מדהים בעיני שגם פה התשובות של חלק מתייחסות לצבא ולבר/בת מצווה. אם כבר בחרתן לצאת מהסדר החברתי ולעשות חינוך ביתי, אני מציעה גם לצאת מהסדר הדתי והסדר המדיני.

ההולכת היקרה

כאמא לילדה שהיתה זקוקה לחיזוק מוטוריקה גסה ועדינה אני יכולה לומר כמה דברים.

א. האם אתבטוחה שמשהו אכן לא בסדר או שמא יש איזשהו רף ציפיות שהיא לא עומדת בו (ויתכן שבגילה לא אמורה לעמוד בציפיה זו) וזה מדאיג אותך. מנסיוני הטווח בו הילד "מצופה" להיות רחב מאוד והרבה פעמים אנחנו רואות שקשה לילד (בעיקר הפאזלים מעץ!) וטוענות שהוא חלש. לא בטוח שהיא אמורה להצליח לעשות את זה טוב ובקלות בגילה וחוץ מזה עם האימונים זה ישתפר

ב.לכי להתייעץ עם מרפאת בעיסוק. היא יכולה לתת אבחון מקצועי ובמידת הצורך כלים הכוונה והדרכה לעבודה בבית

ג. אין קשר ישיר בין גן לחיזוק בהכרח. ז"א כל עוד מישהו יושב איתה פרק זמן משמעותי ביום - דיינו. תוך מספר חודשים אמור להיות שיפור בהתאם לגיל. בגן לא ישבו על זה יותר מחצי שעה 45 דקות גג כי אין ריכוז הילדים יורד

ד. אפשר כל מיני דברים.מדבקות, בר בצק, להרים חתיכות לחם או אפונה או גזר ולהכניס לצלחת או להוציא, משחקים הדורשים פירוק והרכבה (לגו דופלו יש שפע) , השחלת חרוזים עם חור גדול על חוט יציב (למשל מנקה מקטרות), צבעי פנדה, קערה גדולה מלאה אורז יבש ובתוכה תחביאי דברים קטנים למשל גולות או דברים קטנים (לא מדי) והיא צריכה למצוא אותם, ,מגנטים על המקרר, לצייר על קירות, לעשות עוגיות (ללוש בצק, ללחוץ על החותכן) לקרוע עיתונים למעוך קצת כדור רך מספוג, "משיכת חבל" עדינה עם גרבים או כל דבר (היא מחזיקה ואת לאט ובעדינות מושכת היא תנסה להחזיק חזק וכך תתחזק. העיקרון צריך להיותברור לה שזה משחק ואת לא חוטפת לה צעצועים)

הכי חשוב שהכול יהיה באווירת משחק וכיף. המטרה היא לגרום לה להינות מתנועה ומחומרים ותוך כדי להתחזק. בשום אופן אין להפוך למאבקי כוח!!

ה. כדאי לזכור שבגילאים אלו מתפתחים עוד כישורים ויכול להיות שעכשיו המוח משקיע למשל, בשפה והוא ימצא זמן גם לפתח את המוטוריקה העדינה בהמשך. תעקבי וגם תני לה זמן.

בהצלחה רבה

שלום ההולכת,

אין כל צורך "לעבוד עם ילדים" על מוטוריקה עדינה, גסה או כל דבר.
אין כל צורך לעזור לילדים להתפתח,
צריך רק להשתדל לא להפריע.
ואם היא בגילה עדיין לא בגן, זה מצויין. בינתיים אף אחד לא מפריע לה.
אני לא כותבת את זה בציניות.
זאטוטה בת שנה וארבעה חודשים, טוב לה שתהיה בבית אחד על אחד.
בין יתר העיסוקים שלי, במקצועי אני גננת, אם זה עוזר לך לסמוך על התשובה שלי.

[u]אני מוטרדת מנושא ההתפתחות[/u]

אולי כדאי שתשאלי את עצמך אם יש לך סיבה להיות מוטרדת מההתפתחות שלה - האם היא לא מתנהגת בהתאם לגילה?

בשביל לאפשר לילד למצות את הפוטנציאל שלו להתפתח צריך בעיקר לאהוב אותו, לכבד אותו, להקשיב לו. [b]להיות[/b] איתו במלוא מובן המילה.
אז הוא מסופק רגשית, מסופק פיזית ויכול להתפתח לו בשקט ובהנאה.

את רגשי האשמה תברכי לשלום ותפרדי מהם, או שתמצאי לך סיבות אחרות לאשמה.... :-) כאמא לשלושה אני בטוחה שלא חסרות...

תודה רבה לכל העונות
אשמח לקרוא תגובות ודעות נוספות

שלי בן שנה ו9.
אני לא ממש עובדת איתו עם טושים, כי הנטייה שלו היא יותר לצבוע את קירות הבית/ספות/שולחנות/ כל מה שהוא לא דף... :-)
יש לו מוטוריקה עדינה, כי הוא משחק עם הפליימוביל (למרות שזה פלסטיק ולא עץ :-D )
והוא מקשקש עם אחים שלו. אמנם הוא אוהב להדביק מדבקות בכל הבית, אבל זה רק כשאחים שלו מדביקים.
כל מה שהם עושים, הוא רוצה גם...
בגיל הזה, לדעתי העיקר זה האהבה והתמיכה שנותנים לו. בגן רק עושים מהם רובוטים. (אבל זו רק דעתי...)

אני אף פעם לא "עבדתי"
נתתי לילד לשחק הרבה בחוץ בחול, בבוץ, בדשא.
לעבוד איתי במטבח ובכלל להשתתף בעבודות הבית.
מתי שהוא התחלתי להכין לו בצק למשחק (מים, קמח, מלח וקצת שמן). לא בגיל שלכם.
מדבקות וטושים זה כיף אבל לדעתי ממש לא תורם משהו מעבר לזה- אולי יענין אותך לקרוא בנושא הזה את [po]עקרון הרצף באמנות של ילדים[/po].
פאזלים- אצלי הילד מאד אהב אז עשינו, יש ילדים שממש לא בענין- שאלה של אופי.
בגיל הזה לא כל כך נתתי לצייר וכאלה, לא הרגשתי שזה תורם משהו או מהנה במיוחד בגיל כזה. אני בכלל שונאת לשבת עם הילד ולעשות "יצירה".
המוטוריקה שלו מצוינת. עדינה וגסה.

אבל נניח לרגע שבאמת חשוב לעבוד עם הילד על מוטוריקה עדינה- לא ברור לי למה את חושבת שבגן עובדים עם הילד יותר טוב מאשר בבית
בגן ממוצע יש 3-4 מטפלות על 15-20 ילדים (וזה במקרה הטוב)- איך בדיוק "עובדים" באופן פרטני לדעתך?

כתבתי את זה גם בחינוך ביתי מגיל 0, עימכם הסליחה אני פשוט רוצה מקסימום חשיפה כי חשובות לי מאוד התשובות
עכשיו אני אמא לקטנה בת שנה וכמעט ארבעה חודשים
הקטנה נמצאת אצל מטפלת בביתה
אני ובעלי עובדים משרה מלאה
המטפלת קצת עובדת איתה אבל לא כמו בגן
אני מוטרדת מנושא ההתפתחות
אני כמובן עובדת איתה גם אחרי העבודה וגם משתדלת בסופי שבוע, אבל נראה לי לא מספיק
מה אתם עושים בגיל כזה בבית על מנת לעודד התפתחות של מוטוריקה עדינה וכו'?
כבר חשבתי ללכת לחנות לציוד לגני ילדים ולבדוק מה יש שם
אנחנו עובדות קצת עם מדבקות והתחלנו גם לצייר בטושים
כמו כן, פאזלים מעץ
עצות מבעלי או בעלות ניסיון יתקבלו בברכה
אני קצת מוטרדת ויש לי רגשות אשם שהיא לא בגן, כאילו אני מעכבת את ההתפתחות שלה

קודם כל תודה.
ודבר שני, זה שהיא מספרת שיש לה חברים, זה רק חצי נכון. היא אמנם נפגשת עם ילדים, לפעמים, אבל לשחק איתם היא טרם השכילה לעשות. יש ילדה אחת, בת חמש וחצי, שאני מטפלת בה יום בשבוע לשעתיים/שלוש ורק איתה היא משחקת עם השאר ממש לא ויותר מזה אני יודעת שהיא בכלל מעוניינת להפגש עם ילדים אחרים כי לילדים האחרים האלו יש הורים ועם ההורים שלהם אפשר לדבר סוף סוף. ככה זה שיש לך פה גדול מידי. או כמו שאני אומרת בדרך כלל כשאנשים מציינים שהיא מדברת כמו בת שמונה "היא מתאמנת הרבה אז מצליחה" ;-)
}אותי קרוב אליה. מאחר והיא בת שנה וחמישה חדשים, את האנשים מסביבי העובדה שהיא עדיין יונקת מהממת מספיק, כדי שהם לא יוסיפו מילה.
מי מהם שמצליח להתאושש בד"כ עובר לשאלת העד מתי את מתכוונת להניק? ותשובתי: עד שהיא תגמול אותי (שוב אפקט ההלם)...

פעם העירו לי שבגיל שנה נורא חשוב לילד להיות בחברת ילדים ושילדים במסגרות מראים קפיצה התפתחותית בגיל הזה.
ממה שאני חוויתי נראה לי שבסביבות הגיל הזה יש קפיצה התפתחותית לכל הילדים...


