[u]אני מאוד נעלבת[/u]
אוסיף לדברי [po]תמרוש רוש[/po], שממש אין צורך להיעלב. הוא לא מבטל את מעמדך כאמא. הוא פשוט לא מבין ש"אמא" זה לא שם אלא יחס.
הילדים שלי עברו גם פאזה שבה התחילו לקרוא לסבתא שלהם "אמא" כי [b]אני[/b] קראתי לה "אמא". כשהיו קטנים, הם לא הבינו שבשבילם היא סבתא אבל בשבילי היא אמא. זה אותו המנגנון.

לתת לו. הוא מנסה ללמוד, והוא מחקה את הדיבור של אנשים אחרים, שזו דרך לגיטימית ללמוד לדבר. את יכולה להתייחס לעצמך כאל "אמא" כשאת מדברת אתו, ולתת לו להבין עם הזמן מי קורא למי מתי ואיך. בעיני זה קצת דומה לפעוט שקורא לעצמו "אתה" ולך "אני".

(שני חברים טובים שלי תמיד קראו להורים שלהם גם בשם וגם בכינוי, למשל "אמא רבקה" ו"אבא אלימלך". ככה זה היה אצלם במשפחה)

בני בכורי בן שנתיים, באופן כללי אני "אמא" אבל בשלושה שבועות האחרונים, כמישהו קורא לי בשמי הפרטי, הבן שלי חוזר אחריו, אני מאוד נעלבת, עמלתי די קשה כדיי להפוך ל"אמא" מה דעתכן בנות?? מה לעשות? האם זה נעלם מתישהו??

גם אני הכרתי מישהי שקראה לאמא שלה בשמה הפרטי גם בגיל מאוחר (תיכון). בזמנו חשבתי שזה מעיד על כך שהן חברות טובות וזה היה נראה לי מעולה.
כשהבן שלי התחיל לקרוא לי בשמי הפרטי, זה השתנה. כמו שמישהו כתב לפני, אין הרבה אנשים שיכולים לקרוא לי "אבא" ואלו שכן יכולים - אני אשמח אם הם יעשו את זה. כך גם אמרתי לו.
זה די עבר עם הזמן.
אבל לאחרונה, בגיל 7, זה חוזר, ושוב הוא קורא לי די הרבה בשמי הפרטי. אבל עכשיו זה כבר לא כל כך מפריע לי, רק כשזה מאוד מרוכז ולא מופיע איזה "אבא" לתזכורת באמצע...

היי כיף לשמוע שלא רק אני רוצה לשמוע שקוראים לי אמא.
לנסיך (שמתעקש שהוא מלך) ולקטנטונת הסברתי שעמלתי קשה על התואר. אז כרגע אני באמת אמא ולפעמים אמא מיכל אבל אבא זה תמיד אבא+השם הפרטי.
אצל הסבים והסבתות נוסף השם הפרטי לתואר סבא/סבתא כדי להבדיל ביניהם (למרות שלאחת הסבתות קורא תַתַה כשם חיבה)
אבל הכי כיף שהקטנה קוראת לי אימל'ה

כשהייתי ילדה, בכיתה ז' ליתר דיוק,
זו הייתה השנה הראשונה שלי בכיתה (עברנו לעיר באותו קיץ)
הלכתי לבקר חברה שהיתה חולה - פעם ראשונה בביתה.
היא שכבה במיטה וחילקה הוראות....
האישה שהיא טרטרה "אילנה, תביאי לי X" ו "אילנה, תביאי לי Y" נענתה להכל - בלי להתלונן.
בשלב מסויים שאלתי: "זו העוזרת?"
"לא" - היא השיבה - "זו אימא שלי"

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנתקלתי בתופעה, והייתי בהלם (חחחחחחחח עד היום אני זוכרת את זה)
ההסבר שקיבלתי הוא: ילדים בקיבוץ נהגו לקרוא לאימותיהם בשמן
(קיבוצניקים ותיקים, האם זה מצלצל מוכר?)


ועוד סיפור.
חבר טוב של יהונתן מספר משהו שהוריו אמרו או עשו כשהוא נוקב בשמם.
אמרתי לו פעם: ""אם תגיד: 'אבא שלי' אני אדע על מי אתה מדבר...."
זה בלבל אותי כל פעם מחדש"
עכשיו כשאני חושבת על זה...
או שזה מפריע לי פחות כי התרגלתי או שהוא הפנים ועושה את זה פחות.
מעניין.... אני צריכה לשים לב.....

