחנו עושים את המאמץ. לכלבים ישנה הפריוילגיה שהם יכולים למות בהמתת חסד, אבל אולי לפעמים בני אדם ממהרים לעשות זאת? אני חושבת שאם נצליח להציל את הכלב (הוטרינר חושב שבעזרת טיפול הוא יחזור לעצמו תוך 6 שבועות) יש כאן כמה מחשבות ומסקנות שאני בתור מישהי שכבר ויתרה והיתה מוכנה להרדים את הכלב , צריכה להסיק לגבי העניין של המתת חסד.

אני יכולה לשתף מנסיוננו הרב במוות של חיות.
אנחנו מגדלים כל מיני חיות. גם כלבים וחתולים אבל גם ארנבות ועוד קטנים מהם, חיות רגישות שמתות מהר (מדי)...
מכיוון שמאז ומתמיד גידלנו חיות, מאז ומתמיד מלווה אותנו המוות שלהן, וכך גם את הילדים. לצערי, חלקן מתו גם מוות טראגי (כלבים שטרפו תרנגולת אהובה שהיתה כמו חית מחמד) אבל חלקן פשוט מתו כי הן חיות שחיות מעט זמן (אפילו פרפרים של טוואי משי) או מסיבות אחרות.

אם מתייחסים למוות באופן טבעי, כחלק מהחיים של החיות איתנו, זה הופך להיות גם אצלם טבעי. אני חושבת שאנחנו סוחבים עם המוות עצמו הרבה דברים שילדים פחות. הם מקבלים את המוות בצורה יותר פשוטה. הם מדברים על זה כחלק מהחיים (אני מאזינה לשיחות שלהם ונפעמת) ועוברים הלאה. הם יכולים לדבר על פוקימונים, יוגי-הו ופתאום לעבור למשהו שקשור למוות, זיכרון על חיה אהובה שכבר לא איתנו, ולהמשיך מיד בשיחה על נושא אחר.

אני חייבת לציין שהילדים הגדולים שלי כבר בני 9, 8, והקטנה בת 4. מהם היא כבר לומדת שזה חלק מהחיים ומדברת על המוות באופן די טבעי. אני לא חושבת שהם קהי חושים, הם פשוט רואים את הדברים בצורה פשוטה יותר ועוברים הלאה.

ולגבי הכלב שלכם - המרגיעון שהופיע לי עכשיו - "כבוד אפשר רק לתת". אז תנו לו למות בכבוד!

אם אתם מתחברים לחתולים, יש ספר יפהפה בשם מולי החתול שהיה לי. כתבה מגי סמית.
מספר בצורה מקסימה את סיפורו של חתול, מהיותו גור ועד זקנה, שבסופה יש צורך להרדים אותו. הכל מנקודת ראותה של ילדה. עזר לנו מאוד כשהיינו צריכים להרדים, וגם לבן השלוש שלנו.
התחלנו להקריא עוד לפני המעשה עצמו, כשהבנו לאן זה הולך.
מהניסיון שלנו - לא לספר על הלבטים, כן להגיד שזה עלול לקרות (שלא תהיה ברירה ושנצטרך לקחת אותו לוטרינר ושם הוא ימות כי הוא מאוד חולה), כן להראות שעצובים, כן לדבר עליו אח"כ, להתגעגע ביחד.

לא נכנסתי לדף הזה מאז אתמול בצהריים ומאוד התרגשתי למקרא הדברים שנכתבו.
הכלב שלנו עדיין בחיים - פשוט לא יכולנו לעשות זאת בלי לתת עוד הזדמנות להחלמה.... אז לקחנו אותו לדיקור היום ונראה איך יגיב. מאוד מודה על הדברים שנאמרו כאן, ומסכימה עם איילה שהדף עוסק בעצם בנושא שקרוב לאנשים רבים ויתכן וכדאי להשאירו באתר.
אמשיך לעדכן.

