פילונית, אם את עוד פה - אני לומדת [po]NVC תקשורת מקרבת[/po], ואם תרצי, אשמח לחשוב יחד איתך, על הדרך המקרבת והידידותית ביותר לדבר עם אחותך, תוך נסיון לראות את הצרכים של שתיכן.

מה קרה שמחקת, פילוניתי?

אם הדיון לא בכיוון שרצית, אנא תאמרי.

יש לי הרגשה שפילונית מחקה את עצמה מהדיון
מקווה שעזרנו לה
או שאולי היא הרגישה שלא ולכן הלכה לה,......
נו שויין )-:

שלום לכולם
אני רוצה להאיר עוד נקודה מהצד שלי - בעבר גם עברתי תקופות נדודים והתנחלות - חלקן בכיף אמיתי וחלקן בסבל פנימי של אדם שבאמת לא מוצא את עצמו ואת מקומו...בסוף הגעתי לקרובת משפחה אהובה מאד - חייתי אצלה בבית כמעט שנה,עם המון אהבה ועזרה הדדית אמיתית - עד שזה נגמר - גם אני ידעתי שזה מספיק,אבל היא זו שיזמה את ה"שיחה"...
מה אני אגיד לכם - היא באמת הצילה אותי - גם בעזרתה האוהבת כשגרתי שם, ובמיוחד בעזרתה האוהבת כשהראתה לי את פתח היציאה..
היה שם מפגש אמיתי וכנה עם המציאות שנשאר בתחום הרגיש והמחבק
ומתוך זה צמחתי לי לאיטי,ועדיין :-)
נראה לי שכנות עם המתרחש היא הבראה לכולם
מתוך כך מתאפשרת גם חווית הרגש והקבלה של היש
תתני לעצמך את מתנת האמת הפנימית,ולאחותך את ההשראה והאהבה מתוך כך
תרגישו טוב
והריון נעים

לאחות המארחת ,
לא רוצה להכביר בפרטים כדי למנוע זיהוי.
גיסתי כזו ומניסיון שלנו - אחותך בדכאון - שתטפל בו.
אם היא רוצה להמשיך להיות אצלך (ועדיף כרגע כך כי יש סיכוי גדול להתדרדרות בחוץ) אז היא תצטרך להיות מחויבת לטיפול ולעזרה בבית.
תזכרי שבסופו של דבר , כל אחד חיי את חייו ואת יכולה לעזור למישהו עד שלב מסויים.
גיסתי כבר שנים רבות במצב דכאוני , כולם מרחמים עליה , אסור להגיד לה כלום. לא רואה איך זה לטובתה או לטובת המשפחה כולה. אני מדברת על 10 שנים בקירוב. כשלא מטפלים כלום לא עוזר.

החלפת מנעול, אריזת הדברים שלה יפה יפה ויאללה החוצה.
לא ייתכן שבתוך [b]הבית שלך[/b] יש מי שמסתגר לך בחדר ועושה סצינות.
את לא אמא שלה, זה בדיוק העניין.
מאוד ברור שיש לה בעיות, אבל יש גבול למה שאת צריכה לעשות כדי לעזור לה לפתור את הבעיות שלה.
מי יתארח אצלי בבית יותר מיומיים וגם יעיר לי על ניקיון וכאלה וגם לא ינקוף אצבע לעזור?
משפחה לא בוחרים, נכון, אבל זה לא אומר שאתה צריך לתת להם להרוס לך את החיים. מי שרוצה ממך טובה אמור להתנהג בהתאם.

חבר'ה, צרות או לא צרות, האחות חושבת שהיא אמא שלה. היא לא. והאמת, גם אמא אחרי איזשהו גיל לא חייבת לסבול התנהגות כזו מצד הילדים שלה. חרם זו בחירה שלה. לא ייתכן שבגלל פחד מחרם תתני את הלחי השנייה והשלישית. שאפו לבן הזוג שלך שעוד לא התחרפן ממנה.

