על ידי יעלי_לה » 05 מאי 2020, 19:37
ביום חמישי בבוקר הבשורה הזאת נחתה עלי כמו בוקס בלב,
הבנתי שכל החודשיים האחרונים היתה לי באחורי הראש מחשבה שלא נתתי לעצמי לבטא: רק שהקורונה תעבור ובשמת לא. והנה.
וקמתי בכוח מהמחשב והמשכתי את ענייני הבוקר, היה לי יום גדוש מאוד יחסית, התחלתי לתקתק ארוחת צהריים,
ותוך כדי בישול הבנתי כמה הרבה פעמים, רק היום, רק הבוקר, מאז שקמתי, כמה הרבה פעמים עברו לי בראש מחשבות שהגיעו לשם דרכה. כמה הרבה פעולות שעשיתי רק הבוקר, עוצבו באופן כלשהו על ידי מי שהיא היתה. עד כמה ההשפעה שלה על חיי גורפת ועמוקה. איזו אמא היא היתה בשבילי. בהמון מובנים, כל מה שלא עשיתי בהשראת אמא שלי, עשיתי בהשראתה. ועם כל הכבוד לאמא הנפלאה שלי, זה כמעט הכל.
<כן, זה לא שחייתי אי פעם כמו בשמת (לא חינוך ביתי, לא שיאנית הנקה), זה לא שהחיים שלי מדגימים איכשהו את העצות של בשמת (את התחתית של הכיור שלי לא תראו בשום שעה, הולכת לישון בשעות שהיה עדיף לקום בהן). אבל היא אחת המורות הגדולות שלי אם לא ה, ואני רוצה לראות בעצמי תלמידה שלה, ותלמידה טובה. זה הדבר: להחזיק את עצמי, את ביתי, משפחתי, כמו שאני רואה לנכון, ולדעת למה, באמת לדעת, ולא להתנצל, אף לא לשנייה. זה מבחינתי אחד הדברים הבסיסיים שעושים אותי מי שאני. וזה מבחינתי של בשמת.>
וככה המשכתי את היום, בין גלים של בכי. אני מתורגלת באֵבל, אֲבל זה היה לי סוער. בצהריים היתה לי נסיעה, יחסית נדירה בתקופה הזאת, והזדמנות קצת לשבת באוטו לבד עם עצמי. והרגשתי אותה. את הנוכחות שלה. נתתי לדמעות לרדת. הצלחתי רק לומר שאני אוהבת נורא. והמשכתי לנהוג בשתיקה ולספוג את גודל ההחמצה.
וכשחזרתי אחר כך הביתה, בפנייה לכיוון היישוב שלי יש טרמפיאדה (שהיתה במקרה ריקה) ואחריה עלייה תלולה. אני כבר מתחילה להאיץ כדי להביא את הגיר האוטומטי לשלישי לפני שתשתטח לי העקומה, ורק בגלל התנועה של היד היא נתפסה לי בזווית העין - צעירה בחיג'אב, עם חבילת פיתות ביד, מנופפת בכעס לעבר מכונית מתרחקת.
כבר עברתי אותה בכמה עשרות מטרים והכביש חד מסלולי עם שוליים צרים, אבל לא יכולתי פשוט. זה היה לי יותר מדי. אותתי ימינה, נצמדתי לשול וחיכיתי. לקח לה איזה חצי דקה לטפס את זה. לקחתי אותה לכניסה לכפר הקרוב, לבקשתה. ישבה מאחורה, ובדרך התחילה לדבר אתי, ערבית. הבנתי שהיא לא יודעת הרבה עברית. היא היתה כל כך חמודה. וכל כך התרגשה שעצרתי לה. היא אמרה לי (איפה בשמת שתתקן לי את התעתיק) "אינתי חמודה קווייס קווייס". אינתי חמודה, אמרתי לה. פתאום היא אומרת לי, "אנא מן ג'נין".
ועלה בי כזה גל של רגש, שאני עד עכשיו לא יודעת לתמלל ולשיים בדיוק מה היה בו, אבל מה שבטוח שהיה בו כל כך הרבה צער וכאב. ואהבה.
סובבתי את המבט אליה, שתינו ככה עם המסכות המטופשות על הסנטר ועיניים נוצצות.
נתתי לה יד. וככה המשכתי לנסוע עוד קילומטר שניים כשאנחנו מחזיקות ידיים חמות ומחליפות מילות אהבה בערבית.
אחרי שהורדתי אותה והמשכתי לנסוע עלה בי כזה בכי עצום. שאגה של בכי. ותפילה נוקבת. שאני לא יכולה כמובן לשחזר.
