פסיכו לוגית

שליחת תגובה

קירבה ללא קרב
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: פסיכו לוגית

פסיכו לוגית

על ידי תמרוש_רוש » 09 אוגוסט 2020, 10:42

גם לא הבנתי את הלחלוב את המטפל. אולי מתאים לבעיות מאוד מסוימות. לאנשים שמגיעים עם הבור בלב שנובע מפוסט טראומה מורכבת, שהתחילה בגיל צעיר על ידי הורים מתעללים ומזניחים (ומדובר בהרבה אנשים בימינו) זה לא אפשרי. בקושי אפשר לתמלל את הקושי, הכל יושב על כל הנקודות העיוורות, והמטופל הוא סוג של סומא בארובה.
אולי.
אבל הניסיון שלי עם שתי חברות מאוד יקרות שחוו טראומה מורכבת כזאת הוא שונה.
כן, היו המון נקודות עיוורות.
וכן, היה הרבה גישוש בחושך, ואי הבנה של היקף הבעיות, כי, למשל, אם דרכו ורמסו את רצונותייך במשך עשרים שנות החייך הראשונות זה לא "בעיה", זה פשוט... "חיים". וככה זה בחיים, לא? :-(
וכן, זה מאבק לריפוי שנמשך שנים. שנים :-(
ועדיין, היתה להן המון הנעה אישית.
ויכולת להגדיר את הבעיה הראשונית שכן גלויה ונמצאת מתחת לאף, והרצון מצוא מישהו מתאים שיעבוד על זה, והרצון לשנות אותו כשהוא לא התאים, ועוד הרבה רצונות אחרים.

פסיכו לוגית

על ידי תמרוש_רוש » 09 אוגוסט 2020, 10:35

חשבתי הרבה על הנושא הזה, מה זה אומר מבחינתי "אם הבנאדם א ירים את עצמו אף אחד לא יוכל להרים אותו", והכאילו האשמה שמשתמעת מזה, של אנשים שלא יכולים להרים את עצמם בנקודה X, בסגנון "זו הבעיה שלך". ולא לזו היתה כוונתי.

כי פסיכו לוגית, כשאת כותבת:
קשה לי מאד להאבק על דברים שיעשו לי טוב, כי אני במצב של הרמת ידיים. מצד שני, אני מאמינה ותמיד האמנתי שעם הקשר הנכון, מישהו שאני ארגיש איתו חיבור טוב שהוא מבין אותי ושאיכפת לו ממני, אני מאמינה שזה מהר מאד ילחץ לי על דוושת הכוח רצון, ואני בתגובה לזה גם אלחם על עצמי. אבל זה צריך להתחיל ממישהו אחר. לפחות זו התיאוריה שלי
את מתארת מאוד בבירור, לטעמי, מה את צריכה ומה את רוצה מהמטפל.
את רוצה מישהו שיהיה אתך כרגע, באמפתיה ובאכפתיות. וגם, ממה שכתבת קודם, מישהי שתעבוד אתך בגישה ממוקדת טראומה.
ובמקביל לזה שכתבת את זה, הלכת ופנית לפסיכולוג שחשבת שיהיה בסדר, ותכננת תכנית פעולה להביא אותו לכך שיתמוך בך ויסכים לעבוד אתך.
אולי זה הצליח, אולי לא, אבל היה פה ניסיון ברור להביא את עצמך למטפל טוב שיענה על הצרכים שלך.
והגדרה של הצרכים האלה.
וכל זה, כל המהלך שלך פה, היה שונה לחלוטין ממה שאמרת על עצמך, שאת זקוקה למישהו שיוביל ויתווה את מטרות הטיפול וכל זה, ושנאמר בטון מאוד פאסיבי.

מבחינתי, כשאדם אומר "אני צריך לשכב פה ושמישהו יכסה אותי ויעזור לי לנוח כמה שבועות לפני שאני מתחיל בכלל להתרומם ולהילחם, כי אני תשוש מהזנחה מתמשכת, ואני רוצה שהמישהו הזה יהיה אמפתי, ואני הולך לנסות למצוא אותו במקום X" - זה כבר "להרים את עצמך"!
זו הרמה עצמית נפלאה. לא פחות.
וזה שונה, הבדל של שמיים וארץ, מה"אני רוצה שהפסיכולוגית תתווה את הדרך ותגיד לי מה אני צריכה ואיך".
כי את יודעת מה את צריכה כאן ועכשיו: תמיכה ואכפתיות, שתיתן לך סוג של מנוחה רגשית לפני שאת מתחילה להיאבק ולהשתנות.
אז בעיני, פסיכולוגית, את קצת הערכת את עצמך בחסר @}

פסיכו לוגית

על ידי תמרוש_רוש » 09 אוגוסט 2020, 10:06

מניחה לעצמי תזכורת לענות על זה: פסיכו לוגית (2020-05-19T23:27:52) כמו שהבטחתי לפני כמה חודשים @}

פסיכו לוגית

על ידי תמרוש_רוש » 27 מאי 2020, 10:21

__הוא לא כתב משהו נוראי, סתם בצורה יבשה וקרה
לדעתי, לקבל תגובה יבשה וקרה ממישהו שאמור להיות אמון על אמפתיה ותמיכה, זה לחלוטין בעיטה בבטן.

__אין לי שום רצון ללכת לטיפול אצל הפרפקיוניסטיות עם ה- OCD שקיבלו מאה בכל מבחן, והיה עדיף שהיו בוחרים את אלה שקיבלו שמונים ותחזקו אורח חיים בריא בתקופת הלימודים
:-D

פסיכולוגית, יש בארץ שלך תכניות הכשרה טובות בייעוץ? יועצים רגשיים שהוכשרו היטב יכולים להיות מועילים מאוד והרבה יותר אנושיים מפסיכולוגים (תלוי בהכשרה), ובדרך כלל הם גם גובים פחות כסף.

פסיכו לוגית

על ידי אני_מליה* » 25 מאי 2020, 16:51

מסכימה עם זה בול. תמיד אמרתי שבעצם אין לי שום רצון ללכת לטיפול אצל הפרפקיוניסטיות עם האו סי די שקיבלו מאה בכל מבחן, והיה עדיף שהיו בוחרים את אלה שקיבלו שמונים ותחזקו אורח חיים בריא בתקופת הלימודים

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 24 מאי 2020, 20:46

קיבלתי אמייל בחזרה מהפסיכולוג שעשה לי לא טוב. בכלל ברגעים כאלה אני מרגישה בושה ומצטערת שבכלל כתבתי לו.
הוא לא כתב משהו נוראי, סתם בצורה יבשה וקרה דברים שאני יודעת שהם לא נכונים, אבל הוא לא יודע שאני יודעת כי אני מטפלת בעצמי.
למשל שצריך לחכות שנתיים.
חבר שלי אמר משהו כמו שזה לא אישי, לא לקחת את זה אישי. דבר שקל לעשות כשאתה מרגיש טוב, אז אתה לא כל כך פגיע, אתה מרגיש חזק יש לך "עור" להגן על עצמך.
התוכנית שלי?
כשיהיה לי כסף (בעוד שנתיים?) ללכת לטיפול פרטי, לא אצל פסיכולוג, משהו אחר, מישהו עם לב.
כתבה מישהי בדף המקביל (מה מפריע לי אצל פסיכולוגים או משהו דומה) שהיא בעצמה פסיכולוגית קלינית ושההכשרה עצמה לא אנושית, וכך יוצאים הקולגות, ואני נוטה להסכים... זה מקצוע שדורש אינטילגנציה והרבה כוח רצון לעבור מסלול ארוך, תחרותי ומעייף. אבל הוא לא דורש לב גדול במיוחד. אם אני מסתכלת על מי שעושה איתי את ההתמחות.. הייתי הולכת למעט מאד מהן לטיפול.. ויש כמה שפשוט מפחיד שהן יהיו מטפלות. :( עצוב.

פסיכו לוגית

על ידי אני_מליה* » 23 מאי 2020, 07:29

גם לא הבנתי את הלחלוב את המטפל. אולי מתאים לבעיות מאוד מסוימות. לאנשים שמגיעים עם הבור בלב שנובע מפוסט טראומה מורכבת, שהתחילה בגיל צעיר על ידי הורים מתעללים ומזניחים (ומדובר בהרבה אנשים בימינו) זה לא אפשרי. בקושי אפשר לתמלל את הקושי, הכל יושב על כל הנקודות העיוורות, והמטופל הוא סוג של סומא בארובה.

פסיכו לוגית

על ידי תמרוש_רוש » 23 מאי 2020, 04:23

יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל אני כרגע בעומס אז זה ייאלץ לחכות @}
רק שני דברים:

מתעורר בי גם כעס לאמירות שונות
זה לא בהכרח דבר רע.
כעס הרבה פעמים מניע אנשים לפעולה. אני מאוד סקרנית לראות לאן זה ייקח אותך :-)
(שיהיה ברור: לרגע אחד לא רציתי ולא ניסיתי להכעיס אותך. השתדלתי לכתוב דברים שיהיו לתועלת)

שלחתי אמייל לפסיכולוג שמצאתי... נראה מה יענה
נשמע שאת מתמודדת לא רק עם הקשיים האישיים שלך אלא גם עם מערכת אטומה, טיפשה ומוגבלת, שטובתך לא ממש בראש מעייניה.
לא קל ((-))

פסיכו לוגית

על ידי לב_שומע* » 22 מאי 2020, 15:03

אופס. קולטת שכנראה פספסתי - כנראה שאת לא בארץ.
מסכימה איתך מאוד שיש המון בינוניים בתחום.
חושבת שהשאיפות שלך מי תהיי עבור מטופלים מאוד מדוייקות, לפחות עבורי, הייתי שמחה לפגוש מטפלת כזו. (ולשמחתי יש לי).
מכירה מטפלים מהזן ה"שותק" וה"לא מכוון" - למען האמת חשבתי שהם כבר פסו מהעולם, הכרתי לפני עשרים שנה.
אני חושבת שטיפולים בינוניים יכולים לעשות נזק.
אני חושבת שמטפלים "שותקים" יכולים לעשות נזק רציני.
אני חושבת שמטפל שלא רוצה אותך לא ראוי לך.
אני חושבת שאם את מקרה "קשה", זו תעודת עניות רצינית למקצוע.

