על ידי פסיכו_לוגית* » 10 אפריל 2020, 18:32
אני אספר קצת על הטיפול האחרון שלי.
הייתי כארבע שנים בטיפול קבוצתי פסיכואנליטי, שהיה משולבים בו קצת טיפולים יחידניים (עם אותה הפסיכולוגית). זו הייתה הפסיכולוגית הראשונה אחרי הרבה שיחות ראשונות עם מטפלים אחרים שנראתה לי נורמלית.
היו בה גם צדדים מאד טובים, היא ידעה לנתח סיטואציות חברתית בצורה טובה ולהבחין בדקויות, אך הבעיה המרכזית שלי (והייתה) דכאון, ובזה היא לא ידעה לעזור לי בכלל. אני זוכרת שבאתי אליה לפגישה אחרי סופ"ש מאד דיכאוני שבו היה לי מאד רע ולא הצלחתי לעשות הרבה מעבר ללהכריח את עצמי לשתות קצת מים.. אני זוכרת שסיפרתי לה הכל וממנה לא הייתה שום תגובה מועילה. ממש כלום. וככה זה היה יותר מפעם. הטיפול הקבוצתי היה מעניין, לשתף אחרים במה שעובר עלי ולשמוע מאחרים מה עובר עליהם, אבל לא הייתי קוראת לתהליך הזה טיפולי, לא מרגישה שזה קידם אותי או הבריא אותי מעבר לשיח רגיל (וכנה) בין אנשים. בהתחלה זה היה נחמד ללכת לשם ולדבר על דברים לכן לא עזבתי ויש לומר שבזמנו באמת מצבי היה גרוע יותר והייתי לבד (ללא בנזוג) כך שהשיחה השבועית עם אנשים כן עשתה לי טוב (שוב, לא במובן טיפולי אלא פשוט שיחה שהיתה יכולה להיות גם ברכבת עם מישהו זר) אבל ככל שהזמן עבר שמתי לב שהדכאון שלי לא משתנה, שאין לי תובנות מיוחדות חדשות, שהיכולת הבינאישית שלי לא השתפרה משמעותית בגלל הטיפול.
בטיפולים היחידים שלנו היא הייתה יושבת ושותקת. זו הייתה אחריות שלי להתחיל את השיחה ולכוון אותה. היא פשוט ישבה וניתחה לפעמים מצבים בצורה טובה אבל שוב, לא היה לטיפול התחלה אמצע וסוף, כיוון... רעיון תיאורטי מאחורי הכל.. אלו היו מבחינתי שיחות תלושות שבהן היא בעיקר הקשיבה. מתישהו אזרתי קצת אומץ ואמרתי לה את זה. היא אמרה שהיא לא יודעת איך היה אפשר לעשות את הטיפול יותר מובנה ממה שהוא כבר כעת. שזה כבר ממש מובנה. היא אמרה שהרעיון הוא שאני בטיפול אעיז לייצר חוויות חדשות שלא הצלחתי בחיי לייצר, ושזה ישנה את הדרך שבה אני מרגישה.
בטיפול הקבוצתי עשיתי את מה שהיא אמרה לי, וזה להביע את כעסי כשאני מרגישה אותו, גם אם הוא לא הגיוני, או רגשות שלילים אחרים כלפי כל אחד המשתתפים ואכן עשיתי זאת למרות שהיה לי קשה ולא נעים, והיא הייתה מעודדת אותי בזה. אבל אני לא מרגישה שזה עזר לי בכלל. אני לא יכולה בכלל לתאר כאן את כל הפרטים כי זה מורכב, כעקרון בטיפול שחזרתי דפוסים ישנים שלי, באופן אבסורדי, במקום לשנות אותם שיחזרתי אותם ללא "סוף טוב".