אפשר לשנות את שם הדף
להרדמת כלב וילדים בבית ?
אני אמחק את הדף הזמני מלמעלה

[u]יש לה פצע ברגל - התיאור שלה לגידול הסרטני הענק.[/u]
בדיוק מה שהיה לכלב המסכן שלי שהיה בן 13 וחצי המותו. אנחנו כרתנו לו את הרגל ואחרי שלושה חודשים הגידול חזר. הוא הגיע למצב שהוא לא יכול לעמוד ואז הרדמנו אותו.
הבת בת ה- 6 אמרה שלא היינו צריכים להמית אותו אלא לתת לו למות בזמן שלו. הסברתי לה שהוא סבל מאוד ולא היתה לנו ברירה. גם לי היו חרטות. אמרתי שאולי הייתי צריכה לאשפז אותו תחת משככי כאבים. אבל המוות הוא כואב ואכזרי. הכלב היה במצב מודע לחלוטין, רק היה אפוף בכאבי תופת ותחת השפעת משככי כאבים לא חזקים במיוחד. וכך, תוך כמה שניות עבר אל נבכי הלא נודע.
תהליך האבל הוא כואב וקשה ואי אפשר להסתיר אף שלב במסכת היסורים. צריך רק לדבר כל הזמן על התחושות בגלוי, לעבד את הכאב והאובדן.

:'(
חשוב להדגיש שעשיתם את כל מה שיכולתם וכך גם הוטרינר. אם יעלה ענין ה"עוד וטרינר" את יכולה להגיד שהתייעצת או אולי אפילו באינטרנט ולא היתה ברירה. לתת לה להיפרד בחיבוק ולבכות ביחד. גם אם אתם לא ישנים יחד - הלילה זה חשוב לאפשר לה לישון אתכם.
חשוב להדגיש את ענין הסופיות שבמוות ולדעת שהיא יכולה לשאול מתי הכלב חוזר גם בעוד הרבה זמן וגם אם הסברתם שזה סופי.
בפטירת אדם הסברתי שהגוף מת אבל הנשמה איתנו ונשארו לנו הזכרונות - אפשר לדבר ולהיזכר.
לילדים יותר גדולים אפשר להסביר שזו פריוילגיה של בעלי חיים ושאנשים לפעמים מגישים בקשה לבית משפט כדי למות בכבוד.
בהצלחה

אני הרדמתי את כלבתי האהובה לפני כחודשיים. אמנם בתי רק בת שנתיים, אני מניחה שזה הבדל משמעותי, אבל אני יכולב לספר לך מה למדתי מזה.
היא ראתה את הכלבה סובלת מאד. היא אמרה שכואב לה כי יש לה פצע ברגל - התיאור שלה לגידול הסרטני הענק. אני, בניסיון לא מחוכם לגונן עליה, סיפרתי שהיא נשארת אצל הוטרינר לישון כדי שלא יכאב לה יותר. זו היתה טעות, כי היא המשיכה לשמור לה עצמות ולא הפסיקה לשאול עליה. אפילו אני התחלתי להשתכנע שהשארתי אותה לישון שם ותיכף נלך להביא אותה הביתה, מה שהקשה עלי מאד להתאבל. אז התחלתי להסביר לה שהיא לא תחזור, אפילו אמרתי שהיא מתה כדי שיהיה לה לזה שם, אבל היא נתפסה לקטע שהיא בבית הישן, שגם אליו הרי לא חוזרים. מאז היא מזכירה אותה מדי פעם, מעט מבולבל לפעמים אבל אני מזכירה לה שהיא לא תחזור, וגם שאני עצובה ומתגעגעת וזה בסדר. להפתעתי בשבועיים האחרונים היא אפילו התחילה להגיד שהיא רוצה שיהיה לה שוב כלב. אני עדיין לגמרי לא שם..
אבל אולי יותר רלוונטי עבורך התגובה של אחיינית שלי, בת חמש וחצי. היא כמובן היתה נורא עצובה. הסברתי לה שהוטרינר לא הצליח לרפא אותה ולכן היא הורדמה כדי לא לסבול כל כך. היה לה מאד קשה לקבל את זה. אבל למה הרגתם אותה? אולי מישהו כן היה יכול לרפא אותה? הרגשתי שיותר היה נכון לומר לה שהיא פשוט מתה ולא לסבך אותה אפילו בקצה של דילמות מוסריות..
ועוד משהו שאני הייתי שמחה אם היו מזכירים לי - מרב התעסקות בקושי של הילדים לא להזניח את האבל והצער הגדולים שלי עצמי.