פסיכו לוגית

על ידי לב_שומע* » 20 מאי 2020, 22:07

התיאור שלך את הפסיכולוג - נשמע לי נורא. וכנראה מציאותי מאוד.
אישית היתה לי חוויה מפתיעה יחסית חיובית לאחרונה בבריאות הנפש. מחזיקים שם מטפלים.
אלה מסגרות שלא שייכות לקופות, את בטח יודעת. זה שייך ישירות למשרד הבריאות.
יש איזו אי נעימות בסיסית שכרוכה בעצם השם של המקום, והאינטייק הראשוני שהוא לרוב פסיכיאטר ומטפל יחד.
אבל הם נותנים טיפול עד שנה, ובמקרים חריגים מאריכים עד שנתיים. ואולי זו אופציה.

פסיכו לוגית

על ידי לב_שומע* » 20 מאי 2020, 22:02

עבורי טיפול טוב הוא טיפול שבו המטפלת מסכימה "להחזיק" בשבילי חלק מהרגשות שלי.
להיות שם בשבילי, ולכעוס בשבילי, להיות עצובה בשבילי, וככה להקל מעלי טיפה מהנטל הרגשי בצורה שיכולה לאפשר לי לגעת במקומות קשים.
וזה שלי. לא כל אחד יצפה דווקא לזה.

פסיכו לוגית

על ידי לב_שומע* » 20 מאי 2020, 22:01

_"שאם הבנאדם לא מרים את עצמו - אף אחד לא יוכל להרים אותו."
אמירה מכעיסה בעיני. יש אנשים שהחיים ייאשו אותם, הם לא יכולים להרים את עצמם. אז מה? הם מקרה אבוד? לשבת ולהסתכל איך הם קמלים? לא מבינה את זה. אולי יש כן משהו שאפשר לעשות כדי לעזור להם. לפעמים אדם מיואש צריך עזרה מבחוץ, שיוציאו אותו מהביצה, שיראו לו שיש למה להאבק.
זה מזכיר לי קולגה שלי (פסיכולוג) שאומר, יש אנשים שאי אפשר לעזור להם.. וזה תמיד הכעיס אותי כל כך, כי לתחושתי זו הייתה הדרך שלו לעשות עם עצמו הנחות. ברגע שהגיע אליו מטופל קצת יותר מורכב, הוא היה אומר את זה ולא היה מרים אצבע כדי לעזור לו._
כל כך כל כך מסכימה. ממש.

בעיני קשור גם למחאה ככלי טיפולי, והלוואי והיו לי רגליים כדי לחפש בארון את השם של הדרום אמריקאי שכתב על פדגוגיה שמתכתבת עם מחאה באוכלוסיות מוחלשות.
וגם באוכלוסיות שהן לאו דווקא "מוחלשות" קלאסיות סוציו אקונומית, יש את המקומות והאנשים שפשוט צריכים מישהו שיתעניין בהם מספיק, יהיה איכפתי מספיק, ישמח בבואם מספיק, כדי לעזור להם להתרומם.

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 20 מאי 2020, 00:03

וכשאני קוראת שוב את מה שכתבת מתעורר בי גם כעס לאמירות שונות
"שאם הבנאדם לא מרים את עצמו - אף אחד לא יוכל להרים אותו."
אמירה מכעיסה בעיני. יש אנשים שהחיים ייאשו אותם, הם לא יכולים להרים את עצמם. אז מה? הם מקרה אבוד? לשבת ולהסתכל איך הם קמלים? לא מבינה את זה. אולי יש כן משהו שאפשר לעשות כדי לעזור להם. לפעמים אדם מיואש צריך עזרה מבחוץ, שיוציאו אותו מהביצה, שיראו לו שיש למה להאבק.
זה מזכיר לי קולגה שלי (פסיכולוג) שאומר, יש אנשים שאי אפשר לעזור להם.. וזה תמיד הכעיס אותי כל כך, כי לתחושתי זו הייתה הדרך שלו לעשות עם עצמו הנחות. ברגע שהגיע אליו מטופל קצת יותר מורכב, הוא היה אומר את זה ולא היה מרים אצבע כדי לעזור לו.

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 19 מאי 2020, 23:51

ותמרוש אני לא מאשימה אותך אבל התגובה שלך גורמת אצלי לתחושה (אצלי, לא רומזת שאת חושבת ככה), שרק מה שאת מתארת זו הדרך הנכונה להתנהל בטיפול, וכשאת מצאת את דרך הזהב, ושאני צריכה ללמוד ממך, ושאני תלותית מידי, ובגדול עושה את זה לא נכון.
ואלו בדיוק התחושות שאני לא רוצה לחוות אותן כאן. אני רוצה מקום אחד שבו אני יכולה להיות אני והתחושות שלי להיות מה שהן בלי שאצטרך להצדיק אותן

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 19 מאי 2020, 23:27

תמרוש, את נשמעת במקום יותר חזק ממני. אין לך את ההרס העצמי, שיש לרבים וגם לי. שההורים שלי הזניחו אותי בתור ילדה, ולכן אני מזניחה את עצמי בבגרות, קשה לי מאד להאבק על דברים שיעשו לי טוב, כי אני במצב של הרמת ידיים. מצד שני, אני מאמינה ותמיד האמנתי שעם הקשר הנכון, מישהו שאני ארגיש איתו חיבור טוב שהוא מבין אותי ושאיכפת לו ממני, אני מאמינה שזה מהר מאד ילחץ לי על דוושת הכוח רצון, ואני בתגובה לזה גם אלחם על עצמי. אבל זה צריך להתחיל ממישהו אחר. לפחות זו התיאוריה שלי (את בטח לא מסכימה איתה :) )
כתבתי לפסיכולוג וביקשתי רק פגישה אחת.. כתבתי בקצרה ובחשש, אני רגילה לדחיות (הפסיכולוגים כאן מלאים, ולא לוקחים כל אחד, מחשש כנראה שיהיה "מקרה קשה"). הוא ענה מהר אבל רצה לדעת מה הסיבה לפגישה. אז אמרתי לו סימפטומים של דכאון הרבה שנים, ושוקלת להתחיל (שוב) טיפול.
היה לי קשה לפתוח את המייל הנוסף שלו.. כי באמת שאני מצפה לדחייה. ואכן... הוא אמר שאי אפשר להתחיל טיפול נוסף אם לא עברו שנתיים מהטיפול הקודם. בום.
אני מכירה את "הכלל" הזה. ואני גם יודעת שהוא לא תמיד תופס.. לכן רציתי פגישה איתו כדי לדבר איתו ולראות אם יש על מה לדבר.
התחושה שלי שהוא לא רוצה "מקרה קשה" (צריך לכתוב מכתב לקופת החולים ולנסח בקשה, ואולי היא תדחה... ובכלל נראה לי שפסיכולוגים לא רוצים דכאוניים כרוניים, אלה "מקרים קשים".). קיצר דחייה, לפחות לתחושתי.
שוקלת לכתוב לו בכל זאת בחזרה. שלכן רציתי להפגש ולראות אם יש אפשרות, ושלמיטב ידיעתי יש אפשרות לעקוף את הכלל הזה, אבל שאני מבינה וזה בסדר אם זה לא מתאים לו לבדוק את זה.

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 19 מאי 2020, 23:19

יש לי שאלה, את כמובן לא צריכה להגיב. למה המטפל חייב להיות דווקא פסיכולוג? היו לך הרבה ניסיונות לא מוצלחים לדבריך. אולי שווה לנסות משהו אחר?
יש סיבה פשוטה לזה, קופת החולים משלמת על טיפול פסיכולוגי, על דברים אחרים לא, ואני כרגע עדיין בהתמחות, אני ענייה.

פסיכו לוגית

על ידי תמרוש_רוש » 19 מאי 2020, 05:02

אם אני כל הזמן בעמדה שמולי ניצב " מטפל יודע כל" שיוביל אותי ויציל אותי אז אני מוותרת על עצמי ועל כוחי וזה קרקע להיווצרות של תלות לא בריאה.
אופיר, שפתיים יישקו |Y|

אחד מהדברים הכי מרפאים בטיפול הוא הקשר הטיפולי. הרבה מטופלים מגיעים כשיש להם חוויות קשות מהקשרים הראשונים שלהם והם זקוקים לחוויה מתקנת. מישהו מכיל, שאכפת לו, שרואה אותך, שדואג לך, שעוזר לך. ולכן אני הייתי זקוקה למטפלת שרואה אותי ושעוזרת לי לצאת מהמבוך, שהרצון הוא גם שלה שאני אשתפר.
פסיכולוגית, אני יודעת בדיוק על מה את מדברת. הייתי שם. ואת צודקת לגמרי - הבנאדם במצב כזה צריך חווייה מתקנת, צריך מטפל אכפתי ששומע אותך ונותן לך את זה.
א ב ל -
בין זה לבין להגיד למטפל "תרים אותי, תנווט אותי" - יש הבדל של שמיים וארץ.