[u]בגיל שנה וחצי זה לא חינוך ביתי. לא רק בגלל התווית הפורמלית אלא מפני שלקרוא לזה חינוך ביתי זה כמו לומר שילדים צריכים ללכת לגן בגיל הזה (ורק שלי יוצא דופן, יענו, בחינוך ביתי).[/u]
להבנתי (אני די חדשה בעניין) חינוך ביתי הוא מגיל אפס משום שמדובר על לקיחת האחריות המודעת של ההורים ועל הבית כמוקד הצמיחה והתמיכה של כל בני המשפחה. נכון שככל שהילדים גדלים, צריך להתמודד יותר עם הסביבה.

[po]ילדת טבע[/po], שני דברים: אחד, אני זוכרת (מהבלוג) את התקופה האנטיחברתית שלה....כמה השתנה מאז...איזו ילדה מדהימה (בכלל, כולכם(-:).
דבר שני, [u]בשיחה כזו באמת שאין לי מה להוסיף אני עומדת בצד ונותנת לחינוך הביתי לדבר בעד עצמו[/u] - אצלנו, אני יכולה לחכות שנים....פשוט אילמים )-: .

[u]חיפושית: "אמא שלי ואבא שלי מלמדים אותי הכל. הם חכמים!" (אמא מסמיקה)[/u]
:-D

אני? אני לא צריכה להשיב מאום!
בת האוטוטו ארבע שלי מנהלת את כל השיחה בעצמה.
רוקחת (מכרה לנו חומר דוחה יתושים): "את באמת מדברת יפה כמו גדולה אבל את לא באמת גדולה, נכון?" <נא לקרוא בטון מתחנחן> "עוד כמה שנים תהיא גדולה ותלכי לבית הספר!" (נבואות זעם...)
חיפושית: "אבל אני לא הולכת לבית ספר לעולם! לי יש תמיד חופש!"
רוקחת: "אז איך תלמדי לקרוא ולכתוב?"
חיפושית: "אמא שלי ואבא שלי מלמדים אותי הכל. הם חכמים!" (אמא מסמיקה)
רוקחת שכבר מבינה עם מי יש לה עסק: "אבל בבית הספר יש חברים, זה טוב שיש חברים, עניינים, חברים זה טוב, זה מעניין. את חייבת שיהיו לך חברים!" בהנחה שעכשיו כמובן אין לה כי היא עושה סידורים עם אמא, המסכנה, אין לה חיים...
חיפושית: "אבל כבר יש לי הרבה חברים, חברים שגם הם בחופש כל הזמן!"

כבר אמרו על הבת שלי שהיא בגובה של בת שנתיים אבל יש לה פה של בת שמונה. איזה דוברת מעולה יש לי? אחרי שיחה כזו בטוח לא באים אלי בטענות שהילדה מוזנחת, מי שמנהל שיחה כזו בטוח לא מזניחים אותו בבית וגם יש לה חברים? טושיי. איכשלא יהיה בשיחה כזו באמת שאין לי מה להוסיף אני עומדת בצד ונותנת לחינוך הביתי לדבר בעד עצמו ומחייכת בחיוך של "אני לא יודעת מאיפה היא הביאה את זה...".
גאווה.

סיפור קטן: אתמול - יום שישי - לקחתי את הילדים לסידורים. באמצע הדרך הם התעייפו, וישבו לחכות לי על ספסל בזמן שאני נכנסתי לשלשל את צ'ק המזונות שלי בשלשליית הצ'קים הסמוכה. כשיצאתי ראיתי אשה עומדת ומדברת איתם, והם מצחקקים במבוכה ומצביעים עלי. האשה התחילה ללכת לכיווני וכשחלפה על פני שאלה: למה הם לא בבית-ספר, בגן?
התמלאתי עצבים על הטיפוס הזה שחושב שהוא צריך לעשות סדר בעולם ולארגן את הילדים של כולם ושכולם ילכו בתלם, וכבר עמדו לי על קצה הלשון כל התשובות הנכונות בתור מסודר!..
ואז נזכרתי שאנחנו בכלל לא בחינוך ביתי.
P-:

אני ובן זוגי מגדלים את בבנו בן השנה בבית (עובדים במשמרות יום אני ויום בעלי ושי עזרה מהמשפחות שצריך)אני יודעת שזו הדרך הנכונה אבורנו אבל אני לא מצליחה להנות מזה וכן אני משתגעת לא נשאר לי זמן לעצמי ורוב הזמן אני עיפה כמובן שאנחנו לא ישנים בלילות בנונו קם בן שלוש לשש פעמים בלילה(עדין יונק)אנחנו ישנים במיתה משותפת אני לא רוצה לשנות את השיטה אני רק רוצה להיות מאושרת שוב ישמח לעצה

_והכי חשוב זה :
ככה החלטתי,
ואחרי שאת עם עצמך מחליטה ואצלך הכל מסודר בראש ,פחות ופחות שואלים ,בכלל אין הטרדות ,מניסיון שלי ושל חברותיי._

זהו בדיוק העניין. השאלה היא, אצלי לפחות, מה אני אומרת לעצמי תוך כדי שאלות כאלה ולאחרי השיחה. כי כל הטיעונים שבעולם, וכמה שהם צודקים (ובאמת לרוב הצד השני לא באמת מעוניין לשמוע, אלא רק לקבל חיזוק לדרך שהוא בחר, אם כי לפעמים יש הפתעות), לא ישנו, אם בפנים אני לא מרגישה שלמה עם משהו בעניין. למשל, זה שאני לא עובדת (עדיין??).
והיום אחרי שיחה כזו גם הרגשתי (שוב) אשמה, כי אולי האנשים האלה חושבים שאם אני מסתובבת עם הקטנה (בת שנה וחצי) אחה"צ והיא מוצאת בילדיהם חברה, אז אולי בעצם אנחנו "מנצלות" את החברתיות של המשפחות האלה? בדומה למה שאנשים שמחסנים חושבים על הלא מחסנים, שהם לכאורה סומכים על כך שאחרים יחסנו וזה מה שיגן על ילדיהם מהידבקות במחלות.
אולי באופן מקביל האנשים האלה חושבים גם "הי, הם בחינוך ביתי והילדים שלהם בודדים כל היום, אז אחה"צ הם תופסים טרמפ על הילדים שלי כדי לספק לילדים שלהם את החוסרים החברתיים שלהם"
??

סבבה של תשובה ,
מצד שני , אנשים לא תמיד ממש מתענינים,כך שמה שתדיגי להם , גם אם זה בשתי מילים לא יזיז להם.

עוד צד אומר : רק אל תגרמי לנו להרגיש מותקפים ,מה שאת עושה זה עינינך.וזה בנוגע ל:
[u]מה יש לאנשים??הם לא חושבים קצת לבד? מקבלים כל מה שמכניסים להם לראש בכזו קלות ובלי לחשוב? או שזה פשוט משקיט להם את המצפון?[/u]

והכי חשוב זה :
[u]ככה החלטתי[/u],
ואחרי שאת עם עצמך מחליטה ואצלך הכל מסודר בראש ,פחות ופחות שואלים ,בכלל אין הטרדות ,מניסיון שלי ושל חברותיי.

בהצלחה ולידה קלה.

בני בן שנתיים ואיתי בבית מאז שנולד.
נמאס לי לענות תשובה ארוכה ומפורטת לכל המליון ששואלים אותי למה אני לא שולחת אותה למסגרת ב"שנה הבאה"...(זה נראה להם ברור שבגיל הזה צריך חברה ו"מסגרת"...)
ועכשיו שאני צריכה ללדת ואהיה עם שניים בבית אז אני בכלל לא נורמלית ומה אני עושה לעצמי ולבני הגדול...

בדיוק דברתי עם חברה וכשהיא שמעה שאשאר עם שניהם בבית גם אחרי הלידה היא אמרה: אבל מי יעזור לך בבוקר? איך תסתדרי עם שניהם? אז נכון שיש לי קצת עזרה של משפחה ולפעמים של בעלי שמאד מאד עוזרת וכך אוכל לנוח קצת ולהיות לבד עם הקטן/גדול לפעמים אבל עניתי לה-"איך את הסתדרת עם שני ילדייך משעה ארבע אחה"צ"? נראה לי שפשוט לומדים להסתדר וזה חשוב להסתדר עם הילדים שלך וגם עם שניהם כי אני אמא שלהם!
ומה ההבדל בין שעות אחה"צ לבוקר?

ובקשר לשאלות למה הוא יהיה איתי בבית ולא במסגרת...:
נכון, אני יכולה להגיד בקיצור: כי ככה מתאים לנו. או: זה הכי טוב לו ו- ככה החלטתי וכו'...
א ב ל - מאחר ויש לי סיבות ומחשבה רבה מאחורי ההחלטה הזו וכן חשוב לי מה יחשבו עלי (כזו אני) אני מוצאת עצמי שוב ושוב ושוב(!) מסבירה ארוכות על כל השיקולים והגורמים וכו' (העבודה שלי-שהיא מעט שעות בשעות אחה"צ כך שאם הוא במעון מהבוקר עד הצהריים הוא לא איתי המון שעות מבחינתו ומבחינתי בגילו וגם-החברה-שאפשר לפגוש חברים ואנשים בעוד מקומות בעולמנו מלבד המעון... ועוד...!)
משגע אותי גם שהרבה הורים אומרים לי שחשוב הסדר יום/המסגרת ושבגן הם לומדים כ"כ הרבה ומקבלים ידע ומתפתחים הרבה יותר (אני לא מרגישה שבבית אין לו סדר יום קבוע. יש לו ועוד איך והוא לומד המוון מלהיות איתי בבית. מה יש לאנשים??הם לא חושבים קצת לבד? מקבלים כל מה שמכניסים להם לראש בכזו קלות ובלי לחשוב? או שזה פשוט משקיט להם את המצפון?