וזה היה לגמרי קשור מבחינתי לאבדן של בשמת.
גם העצירה שלי בפני אשה זרה במצוקה, נעשתה איכשהו בהשפעת האבדן של בשמת.
וזה מתחבר לכך שבאופן כלשהו אני מרגישה, שבנוסף לאבדן שלה כאמא למשפחתה, ובנוסף לאבדן שלנו, תלמידותיה ובנותיה הרוחניות כאן באתר ובכל מקום שבו פעלה,
זה אבדן עצום של אמא לעולם, לנשות העולם, לילדי העולם. בלי שהם יודעים.
ההשפעה שלה היתה עד כדי כך גדולה.
ומול המחשבה הזאת קמה בי מחשבה אחרת,
שהעצב שלי הוא לגמרי רק עלינו. עלי
על כל מי שזכתה וזכה להכיר אותה
ועל כל נשות העולם שאיבדו אמא רוחנית גדולה, עצומה, וכל ילדי העולם, וכל העולם.
עליה אין לי עצב.
אני כמעט שמחה בשבילה.
אני יודעת איפשהו עמוק בפנים שאת מה שהיה לה לתת כאן, בעולם הזה, בגוף הזה, היא נתנה, אוהו, מעל ומעבר, וסיימה. עם כל התכניות והשאיפות שבוודאי היו לה, עובדה. היא סיימה. איך כתבה? הכל בתואם.
ואת כל היופי והעומק והיסודיות והנתינה והאהבה אהבה אהבה אהבה אמתית שהיתה בה, היא ממשיכה לתת, ממקום אחר. שממנו היא יכולה להשפיע מעתה והלאה, עוד הרבה הרבה יותר (צדיקים במותם וגו').
ואת התשובות לכל מה שכבר מזמן רציתי לשאול אותה וחיכיתי שהיא תרגיש יותר טוב, ולכל מה שאני עוד ועוד רק רוצה לשאול אותה יותר ככל שהעולם צועד לפסים הזויים, אני כבר אצטרך לברר בעצמי על ידי כך שאחיה כמו שהיא לימדה אותי.
יהי זכרה ברוך
(תודה ל{{}}
דו כיפת שעודדה אותי לכתוב)
ביום חמישי בבוקר הבשורה הזאת נחתה עלי כמו בוקס בלב,
הבנתי שכל החודשיים האחרונים היתה לי באחורי הראש מחשבה שלא נתתי לעצמי לבטא: רק שהקורונה תעבור ובשמת לא. והנה.
וקמתי בכוח מהמחשב והמשכתי את ענייני הבוקר, היה לי יום גדוש מאוד יחסית, התחלתי לתקתק ארוחת צהריים,
ותוך כדי בישול הבנתי כמה הרבה פעמים, רק היום, רק הבוקר, מאז שקמתי, כמה הרבה פעמים עברו לי בראש מחשבות שהגיעו לשם דרכה. כמה הרבה פעולות שעשיתי רק הבוקר, עוצבו באופן כלשהו על ידי מי שהיא היתה. עד כמה ההשפעה שלה על חיי גורפת ועמוקה. איזו אמא היא היתה בשבילי. בהמון מובנים, כל מה שלא עשיתי בהשראת אמא שלי, עשיתי בהשראתה. ועם כל הכבוד לאמא הנפלאה שלי, זה כמעט הכל.
<כן, זה לא שחייתי אי פעם כמו בשמת (לא חינוך ביתי, לא שיאנית הנקה), זה לא שהחיים שלי מדגימים איכשהו את העצות של בשמת (את התחתית של הכיור שלי לא תראו בשום שעה, הולכת לישון בשעות שהיה עדיף לקום בהן). אבל היא אחת המורות הגדולות שלי אם לא ה, ואני רוצה לראות בעצמי תלמידה שלה, ותלמידה טובה. זה הדבר: להחזיק את עצמי, את ביתי, משפחתי, כמו שאני רואה לנכון, ולדעת למה, באמת לדעת, ולא להתנצל, אף לא לשנייה. זה מבחינתי אחד הדברים הבסיסיים שעושים אותי מי שאני. וזה מבחינתי של בשמת.>
וככה המשכתי את היום, בין גלים של בכי. אני מתורגלת באֵבל, אֲבל זה היה לי סוער. בצהריים היתה לי נסיעה, יחסית נדירה בתקופה הזאת, והזדמנות קצת לשבת באוטו לבד עם עצמי. והרגשתי אותה. את הנוכחות שלה. נתתי לדמעות לרדת. הצלחתי רק לומר שאני אוהבת נורא. והמשכתי לנהוג בשתיקה ולספוג את גודל ההחמצה.