ואני יודעת אילו עוצמות של רגש הפניתי אל המטפל שלי עצמי. וכמה שהייתי זקוקה לחווייה הזאת של אכפתיות, דאגה כנה לשלומי, והתיקון שהיא הביאה עמה.
אבל תלות - לא היתה שם.
אני קבעתי את המטרות, לאן אני רוצה להגיע, וכשהוא ניסה להגיד לי בעדינות שאולי זה יותר מדי שאפתני, אני זו שאמרתי לו "נא באוזן", וגם הוכחתי לו (במשך הזמן) שאני צודקת. ואני זו שאמרתי, בגדול, מה מתאים לי ומה לא מתאים לי, איזו דרך פעולה תהיה אפקטיבית יותר ואיזו פחות. הוא תרם ידע ותובנות מהצד שלו, אני הוספתי מהצד שלי, והיינו נפגשים באמצע לשיחה ועבודה ולמשא ומתן. לפעמים הסכמנו מיידית, לפעמים לא הסכמנו, ולפעמים אחד מאתנו שכנע את השני.

המטפל שלי עצמו אמר לי: "פעם, בתחילת הקריירה שלי, הייתי קופץ ראש לתוך הסיטואציה כדי לעזור למטופלים שלי, "להציל" אותם. עכשיו אני לא. אני מחכה קודם לראות מה הם יעשו". כי הוא ידע, מניסיון, שאם הבנאדם לא מרים את עצמו - אף אחד לא יוכל להרים אותו. הוא פשוט לא יזוז ולא ישתנה.
אבל אם הבנאדם עושה מאמץ כן להרים, ובאמת מתחיל להרים את חייו מצד אחד, אז כמטפל אתה יכול (וצריך) להצטרף ולעזור לו להרים מהצד השני. וכך אתה גם יודע, כמטפל, באיזו דרך ללכת, כי הוא זה שמסמן לך את הכיוון. ואז הוא באמת יגיע לאנשהו.

פסיכו לוגית

על ידי אופיר* » 18 מאי 2020, 22:04

יש לי שאלה, את כמובן לא צריכה להגיב. למה המטפל חייב להיות דווקא פסיכולוג? היו לך הרבה ניסיונות לא מוצלחים לדבריך. אולי שווה לנסות משהו אחר?

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 18 מאי 2020, 21:24

היום קראתי תגובה שממש היט הום כמו שאומרים. מישהי כתבה שטיפול פסיכולוגי לא עוזר. שהוא לא עזר לה ולא לאף אחד שהיא מכירה, שטיפול רק מגרד את פני השטח ולא באמת חודר עמוק, שלמטפלים יש נטיה לחשוב במגירות, ולעבוד לפי סכמות קבועות מראש.
בוודאי שזה לא תופס לכל המקרים, אבל מהניסיון (הרב) שלי עם פסיכולוגים אני חייבת להסכים.
שלחתי אמייל לפסיכולוג שמצאתי... נראה מה יענה, ביקשתי רק פגישה אחת.
איפשהו יש לי את המחשבה, זה הניסיון האחרון שלי עם פסיכולוגים... ניסיתי כל כך הרבה, זה מעייף. מצד שני הצלחתי אתמול להתעלות מעל ההרס העצמי שלי ולנסות לחשוב על עצמי בתור מה היייתי אומרת לחברה הכי טובה, והאמת שהייתי מכריחה אותה לנסות שוב ללכת למטפל, כי שווה לנסות, מי יודע אולי הוא טוב. אם לא אנסה לא אדע כמו שאומרים... נראה אם הוא בכלל מקבל. קורונה וזה...
מתנצלת אם אני מתעלמת/ אתעלם מדברים שיכתבו כאן, חשוב לי לשמור את המקום הזה קרוב אליי, ולא להכנס לדיונים ולהרגיש שאני מנסה להצדיק את הדעות שלי. הדף הזה הוא בשבילי יותר כמו יומן. אני שמחה על תגובות, אבל לא אגיב לכל דבר שיכתב כאן.

פסיכו לוגית

על ידי אופיר* » 07 מאי 2020, 12:39

מתוך הגדרת המטרות הפסיכולוג הוא זה שתפקידו לכתוב את תוכנית הטיפול.
המשפט הזה קצת צורם לי. תוכנית טיפול יותר מתאימה בעיני כשמישהו הולך למשל לרופא שינים: תעשה סתימה פה וטיפול שורש וכתר שם וכו.. או לחילופין למוסך. ידע מקצועי פרופר. אבל בטיפול אני מסתייגת מזה (גילוי נאות אני סטודנטית שנה שניה לפסיכותרפיה גופנית עדיין לא מטפלת) אני חושבת שחשוב מאוד להבין מדוע אדם בא לטיפול .ומה המטרות שלו? מה הוא מבקש להשיג בטיפול? ומכאן , במידה ויש חיבור יוצאים לדרך, והיא פתוחה , לא סלולה מראש.
אופיר את כתבת ששיקוף זה לא מספיק.. ושהמטפל צריך לאתגר את המטופל ומצד שני כאן את כותבת שהתפקיד של המטפל לחלוב מהמטפל יתרונות מהטיפול.. זה לא כל כך מסתדר לי ביחד.
את החלק השני של המשפט כתבה תמרושרוש ואני הסכמתי איתה. אני בהחלט חושבת שלטיפול יש הרבה הבטים ועולים בו סוגים שונים של צרכים - לשקף, להכיל, לתמוך, לאתגר וכמו שאת ,פסיכו לוגית כתבת ,לפעמים גם לסלול את הדרך לצאת מהמבוך. לגבי הנקודה של "לחלוב אותם": שאני נפגשת עם המטפל שלי אז מעבר להיותי אופיר שנמצאת עכשיו בטיפול יש תמיד גם את המבט הסקרן, הלומד שהוא קצת חיצוני לטיפול שמשתוקק להבין, ללמוד , להתפתח. חלק מזה קשור לזה שאני סטודנטית לטיפול ולכן בחרתי מטפל שהוא גם מורה . אבל זה גם אופי. אם אני כל הזמן בעמדה שמולי ניצב " מטפל יודע כל" שיוביל אותי ויציל אותי אז אני מוותרת על עצמי ועל כוחי וזה קרקע להיווצרות של תלות לא בריאה. יחד עם זה בהחלט יש לי נקודות של שפל ויאוש שאז אני כן צריכה מטפל שיכנס איתי לבור, יהיה איתי בו ויעזור לי לצאת. ושיוכל להיות משענת עבורי. זה תמיד דינאמי מול הצרכים. לכן היכולת לגמישות של המטפל והמטופל - היכולת לנוע בין מצבים וצרכים היא מאוד חשובה.
דבר נוסף לגבי הצורך שלי במטפל שיאתגר אותי , גם לי יש צורך לאתגר את המטפל- שיהיה הגירסה הכי מוצלחת שלו מולי. לדעתי טיפול טוב הוא כזה שמזיז גם את המטופל וגם את המטפל. ומבחינתי זו גם האחריות שלי בטיפול. אני לא פאסיבית שמחכה לראות מה יעשה המטפל ואז נותנת לו ציון. כמטופלת אני לוקחת אחריות על הצלחת הטיפול ומצפה לכך גם מהמטפל

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 07 מאי 2020, 09:07

כשהלכתי לאוניברסיטה, אמא שלי אמרה לי: "אל תשבי ותחכי שהמרצים שלך ילמדו אותך משהו. תחלבי אותם!"
מסכימה מאד לגבי הרבה סיטואציות. לא לגבי סיטוציה של טיפול. אחד מהדברים הכי מרפאים בטיפול הוא הקשר הטיפולי. הרבה מטופלים מגיעים כשיש להם חוויות קשות מהקשרים הראשונים שלהם (הקשר עם ההורים) והם זקוקים לחוויה מתקנת. מישהו מכיל, שאכפת לו, שרואה אותך, שדואג לך, שעוזר לך. ולכן אני הייתי זקוקה למטפלת שרואה אותי ושעוזרת לי לצאת מהמבוך, שהרצון הוא גם שלה שאני אשתפר. זו מעורבות רגשית שאין באוניברסיטה או לגבי רופא שאתה אצלו 3 דקות.

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 07 מאי 2020, 09:02

אני הגדרתי את המטרות שלי בצורה טובה (במקרה שלי זה היה פחות דכאון, פחות פגיעות במצבים חברתיים) מעבר לזה הקשיים שלי היו מוגדרים ודי ברורים. אני עובדת עם מטופלים אצלהם זה ממש לא ככה. אני לא מקרה "מורכב", יש מטופלים שבאמת קשה להבין מה בדיוק הבעיות שלהם ואיך הבעיות קשורות אחת לשניה, ומאיפה הן בכלל מגיעות. אצלי זה די פשוט.
מתוך הגדרת המטרות הפסיכולוג הוא זה שתפקידו לכתוב את תוכנית הטיפול. זה מה שאנחנו מגישים לקופת החולים, זה התפקיד שלנו לגמרי, אפילו מבחינת החוק (כאן). עבודת הצוות באה לידי ביטוי בזה שהמטופל משתף פעולה עם הרעיונות של המטפל, בזה ש(במקרה של קוגנטיבי התנהגותי) הוא מכין את שיעורי הבית שלו. וגם בזה שהוא מדייק את המטפל שאולי מבין את הדברים לא לגמרי נכון. אבל הכיוון הכללי בעיני הוא תפקיד המטפל. הרי לו יש את הידע המקצועי, הוא בעיני כמו... מישהו שמוביל ממבוך החוצה.. הוא אמור להיות זה שיותר רואה את הדברים כמו שהם הוא פחות מעורב רגשית מהמטופל. מה שאתן מתארות אולי נכון לטיפול הומניסטי (קרל רוג'רס). מה שמבלבל אותי שדווקא אופיר את כתבת ששיקוף זה לא מספיק.. ושהמטפל צריך לאתגר את המטופל ומצד שני כאן את כותבת שהתפקיד של המטפל לחלוב מהמטפל יתרונות מהטיפול.. זה לא כל כך מסתדר לי ביחד.

