על ידי גברת_האריס* » 03 מאי 2007, 22:06
אוי.
במילה אחת אני מניחה לכאב לשטוף את המחשבות לביוב המחשבות, שם יתערבלו עם כל החרא האנושי ויצופו על פני הים עד שיהפכו לזבל אורגני או יותר מכך, לקומפוסט.
אני מרגישה בדידות, ורק הזוגיות הינה העוגן, ובין העוגן שנמצא רוב היום בעבודה ובין הספינה שאני בה, שט ים שלם של גלים, אנשים, נשים, ואני- נוגעת לא נוגעת, מתקרחבת- נמשכת כמו פרפר לילה לנר מרצד ונכווית.
מילאתי את גני בפרחים, שמלת פרחים פרחי קיץ רקמתי, אך אני לבדי.
התאהבתי בחברה חדשה, חגגתי רקדתי מאושר, והנה היתה זו התאהבות שנמוגה לתוך אמת אחרת. אני רוצה חברה, חברת נפש, כזו שתסכים להאמין בעצמה כפי שהיא מאמינה בי וההפך.
לפעמים אני מוצאת לי חברות שטוחה, כמו דמות שטוחה, אשה ריקה מתוכן ומלאה מעשים חסרי תוכן. כמו לצאת לפאבים עם ח'ברה.
שהייתי בת 17 יצאתי עם הח'ברה של החבר הבנזונה וכל יום שישי היינו רבים אם נצא עם הח'ברה (הוא) או רק אנחנו (אני). וכל יום שישי הוא ניצח (במכות) ויצאנו עם הח'ברה שלו וסיימנו הלומי אלכוהול ואני עם דמעות בעיניים ובגוף ובמיוחד בנרתיק.
אז ח'ברה זו ערימה של אנשים שאין להם על מה לדבר אז הם עושים כלום ביחד, אם אפשר גם קצת מזיינים והכל בסדר העיקר שמצליחים להעביר תזמן ולבלות.
ואני לא מחפשת ח'ברה, כמו שנגה שפרון אמרה פעם, מי צריך ח'ברה, צריך חברים.
ואיפושהו קיוויתי שכאן, במקום הקטן שבו אני נמצאת, אמצא לי נפש תאומה נשית, כוח נשי.
אני מתחברת בקלות אבל לא שומרת, לא שומרת על החיבורים לא יודעת להחזיק, כמו להחזיק מים בכף היד שלי כשהיא סגורה לאגרוף מפחד העלבון והבדידות.
ומתוך המחשבות פגשתי את החברה לשעבר מההתאהבות בגינה הציבורית, ואני יודעת בלב שלי שאני לא אוהבת אותה כמו שאהבתי ושהיא כבר לא אוהבת אותי ושככה הכי טוב לשתינו שנשקיע את הבדידות בזוגיות שזה הכי חשוב כאן במקומות הקטנים האלו, המשפחה זה הכי חשוב.
אז אמרתי לה יפה שלום אבל הלב שלי היה עצוב והפנים שלי קלטו כמו שאפשר לראות שגם החיוך שלה מאולץ ואפילו הילדים שלי לא שמחו שהיא באה והילד שלה לא שמח שאני באתי אפילו שלפני חודש כשהכול היה בסדר הם היו ישר מתחילים לדבר על טרקטורים ולעשות וום וום ביחד.
והבן זוג שלה היה יותר שמח ממה שהוא היה כשהיינו קרובות. הכל לטובה, זה כמעט נגמר ביניהם כשהייתי שם, היא אשה של אהבה גדולה אחת והייתי כמו אבן באמצע הקשר שלהם. אני עם הבנים שלי והאהוב שלי והחלומות שלי, והם עם שלהם, וכשהכול התחיל להתערבב פתאום הרגשנו שתינו איך האהבה של שתינו זו לזו היא הכי גדולה בעולם והיה ברור שכמו שהיא שם ככה מחר היא תיעלם, למען המשפחה, למען הילדים.
כשאני כותבת אני מבינה כמה אני עדיין אוהבת וכמה אני נעלבת וכמה אני גם שמחה בשבילה, בשבילו , בשביל המשפחה שלהם.
ואולי עכשיו ניהיה חכמות מספיק בשביל להיות חברות אבל לא בטירוף של אהבה אלא במין שלווה כזו, יציבות, כמו סלע באמצע הים שאפשר לשחות עד אליו, לעצור קצת, לקחת אוויר ולצלול שוב לחיים האמיתיים.