הזכרת לי - לפני כמה זמן אני ואבא של שפן דיברנו על השם שלו, ואיזו גרסה הוא יותר אוהב - השם העברי או הלועזי. זה דיון ארוך שלנו, כבר הרבה שנים, אבל אנחנו חוזרים לזה מדי פעם. לא משנה. הנקודה היא, שהוא חשב ואמר שבעצם השם שהוא הכי אוהב זה "אבא". ובמיוחד בגרסה המתלהבת "אבאבאבאבאבאבא!!!"

גם [u]אצלנו דווקא לאבא הוא קורא יותר בשם שלו ולי פחות. הוא פשוט מחקה אותי[/u]

בת רבע לשלוש, מחקה אותי, קוראת לאבא שלה בשמו הפרטי, וגם בשמות החיבה שאני מדביקה לו.

אבל אלו שמות פונקציונליים. כלומר ככה היא קוראת לו כשהיא צריכה שיביא לה משהו למשל.
או כשהוא לא מקשיב לה - היא מנדנדת לו בשמו הפרטי (בדיוק כמוני D-: [-:)
הקטנה שלי פשוט אוהבת את הצליל של השם שלו ויכולה לקרוא לו ככה סתם, מגלגלת את קולה.
כשהיא באמת קוראת לו - זה "אבא".

ואני רק אמא.
:-(
אף אחד לא אוהב את הצליל של השם שלי, לא מתענג עליו ולא מגלגל אותו.
אפשר לומר הוא יצא מכלל שימוש.
כמו שמישהיא אמרה על עצמה - [po]כל כולי אמא[/po].
בעלי לא קורא לי בשמי, הוא לא קורא לי בכלל D-:
הוא לא יוזם שיחות.
מזל שאני יוזמת כל 5 דק' אז אם יש לו משהו להגיד לא חסרות לו הזדמנויות להשחיל את זה לשיחה אקראית כלשהי.
ואם זה משהו דחוף הוא שולח את הבנות אלי: לכו תגידו לאמא....
לפני כמה זמן גיליתי לגדולה שגם לאמא יש שם.
היא חשבה על זה זמן מה ברצינות, ואז צחקה כאילו עלתה על זה שהתבדחתי:
לא-לא-לא, את אמא, רק אמא P-:

זה מה יש D-:

אצלנו, באמת בערך בגיל שנתיים ומשהו, הבכור קרא לאביו בשמו הפרטי. זה מאוד ביאס את הזוגי. הוא אמר לו שכל האנשים בעולם יכולים לקרוא לו ר', ויש רק שני אנשים שיכולים לקרוא לו אבא. אני מניחה שהוא הוסיף עוד כהנה וכהנה, והזכיר לבכורנו (בעדינות ובנועם) בכל פעם שהוא מעדיף שיקראו לו אבא. אחרי שבוע-שבועיים חזרנו לאבא.

עכשיו אנחנו בסיבוב נוסף של זה. הקודם היה בערך בגיל שנתיים או קצת קודם. אז תיקנתי לה כל הזמן בצורה עקבית. אחר כך שמעתי מישהי אומרת משהו על היפרדות והתבגרות. עכשיו היא בת 3 (השבוע) ולאחרונה קוראת לי בעיקר בשם הפרטי.
לא מתקנת אותה אבל כן מתבוננת. אני רואה שזו אכן תקופה של יותר עצמאות והתרחקות רוב הזמן. שבמקביל היא גם מגיבה ב "לכי" , "אל תבואי איתי" ואפילו מוסרת לי את הטלפון עם "זה אבא שלך" (ולא "זה סבא" נניח).
אני רואה שבערב לפני השינה כשהיא רוצה שאחזיק לה את היד, או באמצע הלילה כשהיא מתעוררת אני בהחלט "אמא", רק מה זה סלקטיבי, זה מעיד על הצורך שלה להתרחק. אני מאפשרת ומכבדת, למרות שברור שאני מעדיפה שתקרא לי אמא.