מבחינת האמון נשארתי בגלל שבהתחלה בעיקר הייתי בטיפול הקבוצתי, וזה משהו שהיה לי נעים תקופה ארוכה. לשמוע את הבעיות של אחרים, לקבל דעות על הבעיות שלי.. זה לא היה טיפולי מאד, אבל זה היה מעניין ובזמנו גם חשבתי שיעזור.

פסיכו לוגית

על ידי אופיר* » 05 מאי 2020, 23:12

_כשהלכתי לאוניברסיטה, אמא שלי אמרה לי: "אל תשבי ותחכי שהמרצים שלך ילמדו אותך משהו. תחלבי אותם!"
אני חושבת שזה נכון גם לפסיכולוגים. ולהרבה סוגים של טיפולים._
בול! מאוד מסכימה ומתחברת

פסיכו לוגית

על ידי תמרוש_רוש » 05 מאי 2020, 22:04

כשהלכתי לאוניברסיטה, אמא שלי אמרה לי: "אל תשבי ותחכי שהמרצים שלך ילמדו אותך משהו. תחלבי אותם!"
אני חושבת שזה נכון גם לפסיכולוגים. ולהרבה סוגים של טיפולים.

פסיכו לוגית

על ידי תמרוש_רוש » 05 מאי 2020, 22:02

ליצור תוכנית מסלול.. לאן אנחנו רוצים להגיע ואיך
אבל איך פסיכולוג או מטפל רגשי יכול לעשות דבר כזה? :-0
המטופל הוא זה שצריך להגיד לאן הוא רוצה להגיע. מה הוא רוצה שיקרה.
ואז זו עבודה משותפת, עבודת צוות, לעלות על המסלול, להתחיל ללכת בו, ולעשות את ההערכות האלה על הדרך.

אני מסכימה ומזדהה עם הביקורת שלך על הפסיכולוגית שלא יכלה לקבל ביקורת ולעודד אותך להגיד אותה.
וגם על זה שהיא לא יזמה מדי פעם איזו הערכת מצב.
אבל ממה שאת כותבת יש לי רושם חזק שאת נתת לה תפקיד שהית אמורה למלא בעצמך. את הניווט הבסיסי ואת קביעת הכיוון הראשוני והמטרות - לכל הפחות המטרות ההתחלתיות.

הבעיה היא שלא היה לי אמון בה
במקרה כזה, ספק רב אם הטיפול יצליח ואין טעם להישאר בו - אלא אם כן קיימת סיבה חזקה להישאר למרות חוסר האמון.
וגם זה משהו שהיית צריכה להיסגר עליו בעצמך.

פסיכו לוגית

על ידי אופיר* » 05 מאי 2020, 18:06

. הבעיה היא שלא היה לי אמון בה
נשמע שהיא לא התאימה לך. אמון זה ממש בסיסי, אי אפשר להתפשר על זה

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 05 מאי 2020, 17:21

איך בדיוק המטפל אמור ליצור שינוי?
תמרוש. להפריד תבן ממוץ לדעתי, ליצור תוכנית מסלול.. לאן אנחנו רוצים להגיע ואיך... למשל במקרה שלי או דומה לשלי להגיע למצב שבו אני מדברת על הסיטואציות הכואבות שלי מהילדות, משחזרת אותן בעיני רוחי, יחד עם ליווי אמפטי שלה. זה בעצם סוג של טיפול בטראומה, כאשר משחזרים את הסיטואציה הטראומתית בקונטקסט בטוח.
או אפשרות אחרת... לנתח את הסיטואציות החברתית בהן אני נפגעת שוב ושוב. לראות איך זה מגיע לדפוס הזה כל פעם מחדש ואיך אפשר להגיע לתוצאה אחרת.
ההבדל הוא שכאן יש לנו תוכנית ורעיון ודרך איך להגיע לתוצאה. ובטיפול שלה זה היה הכל "מקרי". אני הבאתי נושא אקטואלי ודיברנו עליו.. אם יום אחד רציתי לדבר על השמש והכוכבים או על חלום שחלמתי אז זה היה הנושא לאותה הפגישה.... כמובן שזה יותר קל בשבילה, כי אין לה צורך לתכנן מסלול, אין לה צורך כל פעם לחשוב איפה היינו פעם קודמת ולאן אנחנו רוצים להגיע, וכל תקופה למדוד את ההתקדמות שלנו....

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 05 מאי 2020, 17:11

_אם היא מכניעה אותך ואת יוצאת מוחלשת מהטיפול איבדת את עצמך.
אני חושבת שהפתרון הוא להניח את מאבקי הכוח ולבוא מהלב (קל להגיד קשה מאוד לעשות)_
אופיר, הסכמתי עם רוב מה שכתבת. הבעיה היא שלא היה לי אמון בה. אמון שאני יכולה להגיד באמת את מה שאני חושבת ושהיא יכולה להתמודד עם זה. לדוגמא פעם סיפרתי לה על קולגה שלי שאני עבדתי איתה ומאד התרשמתי מהקולגה הזו, וסיפרתי לפסיכולוגית שלי כמה שאני חושבת שהקולגה שלי פסיכולוגית טובה.. ומיד הרגשתי שהיה לה קשה לשמוע את זה... ושמתי לב איך אני נזהרת בלומר דברים טובים על הקולגה שלי.. איך אני מנסה להקטין את הקולגה שלי כדי שחס וחלילה לא לפגוע בפסיכולוגית שלי. זה מעוות... כך שאני לא לגמרי רואה דרך שבה הייתי יכולה באמת להיות אמיתית.. הרגשתי שלפעמים אני "החזקה" בקשר. ולא רציתי להיות במקום הזה.
אגב דווקא שכתבתי את הביקורת על הפסיכולוגית ברשת זה הרגיש לי נכון, כי בהתחלה רציתי להגן עליה ולא לרשום את הביקורת ואז אמרתי לא שוב! אני צריכה להיות מי שאני ולבטא את דעותי ולא להקטין את עצמי כדי לא לפגוע בה. היא בן אדם בוגר! היא פסיכולוגית! והיא חייבת להיות מסוגלת להתמודד עם ביקורת הוגנת ממטופל.

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 05 מאי 2020, 17:03

אני שוקלת לפנות למטפל חדש. חושבת שיתאים לי גבר. אני די מותשת מהחיפוש.. המון שנים חיפשתי מטפל טוב המון אנרגיות וזמן השקעתי.. מצד שני מה יש לי להפסיד? קופת החולים משלמת (לפחות יש סיכוי טוב לכך, צריכה ממש לברר). מצאתי מישהו שמצא חן בעיני מלקרוא את קורות חייו וההמלצות עליו. הוא במקור מתמטקיאי שלמד אחר כך פסיכולוגיה.. בדיוק סוג האנשים שאני מסתדרת איתם.
כרגע אין לי כוחות אבל אולי ספונטנית אתקשר אליו בקרוב ואבקש פגישה ראשונית, רק כדי לראות אם הוא בשבילי...
מרגישה לא רגועה, מתוחה כל הזמן.

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 05 מאי 2020, 16:58

_בתור פסיכולוגית מאד וותיקה אני רוצה ליידע
שטיפול פסיכולוגי לא מספיק לכל סוגי המצוקה הנפשית
ושאם חווים ממש דיכאון או חרדתיות
שווה מאד לשלב את הטיפול עם טיפול תרופתי_
לא נכון בכלל.. זו גישה ישנה. היום ידוע שטיפול תרופתי עוזר רק למצבי קיצון כמו דכאון קשה אם בכלל. אבל אני לא רוצה להכנס לדיון על זה כאן, ניתן לפתוח דף מיוחד בשביל זה אם רוצים.

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 05 מאי 2020, 16:53

לדעתי מטפל שלוקח אחריות רק על "לשקף" הוא מטפל פוגעני. לאוכלוסיה מאוד מסויימת, שנמצאת יחסית במקום "טוב" רגשית, מתאים לקבל בטיפול בעיקר שיקוף ודחף להתפתחות. הרבה מאוד אנשים זקוקים להרבה יותר מזה. לאחוזים הרבה יותר גבוהים של חיבוק ותמיכה. ולבדיקה משותפת יחד האם בכלל ואיך נכון להתפתח. "שיקוף" ללא לקיחת אחריות של המטפל עלול להיות מאוד פוגעני והרסני. מסכימה מאד (())

פסיכו לוגית

על ידי תמרוש_רוש » 03 מאי 2020, 05:09

למטפלת יש תפקיד לדאוג שההשתחזרות, אם היא קיימת, תיקח למקום טוב.
אני חושבת שזו אחריות משותפת של המטפל והמטופל. מטפל לא יכול לעשות את זה לבד.

פסיכו לוגית

על ידי פלוני_אלמונית* » 02 מאי 2020, 22:09

בתור פסיכולוגית מאד וותיקה אני רוצה ליידע
שטיפול פסיכולוגי לא מספיק לכל סוגי המצוקה הנפשית
ושאם חווים ממש דיכאון או חרדתיות
שווה מאד לשלב את הטיפול עם טיפול תרופתי
כמו שממליצים לשלב טיפול תרופתי עם טיפול.
כל טוב!

פסיכו לוגית

על ידי אופיר* » 30 אפריל 2020, 17:16

אני לא אמרתי שמטפל צריך לקחת אחריות רק על שיקוף. אני גם ממש לא חושבת ככה. אני כן חושבת שגם למטופל יש אחריות ומשקל גדול ביותר בהצלחת הטיפול, בין עם מטרת הטיפול היא תמיכה, התפתחות או כל דבר

פסיכו לוגית

על ידי לב_שומע* » 30 אפריל 2020, 17:10

אופיר, אני לא מסכימה. לדעתי מטפל שלוקח אחריות רק על "לשקף" הוא מטפל פוגעני. לאוכלוסיה מאוד מסויימת, שנמצאת יחסית במקום "טוב" רגשית, מתאים לקבל בטיפול בעיקר שיקוף ודחף להתפתחות. הרבה מאוד אנשים זקוקים להרבה יותר מזה. לאחוזים הרבה יותר גבוהים של חיבוק ותמיכה. ולבדיקה משותפת יחד האם בכלל ואיך נכון להתפתח. "שיקוף" ללא לקיחת אחריות של המטפל עלול להיות מאוד פוגעני והרסני.