_עושה רושם שאחותך "סיימה" עם אמכן ועברה אליך בתבנית דומה.
מכאן קשה לראות אם זו התנהגות נצלנית-קורבנית או שהיא במשבר ספציפי._
|Y|

[u]אולי אם תנסי לראות מה הענין העיקרי המציק לך/ם בנוכחותה, תוכלי למקד לעצמך את התמונה.[/u]
[u]ראיה ברורה של החלק שלך במתח בינכן תעזור לך לנטרל את האנרגיה הזאת.[/u]
יפה כתב צוויל.

איזה כיף לנו שזה עולם של חופש, חופש בחירה!!
לחיי החופש (מרים כוס אוזו מהערסל ביוון) !
מישהו בוחר להיות "אחראי" ו"מאורגן" ואולי גם "מסודר".
יש לו בית, עבודה, סדר יום וכיוצ"ב.
אם מתאים לו, הוא מארח, מזמין, מפנה, דואג, תומך. תמיד - כמה שמתאים לו, מתי שמתאים, עבור מי שמתאים....
לעיתים פחות מתאים לו והוא עושה זאת פחות או כלל לא.
ולעיתים, למרות זאת, הוא מאמין שלא בסדר שלא מתאים לו והוא בוחר לתת מעצמו כך, למרות שלא מתאים.
וגם זה טוב. גם זה שיעור.

עושה רושם שאחותך "סיימה" עם אמכן ועברה אליך בתבנית דומה.
מכאן קשה לראות אם זו התנהגות נצלנית-קורבנית או שהיא במשבר ספציפי.
אולי אם תנסי לראות מה הענין העיקרי המציק לך/ם בנוכחותה, תוכלי למקד לעצמך את התמונה.
לדוגמה: אולי פעמים רבות בעבר הרגשת מנוצלת, מנוּוֶטת על ידה.
אם תבחרי לתת לה להישאר, ראיה ברורה של החלק שלך במתח בינכן תעזור לך לנטרל את האנרגיה הזאת.

חזקי ואמצי,

צוויל

[u][po]אישה אחרת[/po]?, אני לא יודעת אם מה שסיפרתי על עצמי נכון גם לגבי הקרובה שסיפרת עליה.[/u]

נראה לי שכן, לפחות במידה מסוימת. אני אפילו יודעת שהיא לאט לאט ובדרכה, עובדת על זה.
עדיין מעניין בשבילי גם הצד שלי שבסיפור, שלמעשה, וזה ברור לי, אין לו קשר אליה.

_אצלי זו באמת בעיה רגשית. וזה לא קל לשנות את זה, למרות שאני מנסה.
(לדעתי זה אפילו סוג מסוים של נכות).
אני מכירה בזה... וזה עוזר קצת לשמוע את הצד שלך._

[po]אישה אחרת[/po], אני לא יודעת אם מה שסיפרתי על עצמי נכון גם לגבי הקרובה שסיפרת עליה.
אם זה נובע אצלה מבעיה רגשית, נכות - או שפשוט היא בחרה כך, וכך טוב לה לחיות.
אם זה מתוך [b]בחירה[/b] וכל זמן שזה לא פוגע באחרים - אז בעיניי זה סבבה. ואז אולי באמת כדאי לשים לב איפה הקינאה שלך עולה.

אבל אם זה לא ממש מתוך בחירה אצלה - אז יש מקום גם לחמלה. (אבל גם כאן את יכולה עדיין לעשות תהליך התבוננות בקינאה שלך).

אצלי באופן אישי אני יודעת שגם כשזה נראה כמו בחירה שלי - זה לא מתוך בחירה מלאה, ויש בזה הרבה אלמנטים שפוגעים בי. (ולצערי לא רק בי).

יש בדיחה כזאת שאהובה במשפחה שלנו,
על הרשלה, ש'מתנחל' אצל קרובים שלו.
להם כבר נמאס והם מתים להיפטר ממנו, אבל למרות כל הרמזים, הוא לא מראה שום סימני תזוזה.

אז הם מחליטים לביים ריב ביניהם בארוחת הצהריים, ולבקש ממנו לשפוט.
ואם הוא יגיד שאחד צודק אז השני יכעס עליו ויגרש אותו מהבית, ואם הוא יגיד שהשני צודק - אז כנ"ל.
בארוחת הצהריים הם מתחילים 'לריב', ואז שואלים את הרשלה 'תגיד, מי צודק?'
אז הרשלה אומר: 'תשמעו, בשביל עוד חודש-חודשיים-שלושה שאני מתכוון להישאר כאן, חבל שאני אתערב...'