הגדולה קראה לנו לחילופין אמא, אבא, אמא ז.. אבא א... או פשוט בשמנו הפרטי בלי התואר אמא אבא, לאבא זה הפריע מעט ותיקן אותה לי לא הפריע כלל. דרך אגב זה נמשך עד לפני כ חצי שנה (היום היא בת חמש).
התיקונים לא עזרו אך גם לא גרמו להשתמש יותר או פחות בטכניקה הזאת. (מדד אימפירי היות ולי ולאביה הפסיקה בערך באותו הזמן. מה שמראה שלא משנה איך נתיחס היא תפסיק כשיגמר לה.)(ואנו עברנו דירה לפני חצי שנה בערך באותה תקופה שזה ניפסק, אבל לא חושבת שיש קשר)
דוקא היתה לי בעיה עם הקטנה (היום בת שנתיים +) כשרק התחילה לדבר כל פעם ששאלו אותה איך קוראים לך ענתה רו... (בשם של חברה של אחותה), זה הילחיץ אותי ולא אהבתי את זה כי דוקא בחרתי לה שם יפה, שידעה להגיד אותו. אבל בעיקר כי בחיי המקצועיים הכרתי ילדים/בוגרים שהחליפו את השם שלהם כך סתם בגלל שאהבו שם אחר.
האפרוחית קלטה שזה מלחיץ אותי והמשיכה בתעלול. רק אחרי ששיניתי תקתיקה,,, כשענתה רו... קיבלתי ושאלתי אותה איך עוד קוראים לך ואז היתה אומרת את שמה. היום הפנימה את שמה בלי תעלולים.

לי קוראים "אמא קרוטונית" כבר הרבה זמן.
מאוד נהנית מתואר האצולה הזה.
מניחה שאם זה היה רק "קרוטונית" הייתי מנסה לתקן.

תרגיעי
הילד שאני שומרת עליו קורא לשני ההורים שלו אבא :-)
מסרב לומר אמא בכל מקרה

אני ממש התענגתי מההרגל החדש הזה של בכורתי כשהתחילה לקרא לי בשם. היה לי ברור שהיא מחקה את אחיה הגדול (בנו של בעלי מנישואיו הקודמים) וזה תמיד שיעשע אותי ונשמע והרגיש לי מתוק וממסיס. חוץ מזה שבתחושת הבטן זה גם רמז בנעימות לגבי הפוטנציאל העתידי שלנו להיות חברות טובות.
היום היא בת 19, ועדיין קוראת לי 'אימוש' :-)

אצלנו הוא בן ארבע וחצי וזה התחיל רק בסביבות גיל ארבע. הוא קורא לכולם בשמות הפרטיים (אבא,סבתא, סבא וכו')אגב,גם אנחנו בדיוק עברנו דירה ונולד לו אח קטן כשזה התחיל.
נראה לכם שיש איזשהו קשר?

:-) מאוד מוכר
קרה לי עם כולם, זה שלב שבו הם מתחילים לנסח לעצמם את חוקי השפה, להשתמש ב"אני" ו"אתה" , לבדוק את השמות של כולם (זאת סבתא א' זאת סבתא ב' זאת דודה ג' וכו'...) ובין השאר הם גם מגלים שלהורים יש שמות פרטיים והם לא רק אמא ואבא.
אגב ,הבן שהגיע אחרי 2 בנות התיחס לעצמו ולסובבים בלשון נקבה במשך כמה חודשים, פשוט כי זה מה שהוא שמע מאחיותיו הגדולות.

גם אצלנו בת השלוש קוראת לנו מידי פעם בשמות פרטיים או בשמות החיבה שביננו (ואז זה ממש מוזר)
עכשיו היא קוראת לסבתות בשם הפרטי שלהן (וזה נשמע לי מאוד מוזר אבל אם לא מפריע להן אני לא מתקנת)
ובאופן כללי זה הולך ובא (הקטן שלי בן שנה - יש המון מרווחים בהנקות LOL)

לנו קרה משהו ממש מצחיק. בערך בגיל הזה בננו התחיל לקרוא לאביו בשמו הפרטי, אסף, עם הזמן קלטנו שהוא מנסה לחקות את איך שאני קוראת לו -אספוש, ויצא לו מתוק כ"כ- פפוש. כולם חשבו שזה ממש מתוק, וככה, נקלט השם בקרב חברים, וגם אני קוראת לו פפוש לעיתים. ו... הקטן הפך הכל על פניו, כשהבנו שהוא שכח את מקור השם, וחושב ש"פפוש" זה פשוט שם אחר לאבא. כלומר שלכל אבא יש פפוש לו.. ולפעמים הוא שואל שאלות כמו "נכון שילדים לא אוהבים שהפפושים שלהם הולכים לעבודה?" וכדומה.
לעיניינך. תזרמי על העניין לדעתי.