סליחה אם קצת הגזמתי במה שכתבתי אבל זה פשוט משגע אותי שאני צריכה (ורוצה!) להסביר את ההתנהגות היוצאת דופן והלא מובנת שלי מול הרב ה"נורמלי"...

איך "מקצרים" את התשובות לשואלים? בטח אי אפשר... נכון?

הי אמהות ,
קודם כל רציתי לומר לך שעיניתי קצת בדף שלך וזה היה מאוד מענין , שנית , אולי תרצי לשנות את הניק שלך.

מעבר לזה , אני חושבת שהמשפט של אדלר נכון. אולי אני מוציאה את הדבר מהקשרו, יש מצב . אני ממש לא בקיאה במשנתו של אדלר.
אני יכולה להגיד לך שאני אמא במשפחה בחינוך ביתי ואני מתיחסת לחינוך הביתי שלנו כאל מסגרת חינוך מיוחדת המתאימה ביותר לילדיי. המסגרת הזו היא אומנם בחיק הבית והקהילה של החינוך ביתי , היא מסגרת מאוד ברורה עם כללי התנהגות ברורים, עם זכיות וחובות והשגים ותכנים וכ'.
חינוך ביתי חופשי , אן סקולינגי , כמו שאנחנו הוא מבחינתי האפשרות להעשיר את העולם של הילדים ולחיות כמשפחה חיים שיש בהם משמעות וכוונה .

אני יכולה בהחלט לחשוב על מצב שבו הורים שולחים את ילדיהם למסגרות , כי ככה .וככה זה לא תשובה וזה לא מחשבה וזה לא חינוך .
מצב שבו במסגרת יש כללים ודרישות שהילד לא יכול לעמוד בהם /להבין ועושים כי ככה .וככה זה לא למידה , כי הרי למידה היא פועל יוצא של סקרנות ולא של דרישות .
ויש מצב שבו המסגרת לא מספיק מגוננת על הילד ותומכת בו ועל כך אני יכולה לומר : הזנחה פושעת .

אני חושבת שהיום שמעתי את הדבר המזעזע ביותר ששמעתי עד היום על חינוך ביתי ועוד ממישהי קרובה לי מאוד .

אדלר אומר שהעדר המסגרת החינוכית משולה להזנחה פושעת של הילדים על ידי ההורים .


מעבר לעצבים זה הותיר אותי בעיקר עצובה שאנשים יכולים לחשוב דבר כזה על משהו כל כך ברור וטבעי

[po]שרה ק[/po] שלום, מה זאת אומרת: [u]שהבית הספר דורש שעת השכבה ב7 בערב[/u]{{}}? איך הם יכולים לדעת מה שעת ההשכבה אצלכם? איך הם יכולים להציב דרישות בקשר למה שאתם עושים בבית?
הבת שלי הולכת לבית-ספר דמוקרטי, ולפעמים אני חושבת איך זה היה אם היא היתה הולכת לבית-ספר רגיל: היו כותבים לי בטח כמה פעמים בשבוע לבקש שאסביר לילדה שהיא חייבת לעשות כך או כך, ואני הייתי כותבת להם בנימוס ובסבלנות רבה, שמבחינתי הילדה לא חייבת כלום ותודה שפניתם. גם ככה אני סמן קיצוני...

אבא שלי אמר שהוא כן יביא את המחקרים מהפסיכולוגים. לא הוא לא מביא. אני לא מאמינה לאף מילה. אבל אני יודעת שאבא מאמין בכל ליבו בכל מילה שהוא אומר. הוא מפחד פחד מוות מהחינוך הביתי. בבחינתו זה סגירת הילד מכל העולם והוא לא מבין את הפואנטנה בבחינתו.

מה שהכי מעצבן שבעלי שוב נכנע להלחצות של המשפחה והילד שוב הולך לבית הספר. כל יום הילד אומר לי שהוא לא רוצה להיות בבית הספר. בשיעורים שבהם צריכים להקריא בקול הילד מסרב בעקביות לקרוא בקול עם כולם. המורה כתבה לי שהיא מבקשת שאדבר עם הילד שישתף פעולה. אז כתבתי למורה (כלומר סיבנתי אותה) ואמרתי לה שהילד מתגעגע לבית הספר שממנו גורש בשנה שעברה אז שתיתן לו זמן להפשיר את הקרח.
בעצם הילד יודע לקרוא וכאשר יש שיעורי בית לקרוא את המילים עם הניקוד לילד אין סבלנות לקרוא את כל המילים ולחזור עליהן אז מצאתי דרך לדלג על זה: משחק בינגו אלף בית. ואז אני בוחרת במקרה כמה מילים בתוך הדף של השיעורי בית והילד יודע לקרוא מצויין ברוך השם.

בעלי אומר שכאשר נעלה לארץ הרחק מהמשפחה הוא ימצוא אומץ לעבור שוב לחינוך ביתי.
מה שמרתיע אותו מהחינוך הביתי זה הריחוק ממשפחות חינוך ביתי אחרות (יהודיות דתיות כמונו והיעדר חברותא ללמוד תורה. בעלי לא יודע תורה) וגם היעדר הרכב שבו אוכל להסיע את הילד לבקר משפחות חינוך ביתי אחרות יהודיות שבמרחק 20 דקות נסיעה.

מעצבן אותי שהבית הספר דורש שעת השכבה ב7 בערב. בגלל שהיום הלימודים ארוך. הילד מגיע הביתה ב4 אחרה"צ ואז הילד רץ למחשב למשחקים ולסרטים. ואז ארוחת ערב, ואז שיעורי בית ואז הם רוצים שאשכיב אותו ב7 בערב. אז מתי הילד יוכל להיות עם המשפחה על באמת? איך שהחיים מסתובבים סביב הבית הספר כל הזמן וזה עוד כלום. בכיתות הגבוהות יותר השיעורי בית כבר לוקחים בין שעה לשעתיים והבנים חוזרים הביתה בשעה 5 וחצי. זה לא הוגן!!

[u]הפסיכולוגים מצאו במחקרים שילדים שהיו בבית יצאו עם בעיות נפשיות[/u]
שיביא לך את המחקרים האלה ויראה לך.
(רמז: הוא לא יביא. אין כאלה).

[u]אז מה אומרים לאבא[/u]
תבקשי ממנו יום אחד להתחיל ללמוד עם הילדים תורה. שיעשו שיעור תורה בצוותא פעם בשבוע.
זה גם יהיה לכולם כיף, וגם ירגיע אותו מאוד :-)

[u]והוא לא רוצה לשמוע את מה שיש לי להגיד[/u]
אז אל תגידי כלום.

על הדברים שציטטת יש הרבה מה לענות אבל אם הוא לא מוכן להקשיב אז למה לענות?

אני הבהרתי שאלו הילדים שלנו והבחירה שלנו ומי שרוצה לדון איתי בנושא מוזמן - אני אשמח להקשיב ולענות
אני לא מוכנה אבל שיעבירו ביקורת ליד הילדים בלי לאפשר לי להסביר את העמדה שלנו.
לשמחתי אצלנו זה עובד.. יש לא מעט דיונים על הבחירה בחינוך ביתי אבל מקשיבים גם לי..
וגם עכשיו הגדולה כבר עונה על חלק מהדברים לבד..

אז מה אומרים לאבא שלי שאומר את זה:
אם הילד לא יהיה בבית הספר הוא אף פעם לא ילמד להיות חברותי. הפסיכולוגים מצאו במחקרים שילדים שהיו בבית יצאו עם בעיות נפשיות ולא הסתדרו בחברה. צריכים להיות בבית הספר כדי ללמוד תורה. אי אפשר ללמוד תורה בבית בלי מלמד בלי רב.
והוא לא רוצה לשמוע את מה שיש לי להגיד :-(

איזה כיף שמצאתי את הדף הזה...
אותי כל הזמן שואלים את השאלה: "היא איתך בבית?!" "את שולחת אותה למעון שנה הבאה?" ואני מתחרפנת!
אני בן אדם שממש עושה מה שטוב לו בלי שיקולים של מה שהסביבה חושבת על זה, אבל- מה שכ"כ משגע אותי זה שלאנשים (נראה לי שכולם. חוץ ממי שבאתר כאן...) לא מבינים אותי ואת דרך החיים שלי ש-לי היא נראית כ"כ טבעית וברורה ולכולם יוצאת דופן ומוזרה.
לא מבינים מה כ"כ קשה בלשלוח פעוטה בגיל שנה וחצי למעון. (נראה לכם?? שאני אפרד ממנה לכ"כ הרבה שעות ועוד באופן קבוע כל יום? למה??)
לא מבינים איך היא תצא נורמלית וחברותית? (איך? עם אמא שאוהבת אותה הכי בעולם ושום מטפלת הכי נהדרת לא יכולה (!) גם אם תרצה, לתת לה מה שאני יכולה לתת)
לא מבינים איך לא משעמם לי איתה. (נכון, היא לא בן אדם מבוגר ולכן לפעמים אני פוגשת חברות שאוכל לדבר איתן. רק ש...רובן לא מבינות אותי...):
לא מבינים איך לא חסר לה החברה. (היא דווקא פוגשת די הרבה ילדים/פעוטות אבל-רק מסתכלת, מתעניינת ומשחקת עם עצמה. וחוצמזה-חבל שבמקום מגורינו רק מעון/גן זו חברה.)