************

כשההורים שלי מתווכחים על משהו ושואלים אותי מי צודק ואני חוככת בדעתי מה לענות,
אז הם כבר עונים בצחוק במקומי: 'בשביל עוד עשרים שלושים ארבעים שנה שאני מתכוונת להישאר כאן....'
:-D

(זה מצחיק נקודתית. אבל בגדול זה לא ממש מצחיק. אני מקווה לגרום להם להתבדות)

************

פילוניתי, אם זה לא קשור כאן ו'התנחלתי' לך בדף :-) - אז תגידי לי ואני אעביר את זה.

_אצלי זו באמת בעיה רגשית. וזה לא קל לשנות את זה, למרות שאני מנסה.
(לדעתי זה אפילו סוג מסוים של נכות)._
אני מכירה בזה... וזה עוזר קצת לשמוע את הצד שלך.

הצד הנאור שבי אומר, מה הבעיה? למה כולם צריכים בית משל עצמם? אנחנו ה"מסודרים" לא יכולים קצת לפנות מקום בחברה לאנשים הללו, שיוסיפו פלפל ועוד תבלינים לסדר הקיים? קצת ינענעו את הספינה, יראו לנו שאפשר גם אחרת?

ועדיין יש את הצד הלא נאור, אולי המקנא. יש לי תחושה שיש פה עוד משהו, בצד הלא נאור הזה. משהו עם "לא פייר". לא פייר שבגלל שאני ממושמעת וסידרתי את חיי, אני צריכה לתת לאחרים. ברור לי שזה ילדותי, אבל זה קיים בי.

_לאחרונה הגעתי למסקנה שיש כמה אנשים די קרובים אלי שהם לא עצמאיים.
המילה הלא נעימה שעולה לי בראש היא "טפילים" או "פרזיטים".
אני לא אומרת את זה בצורה מרושעת (ומדובר באנשים שאני מחבבת). זה די אובייקטיבי.
למשל קרובת משפחה שמגדירה את עצמה שאין לה בית - בגיל 30. מה זה אומר? ש - 100% מהזמן היא גרה לא על חשבונה. מתארחת כאן וכאן. כל אחד מארח קצת, נותן קצת אוכל, מסיע לפה ולשם. היא קצת עובדת והרבה מבלה. וכמעט תמיד לא על חשבונה. כולם יודעים שאין לה כסף, אז מזמינים, פה לכמה ארוחות, שם לניקוב בכרטיסיה של הבריכה, וטרמפים "ספיישל" כמובן.
היא מקסימה אגב, אורחת נפלאה שתמיד תכנס למטבח לחתוך סלט או תשחק עם הילדים, לא תדרוש הרבה.
חשבתי על זה שיש לי משהו שמפריע לי בזה. לא כי זה הרבה לתת בכל פעם - זה ממש לא - אלא משהו בי בפנים שזה מפריע לי.
כאילו שזה לא בסדר, או משהו כזה. איכשהו גוזל ממני (וזה באמת בקושי גוזל). איכשהו לא פייר. לא פייר שאני אחראית ומנהלת את חיי, והיא לא, וזה מצליח לה._

אני מזדהה עם הדמות שתיארת כאן - מהתקופה בחיים שלי שהתארחתי אצל אנשים.
אני גם מזדהה במידה מסוימת עם הדמות של האחות של פילוניתי, מהחיים שלי אצל ההורים (למרות שאני באופן בסיסי לא נוהגת להיות גועלית, זה לא מאופיי. ואני כן יודעת להכיר תודה. אבל גם אני לא עצמאית, וגם לי עולה בדמים לתת יד בבית).

אצלי זו באמת בעיה רגשית. וזה לא קל לשנות את זה, למרות שאני מנסה.
(לדעתי זה אפילו סוג מסוים של [b]נכות[/b]).

אבל מהצד השני, אני חושבת שבאמת אנשים שזה מפריע להם כשזה לא באמת לוקח מהם משהו - יש אפשרות שזה נובע מקינאה.

והשאלה, אם באמת יש במה לקנא....