[u]הו, כמה נבון מצידי לפתוח את הדף הזה.[/u]

רק רציתי להוסיף
[u]אה, בטח, נו זה קורה לכ-ו-ל-ם, זה אומר שאת אמא מצויינת, וזה יעלם לבד בעוד שלושה שבועות, בערך באותו הזמן שהיונק הקטן שלך יתחיל לפתוח מרווחים בהנקות[/u]

מה, לא ברור? (-:

הו, כמה נבון מצידי לפתוח את הדף הזה.
המון תודות לכן המגיבות זה ממש ממש נתן לי אויר לנשימה.

יפעת, זה נשמע לי מתאים לשלב התפתחותי שבו הבנים מאוד אוהבים את אמא שלהם ומנסים לחקות את אביהם או לנסות לתפוס את מקומו. (אדיפוס - אלקטרה).
האם בעלך קורא לך "יפעת" או "אמא" כשאתם מדברים בבית? יתכן שבנך מחקה את האופן בו בעלך קורא לך, ואז בעצם זה מתוך אהבה גדולה אליך ולא ריחוק כפי שהרגשתי שאת מודאגת ממנו ממה שכתבת למעלה.
ובכל מקרה, גם לי נראה שזה עניין חולף.
(())

[u]ההתנגדות שלך יכולה דווקא להנציח את העניין.....[/u]
לאו דווקא. אם זה [b]באמת[/b] מפריע לך, התנגדות היא תגובה אותנטית. ודרכן של תגובות אותנטיות היא שהן עובדות.
כשזה היה אצלנו (באותו גיל שאת מתארת) התנגדתי. לא כי הדאיג אותי מה יהיה אחר כך -- היה לי ברור ש [u]זה יעבור לו[/u] -- אלא כי זה עשה לי בזזז מעצבן באוזן. אני אמא שלו. אני רוצה להיקרא אמא. וזכותי לא להסכים שמעצבנים אותי.
"אני מבקשת שתקרא לי אמא" עקבי עבד תוך שלושה שבועות בערך (כולל דיון, מחאות, התפשרות על "אמא סמדר" שאני עדיין מאשרת, אם בא לו). ייתכן שזה היה עובר באותו פרק זמן גם בלי התגובה הזו, לא יודעת. אבל הייתי צריכה להישאר נאמנה לעצמי ולתחושותי, ולא לרמוז, אלא להגיד [b]בדיוק[/b] מה מפריע לי ומה אני רוצה. לא מדובר פה ב"לתקן בבוטות". אין פה משהו [b]לא נכון,[/b] יש רק משהו [b]שמפריע לך.[/b] ואין שום דבר לא לגיטימי בדרישה ברורה ועקבית להימנע ממשהו שמפריע לך.

חשבי כיצד היית נוהגת עם מבוגר שהיה מכנה אותך בכינוי כלשהו שלא היה לרוחך -- האם היית "רומזת"? ואם היה נראה שהוא לא קולט את הרמז?

למען הסר ספק, אני מסכימה לגמרי שיש מקרים שבהם אפשר "לשחרר", ולתת לזה לעבור לבד. שוב -- המפתח הוא את וכמה זה מפריע לך. לכל אחד יש סולם אישי בעניין הזה, של מה מפריע לו ומה לא וכמה. אבל אם זה מספיק הפריע לך כדי לפתוח פה דף, נראה לי ששווה להבהיר לילדון את עמדתך בעניין. הוא גדול. הוא יבין.