שהם אנשים עצובים מאד. זה הכל.
זו תמיד היתה נקודת המבט שלי - שכל הטענות והמענות באות מאנשים שלא יכלו לעשות את מה שאנחנו עשינו (כלומר להשאר עם השפן בבית - אבא ואמא לסרוגין- עד גיל שנתים והמון). הם לא יכלו לעשות את זה מסיבות כלכליות, או סביבתיות, או פשוט כי זה לא היה חלק מהאפשרויות שהם דמיינו לעצמם. ועצוב לי עליהם, ואז קל לי להבין את הקול שמאחורי מה שהם אומרים.

[u]מה דעתכם על אנשים ששואלים אותי למה אני לא עובדת[/u]
ברצינות? שיקפצו!
מעניין שאני בבית עם הילדה כבר מעל שנתיים, כל מי ששומע שואל אותי אם אני מתכוונת לרשום אותה לגן ואני באופן ישיר אומרת "לא אנחנו בחינוך ביתי" וזה מתקבל בשקט וזהו. לא מתבחבשת ולא מתעסקת. אין לי דיונים מעמיקים ולא סופגת תגובות. אולי יש לי על הפנים הבעה של "אין כניסה"?

התשובה היא שיש לך תינוק בבית.

מה דעתכם על אנשים ששואלים אותי למה אני לא עובדת (איזה חוצפנית אני) כשהילד כבר "גדול"? 4.5 חודשים??...????.?

[u]מה שלא זכור לי זה שהאמהות היו עסוקות בהפעלת הילדים כמו שמתואר כאן- גינה כל יום, מפגשים...[/u]
גם עיסוקי האמהות היו שונים והרבה יותר פיזיים ומוחשיים. אנחנו בדור שלנו הרבה יותר "מקוונים": מחשב, טלוויזיה, טלפון, סלולרי... עד כמה שלא אשתדל לבשל, להנביט ולכבס כל היום, לא אגיע לפשטות ההיא.

הולכת, את צודקת, אבל כמה הסתייגויות:
[list=1]
[*] אם אמא שואלת לגבי שעמום, כנראה שגם השעמום שלה רלוונטי ולא רק זה של הפעוט :-)
[*] הסעיף לגבי ילדי השכנים ממש נכון. הילדות שלי כללה את כל ילדי השכנים משחקים למטה בשכונה, עולים ויורדים ללא הרף בחדר המדרגות וכולי. היום זה לא קיים. אנחנו גרים אומנם באזור צפוף ומרתק מבחינה חברתית, אבל זה מצריך יציאה "החוצה-החוצה", אל מעבר לגבולות הדירה והבניין.
[/list]
לגבי סעיף 4 שלך - ברגע שיש עוד דמות שלישית בסביבה (אבא/סבתא/שכנה/ילד נוסף), המאזן משתנה. אבל שני אנשים (אמא-ילד) לבד ביחד כל הזמן, כל היום, זה יכול להיות די מייבש, וזקוקים לרענון וחידוש אנרגיות מפעם לפעם.

[po]קט קטית[/po] שואלת:
_ואני שואלת... כי זאת הפעם הראשונה שתהיה לי ילדה בגיל כזה בבית happy
יהיה משעמם? מה עושים?
אני צריכה לחשוב על סדר יום והפעלות?_

קרוטונית עונה:
_את כן צריכה לספק ולאפשר לה חומרי יצירה למשל, שתדע שהם שם ותיגש אליהם כשבא לה. וגם: מדי פעם לשבור שגרה וללכת למקום חדש. המינון תלוי בצרכים שלך ושלה (נאמר, אם פתאום את מרגישה שכבר בא לך להקיא מהגינה השכונתית, זה הזמן להחליט שהולכים לפארק המרוחק יותר, או למוזיאון, או לבריכה).
וכמובן כמובן מפגשי חינוך ביתי. ו/או חברות עם ילדים שאת מזמינה אליך. ו/או לצאת הרבה מהבית (עד כמה שנוח לך עם תינוקת)._

ואני תמהה:
מה העניין הזה עם הפעלות של הילדים כל הזמן?
אני עם בן שנתיים בבית, ולא מרגישה שום צורך בהרבה יציאות, מפגשים, פעילויות, יצירה...
עד כמה שזכור לי לפני שנים היה נהוג ונפוץ להשאר בבית עם פעוטות עד גיל שלוש
מה שלא זכור לי זה שהאמהות היו עסוקות בהפעלת הילדים כמו שמתואר כאן- גינה כל יום, מפגשים...
נראה לי ש:
[list=1]
[*] פעם היו גם ילדי השכנים בבית והיה יותר קל לשחק יחד בלי התארגנות מיוחדת
[*] אני בנאדם שאוהב להיות לבד בבית. כנראה שאם אני לא משתעממת אז גם הבן שלי לא.
[*] יש לנו חצר וזה כראה ממש עושה את ההבדל. הילד "עושה יצירה" מעלים וענפים שהוא מוצא בעצמו, ועסוק בטיפוס על כל מה שאפשר :-)
[*] אבא נמצא איתנו בבית בחודשים האחרונים, זה בוודאי מוסיף עניין לכולם.
[*] כשהיינו נוסעים למפגשים זה היה נחמד מאוד, אבל לא שמתי לב שהילד ממש זקוק לזה, ואני בהחלט מסתדרת בלי כל הנסיעות האלה.
[/list]

בקיצור, אני מנסה לומר- הבית, החצר, אמא, עבודות הבית, ואם אפשר גם אחים או אבא מספקים המון עניין לילד ולא חייבים לפחד משעמום וניוון מכל סוג שהוא. זה רק הרגל לחשוב שחסרים גירויים בבית.
אני מודעת לכך שיש אמהות שזקוקות ליציאות הרבה יותר ממני וילדים שמבקשים לצאת הרבה, אבל בסה"כ גם אנחנו, ילד [b]מאוד[/b] אנרגטי ואמא די נורמלית :-) מסתדרים מצויין בלי גן, בלי עוד ילדים מסביב, בלי עוד אמהות מסביב.
וכשהסבלנות נגמרת או העייפות משתלטת או אני צריכה לעבוד (מהבית) או לצאת לעיסוקי- אנחנו נוהגים להיעזר בבייביסיטר- יותר זול מגן, ובעיני גם יותר נחמד @}

מיד הולכת לבדוק את הדף הנ"ל...
אבל בכלל, התברכנו בילדה עם רגישות יתר. היא בת שנתיים. חברת ילדים ממש לא מעניינת אותה ואפילו מרתיעה אותה. היא מעדיפה להגיע לגינה כשהמקום ריק למשל, אם יש ילד נוסף על המגלשה היא מיד מתחילה לבכות בתסכול כי זה מפריע לה. אנחנו למדנו לאהוב גם את זה ולא לנסות לדחוף אותה למקומות שעושים לה רע. אני בטוחה שיום אחד היא תהיה בשלה להתמודד עם העניין הזה. לעומת זאת חברת תינוקות מאוד נעימה לה והיא נהנת לטפל בהם, לשחק איתם ולשיר להם. כמובן שהמעגל המשפחתי הקרוב זוקף את זה לרעת העובדה שהיא בבית כי "אם היא היתה פוגשת ילדים היא היתה יותר חברותית!" הם שם לא רואים שמפריע לה ללכת עם סנדלים בלי גרביים בגלל שיש לה "איכס" ברגל, שמטריף אותה שיש נקודות חומות על הפיתה, שבאורז יש פלפל שחור טחון דק דק, שאם החולצה מתלכלת לה היא נכנסת לאטרף ולכן מעדיפה להיות עירומה כי לא אכפת לה ללכלך את הגוף, שאם מזיזים משהו ממקומו הקבוע בבית היא מיד מתחילה לבכות ואף אחד לא מבין למה אם לא פתאום נזכרים שמשהו זז ועוד מליון ואחד דברים שמאפיינים את הרגישות שלה. אז מה אני עונה? לפעמים חוטפת את הסעיף כי זה שוב בפעם האלף ולפעמים אומרת "או שכן, או שלא מה שבטוח אולי וגם זה מוטל בספק". זה כל כך ארוך שמי שעומד מולי פשוט סופק ידיים ונגמר.
ברמה האישית אני יודעת שיש לה מזל גדול שהיא עם הרגישות נמצאת בבית ולא בגן ילדים בו מיד היו מפרשים את הרגישות הזו שלה כפינוק או לחילופין כאיזה היפראקטיביות/דיסלקציה או אלוהים יודע איזה שם היו נותנים לזה כבר... אנחנו פשוט מחבקים אותה ודי. שם היא היתה הרי הולכת לאיבוד וסובלת בטירוף (בוכה עד שהעיניים שלה היו יוצאות מהמקום קרוב לודאי).

ראו גם [po]חינוך ביתי לקראת הילד השני[/po] , נדמה לי שיש שם טיפים ראויים.

אני מאשקלון וגם אני בבית עם הילד בן שנתיים ועוד פצפון בן חודשיים וחצי. נראה לי מתאים מבחינת הגילאים :-)
אם את רוצה, אשמח להפגש. המייל שלי- [email protected]
אני ניידת ואין לי בעיה להגיע אלייך או שתבואי לאשקלון לפעמים.
הבן שלי היה במעון עד 12 כי למדתי, השנה הוצאתי אותו לגמרי כי ראיתי שזה לא תורם לו, ולהיפך- בהתחלה היה יום מלא עד 3 ושמתי לב שמאז שהתחלנו חצי יום הוא היה הרבה יותר מאושר, בימים שלא למדתי לא הלך לגן בכלל. עכשיו כבר חודש בבית והילד פורח.