(אם כבר לחיות כך - אז אני אולי קצת מקנאה באנשים שחיים ככה ולא מרגישים 'לא נעים' מהסביבה. אני באופן אישי תמיד מרגישה שאני בעמדת התנצלות.)

טדליק, תודה על ההתייחסות... מאוד נעים...

[u]אני בטוחה שהייתה מתחלפת איתך לפני שנים לו יכולה היתה. ושאת היית יוצאת מדעתך אחרי יומיים של מה שנדמה לך כחופש[/u]
אני יודעת, אני יודעת...
זו באמת לא קינאה.

טוב, את יודעת מה. אולי כן. אולי אני מקנאה. קצת.
ולהגדיר את זה עוזר קצת.

[u]איכשהו לא פייר. לא פייר שאני אחראית ומנהלת את חיי, והיא לא, וזה מצליח לה.[/u]
אני רואה את זה יותר כאיכשהו לא פייר. לא פייר שאני אחראית ומנהלת את חיי, והיא לא, זה [b]לא מצליח[/b] לה. (או טוב מכך - אני אחראית ומנהלת את חיי, [b]וזה מצליח לי[/b], והיא לא.)
בתור מישהי לא מאורגנת, שמאד מתקשה להתנהל בדברים מסויימים או אולי אפילו הפסיקה לנסות כבר (לעומת דברים אחרים שכן)- מאד קשה לחיות בתחושה של חוסר התנהלות בסיסי. אני בטוחה שהייתה מתחלפת איתך לפני שנים לו יכולה היתה. ושאת היית יוצאת מדעתך אחרי יומיים של מה שנדמה לך כחופש. זה הכל חוץ מחופש. זה להיות כלוא בחוסר יכולת לחיות את החיים.

אתן יודעות, הדיון הזה נוגע בדיון שחשבתי לפתוח. משהו כללי יותר בנוגע לחוסר עצמאות של אנשים אהובים.

לאחרונה הגעתי למסקנה שיש כמה אנשים די קרובים אלי שהם לא עצמאיים.
המילה הלא נעימה שעולה לי בראש היא "טפילים" או "פרזיטים".
אני לא אומרת את זה בצורה מרושעת (ומדובר באנשים שאני מחבבת). זה די אובייקטיבי.

למשל קרובת משפחה שמגדירה את עצמה שאין לה בית - בגיל 30. מה זה אומר? ש - 100% מהזמן היא גרה לא על חשבונה. מתארחת כאן וכאן. כל אחד מארח קצת, נותן קצת אוכל, מסיע לפה ולשם. היא קצת עובדת והרבה מבלה. וכמעט תמיד לא על חשבונה. כולם יודעים שאין לה כסף, אז מזמינים, פה לכמה ארוחות, שם לניקוב בכרטיסיה של הבריכה, וטרמפים "ספיישל" כמובן.

היא מקסימה אגב, אורחת נפלאה שתמיד תכנס למטבח לחתוך סלט או תשחק עם הילדים, לא תדרוש הרבה.

חשבתי על זה שיש לי משהו שמפריע לי בזה. לא כי זה הרבה לתת בכל פעם - זה ממש לא - אלא משהו בי בפנים שזה מפריע לי.
כאילו שזה לא בסדר, או משהו כזה. איכשהו גוזל ממני (וזה באמת בקושי גוזל). איכשהו לא פייר. לא פייר שאני אחראית ומנהלת את חיי, והיא לא, וזה מצליח לה.

חשבתי שיעזור לי לשמוע מנשים שהיו כך בתקופה מסיומת - או שהן כך עכשיו - לראות קצת את הצד השני.
אז עשב, עזר לי מה שכתבת.
ברור לי לחלוטין שזו לא ממש בחירה שלה. שאין לה כרגע יכולת רגשית לחיות אחרת.

לא משליכה כלום עלייך פילונית - סתם תפסתי עלייך טרמפ.
ולמקרה שלך - נשמע לי קשה. מצד אחד את רוצה לתת, ומצד שני זה לא עושה לך טוב. אוף קשה.

אבל עשבק'ה חומד, פילוניתי כאן בהריון!!
האמיני לי שאני יודעת מה זה להיות אחות טובה ואכפתית ומשקיעה
אבל האם היא באמת צריכה לתעל את האנרגיות היקרות שלה דווקא עכשיו לטובת הטיפול באחותה?
מה שאני שומעת כאן הוא מקרה קלאסי של עניי עירך קודמים..