אוי.
במילה אחת אני מניחה לכאב לשטוף את המחשבות לביוב המחשבות, שם יתערבלו עם כל החרא האנושי ויצופו על פני הים עד שיהפכו לזבל אורגני או יותר מכך, לקומפוסט.
אני מרגישה בדידות, ורק הזוגיות הינה העוגן, ובין העוגן שנמצא רוב היום בעבודה ובין הספינה שאני בה, שט ים שלם של גלים, אנשים, נשים, ואני- נוגעת לא נוגעת, מתקרחבת- נמשכת כמו פרפר לילה לנר מרצד ונכווית.
מילאתי את גני בפרחים, שמלת פרחים פרחי קיץ רקמתי, אך אני לבדי.
התאהבתי בחברה חדשה, חגגתי רקדתי מאושר, והנה היתה זו התאהבות שנמוגה לתוך אמת אחרת. אני רוצה חברה, חברת נפש, כזו שתסכים להאמין בעצמה כפי שהיא מאמינה בי וההפך.
לפעמים אני מוצאת לי חברות שטוחה, כמו דמות שטוחה, אשה ריקה מתוכן ומלאה מעשים חסרי תוכן. כמו לצאת לפאבים עם ח'ברה.
שהייתי בת 17 יצאתי עם הח'ברה של החבר הבנזונה וכל יום שישי היינו רבים אם נצא עם הח'ברה (הוא) או רק אנחנו (אני). וכל יום שישי הוא ניצח (במכות) ויצאנו עם הח'ברה שלו וסיימנו הלומי אלכוהול ואני עם דמעות בעיניים ובגוף ובמיוחד בנרתיק.
אז ח'ברה זו ערימה של אנשים שאין להם על מה לדבר אז הם עושים כלום ביחד, אם אפשר גם קצת מזיינים והכל בסדר העיקר שמצליחים להעביר תזמן ולבלות.
ואני לא מחפשת ח'ברה, כמו שנגה שפרון אמרה פעם, מי צריך ח'ברה, צריך חברים.
ואיפושהו קיוויתי שכאן, במקום הקטן שבו אני נמצאת, אמצא לי נפש תאומה נשית, כוח נשי.
אני מתחברת בקלות אבל לא שומרת, לא שומרת על החיבורים לא יודעת להחזיק, כמו להחזיק מים בכף היד שלי כשהיא סגורה לאגרוף מפחד העלבון והבדידות.
ומתוך המחשבות פגשתי את החברה לשעבר מההתאהבות בגינה הציבורית, ואני יודעת בלב שלי שאני לא אוהבת אותה כמו שאהבתי ושהיא כבר לא אוהבת אותי ושככה הכי טוב לשתינו שנשקיע את הבדידות בזוגיות שזה הכי חשוב כאן במקומות הקטנים האלו, המשפחה זה הכי חשוב.
אז אמרתי לה יפה שלום אבל הלב שלי היה עצוב והפנים שלי קלטו כמו שאפשר לראות שגם החיוך שלה מאולץ ואפילו הילדים שלי לא שמחו שהיא באה והילד שלה לא שמח שאני באתי אפילו שלפני חודש כשהכול היה בסדר הם היו ישר מתחילים לדבר על טרקטורים ולעשות וום וום ביחד.
והבן זוג שלה היה יותר שמח ממה שהוא היה כשהיינו קרובות. הכל לטובה, זה כמעט נגמר ביניהם כשהייתי שם, היא אשה של אהבה גדולה אחת והייתי כמו אבן באמצע הקשר שלהם. אני עם הבנים שלי והאהוב שלי והחלומות שלי, והם עם שלהם, וכשהכול התחיל להתערבב פתאום הרגשנו שתינו איך האהבה של שתינו זו לזו היא הכי גדולה בעולם והיה ברור שכמו שהיא שם ככה מחר היא תיעלם, למען המשפחה, למען הילדים.
כשאני כותבת אני מבינה כמה אני עדיין אוהבת וכמה אני נעלבת וכמה אני גם שמחה בשבילה, בשבילו , בשביל המשפחה שלהם.
ואולי עכשיו ניהיה חכמות מספיק בשביל להיות חברות אבל לא בטירוף של אהבה אלא במין שלווה כזו, יציבות, כמו סלע באמצע הים שאפשר לשחות עד אליו, לעצור קצת, לקחת אוויר ולצלול שוב לחיים האמיתיים.
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.