אמא יקרה, אני מבינה אותך מאוד, המצב שלנו די דומה. הגדולה שלי בת שנתיים, הקטנה בת חודשיים.שתיהן איתי בבית.. לפני הלידה (וגם אחריה..) אמרו לי שוב ושוב להכניס את הגדולה מעון, כדי להקל על עצמי. אני לא מסוגלת לשמוע על האפשרות, רק המחשבה על כך גורמת לי לעצבות.. אני לא אומר שלא קשה לי, מאוד קשה.. אבל בכל נק' משבר אני נושמת עמוק ונזכרת באלטרנטיבה, על כל השלכותיה, זה מיד עושה לי טוב. :-)
אני מסכימה איתך שחברה לגדול יכולה להקל על שניכם מאוד..(אנחנו כרגע מסתפקים בחברה בשעות אחר הצהריים..)
בדקת במדור [po]קבוצות חינוך ביתי[/po] ? אנחנו מנתיבות - לא כ"כ באיזור לכיש..אבל אם זה שייך בכל זאת אז נשמח מאוד!

אני אמא לילד בן שנתיי, עד היום הייתי איתו בבית ותמיד נהנו יחד מהכל, הוא רגיל להיות רק איתי לא סבתה, לא דודות לא בייביסיטר.....לפני שנה עברנו לגור בישוב באזור לכיש ולצערי בתוך הישוב שלנו אני היחידה שנשארת עם הילד בבית. לאחרונה אני מרגישה שמאוד משעמם לו כי אין מה או מי לפגוד במשך היום רק בחמש שש חלק מהילדים יוצאים החוצה לשחק (גם כי חם, וגם כי ההורים פוגשים את ילדיהם רק ב 16:00 ומעדיפים להישאר בבית)....אני בהריון בחודש שישי....
הבעיה....רשמתי אותו לפעוטון ואני מאוד לא שלמה עם זה, מצד שני...באמת משעמם לו, בעיה נוספת...מה יהיה שאני יצתרך לטפל בתינוק החדש באמצע החורף (הפיצפון לא יכול לצאת לטיול בקור והגדול חייב לצאת לטיול) בקיצור אני מאוד מבולבלת...יש לכם אצות???? מכירים אמהות באיזור לכיש שגם מגדלות את ילדיהם בבית??? אני מיואשת...

[u]אלה החיים שלך, לא של חמותך, לא של גיסתך, לא של השכנה, לא של המוכרת בסופר לא של אף אחד אחר[/u]

|אוף|
איך לא חשבתי על זה בעצמי?
אני אעדכן,
תודה בנות D-:

[po]קט קטית[/po]
מצטרפת לכל מה שכתבה רסיסים...
במיוחד שאת כותבת שטוב לך המצב כמו שהוא!!(עם הבנות בבית)
תעדכני אותנו..
בהצלחה!!

[po]קט קטית[/po] יקרה,
אלה הילדות שלך. את האמא שלהן.
תעשי רק רק רק מה שטוב לך ושמרגיש לך נכון.
אלה החיים שלך, לא של חמותך, לא של גיסתך, לא של השכנה, לא של המוכרת בסופר לא של אף אחד אחר.
להם ברוך ה' היו ויש את ההזדמנויות שלהן.
זכותנו להשאיר אותם אתנו, זכותנו להסניף אותם מקרוב אלף פעמים ביום, זכותנו לרצות להיות אלה שמנקות להם את הטוסיק אחרי כל קקי ופיפי, זכותנו להיות אלה שמתעצבנות עליהם ובכל זאת נשארות קרוב קרוב ומתפייסות ומחבקות, זכותנו לאהוב אותם ולגונן עליהם כמה שרק נרגיש שצריך.
בתוך תוכנו אנחנו יודעות מה הכי נכון לנו וזכותנו לעשות את זה אפילו אם כל העולם יאמר אחרת...

(אני אישית תמיד מנפנפת לאנשים בדוגמא של שמורת החולה - איך בימי החלוצים היה כל-כך ברור שצריך לייבש את הביצה ועמלו על זה כל-כך הרבה ואחרי 50 - 60 שנה הציפו את הביצה מחדש כיוון שקלטו שהייבוש יצר בעיות חקלאיות לכל הקרקע באזור וכו'. אז מה אם כולם חושבים שמשהו הוא נכון ? זכותנו לחשוב בעצמנו ! )

_וכאילו מציקה להן המחשבה שאני עשויה להינות מעוד שנה בבית עם שתי הבנות שלי.
כאילו כואב להן שהן לא יכלו להיות עם ילדיהן. יש מצב?_
יכול להיות, ואולי סתם מנסים להכניס אותך לתלם. אני הייתי עוקפת את זה - מדגישה ש"לי זה מתאים" ו"לנו זה טוב" וכולי.

_אני מכירה הרבה אנשים שחיים את החיים שלהם על פי פעילויות מובנות
קוראים לזה "שכירים שעובדים עד 8 בערב"
לא הייתי רוצה שהבת שלי תהיה אחת מהם_
זו בדיוק הנקודה :-)

[u]האמת כל המשפחה המורחבת מצד בעלי נגד[/u]
אז מה?
חמותך עוד ראויה איכשהו שייתנו לה תשובות או יעשו לה חשבון. כל השאר, לא צד בעניין. כך הם גם צריכים להרגיש כשהם מתערבים. לוקח זמן להגיע למקום הזה...

[u]החיים דומים יותר להתנהלות שבה לפעמים מעניין ולפעמים משעמם, מאשר למקום שבו יש קבוצת ילדים ופעילויות מובנות[/u]
D-:

אני מכירה הרבה אנשים שחיים את החיים שלהם על פי פעילויות מובנות :-)
קוראים לזה "שכירים שעובדים עד 8 בערב"
לא הייתי רוצה שהבת שלי תהיה אחת מהם ;-)



[u]אל תגידי "עוד שנה", זה נראה מפחיד (גם לך). תגידי "עוד קצת".[/u]
עוד שנה זה עוד קצת :-)
בגן מסובסד אין מקומות באמצע שנה
אז אין אופציה לעוד קצת
גם חמותי וגמני יודעות את זה
האמת עכשיו כשהתחלתי לחשוב על זה אולי אמסור אותה בגיל 4.... חחחחח
והכי מרגיז שמראש הרי אמרתי שאשאר איתה עד גיל 3.

טוף, נראה לי אני לוקחת את זה קשה מדי.
אשאיר אותה "על דעת עצמי" וזהו חחח
(האמת כל המשפחה המורחבת מצד בעלי נגד)
יש לבתי עוד בן דוד בגילה שהלך עכשיו לגן בגיל 1.8 בערך,
אמא שלו בבית, הוא מרוצה בגן, היא מרוצה בבית.
וכאילו מציקה להן המחשבה שאני עשויה להינות מעוד שנה בבית עם שתי הבנות שלי.
כאילו כואב להן שהן לא יכלו להיות עם ילדיהן. יש מצב?
עובדה שלגברים זה לא מפריע במחשבה 0-:

[u]אמרתי לחמותי שנראה לי אני אשאיר אותה בבית עוד שנה[/u]
קודם כל, בייחוד כשאין תמיכה מהסביבה, הצהרות גדולות זה לא טוב :-)
אל תגידי "עוד שנה", זה נראה מפחיד (גם לך). תגידי "עוד קצת". תגידי "הגן ההוא פתאום לא נראה לי, וגם החלטתי שאני לא רוצה להכניס בספטמבר, אז נחכה קצת".

[u]אני צריכה לחשוב על סדר יום והפעלות?[/u]
לא יותר ממה שעשיתן עד עכשיו. אם יש בבית אמא ותינוקת אז לא ממש משעמם.
את כן צריכה לספק ולאפשר לה חומרי יצירה למשל, שתדע שהם שם ותיגש אליהם כשבא לה. וגם: מדי פעם לשבור שגרה וללכת למקום חדש. המינון תלוי בצרכים שלך ושלה (נאמר, אם פתאום [b]את[/b] מרגישה שכבר בא לך להקיא מהגינה השכונתית, זה הזמן להחליט שהולכים לפארק המרוחק יותר, או למוזיאון, או לבריכה).
וכמובן כמובן מפגשי חינוך ביתי. ו/או חברות עם ילדים שאת מזמינה אליך. ו/או לצאת הרבה מהבית (עד כמה שנוח לך עם תינוקת).
וגם לקחת עזרה בתשלום כשתצטרכי - שעתיים פה, שעתיים שם... זה יהיה מרענן גם לילדים.

[u]יהיה משעמם? מה עושים?[/u]
לנו לפעמים בהחלט משעמם :-P ככה זה בחיים (החיים דומים יותר להתנהלות שבה לפעמים מעניין ולפעמים משעמם, מאשר למקום שבו יש קבוצת ילדים ופעילויות מובנות).
כשמשעמם, אני בודקת את עצמי (להבדיל מלהנחית עליו פעילויות או מלחשוב שמישהו אחר כבר יפעיל אותו). הימים הקשים שלנו בבית הם ימים שבהם [b]אני[/b] לא מוצאת את עצמי או לא סגורה על עצמי בנוגע למשהו.