וכשחזרתי אחר כך הביתה, בפנייה לכיוון היישוב שלי יש טרמפיאדה (שהיתה במקרה ריקה) ואחריה עלייה תלולה. אני כבר מתחילה להאיץ כדי להביא את הגיר האוטומטי לשלישי לפני שתשתטח לי העקומה, ורק בגלל התנועה של היד היא נתפסה לי בזווית העין - צעירה בחיג'אב, עם חבילת פיתות ביד, מנופפת בכעס לעבר מכונית מתרחקת.
כבר עברתי אותה בכמה עשרות מטרים והכביש חד מסלולי עם שוליים צרים, אבל לא יכולתי פשוט. זה היה לי יותר מדי. אותתי ימינה, נצמדתי לשול וחיכיתי. לקח לה איזה חצי דקה לטפס את זה. לקחתי אותה לכניסה לכפר הקרוב, לבקשתה. ישבה מאחורה, ובדרך התחילה לדבר אתי, ערבית. הבנתי שהיא לא יודעת הרבה עברית. היא היתה כל כך חמודה. וכל כך התרגשה שעצרתי לה. היא אמרה לי (איפה בשמת שתתקן לי את התעתיק) "אינתי חמודה קווייס קווייס". אינתי חמודה, אמרתי לה. פתאום היא אומרת לי, "אנא מן ג'נין".
ועלה בי כזה גל של רגש, שאני עד עכשיו לא יודעת לתמלל ולשיים בדיוק מה היה בו, אבל מה שבטוח שהיה בו כל כך הרבה צער וכאב. ואהבה.
סובבתי את המבט אליה, שתינו ככה עם המסכות המטופשות על הסנטר ועיניים נוצצות.
נתתי לה יד. וככה המשכתי לנסוע עוד קילומטר שניים כשאנחנו מחזיקות ידיים חמות ומחליפות מילות אהבה בערבית.
אחרי שהורדתי אותה והמשכתי לנסוע עלה בי כזה בכי עצום. שאגה של בכי. ותפילה נוקבת. שאני לא יכולה כמובן לשחזר.
וזה היה לגמרי קשור מבחינתי לאבדן של בשמת.
גם העצירה שלי בפני אשה זרה במצוקה, נעשתה איכשהו בהשפעת האבדן של בשמת.
וזה מתחבר לכך שבאופן כלשהו אני מרגישה, שבנוסף לאבדן שלה כאמא למשפחתה, ובנוסף לאבדן שלנו, תלמידותיה ובנותיה הרוחניות כאן באתר ובכל מקום שבו פעלה,
זה אבדן עצום של אמא לעולם, לנשות העולם, לילדי העולם. בלי שהם יודעים.
ההשפעה שלה היתה עד כדי כך גדולה.
ומול המחשבה הזאת קמה בי מחשבה אחרת,
שהעצב שלי הוא לגמרי רק עלינו. עלי
על כל מי שזכתה וזכה להכיר אותה
ועל כל נשות העולם שאיבדו אמא רוחנית גדולה, עצומה, וכל ילדי העולם, וכל העולם.
עליה אין לי עצב.
אני כמעט שמחה בשבילה.
אני יודעת איפשהו עמוק בפנים שאת מה שהיה לה לתת כאן, בעולם הזה, בגוף הזה, היא נתנה, אוהו, מעל ומעבר, וסיימה. עם כל התכניות והשאיפות שבוודאי היו לה, עובדה. היא סיימה. איך כתבה? הכל בתואם.
ואת כל היופי והעומק והיסודיות והנתינה והאהבה אהבה אהבה אהבה אמתית שהיתה בה, היא ממשיכה לתת, ממקום אחר. שממנו היא יכולה להשפיע מעתה והלאה, עוד הרבה הרבה יותר (צדיקים במותם וגו').
ואת התשובות לכל מה שכבר מזמן רציתי לשאול אותה וחיכיתי שהיא תרגיש יותר טוב, ולכל מה שאני עוד ועוד רק רוצה לשאול אותה יותר ככל שהעולם צועד לפסים הזויים, אני כבר אצטרך לברר בעצמי על ידי כך שאחיה כמו שהיא לימדה אותי.
יהי זכרה ברוך
(תודה ל{{}}[po]דו כיפת[/po] שעודדה אותי לכתוב)