פסיכו לוגית

על ידי אופיר* » 30 אפריל 2020, 10:15

תודה

פסיכו לוגית

על ידי אופיר* » 30 אפריל 2020, 10:15

תודה

פסיכו לוגית

על ידי פלוני_אלמונית* » 30 אפריל 2020, 09:18

תוקן

פסיכו לוגית

על ידי אופיר* » 30 אפריל 2020, 07:47

החלק הראשון , הפיסקה הראשונה,של תגובתי ללב שומע, יצא כולו כציטוט. לא יודעת למה. ציטטתי רק את המשפט הראשון

פסיכו לוגית

על ידי אופיר* » 30 אפריל 2020, 07:44

אני לא מבינה מה זה "דפוס שלך שמשתחזר" בקונטקסט של שיתוף בביקורת על מטפלת.
כי חלק מהביקורת על המטפלת היתה סביב נושאים שעולים אצל פסיכו לוגית גם מול האבא וגם מול אחרים. שזה עולה שוב גם באינטרקציה עם המטפלת אפשר לבדוק את זה ולעבוד עם זה או להחליף את מטפלת. ברור שמאוד יכול להיות שהמטפלת לא מתאימה ולא טובה עבורה וצריך לחתוך. אני לא מבטלת את הביקורת של פסיכו לוגית על הטיפול שלה .

ואם זה דפוס שמשתחזר? למטפלת יש תפקיד לדאוג שההשתחזרות, אם היא קיימת, תיקח למקום טוב.
לדעתי התפקיד של המטפלת הוא לשקף את זה, ולעלות את זה לפני השטח של הטיפול. לקחת את זה למקום טוב או לאנשהו זה אחריות המטופלת.

בב

פסיכו לוגית

על ידי לב_שומע* » 29 אפריל 2020, 19:22

פסיכולוגית, כמטפלת לעתיד, אני חושבת שהמפתח לאפשרות להיות אחרת הוא ביכולת להיות אותנטית. וביכולת לאורך שלבי החיים לשכלל את האנושיות. אני כאן, ואני כך וכך וחווה חוויה כזו וכזו, איפה זה פוגש אותך? איך אפשר לעזור?
נגיד, כמטפלת מתחילה: לשתף - אני תמיד תוהה מה יגרום לאדם להרגיש בנוח בהתחלה. עם חיוך. עם אנושיות.
וגם, באמת, ללמוד טכניקות ספציפיות ולהתמקצע בהן. לפעמים גם להתמחות באוכלוסיות מסויימות.
לצקת את האני הפרטי לתוך זה המקצועי. לא לנתק ביניהם.

פסיכו לוגית

על ידי לב_שומע* » 29 אפריל 2020, 19:17

אני לא מבינה מה זה "דפוס שלך שמשתחזר" בקונטקסט של שיתוף בביקורת על מטפלת.
פסיכולוגית, אני איתך. נשמע מבאס. אני ממש לא חושבת שזה חייב להיות ככה.
ואם זה דפוס שמשתחזר? למטפלת יש תפקיד לדאוג שההשתחזרות, אם היא קיימת, תיקח למקום טוב.
באופן כללי אני נוטה להניח שאם אדם מרגיש שהיתה בעייה בטיפול, אז היתה בעייה בטיפול. באופן כללי אני בעד ללכת עם הייחוס של האדם. הרי זוויות היפותטיות ישנן אינסוף. זה איך שהבנאדם רואה את זה, ונראה די ברור שלא היה לו טוב שם. והוא חושב שהיה אמור לקרות משהו אחר. בטיפול טוב, לדעתי, אם מטופל חושב שהיה אמור לקרות משהו אחר, אז כנראה שהיה אמור לקרות משהו אחר. הטיפול בה לעשות טוב להוויית הקיום. לא רק לשחזר אותה ולשקף אותה.

פסיכו לוגית

על ידי אופיר* » 29 אפריל 2020, 16:51

אני מגלה להפתעתי שאני ממש לא מבינה את הנקודה הזאת... מה זה בעצם התלות במטפל, ממה היא מורכבת, למה היא שם?
אולי התלות היא כי לפעמים המטפל מחזיק משהו עבור המטופל למשל את התקוה והאמונה, בזמנים שהמטופל לא יכול להחזיק אותם עבור עצמו. או מחזיקים יחד את הכאב ,האכזבה הכמיהה וכו..
לפעמים הטיפול הוא המקום הבטוח שבו מתרחש תהליך משמעותי עבור המטופל שבאותו הזמן לא יכול להתרחש במקום אחר.
ואולי דווקא לאלה מאיתנו שתמיד היו מאוד עצמאיים אפילו כילדים קטנים (ממש בטרם עת) הטיפול הוא המקום היחיד ללמוד קצת לשחרר ולהסכים להישען ולהיות גם תלותיים בתוך הסטינג. כי תלות הרי קיימת בחיים של כולנו.
אני חושבת שבכל מקום שבו אנו שמים את הלב שלנו ואת המהות האמיתית והחשופה שלנו נוצרת תלות מסוימת.
בסופו של דבר בטיפול מוצלח התלות אמורה להשתחרר והמטופל אמור להמשיך בחייו ללא תלות במטפל אבל אני חושבת שתלות מידתית עשויה להיות חלק בכל טיפול. ועולה לי השאלה על הקשר בין התמסרות לתלות, האם אפשר להתמסר לטיפול ולהרגיש שתלות בטיפול היא זרה לך?

פסיכו לוגית

על ידי תמרוש_רוש » 29 אפריל 2020, 12:17

די זרה לי.
או שלא... צריכה לחשוב על זה.

פסיכו לוגית

על ידי תמרוש_רוש » 29 אפריל 2020, 12:16

נקודה אחת קריטית בעיני, שזיהיתי אותה כבר בתחילת שנות העשרים שלי, היא התלות שיש במטפל.
תוכלי להסביר למה את מתכוונת?
אני מגלה להפתעתי שאני ממש לא מבינה את הנקודה הזאת... מה זה בעצם התלות במטפל, ממה היא מורכבת, למה היא שם?
אישית, התחושה של תלות במטפל (כמבוגרת שבאה לסשן של שעה או כמה ואחר כך הולכת הביתה) די זרה לי.

לתחושתי התאמצה בטיפול מעט מאד... הייתה מאד פאסיבית ורק הגיבה על מה שסיפרתי.. לא ניסתה ליצור נרטיב, ליצור שינוי.
איך בדיוק המטפל אמור ליצור שינוי?

פסיכו לוגית

על ידי אופיר* » 28 אפריל 2020, 07:47

וכך הרגשתי בטיפול שלי, יש לי קושי לעמוד עם דעתי ואמונתי ומי שאני מול אנשים אחרים שחושבים אחרת ממני. אני נוטה הרבה פעמים להתיישר לפי הקו שלהם, מפחדת להביע דעה שונה. זה מצב שאני לא אוהבת אותו ולא חושבת שהוא טוב, אבל הוא קורה לי אוטומטי. המטפלת שהייתה לי הייתה לפי תחושתי הייתה חרדתית והיה לה קשה עם ביקורת (ואכן הייתי איתה לא פעם פתוחה לגבי הביקורת שלי, למשל התחושה שהטיפול לא מתקדם), הרגשתי את חולשתה.. שלא תעמוד בביקורת אמיתית.. לכן לא אמרתי לה אף פעם את כל מה שאני חושבת, רק קצת.. הרגשתי שאני חייבת להגן עליה, שהיא שברירית (היפוך תפקידים) מה שבדיוק חיזק אצלי את הדפוס הפתולוגי שלי שהיה לי עם אבי, שהרגשתי שהוא חלש מידי כדי לקבל ביקורת ממני ואני צריכה כבר מגיל צעיר לחוס עליו, ולהיות עדינה איתו תוך כדי זה שאני מדכאת את הדעות האמיתיות שלי.. ואת העצמיות שלי...
נשמע שהטיפול הזה שיחזר ושיקף בצורה חדה דפוס שלך לוותר על הכוח שלך ועל העמדה שלך. להצטמצם. כתוצאה מצימצום את מרגישה חלשה ושוב מפחדת להביע את עמדתך. מעגל קסמים. מסכימה איתך שמטפלת טובה היתה אמורה לזהות את זה ולעודד אותך להביע את עמדתך ולחזק אותך ולא להירתע מהביקורת שלך. אבל נשמע שזה דפוס שלך שמשתחזר מול אנשים. כילדה מול אבא ועכשיו מושלך על המטפלת.
דבר נוסף שחשתי מלקרוא אותך זה מאבקי כוח.
המטפלת החרדתית חלשה מידי לשמוע את מה שיש לך לומר- היא חלשה את חזקה.
את מוותרת על עמדתך וכוחך מולה- היא חזקה את חלשה
את משלמת על הטיפול ומרגישה קצת מרומה- את בעמדת חולשה- את כותבת עליה ביקורת באינטרנט- כדי להחזיר את מוקד הכוח אליך וכו...
נראה לי שבתוך מאבק כוח כולם מפסידים. אם את חזקה מהמטפלת וצריכה להצטמצם ולחוס אליה- איבדת את הקשר כי אין עם מי להיות בקשר
אם היא מכניעה אותך ואת יוצאת מוחלשת מהטיפול איבדת את עצמך.
אני חושבת שהפתרון הוא להניח את מאבקי הכוח ולבוא מהלב (קל להגיד קשה מאוד לעשות)
כתבתי לך את מה שהרגשתי שקראתי אותך. יכול להיות שפיספסתי בגדול וכל הסיפור הוא שנפלת על מטפלת שלא מתאימה לך.