אוי
זה הדף בשבילי
הגדולה שלי בת שנתיים
רשמתי אותה לגן בספטמבר ואני מתחרטת
היא תהיה 2.3, רשמתי אותה לגן "אמונה" כי לפרטי ממש אין כסף
ותכננתי להשאיר אותה עד 1
התכנון המקורי מלפני זה היה שהיא תלך בגיל 3
כי גם ככה אני בבית עם אחותה הקטנה
אבל נכנעתי ללחצים (בעיקר של חמותי) ורשמתי השנה

ועכשיו פתאום לא נראה לי כל הסיפור. באמת שלא.
אני לא כ"כ מבינה למה אני בעצם צריכה לשלוח אותה לגן.
מה זה נותן לה? מה זה נותן לי?
ממש לא ברור.
אמרתי לחמותי שנראה לי אני אשאיר אותה בבית עוד שנה,
ההיא כמעט התעלפה:
"מה????!!!! את רוצה לדפוק את הילדה לגמרי??!!!"
מה שיש לציין ממש הרגיז אותי.
מה זה לגמרי? כאילו מספיק דפקתי אותה עד עכשיו שהשארתי אותה בבית?
במה היא יותר דפוקה מר'? (ר' היא בת דודה של בתי, הן באותו גיל לגמרי, ר' בגן מגיל שנה)
יש לציין שהבת שלי יותר חברותית, יותר מפותחת מוטורית ובלי חרדות נטישה -
זה ההבדל העיקרי בהתנהגות בינה לבין ר' ואני שואלת את עצמי את מי דפקו?
אהה בעצם גם את חמותי שאלתי, אז היא אמרה מיד:
זה חשוב, יהיה לה משעמם בבית. עד גיל שנתיים זה בסדר,
אבל אחרי זה - משעמם.
ואני שואלת... כי זאת הפעם הראשונה שתהיה לי ילדה בגיל כזה בבית :-)
יהיה משעמם? מה עושים?
אני צריכה לחשוב על סדר יום והפעלות?
תודה

[u]למעשה, הייינו שמחים למצוא מטפלת לפחות לחלק מהזמן, אבל קשה מאד למצוא מישהי כלבבנו. כשאני מציין את זה הצד השני קצת יותר נוטה להזדהות. נראה לי שהבעיה של הרבה אנשים היא לא עם ההמנעות מהגן, אלא עם השארת הילד עם ההורים[/u]

זה לא מדהים? מה יותר הגיוני מילד שנשאר עם הוריו בביתי? למה אנחנו עושים ילדים, כדי לראות אותם שעתיים ביום ולתת לאחרים לטפל בהם? אין לי בעיה עם אנשים שעושים זאת, אבל מוזר לי מאוד שזאת הנורמה... וכל כך מוזר לאנשים שהילדה שלי עדיין איתי.

הקטנהשלי בת שנה + 3 חודשים, ואם לנסות לענות על השאלה אז...זה תלוי... כשזה מישהו שממש לא בא לי להיכנס איתו לזה אני אומרת ש"אני מחפשת מיסגרת מתאימה"
או שאני אומרת "נחכה עוד קצת היא עדיין קטנה"
האמת שאני לא ממש מתמודדת עם זה כרגע, עכשיו כשאני חושבת על זה, אני יותר מתחמקת מתשובה.
אישי הפתיע אותי לעומת זאת בזמן האחרון, כשפתאום הזדעזע מהרעיון שאנשים זרים יטפלו בה... והוא ממש לא בקטע ה"טבעי", ודי לחץ עלי עד כה לחפש מעון גם אם לשעות ספורות ביום.

תשובה אחרת שעניתי לאחרונה: "הוא לא הולך לגן כי אני לא מסוגלת לדמיין שהוא הולך לגן". (בנימה חיובית, כן? זה גם נתפס כך, והבינו אותי ואמרו "וואלה").

או שגרים בארה"ב ואז זה משכנע שזה מאוד יקר |יש| (1000 דולר לחודש הכי זול, בלי לספור את גן חב"ד, שזה אפילו "יותר גרוע מלהיות בבית" בעיני רוב סביבתינו)

מאז שלמדתי להגיד את זה יש הקלת מה.
יום אחד יהיה לי כח לטעון טיעונים משמעותיים יותר. |שקרן|

[u]אה, זה יקר מידי! השתגעתי להוציא אלפי שקלים שיש אמא אוהבת בחינם?[/u]
זו תשובה מסוכנת, דליתוש ;-) כי היא מרימה להנחתה: "אז תרשמו אותו לויצ"ו, שם זול!" :-D

נכון, טוב לנו ככה, לשנינו. אבל לשאלה "את לא משתגעת?" לפעמים נפלט לי " כן, לפעמים אני משתגעת" ואז ממשיך מטר השאלות שלפעמים מצליח לערער את ביטחוני.
תודה על הדף שמחזיר לי אותו ( את הביטחון) .

תגידו, מה אם כיוון של נגיד-
אה, זה יקר מידי! השתגעתי להוציא אלפי שקלים שיש אמא אוהבת בחינם?

[u]האיש צוחק עלי שאני בכלל מתעצבנת מזה.[/u]
יש לך איש חכם.
גם אני מתעצבנת ועונה למי שרוצה לדעת למה היא לא במסגרת, שהיא עדיין יונקת וצריכה אותי קרוב אליה. מאחר והיא בת שנה וחמישה חדשים, את האנשים מסביבי העובדה שהיא עדיין יונקת מהממת מספיק, כדי שהם לא יוסיפו מילה.
מי מהם שמצליח להתאושש בד"כ עובר לשאלת העד מתי את מתכוונת להניק? ותשובתי: עד שהיא תגמול אותי (שוב אפקט ההלם)...

פעם העירו לי שבגיל שנה נורא חשוב לילד להיות בחברת ילדים ושילדים במסגרות מראים קפיצה התפתחותית בגיל הזה.
ממה שאני חוויתי נראה לי שבסביבות הגיל הזה יש קפיצה התפתחותית לכל הילדים...


[u]בגיל שנה וחצי זה לא חינוך ביתי. לא רק בגלל התווית הפורמלית אלא מפני שלקרוא לזה חינוך ביתי זה כמו לומר שילדים צריכים ללכת לגן בגיל הזה (ורק שלי יוצא דופן, יענו, בחינוך ביתי).[/u]
להבנתי (אני די חדשה בעניין) חינוך ביתי הוא מגיל אפס משום שמדובר על לקיחת האחריות המודעת של ההורים ועל הבית כמוקד הצמיחה והתמיכה של כל בני המשפחה. נכון שככל שהילדים גדלים, צריך להתמודד יותר עם הסביבה.

יש גן שמגיע פעם בשבוע לביקור אצלנו בחצר. הילדים בגיל הבת שלי (כמעט 4). לפעמים הטיול מגיע עם הגננת המחליפה.
הגננת הקבועה ואני מכירות הרבה זמן ומאוד מעריכות אחת את השניה.
פעם אחת הגננת המחליפה אמרה לי: "תראי איזה יופי, איך היא (הבת שלי) מסתדרת עם הילדים, למה את לא שולחת אותה לגן?"
עניתי: "כי אנחנו בבית" (כאילו דהההה).

יש אנשים שחושבים שאם אנחנו בבית עם הגדולים, בגיל חינוך חובה, את הקטנים אפשר לשלוח לגנים, כי הם עוד לא בחינוך חובה... :-P

כי ככה טוב לנו (בחיוך נעים)
כי ככה מתאים לנו (באותו חיוך).
כל אבל... קיבל את אותה תשובה שוב "אבל הוא צריך חברה" " כן, אבל ככה טוב לנו"
ככה נגמרו להם השאלות (לפחות בפנינו).
מה שהולך מאחורי גבינו ממש לא מעניין אותנו.

אוי אורית, כמה אנחנו צוחקים על זה היום כשיש לנו בן שנתיים מאוד עצמאי, חברותי, עם יציבה של סלע ("אתם תהרסו לו את הגב כשהוא כל הזמן על הידיים") ושליו ורגוע באופן יוצא דופן (באופן טבעי???).

גאונים כולם.

אצלנו זה היה ממש דומה לאצלכם בסגנון התגובות.
אגב, היום אמא שלי טוענת שהיא תמיד אמרה לנו להחזיק אותו על הידיים ("למה את מחזיקה אותו כל הזמן על הידיים, הוא יהיה מפונק" - כאילו לא נהגה מעולם)

פינוק נעים!!

הבנזוג שלי מתמודד עם הערות כאלה בצורה מעולה (אנחנו עוד לא בשלב של "למה הוא לא במסגרת", אבל בהחלט בשלב של "אתם מרגילים אותו לידיים" "הוא יונק יותר מדי" ושאר הערות בונות וחשובות. הוא פשוט מסכים עם כל מה שאומרים לו.
למשל:
אבא שלי: "הוא כל הזמן על הידיים! הוא יהיה מפונק!"
האיש (מחזיק את התינוק על הידיים ומנשק אותו): "נכון, זה ממש תינוק מקולקל!"
אבא שלי מרוצה מהתגובה (הסכימו איתו, וזה מה שהוא רוצה בסופו של דבר- להרגיש שהוא צודק) ותינוקי כמובן לא יורד מהידיים. סוף השיחה.

אני לעומת זאת מתחרפנת מעצם העלאת הנושא. האיש צוחק עלי שאני בכלל מתעצבנת מזה.

