על ידי אמא_נוגי* » 01 מאי 2004, 22:19
אני קוראת את הדף הזה וחושבת שכל כך הרבה נשים מרגישות כמוני, כאילו נכנסו לראשי וקראו מחשבות.
לי היה הרבה זמן של פנטזיות, וככול שההגשמה קשה יותר, כך הפנטזיות תופסות תאוצה גדולה יותר. אני מניחה שבחורה שנכנסת להריון בטעות בלי לתכנן, מפתחת פטנזיות בעיקר בזמן ההריון. לי עוד היו שנתיים של צפיה לרגע המיוחל של בדיקה חיובית וערמות של פנטזיות על ההריון, כן חלמתי על הריון שבו עיקר דאגותי יהיה איך להתלבש ולהראות כמה שיותר בהריון. ממש לא חלמתי על ניתוח בזמן ההריון וחמישה חודשים של צירים, 25 ק"ג עודפים, חוסר יכולת לישון בלילה (גם עם מיליון כריות תומכות מכול פינה). ואח"כ היו הפנטזיות על הלידה, שתהיה טבעית, בלי אפידורל, ובאיזו מהירות זה יהיה, והנקה בחדר לידה ועוד ועוד, מה שהתסיים בסופו של דבר ב13 שעות של צירים, ואקום, מלקחיים ותינוק עם אפגר 4 שהורץ מהר לאינקובטור. (להניק? הצחקתם אותי!).
ואז כמובן הפנטזיה על האימהות, איזה אמא רגועה אני אהיה, ומקשיבה וסבלנית, והנקה שתהיה קלה, ושינה. ואז אני נזכרת בעצמי אחרי לילה של הנקה סביב לשעון אומרת לבנזוגי "עכשיו אני הולכת לישון, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, לך לעבודה, או תישאר בבית, לא מעניין אותי. אני סוגרת את הדלת והולכת לישון!". או זכרון אחר שלי עם תינוק שלא מפסיק לצרוח מרימה אליו טלפון ומודיעה לו שאם הוא לא מגיע מייד!! אני לא יודעת מה הוא ימצא כשהוא יחזור.
בפנטזיות שלי לא דמיינתי את הכאב אחרי הלידה, את הקושי של לילות אחרי לילות ללא שינה, את התחושה שאת לא מתעסקת בשום דבר חוץ מפיפי, קקי חיתולים וציצי.
היום בראייה לאחור זו היתה תקופה מצחיקה, אני אפילו יכולה להסתכל עליה בנוסטלגיה (וזה לא כ"כ רחוק, כולה 4 שנים), אבל אז הרגשתי שכל חלומותי התנפצו.
היום כשאני מסתכלת על ילדי, אני יודעת שזה שווה, שווה גם את הקשיים של העתיד, וזה ברור שיהיו, הקשיים של היום מכינים אותנו למחר.
היום הפנטזיה שלי על ילד שלישי היא כבר פנטזיה אחרת, וברור לי שגם זו ראייה לא מציאותית של מה שיהיה, אבל לפחות זה מבוסס קצת יותר על המציאות שבה אני חיה.
היום אני יודעת שאני אמא טובה (good enough mother), אבל לא מושלמת, יש לי חסרונות, לא תמיד יש לי סבלנות, אני לא תמיד מקשיבה, אני מתרגזת וגם צועקת לפעמים.ויש ויהיו כל הזמן רגשות אשמה, על מה שהייתי יכולה לעשות יותר ולא עושה. אבל אני יודעת שאת קשר האהבה שיש לי איתם אף אחד לא יכול לקחת ממני, וגם לא יכולה להיות אהבה גדולה יותר.
בשמת: אני לא מספיק מכירה את החברות עליהן את מדברת כדי להיכנס לדיון, אבל כמתבוננת מהצד יש לי חושה שאת מתארת חברות בהן אנשים ונשים נטולי זהות ורצונות עצמאיים, ואני תוהה אם אכן זה היה המצב. לא נשמע לי הגיוני חברה שבה כל הנשים שלמות עם עצמן, מרגישות מוגשמות לחלוטין בהיותן נשים בשבט. אני מסתכלת על חברות אחרות יותר קרובות לנו כגון החברה החרדית, אני לא בטוחה שכל הנשים שם שלמות עם מעמדן הנחות, עם תפקידן כאימהות, יולדות, מפרנסות, תפקיד שבעצם מנטרל לחלוטין רצונות אישיים. וגם בחברות שאת מתארת. באמת לא היו רצונות אישים לאינדבידואל?