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 27 אפריל 2020, 22:23

הטיפול האחרון הוא כן סוג של פצע. רוצה לכתוב על זה עוד קצת כאן.
נקודה אחת קריטית בעיני, שזיהיתי אותה כבר בתחילת שנות העשרים שלי, היא התלות שיש במטפל. לנתון זה מצטרפים שני גורמים, אחד הוא המטופל, שעלול כמובן להיות בעל נטיה תלותית, או מפוחד להביע את עצמאותיותו, מה שמחמיר את המצב, ומצד שני את המטפל, שאולי נהנה מהמצב התלותי ומפחד בעצמו ממטופל יותר מידי מרדן או ביקורתי..
וכך הרגשתי בטיפול שלי, יש לי קושי לעמוד עם דעתי ואמונתי ומי שאני מול אנשים אחרים שחושבים אחרת ממני. אני נוטה הרבה פעמים להתיישר לפי הקו שלהם, מפחדת להביע דעה שונה. זה מצב שאני לא אוהבת אותו ולא חושבת שהוא טוב, אבל הוא קורה לי אוטומטי. המטפלת שהייתה לי הייתה לפי תחושתי הייתה חרדתית והיה לה קשה עם ביקורת (ואכן הייתי איתה לא פעם פתוחה לגבי הביקורת שלי, למשל התחושה שהטיפול לא מתקדם), הרגשתי את חולשתה.. שלא תעמוד בביקורת אמיתית.. לכן לא אמרתי לה אף פעם את כל מה שאני חושבת, רק קצת.. הרגשתי שאני חייבת להגן עליה, שהיא שברירית (היפוך תפקידים) מה שבדיוק חיזק אצלי את הדפוס הפתולוגי שלי שהיה לי עם אבי, שהרגשתי שהוא חלש מידי כדי לקבל ביקורת ממני ואני צריכה כבר מגיל צעיר לחוס עליו, ולהיות עדינה איתו תוך כדי זה שאני מדכאת את הדעות האמיתיות שלי.. ואת העצמיות שלי...
אני כועסת עליה גם ש...
לתחושתי התאמצה בטיפול מעט מאד... הייתה מאד פאסיבית ורק הגיבה על מה שסיפרתי.. לא ניסתה ליצור נרטיב, ליצור שינוי. בעוד אני מתכוננת שעות לפעמים למטופל והם נכנסו לי ללב.. אני באה והיא רק שותקת ומחכה. זה תפקידי להתחיל את הפגישה. זה תפקידי להשאיר אותה בחיים... והיא שחקן משנה. אני כועסת גם על ההתנהלות בטיפול הקבוצתי.. הקבוצה הייתה גדולה מידי ולא הרגשתי בטוחה בה, נפגעתי מהקבוצה וזה רק חיזק לי את כל הדפוסים שלי.. עזבתי בסופו של דבר את הטיפול יותר פגועה ממה שנכנסתי אליו.
נכון שלמדתי המון דרך הטיפול. ככה זה שנפגשים עם אנשים ומשוחחים.. וכן היה לה ניסיון והייתה מבינה טוב סיטואציות חברתיות, ולכן למדתי מזה, וגם מהקבוצה אבל ללמוד זה לא מספיק. זה לא טיפולי. זה לא הזיז שום ברגים בצירים החשובים של הדפוסים החלודים שיצירתי לי בחיי.. כי כדי לטפל בצורה טובה, צריך לדעת להפריד בין מה שחשוב ומהותי למה שפחות.. ואת זה היא לא עשתה.
אני כועסת גם שיחסי הכוח גרמו לזה שאני זאת שיוצאת בהפסד. היא לא משלמת על זה שעשתה טיפול לא מועיל.. גם מכעס אבל גם מרגשות ראציונליים אחרים כתבתי עליה באינטרנט ביקורת לא כל כך טובה. קודם כל ליידע אחרים אבל כן גם להחזיר את מוקד הכוח קצת עלי. לא רק את פה בעלת הכוח גם לי בתור לקוחה יש כוח, ויש מקום לומר את דעתי. אם היית מסוגלת לשמוע את דעתי בוודאי שהדעה הייתה משתנה לפחות שלילית. אבל לא יכולת להתמודד עם זה...
זה נשמע אולי קיצוני. אבל אני לא חושבת על זה רוב הזמן. מצד שני, כן זה מסתכל מאד לחשוב על הזמן והמאמץ שהשקעתי וכמה מעט קיבלתי חזרה.
יכולה רק לקוות שאוכל להיות מטפלת טובה יותר למטופלי.

פסיכו לוגית

על ידי תמרוש_רוש » 19 אפריל 2020, 05:59

תמרוש, אני מסכימה ולא מסכימה איתך. יש אינסוף סוגי טיפול... אי אפשר לדעת את כולם וגם לדעתי לא רצוי, זה רק נורא מבלבל, הם לפעמים ממש סותרים אחד את השני. מצד שני להתמחות רק בסוג טיפול אחד זה גם בעייתי (לנסות בכוח להתאים את הטיפול למטופל). אפשר פשוט לפנות למי שמתחברים לסוג טיפול שהוא מציע.
|Y|
גם לי אין פתרונות ברורים. אני רק מציגה את הבעיה.


אני יכולה לומר על עצמי שנשארתי הרבה זמן בטיפול הנוכחי כי הוא היה משענת בשבילי, במובן הזה כן עזר לי. וידעתי שזה לא קל למצוא מטפל טוב... כך כשמצאתי מישהי שהיא "נורמלית" פחות או יותר, אז לא רציתי לסכן את זה בלעזוב ולחפש מישהו אחר.
הגיוני מאוד.

אני הייתי במצב כזה כשידעתי שהמטפל שלי לא היה לגמרי טוב לי, ובכל זאת נשארתי כי באמת לא היה לי כוח לצאת ולחפש שוב.
בסוף נשארתי אצלו עשר פגישות, השלמתי את הדבר החשוב ביותר שהוא היה יכוללהציע לי, ופיטרתי אותו.


בדיעבד אני מאד מקנאה במטופלים מודעים שמחפשים את הפסיכולוג שלהם עם פינצטה.. אני חושבת שזה הדבר הכי הכי נכון לעשות!
אני חושבת שזה נכון לחפש את המטפל הטוב בפינצטה, זה גם אפשרי, אבל זה לא קל ודורש משאבים.
וכל הזמן יש את ההערכה הפנימית הזאת של עלות-תועלת: האם שווה לעשות את המאמץ הזה ולחפש מישהו? או מישהו אחר? או שעדיף להניח לזה ולהסתפק במה שיש?
שאלה תמידית ופתוחה.

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 18 אפריל 2020, 20:20

תמרוש, אני מסכימה ולא מסכימה איתך. יש אינסוף סוגי טיפול... אי אפשר לדעת את כולם וגם לדעתי לא רצוי, זה רק נורא מבלבל, הם לפעמים ממש סותרים אחד את השני. מצד שני להתמחות רק בסוג טיפול אחד זה גם בעייתי (לנסות בכוח להתאים את הטיפול למטופל). אפשר פשוט לפנות למי שמתחברים לסוג טיפול שהוא מציע.

אני חושבת שרוב האנשים לא יודעים מה קורה בזמן טיפול זה סוג של "קסם" ולכן הם שבויים, כי אין להם כלים לנתח אם זה עוזר או לא. הרי הפסיכולוגים אומרים (לפחות אמרו לי המון פעמים) שזה תהליך ולוקח זמן.. אני יכולה לומר על עצמי שנשארתי הרבה זמן בטיפול הנוכחי כי הוא היה משענת בשבילי, במובן הזה כן עזר לי. וידעתי שזה לא קל למצוא מטפל טוב (וחינמי, כי כאן הקופה משלמת), הייתי אצל הרבה פסיכולוגים לשיחה ראשונה, גם בארץ.. ומעט מאד עשו עלי רושם טוב. כך כשמצאתי מישהי שהיא "נורמלית" פחות או יותר, אז לא רציתי לסכן את זה בלעזוב ולחפש מישהו אחר. בדיעבד אני מאד מקנאה במטופלים מודעים שמחפשים את הפסיכולוג שלהם עם פינצטה.. אני חושבת שזה הדבר הכי הכי נכון לעשות!

פסיכו לוגית

על ידי תמרוש_רוש » 18 אפריל 2020, 04:21

צריך להתאים את אופן התקשורת לבן אדם שמולי.
נראה לי שזה הרבה יותר מ"אופן התקשורת".
זה אופן העבודה וכלי העבודה.

אצלך בטיפול היו כל מיני דברים:
קודם כל היא לא הקשיבה ולא זכרה דברים מפעם לפעם (איזה פישול).
ואז, לא היה כיוון ברור.
לא נראה לי שהגדרתן מטרות טיפול בכלל, או את הצרכים שלך, בצורה שמושכת לכיוון הנכון.
והיא לא יכלה לקחת את הפידבק שלך למקום של התאמת הפרקטיקות שלה.

ואני חושבת משהו כללי יותר: פסיכולוגים מסוימים נהיים נורא צרי אופקים כשהם מתבייתים על הכשרה מסוימת, ורואים דברים רק מנקודת המבט שלה.
נגיד, תיאוריות פסיכואנליטיקאיות. כל המציאות משועבדת לזה.
או טיפול התנהגותי.
ואני, הקטנה, אומרת: יש ערך בכמה וכמה שיטות. אבל צריך לדעת להכיר אותן, להעריך אותן כראוי להן, לבקר את המגבלות שלהן ו... לדעת לזגזג ולשלב ביניהן.