כשהדף הזה נפתח חשבתי לעצמי: "אח, איזו נחת. לי לא מציקים בשאלות, וגם אם שואלים, זה בד"כ מאוד מינורי ונגמר מהר מאוד (ע"ע
[u]"ככה טוב לנו" או "ככה זה אצלנו"[/u]). אנשים בסביבה בטח התרגלו אליי כבר".

והנה אתמול, זה התחיל. ולא שזה נגמר (חשבתי אתמול שזה נגמר, אחרי שיחה קולחת על הנושא במשך כחצי שעה). זה המשיך שוב היום ואני מאמינה שזה פתח להטרדות.

בהמשך, אם יהיה זמן, אכתוב מה השבתי. אשמח לעוד תובנות.

ורק להוסיף:
גם אני לא משתגעת
(אולי להוציא סטיקר?)

וכאילו שהם לא משתגעים בעבודה המשלמת שלהם

אוי, איך הדף הזה במקום ....
כמה כמה כמה שמעתי בשבועיים האחרונים (כי מלאו לו שנתיים והיינו בביקור בארץ):
"נו, אז הוא כבר במסגרת?" נשבעת שבפעם הראשונה לא הבנתי מה זה ה"מסגרת" הזה ועד עכשיו לא מבינה איך מישהו יכול לרצות למסגר ילדים
וכשעניתי שלא הסתכלו עלי כאילו אני מסכנה ומשוגעת כאחד והסבירו לי בטון מודאג:
"ילדים בגילו כבר חייבים חברה"
אבל יש לו חברה, עניתי
"חברה של בני גילו, הוא חייב חברה של בני גילו"
מה, לכולם יש אותו הטקסט לדקלם ממנו?!?!?!?
אף אחד לא מפעיל את המוח שלו? את הרגשות????

אמא נוסעת פורקת תיסכולים

[u]"יש עוד זמן! כל החיים לפנינו ועכשיו זה זמן אימא".[/u]
אהבתי.

ואני עונה כששואלים אותי: "אני עדיין לא מוכנה לשחרר אותה". (בת 3 )
מיד משתרר שקט בצד השני. בדרך כלל אין רצון לדבר על רגשות אלא רק על דעות.

קוראת ומשננת. כרגע בהריון (רביעי) ומתכננת לא לחזור לעבודה. עם הבכור הייתי בבית עד גיל שנתיים, גיל שבו הרגשתי שהיה צמא לחברה. ובאמת הקליטה שלו במסגרת היתה חלקה. לשניה עשיתי עוול כשמסגרתי אותה בגיל 1.8 ,כך היה הגיל שלה בספטמבר ואני עבדתי עד 14:00. השלישי חסר טראומות נכנס לגן עם אחותו (הבדל של 1.10 ש') עד המסגרת קיבלו טיפול מסור אצל סבא וסבתא. הפעם, סבא וסבתא כבר מבוגרים ולא בריאים ואני רוצה להיות עם הצאצא הבא. מרגישה שאת השניה והשלישי פספסתי ונזכרת בגעגועים איך הייתי לבד עם הבכור שנתיים. אשמח לקבל עוד רעיונות לתשובות.

אני שואלת הרבה פעמים את המתעניינים - מתי הם הלכו לגן? ואז הם נזכרים שבדורינו (ילידי שנות ה - 60-70) בעצם [b]כל הילדים[/b] נשלחו לגן רק לקראת גיל 3 ושבעצם נורמות הן עניין משתנה.
השבוע סבתא שלי סיפרה לי שאבא שלי הלך לגן רק בגיל 4 ואף אחד לא הסתכל עליה כמו על משוגעת.

וכשאני רוצה להוריד את הסקרנים ממני, השואלים "מתי תשלחי אותו למסגרת?" (כאילו שהוא פוסטר שצריך למסגר) אני אומרת משהו כמו: "אנחנו חיים לנו מיום ליום, עכשיו טוב לנו ככה. אולי בהמשך נרגיש אחרת... (שזה בעצם בדיוק מה שמנחה אותי...).

[u]וכששואלים עד מתי אני מתכוונת להיניק, אני עונה שקצת אחרי הבר-מצווה[/u]

אני עונה ככה כששואלים אותי על המיטה המשפחתית.. "הוא עוד ישן אתכם??? עד איזה גיל??"
עד הבר-מצווה, כמובן.

[u]וככשואלים עד מתי אני מתכוונת להיניק, אני עונה שקצת אחרי הבר-מצווה..[/u]
וכששואלים אותי: "בת שנה וחצי ועוד יונקת?!? עד איזה גיל את מתכוונת להניק אותה?"
אני עונה:"עד הבת מצווה, לא יום אחד אחרי!" (החלטיות זה טוב!)

[u]וככשואלים עד מתי אני מתכוונת להיניק, אני עונה שקצת אחרי הבר-מצווה..[/u]
אני עונה בחיוך שעד הצבא (בטון של: ברור, לא?), וככה צוחקים איתי ויורדים ממני (-:

[po]אורי ה[/po], אהבתי, אני מאמצת.

אני מוצאת שהפשטות הלא מתחכמת מאוד אפקטיבית עבורי.
כשאני נשאלת אני עונה ישר ונקי.
אני מציינת שזה מה שטוב לי ואני לא חושבת לכולנו צריכות להיות בחירות זהות.
אני מודיעה שהוא איתי ואני איתו ואנחנו מאוד מאושרים.
זה יימשך במתכונת הזו כל זמן שזה יהיה נכון לשני הצדדים.
אם אני ארגיש שאני מונעת ממנו משהו מהותי באופן הזה שאין לו מענה בתוך הבית, או שזה לא נכון עבורי יותר, זה ישתנה.
כרגע זה כך.
יש להניח שעד סביבות גיל 18 לפחות..
וככשואלים עד מתי אני מתכוונת להיניק, אני עונה שקצת אחרי הבר-מצווה..

[u]בגיל שנה וחצי זה לא חינוך ביתי[/u]

אני מאד מסכימה. אני לא עושה חינוך ביתי, אבל שלחתי את בני הצעיר לגן רק בגיל שנתיים וחצי, מה שגרר הרבה הערות ושאלות
בכל אופן, בכל פעם ששאלו אותי מה עם גן עניתי: "הוא עוד צעיר מדי" (ובאמת התכוונתי לזה! כאמור, אני ידעתי שבסופו של דבר הוא ילך לגן) או "עוד לא מצאנו את הסידור המתאים" (מה שגם היה נכון, לא חשוב כרגע למה).

אגב, אני מזכירה לכולם שברוב ספרי ההורות המתורגמים, כולל העדכניים ביותר, הפרקים על ילדי גן מתיחסים לילדים מעל גיל שלוש - כלומר, הנורמה הישראלית פשוט לא מקובלת בחו"ל (להוציא מקרים של כורח כלכלי), ואף אחד לא חושב שיש כאן פגיעה במיומנויות החברתיות של הילדים.

בקיצור, אין לי פתרון ארוך טווח בשבילכם, אבל גם שנה-שנתיים של שקט מהסביבה זה משהו, לא?

[u]איך להתמודד עם הסביבה שאינה בחינוך ביתי[/u]
כמו שרוקדת כתבה באחד הדפים (אפילו גריינתי את זה), בגיל שנה וחצי זה לא חינוך ביתי. לא רק בגלל התווית הפורמלית אלא מפני שלקרוא לזה חינוך ביתי זה כמו לומר שילדים צריכים ללכת לגן בגיל הזה (ורק שלי יוצא דופן, יענו, בחינוך ביתי).

אני גם לא מחפשת דרכים [u]להתמודד עם הסביבה[/u] אלא רק לענות להם :-) הם לא באמת משפיעים עלי או מלחיצים אותי או גורמים לי לספקות או שום דבר כזה, כמובן שזה גם לא עניינם כלל. אני רק רוצה לפתור את הסיטואציות החברתיות האלה בדרך נעימה. זה בעיניי מטרד חברתי קטן שצריך לעקוף.

בדרך כלל אני עונה שכרגע אנחנו חושבים שעדיף [b]לו[/b] לא להיות בגן, ובכך נמנע מהכללה לגבי ילדים אחרים (כולל ילדי השואל).

למעשה, הייינו שמחים למצוא מטפלת לפחות לחלק מהזמן, אבל קשה מאד למצוא מישהי כלבבנו. כשאני מציין את זה הצד השני קצת יותר נוטה להזדהות. נראה לי שהבעיה של הרבה אנשים היא לא עם ההמנעות מהגן, אלא עם השארת הילד עם ההורים.

[u]הצעה למצוא שם דף יותר ברור כמו איך להסביר שפעוט לא בגן[/u]
חשבתי שזה ברור :-) השם המקורי שרציתי היה [po]מתי הוא כבר יילך למסגרת[/po]

[u]מה יקרה אם תגידי שהכי טוב לשניכם ככה וזהו.?[/u]
את זה עוד לא ניסיתי...

[u]אהההההה בההההה השוק משתק אותם[/u]
:-D

ה"את לא משתגעת" משגע אותי כל פעם מחדש.

תודה על הדף!
[list]
[*] אנחנו בחינוך ביתי!
[*] עד איזה גיל?
[*] עד גיל 18!
[*] אהההההה בההההה השוק משתק אותם ואז הם נזכרים שבאמת היה בטלויזיה כתבה וגם בעיתון ומסיימים בהתקפלות: כל הכבוד לך, אני הייתי משתגעת.
[/list]

תודה על הדף הזה!

