על ידי תמרוש_רוש » 06 פברואר 2013, 15:27
הפסיכולוג אומר שתיאורטית מגיל 3 ילדים מוכנים לפרידה מהאם.
מפאת כבוד הפסיכולוג אני לא כותבת "חה חה".
אופס, כן כתבתי...
תשמעי, אין פרידה כזאת כפרידה אחרת. אני מוכנה להאמין לו שילד בן שלוש עשוי להיות מוכן לפרידה מהאם, כאשר הפרידה נעשית בקונטקסט מוכר
למשל, כשבא מישהו (אבא, בייביסיטר) ונמצא עם הילד בביתו שלו.
טיפה פחות מזה, כאשר הילד הולך למקום מסוים, לא רחוק מדי מהבית, נניח סוג כלשהו של גן, או הבית של הבנאדם, וכל הפרמטרים האחרים (סביבה, שפה, אוכל, טלויזיה, ארכיטקטורה...) די דומים, ויש קונטקסט מוכר שאפשר להיתלות בו, ויש רציפות של החווייה.
אבל בחו"ל???
לי יש ניסיון מסוים: אני גרה באוסטרליה. לפני זמן מה באתי לישראל לביקור משפחה עם הילד שלי, שאז היה בן שלוש.
עכשיו, זו המשפחה שלו. והם אוהבים אותו ונשפכים עליו שחבל על הזמן, וכן היינו מדברים בסקייפ, אך הפגישה הקודמת שלו אתם היתה בערך שנתיים קודם.
ואיך שהוא נצמד אלי - חבל לך על הזמן. אני מדברת אתך על להשתחל לתוך החולצה שלי לצורך קרבה ובטחון, לפחות פעמיים-שלוש ביום. לכמה דקות כל פעם.
לא רק זה, הוא גם הפסיק לשלושה שבועות לאכול כל דבר שהוא, חוץ מגרנולה.
גרנולה גרנולה וגרנולה, שלוש פעמים ביום.
לא התרגשתי. כל הסביבה הלא-מוכרת, אנשים, ריחות, הכל.
(ודווקא שפה לא היתה אישיו, כי עברית היא שפת האם והאב והשפה היחידה שמדוברת בבית)
אז לא הפליא אותי בכלל שהוא נדבק לשני דברים שנתנו לו איזושהי תחושה של יציבות: אמא וגרנולה.
בקיצור, על סמך הניסיון הזה, נראה לי מופרך שילד היפותטי כלשהו בן שלוש יוכל להיפרד מאמא שלו ולהסתמך רק על הגרנולה... בעודו מנסה להתמודד בהצלחה עם סביבה זרה, בית זר, שפה זרה, אדם לא-זר-אבל-לא-מספיק-מוכר. הרי עד גיל שלוש, וקצת אחר כך, הזכרון עובד אחרת, תחושת ההמשכיות הרבה יותר תלויה ביומיומיות, ולא לראות מישהו לכמה שבועות או חודשים זה די נצח, ואחר כך - כל פעם אחר כך - צריך היכרות מחדש.
אז להישאר לבד עם אדם לא-מספיק-מוכר בקונטקסט זר? נראה לי כמו דרישה גבוהה, גבוהה מדי.
ועוד מניסיון: הביקור האחרון שלנו בארץ, בגיל ארבע וחצי, נראה אחרת לגמרי והרגיש אחרת לגמרי. והילד היה אחרת לגמרי: הוא זכר המון דברים מהביקור של גיל שלוש, זכר את הבתים של הסבים (מה שנתן לו תחושת בטחון ונינוחות), היה פתוח ושמח לפגוש אנשים חדשים ולבלות עם קרובי המשפחה, כל הביקור היה הרבה פחות מתיש בשבילו, הכל היה נהדר... ועדיין - ראיתי כמה קשה לו לפנות ישירות להורים שלי או של בעלי, לבקש מהם עזרה כשהוא צריך, אפילו בדברים קטנים, ובטח ובטח לפנות אליהם כדי לספק צרכים רגשיים.
הדברים האלה נבנים לאט...
השבוע הצלחתי לארגן כמה מפגשים עם בייביסיטריות איטלקיות וזה הולך יופי.
זה נשמע לי כמו צעד חיובי, וחשוב, ומשמעותי, ולעניות דעתי הבלתי קובעת שווה להשקיע בכיוון הזה הרבה יותר מאשר... בכמה וכמה דברים אחרים.
(אני לא מומחית גדולה, אבל אם היית דוחקת אותי לפינה, הייתי מהמרת שקשר רציף עם בייביסיטר חביבה ודוברת אילטקית עשוי לעזור לו להתקשר לאבא שלו באיטלקית, ולהיות מסוגל בעתיד להישאר לבד עם אביו באיטליה, הרבה יותר משניים-שלושה ביקורים, בהפרש של כמה חודשים זה מזה, ושמתרחשים לפני גיל 3-4).
(ילדים צעירים לומדים שפה דרך קשר עם אנשים משמעותיים שדוברים את השפה באופן נינוח וקולח, רצוי כשפת אם. להקריא ספרים, לראות סרטים או לפטפט אתו בעצמך מדי פעם, זה השלמות, זה בונוס, זה רחוק מלהיות הדבר האמיתי).