ולשתף אותה בקבורה - אם היא רוצה, אז כדאי. להרבה ילדים קבורה היא חלק חשוב בהיפרדות מחיה אהובה, ויש המון מבוגרים שזוכרים זאת כחווית ילדות משמעותית.

נראה לי שאפשר לספר מראש.
לומר משהו בסגנון של: הכלב כבר מאד מאד זקן וסובל, ויהיה לו הרבה יותר טוב אם הוא כבר לא ירגיש כלום.
ובהתאם לרמת ההבנה שלה (אין לי שום דרך לדעת) אולי אפשר גם להסביר שכלבים בטבע לא מגיעים לחיות כל כך הרבה זמן כשהם חולים, אז לפעמים לאלה שחיים עם בני אדם צריך לעזור כדי לקצר את הסבל... משהו כזה.

עדיף שהיא כן תדע. זו החלטה של ההורים, נראה ממה שכתבת שאתם שלמים איתה, והתיחסות למוות זה חלק מהחינוך וחלק מהחיים - והתיווך של ההורים יכול לעזור לילדיהם למקם זאת נכון בתוך עצמם (לעומת הסתרה מהם למשל).

האם היא רואה שהוא חולה ?
האם היא מבינה שהוא מאוד זקן ? שהוא היה איתך המון שנים ?אפילו לפני שהכרת את אבא אפילו לפני שהיא נולדה?
אם התשובות לדברים האלה הם כן סביר להניח שאפשר להסביר לה שבגלל שהוא מאוד זקן וכואב לו הוא הולך למות
אין צורך לדעתי להסביר איך זה יקרה .
לגבי הקבורה אפשר לשאול אותה ולהסביר לה לראות אם יש לה צורך בקלוז'ר הזה או שהיא יכולה להיפרד ממנו ברק לשמוע שהוא הלך .
אולי כדאי לצלם אותם ביחד לפני שלוקחים אותו . מזכרת שתשאר לה ממנו לתמיד .
כל כך משתתפת בצערך. לעיתים אני חושבת שהעונש היחיד בזה שיש לנו כלבים זה שהם ימותו לפנינו . כי מלבד זה הם החברה הכי טובה שיכולה להיות .

אין לי ניסיון, אבל בדיוק קראתי סיפור אישי של מישהי בנושא:
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=192&msgid=86407381

בעצב רב אנחנו נאלצים להרדים את כלבנו האהוב אילן ולגאול אותו מיסוריו. הוא חי איתי עוד כשהייתי אחת, אימץ את אישי כשהפכנו לשניים, ראה אותנו הופכים לשלושה ואחר כך לארבעה, נסע איתנו בעולם,היה המשפחה שלי כשגרנו בחו"ל ובקיצור....

ההרדמה נקבעה להיום בלילה.

השאלה שלי היא כיצד מבשרים או משתפים את ביתנו בת השלוש וחצי בעניין. היא אמנם בוגרת לגילה אבל אני לא בטוחה שלספר לה על הלבטים זה הדבר החכם ביותר לעשות...
האם לאמר לה מראש שהכלב הולך למות, או האם להגיע בלעדיו? האם לשתף אותה בקבורה?
אשמח לשמוע מנסיונם של אחרים.

[sub][po]מדור בעלי חיים[/po][/sub]

[sub]ראו גם הדפים: [po]פטירה של חיית מחמד[/po] / [po]פרידה מבעל חיים אהוב[/po] / [po]מה לעשות עם כלבה זקנה מופלגת[/po][/sub]