אני מרגישה מאוכזבת מהטיפול, בעיני הוא אפילו קצת יצר נזק כי גרם לדפוסים הישנים שלי עוד יותר להתחזק, אני גם כועסת על המטופלת שעשתה לעצמה חיים קלים בזה שהיא לא יצרה שום המשכיות מפגישה לפגישה אלא רק ישבה פאסיבית בלי להתחיל את הפגישה, בלי להכווין אותה (כך גם לא צריך להתכונן לפגישה בכלל, וגם לא לעבד אותה אחריה). על זה שהיא השאירה אותי עם הדכאון שלי בלי לתת לי שום תמיכה (פסיכולוגים לא צריכים לדעת הכל, אבל בחייאת, דכאון זו אחת ההפרעות הכי נפוצות... רצוי לפסיכולוג עם וותק כמו שלה לדעת מה לעשות במצבים כאלה). ועל זה שהיא לא אפשרה שום ביקורת (כשאמרתי לה שהטיפול לא עזר, טענה שהטיפול מאד עזר לי, כי עובדה שאני עכשיו בעצמי מטפלת באחרים, כלומר לקחה את ההצלחה שלי האישית לעצמה). כשיש לך מטופל ארבע שנים, מן הראוי לעצור באמצע ולבדוק אם הטיפול עוזר, ואם לא לשנות גישה. הרצון - שיהיה לי יותר טוב, שהמצב שלי ישתפר, לא היה שם. את התשלום היא מקבלת בין כה וכה על כל פגישה אם אני משתפרת או לא. זו הייתה התחושה שלי.
דיברתי איתה קצת גם על מטופלים שלי, וכך יכולתי לראות את הגישה שלה ללא פילטרים. היא אמרה משהו כמו שיש מטופלים שלא ישתפרו לא משתנה מה תעשה, ואולי חשבה ככה עלי, לכן מההתחלה לא התאמצה.
אני לא חושבת שכל המטופלים רעים, פגשתי כמה (לצערי במסגרת מקצועית ולא במסגרת של טיפול אישי) שהם בעיני מאד מאד ראויים. אבל הם המיעוט. לצערי אין גם תמריצים מי יודע מה לפסיכולוגים להיות טובים. יש מספיק קלייטנים כל הזמן, ואנחנו מקבלים את הכסף אחרי 50 דקות לא משנה כמה היו מועילות. אתה לא מקבל שקל נוסף על התכוננות לקראת הפגישה או עיבוד אחרי הפגישה. אז למה לעשות זאת?
הייתי אצל הרבה פסיכולוגים בחיי, ולא יכולה לומר שאחד מהם עזר לי משמעותית. לצערי הרב. זה עצוב לי מאד שבן אדם שזקוק לעזרה ומנסה (וזה לא קל להתעלות על החשש של ללכת לפסיכולוג) ולא מקבל עזרה, במשך חיים שלמים.
אני אספר קצת על הטיפול האחרון שלי.
הייתי כארבע שנים בטיפול קבוצתי פסיכואנליטי, שהיה משולבים בו קצת טיפולים יחידניים (עם אותה הפסיכולוגית). זו הייתה הפסיכולוגית הראשונה אחרי הרבה שיחות ראשונות עם מטפלים אחרים שנראתה לי נורמלית.
היו בה גם צדדים מאד טובים, היא ידעה לנתח סיטואציות חברתית בצורה טובה ולהבחין בדקויות, אך הבעיה המרכזית שלי (והייתה) דכאון, ובזה היא לא ידעה לעזור לי בכלל. אני זוכרת שבאתי אליה לפגישה אחרי סופ"ש מאד דיכאוני שבו היה לי מאד רע ולא הצלחתי לעשות הרבה מעבר ללהכריח את עצמי לשתות קצת מים.. אני זוכרת שסיפרתי לה הכל וממנה לא הייתה שום תגובה מועילה. ממש כלום. וככה זה היה יותר מפעם. הטיפול הקבוצתי היה מעניין, לשתף אחרים במה שעובר עלי ולשמוע מאחרים מה עובר עליהם, אבל לא הייתי קוראת לתהליך הזה טיפולי, לא מרגישה שזה קידם אותי או הבריא אותי מעבר לשיח רגיל (וכנה) בין אנשים. בהתחלה זה היה נחמד ללכת לשם ולדבר על דברים לכן לא עזבתי ויש לומר שבזמנו באמת מצבי היה גרוע יותר והייתי לבד (ללא בנזוג) כך שהשיחה השבועית עם אנשים כן עשתה לי טוב (שוב, לא במובן טיפולי אלא פשוט שיחה שהיתה יכולה להיות גם ברכבת עם מישהו זר) אבל ככל שהזמן עבר שמתי לב שהדכאון שלי לא משתנה, שאין לי תובנות מיוחדות חדשות, שהיכולת הבינאישית שלי לא השתפרה משמעותית בגלל הטיפול.