היינו שם (חיפושית בת שנתיים ושמונה) זה עבר, לאבא שלה עדיין לפעמים היא קוראת בשמו. הכי קיצוני היה שפעם שאלתי אותה, אני כבר לא זוכרת באיזה הקשר, מי זו אמא שלה והיא אמרה "לא ידעתי" שזה בשפתה "לא יודעת". היום , אם היה לי שקל על כל פעם שהיא קוראת לי "אמא" הייתי מליונרית תוך 24 שעות... לפעמים ממש מתחשק לי להחליף שם... אגב, פעם, לפני שהחיפושית נולדה, הכרתי מישהי ששלושת ילדיה נהגו לקרוא לה בשמה הפרטי, תמהתי על העניין אבל זה נראה לי מאוד נחמד, כמו שאת לא קוראת לו "ילד" אלא בשמו הפרטי נראה לי נכון שהוא יקרא בשם פרטי ולא בשם התפקיד שאת ממלאה... לא ככה? (נו, נכון שלא, אבל בכל זאת... לגבי אותה אשה, גיליתי מאוחר יותר שהיא פשוט היתה הגננת של הילדים שלה בגן ולא רצתה שהם יבדלו מילדים אחרים ולכן כפתה עליה לקרוא לה בשמה, לא איזה עקרונות או פלוסופיות יפות, רק חיסרון בכוח אדם).
את בטוח אמא נהדרת. גם אם אין לך סבלנות.

שחררי, זה יעבור לו.

גם אני עברתי את זה עם יהונתן.
הייתי 'נאוה' וגם 'מאמי' ורוב השנים אני פשוט 'אימא'
הוא מיצה את העניין וחזר לקרוא לי במילה שהוא היחידי שמשתמש בה..

זה נובע מהעובדה שכולם סביבך (מלבדו) קוראים לך 'יפעת' או 'יפעתי'.
כשזה כבר לא יהיה חידוש מרגש,
הוא כנראה יחזור ל 'אימא' או שימציא לך עוד כמה שמות בדרך.

ההתנגדות שלך יכולה דווקא להנציח את העניין.....
כמו גם אם ממש ממש תאהבי את אחת הוריאציות שיבחר.

תיהני מהחקירה שלו את שמך (())

האיש שלי קורא לי אמא לפני הילדים והם תמיד קוראים לי אמא, אני קוראת לו בשמו וגם אצלנו יש תקופה שהילדים קוראים לו בשמו. בסוף זה מסתדר מעצמו והם קוראים לו אבא. אצלנו זה אף פעם לא הגיע למצב שהעניין מפריע לנו- אולי כי זה קרה במשך תקופה קצרה ורק היה קצת מצחיק.

רוב הילדים שאני מכירה משתמשים באזור הגיל הזה גם בשם הפרטי של ההורים.
אצלנו דווקא לאבא הוא קורא יותר בשם שלו ולי פחות. הוא פשוט מחקה אותי :-)
בכל מקרה די בטוח משהו שיעלם מעצמו (אם כי אני לא חותמת על עניין המרווחים בהנקות :-P).

פתאום קם ילדון בן שנתיים וחצי ומחליט לקרוא לי יפעת. זהו. כבר לא אמא.
כל זה התחיל לפני חודש פלוס.
יפעתי, תביאי לי. ואני עונה, הנה אמא מביאה. יפעת הוא אומר אני רוצה לשחק איתך, ואני עונה הנה אמא משחקת עם יועדי.
ככה. לא מתקנה בבוטות אבל רומזת.
רציתי לדעת אם יש רעיונות למה זה קרה? האם להמשיך ולתקן? לעזוב את זה? זה ז'אנר מוכר? קרה למישהי?
מצד אחד זה "אוכל" אותי שהוא לא קורא לי אמא, מה אחרי כל מה שעברנו יחד לא מגיע לי להיקרא בראש חוצות אמא?? מצד שני גם ההתעסקות עם הלתקן אותו מעייפת אותי וכאילו יוצרת אנרגיה שלילית סביב כל העניין.
מה אכפת לי שהוא קורא לי שמי הפרטי? אכפת לי.
רקע משפחתי: לא מזמן עברנו דירה, לא מזמן (8 חודשים) נולד לו אח קטן.
ואם עולה מדברי שאני קצת חסרת סבלנות אז ככל הנראה שזה נכון.
על אף הקוצניות שבדבריי ממש אשמח לתגובות ועצות בעניין
הכי מתאים לי תשובה בנוסח: "אה, בטח, נו זה קורה לכ-ו-ל-ם, זה אומר שאת אמא מצויינת, וזה יעלם לבד בעוד שלושה שבועות, בערך באותו הזמן שהיונק הקטן שלך יתחיל לפתוח מרווחים בהנקות" :-D

שם קודם: [sub][po]פתאום כבר לא קוראים לי אמא[/po][/sub]