ואני תוהה: מה משאיר אנשים כל כך הרבה זמן בטיפול שלא ממש מועיל להם?

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 13 אפריל 2020, 18:18

יש מטופל שנכון לשתוק מולו יותר ולתת לו ליזום ולקחת את המושכות ויש מטופל אחר שזה יסגור אותו. אני מאמינה שהמטפל צריך להיות פתוח למטופל שמולו ולווא דווקא לשיטה מסוימת.
זה בכל אופן אחד הדברים הראשונים שלמדנו בהתמחות. צריך להתאים את אופן התקשורת לבן אדם שמולי.

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 13 אפריל 2020, 18:15

ותודה על הרגישות (())

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 13 אפריל 2020, 18:13

תמרוש רוש
שאלה טובה, אני לא חושבת שזה חייב להיות ככה או ככה. במהלך הלימודים שלי נתקלתי במטפל פסיכואנליטי מצוין שהראה לנו קטעים מהטיפול שהעביר (זה היה במסגרת מחקרית לכן יכל להראות את הטיפול) ואף על פי שהטיפול היה פסיכואנליטי הוא היה מובנה, היה חוט מקשר (במקרה הזה זה היה שחזור של חווית ילדות כואבת) בין הטיפולים. הוא ידע בפגישה על מה הם דיברו פעם קודמת והמשיך מאותה נקודה..הוא ידע למה הוא עושה את זה (זה עוזר לעבד את הטראומה) בניגוד לחוויה שלי, שלמטופלת לא היה משג מה דיברנו בפעם הקודמת (אולי דברים חשובים פחות או יותר היא כן ידעה) ולא הכווינה אותי בשום דרגה שהיא.
מצד שני (אני חושבת איתך) אני מכירה גם מטפלת מצוינת (פסיכותרפיסטית גשטאלט), שלא מכווינה בכלל ואמרה לי שזה התפקיד של המטופל להעלות את הנושאים ולהראות את הכיוון ובכל זאת אני חושבת שהיא ממש מצוינת.. יש לציין אבל שהיא לא משאירה את המטופלים "באוויר", היא מתחילה את הפגישה בשאלות, ולא נותנת מקום לשתיקות מביכות, אלא כן נותנת את המסגרת. אבל התוכן לגמרי בשליטת המטופל.
אולי הנק' היא בסופו של דבר אם האיש מקצוע הוא איש מקצוע טוב ופחות איך הוא עושה את זה (מכירה באותה מידה מטפלת קוגנטיבית התנהגותית מוכשרת).

פסיכו לוגית

על ידי אופיר* » 12 אפריל 2020, 07:28

ארוין יאלום אומר שאין לו סגנון טיפול אחד, אלא הוא מנסה להתאים את הטיפול למטופל. אני מסכימה עם זה. יש מטופל שנכון לשתוק מולו יותר ולתת לו ליזום ולקחת את המושכות ויש מטופל אחר שזה יסגור אותו. אני מאמינה שהמטפל צריך להיות פתוח למטופל שמולו ולווא דווקא לשיטה מסוימת. ואם מדובר בטיפול בשיטה מסוימת אז סביר להניח שהטופל יודע לאן הוא הגיע, למשל דיקור. ויש לו ציפיה מסוימת. אבל עדיין, בכל טיפול יש משמעות לקשר הטיפולי. הקשר הזה נבנה משני אנשים

פסיכו לוגית

על ידי תמרוש_רוש » 12 אפריל 2020, 06:36

בטיפולים היחידים שלנו היא הייתה יושבת ושותקת. זו הייתה אחריות שלי להתחיל את השיחה ולכוון אותה. היא פשוט ישבה וניתחה לפעמים מצבים בצורה טובה אבל שוב, לא היה לטיפול התחלה אמצע וסוף, כיוון... רעיון תיאורטי מאחורי הכל.. אלו היו מבחינתי שיחות תלושות שבהן היא בעיקר הקשיבה. מתישהו אזרתי קצת אומץ ואמרתי לה את זה. היא אמרה שהיא לא יודעת איך היה אפשר לעשות את הטיפול יותר מובנה ממה שהוא כבר כעת. שזה כבר ממש מובנה. היא אמרה שהרעיון הוא שאני בטיפול אעיז לייצר חוויות חדשות שלא הצלחתי בחיי לייצר, ושזה ישנה את הדרך שבה אני מרגישה.

את יודעת פסיכו לוגית, לי ממש קשה עם הדילמה שהעלית פה.
(דילמה מאוד חשובה בעיני)

מצד אחד, את מתארת מצב שבו הטיפול היה יותר מדי מעורפל, דינמי, בלי התחלה ובלי סוף, ואת צריכה להנחות ולהוביל אותו, לא ברור לאן ואיך, וזה לא התאים וגם גרם נזק. כך כתבת ואני מאמינה לך לגמרי.
ומצד שני, מה האלטרנטיבה? טיפול בגישה קוגניטיבית-התנהגותית עם מטרות טיפול ברורות שנקבעות בהתחלה ותרגילים ושעורי בית והכל מוכוון-מטרה וספציפי כזה, ואני בקלות יכולה לראות את עצמי (או אחרות) מזדעקות על זה שאין בטיפול כזה מרחב רגשי מכיל, מגן, שנותן לך להיות את, כי כל הזמן דוחפים אותך וכי המוכוונות-מטרה הורגת את המרחב הרגשי והצורך פשוט להיות, אולי לנוח, ולהיות מובנת. לעצמך ולאחרים.
(היה לי משהו קצת כזה עם הפסיכולוג ה- CBT שלי)

אז מה נכון? ואיך יודעים מה נכון? ומתי?
שואלת גם כמטופלת פוטנציאלית וגם כמטפלת - אמנם לא פסיכולוגית - שמנסה להבין מה אנשים רוצים ואיך לדעת מה הם רוצים...

פסיכו לוגית

על ידי תמרוש_רוש » 12 אפריל 2020, 04:53

איך הופכים את הדף הזה לדף בית אישי שלי? אני בטוחה שהדיונים מאד מעניינים אבל מרגישה שמתעלמים ממני בביתי שלי.
אני מבינה את הנקודה שלך.
ואני עצמי התלבטתי אם לכתוב לך בדף שבו התחלת לכתוב או בדף הזה.
כך שמבחינתי, זה היה קצת מבלבל: פתחת כאן ופתחת שם, איפה מתאים להמשיך?
החלטתי שכאן, ועכשיו אני מבינה שזה לא התאים.
לדעתי, שווה להעביר את הדיון הכללי לדף המקורי שאליו הוא היה אמור להשתייך ולהמשיך פה ו/או שם לפי הקונטקסט. פסיכולוגית, כיוון שזה הדף שלך, אני מציעה שאת תעשי את ההעברה.
@}

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 11 אפריל 2020, 19:19

תודה אופיר. מחקרים מראים שהכי חשוב בטיפול הוא הקשר הטיפולי ופחות הדיספלינה ובזה אני גם מאמינה.
אני עדיין בהתמחות אולם בשלב מתקדם בהתמחות. מרגישה שאני עדיין ממש בהתחלת ה"קריירה" שלי, כך שאני עדיין מעצבת את תפיסת עולמי כמטפלת. מה שבטוח שלא אפתח את הפגישה בשתיקה, ואני כן מכוונת את המטופלים שלי, ובהחלט מתכוננת לקראת פגישות וחושבת כל הזמן איך לקדם את הטיפול. אבל אני עובדת גם באסכולה אחרת ממה שהמטפלת שלי עבדה בה, ואני גם עדיין בלימודים, כך שקשה להשוות את זה. אני מאד מחוייבת למטופלים שלי, אבל הם כולם המטופלים הראשונים שלי. מי יודע איך יהיה בעתיד, בטח הרבה דברים ישתנו. אני ממש לא בגישה של יודעת כל, וגם הקולגות שלי לא ככה, מצד שני בלימודי התאר הראשון שלי אמר לנו המרצה לקלינית שעלינו לנהוג ככה כאילו אנחנו יודעים מה נכון, למרות שבסופו של דבר טיפול זה לא מדע.. (הזוי). וכן יש לי לפעמים את התחושה שהפאקטור הזה של לגרום למטופל להאמין שאתה יודע מה אתה עושה, הוא חשוב. אני כן מרגישה שבטיפול יש ציפיה ממנה להוביל, ולדעת מה הכיוון הנכון.

פסיכו לוגית

על ידי אופיר* » 11 אפריל 2020, 17:30

פסיכו לוגית, קראתי בעינין את מה שכתבת. מענין גם יהיה לשמוע על החויה שלך כמטפלת? מכל מה שעולה פה נשמע שאיכות הטיפול תלויה בעיקר בקשר שנוצר ובאישיות של המטפל ולווא דווקא בדיספלינה.
יוליקו תודה על התשובה המפורטת
הדיון פה מאוד מעניין ומדאיג לראות כמה נזק זה גם יכול לגרום. אני חושבת שכל מטפל שמגיע בעמדת "יודע כל" זה מתכון לצרות.