בטיפולים היחידים שלנו היא הייתה יושבת ושותקת. זו הייתה אחריות שלי להתחיל את השיחה ולכוון אותה. היא פשוט ישבה וניתחה לפעמים מצבים בצורה טובה אבל שוב, לא היה לטיפול התחלה אמצע וסוף, כיוון... רעיון תיאורטי מאחורי הכל.. אלו היו מבחינתי שיחות תלושות שבהן היא בעיקר הקשיבה. מתישהו אזרתי קצת אומץ ואמרתי לה את זה. היא אמרה שהיא לא יודעת איך היה אפשר לעשות את הטיפול יותר מובנה ממה שהוא כבר כעת. שזה כבר ממש מובנה. היא אמרה שהרעיון הוא שאני בטיפול אעיז לייצר חוויות חדשות שלא הצלחתי בחיי לייצר, ושזה ישנה את הדרך שבה אני מרגישה.
בטיפול הקבוצתי עשיתי את מה שהיא אמרה לי, וזה להביע את כעסי כשאני מרגישה אותו, גם אם הוא לא הגיוני, או רגשות שלילים אחרים כלפי כל אחד המשתתפים ואכן עשיתי זאת למרות שהיה לי קשה ולא נעים, והיא הייתה מעודדת אותי בזה. אבל אני לא מרגישה שזה עזר לי בכלל. אני לא יכולה בכלל לתאר כאן את כל הפרטים כי זה מורכב, כעקרון בטיפול שחזרתי דפוסים ישנים שלי, באופן אבסורדי, במקום לשנות אותם שיחזרתי אותם ללא "סוף טוב".
אני מרגישה מאוכזבת מהטיפול, בעיני הוא אפילו קצת יצר נזק כי גרם לדפוסים הישנים שלי עוד יותר להתחזק, אני גם כועסת על המטופלת שעשתה לעצמה חיים קלים בזה שהיא לא יצרה שום המשכיות מפגישה לפגישה אלא רק ישבה פאסיבית בלי להתחיל את הפגישה, בלי להכווין אותה (כך גם לא צריך להתכונן לפגישה בכלל, וגם לא לעבד אותה אחריה). על זה שהיא השאירה אותי עם הדכאון שלי בלי לתת לי שום תמיכה (פסיכולוגים לא צריכים לדעת הכל, אבל בחייאת, דכאון זו אחת ההפרעות הכי נפוצות... רצוי לפסיכולוג עם וותק כמו שלה לדעת מה לעשות במצבים כאלה). ועל זה שהיא לא אפשרה שום ביקורת (כשאמרתי לה שהטיפול לא עזר, טענה שהטיפול מאד עזר לי, כי עובדה שאני עכשיו בעצמי מטפלת באחרים, כלומר לקחה את ההצלחה שלי האישית לעצמה). כשיש לך מטופל ארבע שנים, מן הראוי לעצור באמצע ולבדוק אם הטיפול עוזר, ואם לא לשנות גישה. הרצון - שיהיה לי יותר טוב, שהמצב שלי ישתפר, לא היה שם. את התשלום היא מקבלת בין כה וכה על כל פגישה אם אני משתפרת או לא. זו הייתה התחושה שלי.
דיברתי איתה קצת גם על מטופלים שלי, וכך יכולתי לראות את הגישה שלה ללא פילטרים. היא אמרה משהו כמו שיש מטופלים שלא ישתפרו לא משתנה מה תעשה, ואולי חשבה ככה עלי, לכן מההתחלה לא התאמצה.
אני לא חושבת שכל המטופלים רעים, פגשתי כמה (לצערי במסגרת מקצועית ולא במסגרת של טיפול אישי) שהם בעיני מאד מאד ראויים. אבל הם המיעוט. לצערי אין גם תמריצים מי יודע מה לפסיכולוגים להיות טובים. יש מספיק קלייטנים כל הזמן, ואנחנו מקבלים את הכסף אחרי 50 דקות לא משנה כמה היו מועילות. אתה לא מקבל שקל נוסף על התכוננות לקראת הפגישה או עיבוד אחרי הפגישה. אז למה לעשות זאת?
הייתי אצל הרבה פסיכולוגים בחיי, ולא יכולה לומר שאחד מהם עזר לי משמעותית. לצערי הרב. זה עצוב לי מאד שבן אדם שזקוק לעזרה ומנסה (וזה לא קל להתעלות על החשש של ללכת לפסיכולוג) ולא מקבל עזרה, במשך חיים שלמים.