אני קוראת את הדף הזה וחושבת שכל כך הרבה נשים מרגישות כמוני, כאילו נכנסו לראשי וקראו מחשבות.
לי היה הרבה זמן של פנטזיות, וככול שההגשמה קשה יותר, כך הפנטזיות תופסות תאוצה גדולה יותר. אני מניחה שבחורה שנכנסת להריון בטעות בלי לתכנן, מפתחת פטנזיות בעיקר בזמן ההריון. לי עוד היו שנתיים של צפיה לרגע המיוחל של בדיקה חיובית וערמות של פנטזיות על ההריון, כן חלמתי על הריון שבו עיקר דאגותי יהיה איך להתלבש ולהראות כמה שיותר בהריון. ממש לא חלמתי על ניתוח בזמן ההריון וחמישה חודשים של צירים, 25 ק"ג עודפים, חוסר יכולת לישון בלילה (גם עם מיליון כריות תומכות מכול פינה). ואח"כ היו הפנטזיות על הלידה, שתהיה טבעית, בלי אפידורל, ובאיזו מהירות זה יהיה, והנקה בחדר לידה ועוד ועוד, מה שהתסיים בסופו של דבר ב13 שעות של צירים, ואקום, מלקחיים ותינוק עם אפגר 4 שהורץ מהר לאינקובטור. (להניק? הצחקתם אותי!).
ואז כמובן הפנטזיה על האימהות, איזה אמא רגועה אני אהיה, ומקשיבה וסבלנית, והנקה שתהיה קלה, ושינה. ואז אני נזכרת בעצמי אחרי לילה של הנקה סביב לשעון אומרת לבנזוגי "עכשיו אני הולכת לישון, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, לך לעבודה, או תישאר בבית, לא מעניין אותי. אני סוגרת את הדלת והולכת לישון!". או זכרון אחר שלי עם תינוק שלא מפסיק לצרוח מרימה אליו טלפון ומודיעה לו שאם הוא לא מגיע מייד!! אני לא יודעת מה הוא ימצא כשהוא יחזור.
בפנטזיות שלי לא דמיינתי את הכאב אחרי הלידה, את הקושי של לילות אחרי לילות ללא שינה, את התחושה שאת לא מתעסקת בשום דבר חוץ מפיפי, קקי חיתולים וציצי.
היום בראייה לאחור זו היתה תקופה מצחיקה, אני אפילו יכולה להסתכל עליה בנוסטלגיה (וזה לא כ"כ רחוק, כולה 4 שנים), אבל אז הרגשתי שכל חלומותי התנפצו.
היום כשאני מסתכלת על ילדי, אני יודעת שזה שווה, שווה גם את הקשיים של העתיד, וזה ברור שיהיו, הקשיים של היום מכינים אותנו למחר.
היום הפנטזיה שלי על ילד שלישי היא כבר פנטזיה אחרת, וברור לי שגם זו ראייה לא מציאותית של מה שיהיה, אבל לפחות זה מבוסס קצת יותר על המציאות שבה אני חיה.
היום אני יודעת שאני אמא טובה (good enough mother), אבל לא מושלמת, יש לי חסרונות, לא תמיד יש לי סבלנות, אני לא תמיד מקשיבה, אני מתרגזת וגם צועקת לפעמים.ויש ויהיו כל הזמן רגשות אשמה, על מה שהייתי יכולה לעשות יותר ולא עושה. אבל אני יודעת שאת קשר האהבה שיש לי איתם אף אחד לא יכול לקחת ממני, וגם לא יכולה להיות אהבה גדולה יותר.
בשמת: אני לא מספיק מכירה את החברות עליהן את מדברת כדי להיכנס לדיון, אבל כמתבוננת מהצד יש לי חושה שאת מתארת חברות בהן אנשים ונשים נטולי זהות ורצונות עצמאיים, ואני תוהה אם אכן זה היה המצב. לא נשמע לי הגיוני חברה שבה כל הנשים שלמות עם עצמן, מרגישות מוגשמות לחלוטין בהיותן נשים בשבט. אני מסתכלת על חברות אחרות יותר קרובות לנו כגון החברה החרדית, אני לא בטוחה ש[b]כל[/b] הנשים שם שלמות עם מעמדן הנחות, עם תפקידן כאימהות, יולדות, מפרנסות, תפקיד שבעצם מנטרל לחלוטין רצונות אישיים. וגם בחברות שאת מתארת. באמת לא היו רצונות אישים לאינדבידואל?