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 10 אפריל 2020, 18:32

אני אספר קצת על הטיפול האחרון שלי.
הייתי כארבע שנים בטיפול קבוצתי פסיכואנליטי, שהיה משולבים בו קצת טיפולים יחידניים (עם אותה הפסיכולוגית). זו הייתה הפסיכולוגית הראשונה אחרי הרבה שיחות ראשונות עם מטפלים אחרים שנראתה לי נורמלית.
היו בה גם צדדים מאד טובים, היא ידעה לנתח סיטואציות חברתית בצורה טובה ולהבחין בדקויות, אך הבעיה המרכזית שלי (והייתה) דכאון, ובזה היא לא ידעה לעזור לי בכלל. אני זוכרת שבאתי אליה לפגישה אחרי סופ"ש מאד דיכאוני שבו היה לי מאד רע ולא הצלחתי לעשות הרבה מעבר ללהכריח את עצמי לשתות קצת מים.. אני זוכרת שסיפרתי לה הכל וממנה לא הייתה שום תגובה מועילה. ממש כלום. וככה זה היה יותר מפעם. הטיפול הקבוצתי היה מעניין, לשתף אחרים במה שעובר עלי ולשמוע מאחרים מה עובר עליהם, אבל לא הייתי קוראת לתהליך הזה טיפולי, לא מרגישה שזה קידם אותי או הבריא אותי מעבר לשיח רגיל (וכנה) בין אנשים. בהתחלה זה היה נחמד ללכת לשם ולדבר על דברים לכן לא עזבתי ויש לומר שבזמנו באמת מצבי היה גרוע יותר והייתי לבד (ללא בנזוג) כך שהשיחה השבועית עם אנשים כן עשתה לי טוב (שוב, לא במובן טיפולי אלא פשוט שיחה שהיתה יכולה להיות גם ברכבת עם מישהו זר) אבל ככל שהזמן עבר שמתי לב שהדכאון שלי לא משתנה, שאין לי תובנות מיוחדות חדשות, שהיכולת הבינאישית שלי לא השתפרה משמעותית בגלל הטיפול.
בטיפולים היחידים שלנו היא הייתה יושבת ושותקת. זו הייתה אחריות שלי להתחיל את השיחה ולכוון אותה. היא פשוט ישבה וניתחה לפעמים מצבים בצורה טובה אבל שוב, לא היה לטיפול התחלה אמצע וסוף, כיוון... רעיון תיאורטי מאחורי הכל.. אלו היו מבחינתי שיחות תלושות שבהן היא בעיקר הקשיבה. מתישהו אזרתי קצת אומץ ואמרתי לה את זה. היא אמרה שהיא לא יודעת איך היה אפשר לעשות את הטיפול יותר מובנה ממה שהוא כבר כעת. שזה כבר ממש מובנה. היא אמרה שהרעיון הוא שאני בטיפול אעיז לייצר חוויות חדשות שלא הצלחתי בחיי לייצר, ושזה ישנה את הדרך שבה אני מרגישה.
בטיפול הקבוצתי עשיתי את מה שהיא אמרה לי, וזה להביע את כעסי כשאני מרגישה אותו, גם אם הוא לא הגיוני, או רגשות שלילים אחרים כלפי כל אחד המשתתפים ואכן עשיתי זאת למרות שהיה לי קשה ולא נעים, והיא הייתה מעודדת אותי בזה. אבל אני לא מרגישה שזה עזר לי בכלל. אני לא יכולה בכלל לתאר כאן את כל הפרטים כי זה מורכב, כעקרון בטיפול שחזרתי דפוסים ישנים שלי, באופן אבסורדי, במקום לשנות אותם שיחזרתי אותם ללא "סוף טוב".
אני מרגישה מאוכזבת מהטיפול, בעיני הוא אפילו קצת יצר נזק כי גרם לדפוסים הישנים שלי עוד יותר להתחזק, אני גם כועסת על המטופלת שעשתה לעצמה חיים קלים בזה שהיא לא יצרה שום המשכיות מפגישה לפגישה אלא רק ישבה פאסיבית בלי להתחיל את הפגישה, בלי להכווין אותה (כך גם לא צריך להתכונן לפגישה בכלל, וגם לא לעבד אותה אחריה). על זה שהיא השאירה אותי עם הדכאון שלי בלי לתת לי שום תמיכה (פסיכולוגים לא צריכים לדעת הכל, אבל בחייאת, דכאון זו אחת ההפרעות הכי נפוצות... רצוי לפסיכולוג עם וותק כמו שלה לדעת מה לעשות במצבים כאלה). ועל זה שהיא לא אפשרה שום ביקורת (כשאמרתי לה שהטיפול לא עזר, טענה שהטיפול מאד עזר לי, כי עובדה שאני עכשיו בעצמי מטפלת באחרים, כלומר לקחה את ההצלחה שלי האישית לעצמה). כשיש לך מטופל ארבע שנים, מן הראוי לעצור באמצע ולבדוק אם הטיפול עוזר, ואם לא לשנות גישה. הרצון - שיהיה לי יותר טוב, שהמצב שלי ישתפר, לא היה שם. את התשלום היא מקבלת בין כה וכה על כל פגישה אם אני משתפרת או לא. זו הייתה התחושה שלי.
דיברתי איתה קצת גם על מטופלים שלי, וכך יכולתי לראות את הגישה שלה ללא פילטרים. היא אמרה משהו כמו שיש מטופלים שלא ישתפרו לא משתנה מה תעשה, ואולי חשבה ככה עלי, לכן מההתחלה לא התאמצה.

אני לא חושבת שכל המטופלים רעים, פגשתי כמה (לצערי במסגרת מקצועית ולא במסגרת של טיפול אישי) שהם בעיני מאד מאד ראויים. אבל הם המיעוט. לצערי אין גם תמריצים מי יודע מה לפסיכולוגים להיות טובים. יש מספיק קלייטנים כל הזמן, ואנחנו מקבלים את הכסף אחרי 50 דקות לא משנה כמה היו מועילות. אתה לא מקבל שקל נוסף על התכוננות לקראת הפגישה או עיבוד אחרי הפגישה. אז למה לעשות זאת?

הייתי אצל הרבה פסיכולוגים בחיי, ולא יכולה לומר שאחד מהם עזר לי משמעותית. לצערי הרב. זה עצוב לי מאד שבן אדם שזקוק לעזרה ומנסה (וזה לא קל להתעלות על החשש של ללכת לפסיכולוג) ולא מקבל עזרה, במשך חיים שלמים.

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 10 אפריל 2020, 00:56

תמרוש רוש הפסיכולוגיה הקלינית העתיקה את הסטינג שלה מהרפואה, וברפואה יש היררכיה איש המקצוע היודע יותר טוב והמטופל. וכך זה נשמר גם בתחום הפסיכולוגיה, גם אם פסיכולוגים ספציפיים חושבים אחרת, כך זה עובד בגדול.

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 10 אפריל 2020, 00:45

אבל שהוא מתעניין ומסתקרן למשל לגבי החלום, אז זה גם לא טוב?
הסתקרנות נטו, כדי לספק את הסקרנות של המטופל זה לא מקצועי. הכיוון שהוא שואל עליו צריך להוביל אותי בתור מטופלת שלו למקום יותר בריא, לא לייצר את ייצר הסקרנות של המטפל.


לטעמי, נכון שיש גם שרלטנים אבל לא מעט (ואני מקווה שהרוב) אנשי המקצוע מצוינים.
מהניסיון שלי הרוב בינוניים מאד, ובעיני האיכות בתחום אומללה. על זה אני רוצה לכתוב עוד בדף הזה, על הניסיונות הלא טובים (בעיקר) שהיו לי עם פסיכולוגים.

פסיכו לוגית

על ידי אופיר* » 09 אפריל 2020, 15:03

אז שהפסיכולוג רק מקשיב, הוא לא עושה את עבודתו
אבל שהוא מתעניין ומסתקרן למשל לגבי החלום, אז זה גם לא טוב?
אני מסכימה שההחלטה מתי לסיים את הטיפול היא של המטופל
יחד עם זה בתוך תהליך טיפולי טוב שיש קשר משמעותי בין מטפל למטופל והמטפל מופתע מהחלטת המטופל להפסיק את הטיפול או שיש לו הסתייגויות, בעיני ראוי שיאמר זאת למטופל
כמובן לאחר שבדק עם עצמו האם העמדה שלו משרתת את המטופל או נובעת מעיניינים אישיים שלו

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 08 אפריל 2020, 22:42

אני זוכרת שגם סיפרתי לו על חלום שחלמתי עליו, לא סיפרתי ממש רק הזכרתי והוא ממש הסתקרן, וניסה ללחוץ קצת שאספר לו מה היה החלום.. אני זוכרת שלא חשבתי שזה משנה או רלוונטי והרגשתי שסתם עניין אותו. זה לא שהטיפול עשה נזק, סך הכל הרגשתי טוב אצלו. אבל טיפול זה לא היה... כסף קל בשבילו. אני תוהה עד היום מה הוא חשב על כל הביקורת שאמרתי לו, אם הוא הרגיש טוב עם זה שרק הקשיב לי או שידע שהוא לא עושה עבודה טובה? אולי היה צעיר ולא ידע מה לומר? אולי גילה שהוא מקבל את אותו הסכום על הקשבה נטו ואי מאמץ? אני זוכרת את השם שלו עד היום ורואה שהוא עדיין עובד בתור פסיכולוג...

פסיכו לוגית

על ידי פסיכו_לוגית* » 08 אפריל 2020, 22:38

דף בית אישי

כשלמדתי תאר ראשון בארץ, סבלתי מחרדת מבחנים שהייתה כה חמורה שלפעמים לא הצלחתי לישון כמה ימים ברצף. הלכתי לפסיכולוג דרך קופת החולים (היה מוזל) שהרגשתי בנוח איתו והוא הקשיב לי, שזה הקל.. שיש מקום שאני יכולה לפרוק את שעל ליבי, ורק מקשיבים לי. אבל היה לי חסר משהו, לא הרגשתי שזה מספיק רק ההקשבה שלו. וגם אמרתי לו את זה ואת כל הביקורת שהייתה לי על הטיפול, ונחשו מה.. הוא פחות או יותר פשוט הקשיב לזה.. וזהו. הפסקתי אחרי שנה למרות שהוא ניסה להפעיל עלי לחצים שאני אבקש מאבא שלי כסף לטיפול, שזה יהיה טוב להתפתחות שלי.

פסיכו לוגית

על ידי אנונימי » 08 אפריל 2020, 22:38

דפים למעקב ב-מה חדש:
פסיכו לוגית

חזרה למעלה