>כולנו משפחה אחת...<

וגם הצעה למצוא שם דף יותר ברור כמו איך להסביר שפעוט לא בגן
איך להתמודד עם הסביבה שאינה בחינוך ביתי
איך להרגיש בטוחה כלפי הסביבה בבחירה בחינוך ביתי ;-)

אני חושבת שאת לא צריכה למצוא תירוצים או הסברים. מה יקרה אם תגידי שהכי טוב לשניכם ככה וזהו.?

בילד הראשון ששאלו אותי : "את לא משתגעת? " הרגשתי נבוכה. לפעמים גמגמתי משהו כמו אבל טוב לו...
בילד השני ששאלו : "את לא משתגעת ? " עניתי : לא.
בילד השלישי לא שאלו אותי. כנראה עכשיו אני נמצאת עם האנשים הנכונים. :-)

מדובר בסך הכל בגילאי שנתיים.

רוב האנשים שואלים שאלות מסוג זה 'על הדרך', לא על מנת לדעת. יש כאלה שרוצים להפגין את הידע שלהם, וברגע שתפתחי את הפה להסביר, הם ישפכו עליך את כל התיאוריות שהם(החברה, לא באמת הם, הם לא באמת חשבו על זה) "מחזיקים". יש כאלה שסתם רוצים לטרטר אותך בהסברים, מה שנקרא "ערפדים", יש מהם שסתם שואלים כדי לנהל שיחת חולין ריקה ויש כאלה שכל המטרה שלהם היא לתקוף. לכל אלה לא כדאי לענות. אני בד"כ עונה באופן מאוד כללי שלא פותח מקום לעוד שאלות, או שאני אומרת בפשטות אבל בתקיפות "ככה טוב לנו" או "ככה זה אצלנו" שלא מתחשק לבן אדם להמשיך לשאול שאלות (למדתי שעדיף לפעמים אי נעימות מהצד השני על פני אנרגיות מיותרות ועצבים מהצד שלי. אחרי הכל, אני צריכה לשמור את הכוחות והשלווה לילדים שלי).

אם אני קולטת שיש מולי אדם ששואל באמת על מנת לדעת, אני משיבה ברצון רב.

[u]עונה ב"הממ" או אומרת "בינתיים... אלו לדעתי פתיחות מתנצלות[/u]
אני משתמשת בהן כבמסך עשן.

[u]מי שקצת מתעקש איתי אני מייד מספרת לו כל מה שאני יודעת על גנים...[/u]
זהו, שאני מתקשה לעשות את זה - זה יכול להיתפס כהתקפה על ההחלטה שלהם לשלוח לגן, ואז יתחילו להתגונן (יצא לי משחק מילים :-P ).

[u]ומיד אומרים לי - כל הכבוד![/u]
הכוונה, מזל גדול יש לך שאת יכולה ומסוגלת לעמוד בזה... (אפשר לחשוב איזה עונש. . .)

[u]לעת עתה אני רק מחייכת, שותקת, עונה ב"הממ" או אומרת "בינתיים, כל עוד אני יכולה, הוא יהיה בבית".[/u]
אני גיליתי שהאמת שלנו היא בעיניים שמביטות חזק חזרה לעיניים השואלות.
(תרגום: לא ממש חשוב מה אומרים אלא מה מרגישים בפנים)
[list]
[*] "אנחנו כ"כ נהנים יחד, יש מלא חברים ואקשן כך שאין כל סיבה לשנות משהו!"
[*] "גן? לא, היא אינטיליגנטית מידי" :-D ;-)
[*] "יש עוד זמן! כל החיים לפנינו ועכשיו זה זמן אימא".
[/list]

האמת, אלו לא ממש משפטים שאני משתמשת בהם ביומיום, רק דברים שעולים לי שאולי יכולים לעזור לאחרים. אותי פשוט אף אחד לא מצליח להפיל :-P מי שקצת מתעקש איתי אני מייד מספרת לו כל מה שאני יודעת על גנים... ומיד אומרים לי - כל הכבוד! הכי טוב בבית :-)

[u]עונה ב"הממ" או אומרת "בינתיים...[/u] אלו לדעתי פתיחות מתנצלות.

הדף הזה נפתח עבור אמהות שילדיהן הפעוטים נמצאים בבית - עדיין לא בגיל חינוך חובה (כלומר לא טרודות בשאלות על אישורים ורשויות, ואולי אפילו לא חושבות על חינוך ביתי בגיל בי"ס), אבל כבר אחרי גיל שנה הקריטי, שבו הרבה הורים מאמינים שלילד עדיפה חברת ילדים בגן על פני שהות עם בני משפחתו.

ילדים בני שנה-שנתיים הם עדיין בגדר תינוקות, אבל ב [po]נורמות של הורות בישראל[/po] הם אמורים כבר להיכנס בסוד החיברות הקולקטיבי, לעבור את הזובור של כך-וכך מספר מטפלות על מספר ילדים וכולי (יסלחו לי רגע השולחים לגן, אין כאן ביקורת על השליחה עצמה אלא על הציפייה שכולם ישלחו, כנראה שאחרת זה מתפרש כאיום כלשהו).

לי יש בן 1.4 שמטופל בבית ועם/אצל סבתא. כבר מאז גיל שמונה חודשים בערך הסביבה לא מתאפקת ושואלת "מתי הוא יילך למסגרת?", "רשמת אותו לספטמבר?" ו"התחלת לברר על משפחתונים בסביבה?". אישית אני לא מרגישה מוטרדת או רדופה במיוחד מהשאלות האלה (בעיקר מטריד אותי הרציונל שמאחוריהן), אבל בכל זאת מחפשת תשובות מעלית. לעת עתה אני רק מחייכת, שותקת, עונה ב"הממ" או אומרת "בינתיים, כל עוד אני יכולה, הוא יהיה בבית". אבל קדימה, הדף הזה מיועד לחיפוש תשובות נוספות ואף יותר טובות :-) ובכלל להעלאת סיפורים אישיים שקשורים בנושא.

|תמר|

בתור מתאבן :-P אני מעתיקה הנה דברים ש [po]בשמת א[/po] כתבה ב ביתי:[po]חינוך ביתי בלי השבט[/po] לא מזמן:

_הנה הדיאלוג הקבוע שיש לי בזמן האחרון: רשמת אותו לשנה הבאה? -לא. אז מה יהיה עם חברה? - ילך אתי לקבוצת אמהות. אבל ילד שנמצא כל הזמן עם אמא מפונק/לא יכול להתמודד/חסר חוט שגרה וכו' - אז הנה לכם שמות של ממציאים דגולים שגדלו בבית!..
וכך זה נמשך ונמשך.. זה מתיש קצת. דור המדבר.._
אם בא לך לקבל קצת עצות, אני מציעה דיאלוג אחר:
רשמת אותו לשנה הבאה?
מה את חושבת?
מה, לא רשמת?! בלה בלה בלה בלה...
אהה (מתעניין ולא מחייב)
למה את לא עונה????!
אני מקשיבה לך. אשמח לשמוע עוד.

או:

רשמת אותו לשנה הבאה?
לא.
אז מה יהיה עם חברה?
באמת בעיה. מה את מציעה?
בלה בלה בלה בלה
אהה. מאוד מעניין. אני אחשוב על זה.
אבל בלה בלה בלה בלה...
אהה, באמת חומר למחשבה. תודה!
בלה בלה בלה!
אני מאוד שמחה שזה חשוב לך. תודה.

או:

רשמת אותו לשנה הבאה?
לא.
אז מה יהיה עם חברה?
אתה דואג שלא יהיו לו חברים? (בטון מתעניין, שמנסה לברר אם לזה הוא מתכוון)
כן בלה בלה בלה בלה
אה, אז אתה חושש שזה יפריע לו בעתיד? [או כל דבר שמברר למה הוא התכוון עכשיו)
וכך הלאה וכך הלאה, תראייני אותו...
בקיצור - ההצעה שלי:
אל תתני תשובות.
אל תספקי מידע.
זה מה שמפיל אותך בפח.
את עונה, וכך נגררת לשיחה אינסופית שבה את מנסה להסביר, להצדיק, להרגיע את החששות והפחדים שלהם. זה גוזל ממך אנרגיות. זה לא מוסיף להם כלום. את לא מוכיחה להם כלום. הם לא מעוניינים בזה.
בעיקרון, לא עונים למי שלא מעוניין לדעת.
הם רק רוצים ללחוץ עלייך. לכן את צריכה בסך הכל להבהיר, איפה הגבול של האוטונומיה שלך.

זה לא עניינם מה תעשי איתו, זה לא עניינם איך עלול לצאת האופי שלו (אני לא רואה שהאופי שלהם מוצלח כל כך, הם לא פירסומת כל כך טובה לדרך שלהם), ובטח ובטח שאין שום טעם לשלוף להם את הרשימה (שבינינו, תעשה רושם רק על הג'וקים, כי 95% ממנה חסרי כל רלבנטיות ושאר האנשים לא מוכיחים כלום).

במקום לענות על השאלות שלהם - כמו "ילדה טובה", כמובן (זה מה שילדה טובה עושה, המבוגרים שואלים, והיא עונה בצייתנות),
תחפשי מה לשאול אותם בחזרה, איך לשקף את מה שהם אומרים, ולהגיד דברים לא מחייבים כמו שציטטתי.
נראה לך?

|תמר|

ראו גם [po]שאלות נפוצות בחינוך ביתי[/po] , [po]שאלות מתקילות על חינוך ביתי[/po] , [po]להסביר חינוך ביתי[/po]