לא, כניראה שלא אכפת לי ב-כלל.
אני טיפוס רע ונורא. ואני חושב שאת פויה.
עכשיו משסגרנו את הפינה הזאת של ההתקפה האישית נעבור הלאה!
בואי נדמיין לעצמנו.
ננסה לבודד - לצורך הבהרת הנקודה - זוג עצמאים שמגדל ילד.
אדגיש: הוא לא בעל מתעלל. כואב בוודאי להיות במקום בו זאת ברירת המחדל שלך - בעל מתעלל. אולי מחוויה אישית, לא יודע, אבל אני יוצא מההנחה שהאדם הממוצע, עם ציצי או עם אשכים, אינו רע או מבקש להרע. בנזוג, בתזוג, משליך כמו אדיוט וכמו רובנו, את תלאותיו ומכשלותיו על מי שקרוב אליו.
הוא מרוויח שכר ממוצע או קצת פחות, גם היא.
נפרדים.
ובהמשך, לפי הדוגמא דלעיל, נניח שהם מגיעים להסכם המחולט בבית המשפט לעניני משפחה שמבטא את רצונם לחלוק שווה בשווה בגידול הילד.
השקיה, דישון, קילטור עונתי. כל הכרוך במיזם.
[גילוי נאות: אני מוזג כוס שלישית של הלבן היבש של סגל. מי שלא ניסה את הקברנה עם המדבקה החדשה השנה - לרוץ! 30 ש"ח ליין של 60 ש"ח בקלות!]
היא מתחזקת בית, כולל הכל. אל תציקו.
הוא מתחזק כנ"ל.
נזכיר: הוא לא רשע. הוא כועס עליה לפחות כמו שהיא כועסת עליו.
בזמן המחזור הכעס שלה יותר מרשים, אני מודה, אבל ככלל גם הוא מרגיש מאד צודק, פגוע, דפוק, מרומה וכו' וכו'.
נבריג:
הוא חולק חצי בחצי את זמן שהות הילד עם הפרודתו.
יודע כמוה שהוא הרביץ לילד אחר בגן, ששונא להפסיד בטאקי, מה הוא אוהב בכריך.
הילד לא
מבקר אצלו, הוא חי איתו כמו שחי עם אמא.
אבל מה?
החוק קובע שהוא ישלם לאמא סכום מינימלי, לרוב בתוספת סכום לדיור ועוד כהנה וכהנה.
כספים שלא קשורים לעובדות המובאות במקרה המתואר, אלא למציאות תנ"כית בה האשה הינה רכוש הבעל.
במציאות ההיא האישה, כשור ועז, פרנסתה על הבעל. היא לא עצמאית, לא יכולה לפרנס, כמוהו.
מטופלת בילדים? גם הוא.
אני רוצה להזכיר את העובדה הכלכלית הפשוטה:
שני הורים, מתחזקים בית על משכנתאתו וחשבונותיו, ילד ואת עצמם, צריכים להסתדר עם לתחזק שני בתים.
והגבר אמור להיות אחראי לתחזק כלכלית את בית האישה - מדוע, אם הוא חולק איתה חצי בחצי את גידול הילד?
אין שום צידוק. רק בחירה סלקטיבית בעיוורון מרצון למצוקת האב ובתלות האישה בגבר.
כותבת עו"ד רות דיין על "מקרי רציחת ילדים ע
י האב - אלה הם מקרי ההיי-פאבליסיטי לצערנו - והיא מדגישה את סוגיית המשמורת אבל ראוי לקשור בנוסף לזאת גם את המצוקה הכלכלית הבלתי אפשרית. המערכת החוקתית פועלת כאילו על האב לפתור את מצוקת האם בעוד צרכיו ומצבו אינם קיימים.
צוויל
לא, כניראה שלא אכפת לי ב-כלל.
אני טיפוס רע ונורא. ואני חושב שאת פויה.
עכשיו משסגרנו את הפינה הזאת של ההתקפה האישית נעבור הלאה!
בואי נדמיין לעצמנו.
ננסה לבודד - לצורך הבהרת הנקודה - זוג עצמאים שמגדל ילד.
אדגיש: הוא לא בעל מתעלל. כואב בוודאי להיות במקום בו זאת ברירת המחדל שלך - בעל מתעלל. אולי מחוויה אישית, לא יודע, אבל אני יוצא מההנחה שהאדם הממוצע, עם ציצי או עם אשכים, אינו רע או מבקש להרע. בנזוג, בתזוג, משליך כמו אדיוט וכמו רובנו, את תלאותיו ומכשלותיו על מי שקרוב אליו.
הוא מרוויח שכר ממוצע או קצת פחות, גם היא.
נפרדים.
ובהמשך, לפי הדוגמא דלעיל, נניח שהם מגיעים להסכם המחולט בבית המשפט לעניני משפחה שמבטא את רצונם לחלוק שווה בשווה בגידול הילד.
השקיה, דישון, קילטור עונתי. כל הכרוך במיזם.
[גילוי נאות: אני מוזג כוס שלישית של הלבן היבש של סגל. מי שלא ניסה את הקברנה עם המדבקה החדשה השנה - לרוץ! 30 ש"ח ליין של 60 ש"ח בקלות!]
היא מתחזקת בית, כולל הכל. אל תציקו.
הוא מתחזק כנ"ל.
נזכיר: הוא לא רשע. הוא כועס עליה לפחות כמו שהיא כועסת עליו.
בזמן המחזור הכעס שלה יותר מרשים, אני מודה, אבל ככלל גם הוא מרגיש מאד צודק, פגוע, דפוק, מרומה וכו' וכו'.
נבריג:
הוא חולק חצי בחצי את זמן שהות הילד עם הפרודתו.
יודע כמוה שהוא הרביץ לילד אחר בגן, ששונא להפסיד בטאקי, מה הוא אוהב בכריך.
הילד לא [b]מבקר[/b] אצלו, הוא חי איתו כמו שחי עם אמא.
אבל מה?
החוק קובע שהוא ישלם לאמא סכום מינימלי, לרוב בתוספת סכום לדיור ועוד כהנה וכהנה.
כספים שלא קשורים לעובדות המובאות במקרה המתואר, אלא למציאות תנ"כית בה האשה הינה רכוש הבעל.
במציאות ההיא האישה, כשור ועז, פרנסתה על הבעל. היא לא עצמאית, לא יכולה לפרנס, כמוהו.
מטופלת בילדים? גם הוא.
אני רוצה להזכיר את העובדה הכלכלית הפשוטה:
שני הורים, מתחזקים בית על משכנתאתו וחשבונותיו, ילד ואת עצמם, צריכים להסתדר עם לתחזק שני בתים.
והגבר אמור להיות אחראי לתחזק כלכלית את בית האישה - מדוע, אם הוא חולק איתה חצי בחצי את גידול הילד?
אין שום צידוק. רק בחירה סלקטיבית בעיוורון מרצון למצוקת האב ובתלות האישה בגבר.
כותבת עו"ד רות דיין על "מקרי רציחת ילדים ע[url=http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000880302]י האב[/url] - אלה הם מקרי ההיי-פאבליסיטי לצערנו - והיא מדגישה את סוגיית המשמורת אבל ראוי לקשור בנוסף לזאת גם את המצוקה הכלכלית הבלתי אפשרית. המערכת החוקתית פועלת כאילו על האב לפתור את מצוקת האם בעוד צרכיו ומצבו אינם קיימים.
צוויל