[u]הפסיכולוג אומר שתיאורטית מגיל 3 ילדים מוכנים לפרידה מהאם.[/u]
מפאת כבוד הפסיכולוג אני לא כותבת "חה חה".
אופס, כן כתבתי...
תשמעי, אין פרידה כזאת כפרידה אחרת. אני מוכנה להאמין לו שילד בן שלוש עשוי להיות מוכן לפרידה מהאם, [b]כאשר הפרידה נעשית בקונטקסט מוכר[/b]
למשל, כשבא מישהו (אבא, בייביסיטר) ונמצא עם הילד בביתו שלו.
טיפה פחות מזה, כאשר הילד הולך למקום מסוים, לא רחוק מדי מהבית, נניח סוג כלשהו של גן, או הבית של הבנאדם, וכל הפרמטרים האחרים (סביבה, שפה, אוכל, טלויזיה, ארכיטקטורה...) די דומים, ויש קונטקסט מוכר שאפשר להיתלות בו, ויש רציפות של החווייה.
אבל בחו"ל???
לי יש ניסיון מסוים: אני גרה באוסטרליה. לפני זמן מה באתי לישראל לביקור משפחה עם הילד שלי, שאז היה בן שלוש.
עכשיו, זו המשפחה שלו. והם אוהבים אותו ונשפכים עליו שחבל על הזמן, וכן היינו מדברים בסקייפ, אך הפגישה הקודמת שלו אתם היתה בערך שנתיים קודם.
ואיך שהוא נצמד אלי - חבל לך על הזמן. אני מדברת אתך על להשתחל לתוך החולצה שלי לצורך קרבה ובטחון, לפחות פעמיים-שלוש ביום. לכמה דקות כל פעם.
לא רק זה, הוא גם הפסיק לשלושה שבועות לאכול כל דבר שהוא, חוץ מגרנולה.
גרנולה גרנולה וגרנולה, שלוש פעמים ביום.
לא התרגשתי. כל הסביבה הלא-מוכרת, אנשים, ריחות, הכל.
(ודווקא שפה לא היתה אישיו, כי עברית היא שפת האם והאב והשפה היחידה שמדוברת בבית)
אז לא הפליא אותי בכלל שהוא נדבק לשני דברים שנתנו לו איזושהי תחושה של יציבות: אמא וגרנולה.
בקיצור, על סמך הניסיון הזה, נראה לי מופרך שילד היפותטי כלשהו בן שלוש יוכל להיפרד מאמא שלו ולהסתמך רק על הגרנולה... [b]בעודו[/b] מנסה להתמודד בהצלחה עם סביבה זרה, בית זר, שפה זרה, אדם לא-זר-אבל-לא-מספיק-מוכר. הרי עד גיל שלוש, וקצת אחר כך, הזכרון עובד אחרת, תחושת ההמשכיות הרבה יותר תלויה ביומיומיות, ולא לראות מישהו לכמה שבועות או חודשים זה די נצח, ואחר כך - כל פעם אחר כך - צריך היכרות מחדש.
אז להישאר לבד עם אדם לא-מספיק-מוכר בקונטקסט זר? נראה לי כמו דרישה גבוהה, גבוהה מדי.
ועוד מניסיון: הביקור האחרון שלנו בארץ, בגיל ארבע וחצי, נראה אחרת לגמרי והרגיש אחרת לגמרי. והילד היה אחרת לגמרי: הוא זכר המון דברים מהביקור של גיל שלוש, זכר את הבתים של הסבים (מה שנתן לו תחושת בטחון ונינוחות), היה פתוח ושמח לפגוש אנשים חדשים ולבלות עם קרובי המשפחה, כל הביקור היה הרבה פחות מתיש בשבילו, הכל היה נהדר... ועדיין - ראיתי כמה קשה לו לפנות ישירות להורים שלי או של בעלי, לבקש מהם עזרה כשהוא צריך, אפילו בדברים קטנים, ובטח ובטח לפנות אליהם כדי לספק צרכים רגשיים.
הדברים האלה נבנים לאט...
[u]השבוע הצלחתי לארגן כמה מפגשים עם בייביסיטריות איטלקיות וזה הולך יופי.[/u]
[b]זה[/b] נשמע לי כמו צעד חיובי, וחשוב, ומשמעותי, ולעניות דעתי הבלתי קובעת שווה להשקיע בכיוון הזה הרבה יותר מאשר... בכמה וכמה דברים אחרים.
(אני לא מומחית גדולה, אבל אם היית דוחקת אותי לפינה, הייתי מהמרת שקשר רציף עם בייביסיטר חביבה ודוברת אילטקית עשוי לעזור לו להתקשר לאבא שלו באיטלקית, ולהיות מסוגל בעתיד להישאר לבד עם אביו באיטליה, הרבה יותר משניים-שלושה ביקורים, בהפרש של כמה חודשים זה מזה, ושמתרחשים לפני גיל 3-4).
(ילדים צעירים לומדים שפה דרך קשר עם אנשים משמעותיים שדוברים את השפה באופן נינוח וקולח, רצוי כשפת אם. להקריא ספרים, לראות סרטים או לפטפט אתו בעצמך מדי פעם, זה השלמות, זה בונוס, זה רחוק מלהיות הדבר האמיתי).