(אבל אולי זאת רק אני)
@}

ניצן, זו אני המתבטאת בלהט לא את,(-:

דעתי מאד נינוחה כך או כך (טעות נפוצה איתי, לבלבל להט עם חוסר נינוחות או אפילו עם כעס. בעיניי הם אורתוגונאליים.)
ואני מבינה מאיפה את באה, אני אפילו יכולה לזהות תקופה מבולבלת לפני הרבה שנים אצלי, אבל באמת שמתישהו זה יכול להתחיל לייגע ושיש גם משהו בהבנה שיש גם לאנשים הכי קרובים גבולות שיכול מאד לבגר.

ניצן אני נשמעת קצת בוטה, וסליחה על כך, אבל אין לי כוונה לנצח כאן,
זו פשוט הרגשתי ודעתי ,מנסיון,
ואני מסכימה לא להסכים ,אם זה יניח את דעתך(-:

אני שוב גורסת שבתווך הקצר זה קשה להצתמצם ככה
ושאין ספק שזה מכביד,
אבל לחיים יש פרספקטיבה
ואדם במשבר
אם הוא קרוב ויקר לך , לעיתים זה יכול להיות עניין של חיים או לא
זו האינטואיציה שיש לי כאן
הכי קל זה לפעול מתוך עצמי
ולעיתים קרובות זה גם הכי נכון,
אם זו היתה חברה או כל אדם במעגל קרבה רחוק יותר ,
אז כמובן שאפשר וגם רצוי להראות את הדלת
אבל זו אחותה,
ואחיות זה לא מוסד זו משפחה,
ואגוצנטריות זה לא בהכרח תכונת אופי אלא יכול להיות בהחלט מצב זמני
שנובע מקושי אמיתי קיומי,
והתנהגות לפעמים היא רק שכבה חצונית ויש מתחתה סבטקסט שיכול להיות הפוך לחלוטין,
אפשר להיות מאד בורגני(לא מצאתי מילה טובה יותר אך אין לי כוונת שיפוט אלא, תיאור של סט שיקולי כדאיות ונוחות ורווח) ולנהוג האופן הגיוני וקר
ואפשר גם לפתוח את הלב ולהתעלות ולהוביל את היקר לך אל חוף מבטחים
לפעמים אנשים זקוקים לעזרה, כמו אדם חולה ,גם מצבי משבר נפשי הוא סוג של מחלה
וחוצמזה,
לאן מובילות אתכם הרעיונות של להיות חלק מקהילה, ממשפחה מורחבת, ומשבט,
אם לא לעזרה במצבי משבר,
זה לא אומר להתקרבן,
זה לא אומר לא להעמיד תנאים ולא אומר אפילו לא לכוון לפרידה אבל
ברור שהיא רוצה את עצמאותה ולא מסוגלת עכשיו ,
אז מה זה אם לא לזרוק לרחוב?
אפשר לא להסכים לטרור ויחד עם זה לתת כוח, להעצים ולעזור
חוויתי את זה ולכן אני יודעת לדבר על זה

אולי לא טרוריסטית, אבל זוג צעיר עם תינוק שנופלים עליו עם "אגוצנטריות לא נשלטת" כשהוא ממילא מנסה לשרוד את היומיום ואת העבודה ואת גידול המשפחה ואחזקת משק הבית ובד"כ צריך לא מעט סיוע ותמיכה בעולם שבו אין כמעט רשתות תמיכה הדדית... אני יודעת שיש הרבה דרכים מודרניות להקל על עצמנו, אבל יש בחירות (באופניות נקרא להן? :-P) שלא עושות את החיים בהכרח.. איך לומר... פחות מעייפים. ולא מזיקה תמיכה בכמה שנים האלה שהילדים קטנים והמסירות גבוהה.
ואז נכנסת (סליחה על המטאפורה הלא מחמיאה) עז הביתה, מצמצמת את כל בני הבית, אוכלת את הרהיטים, ועוד יש לה תלונות וקובלנות ודרישות והתנהגות של פרינצסה אגוצנטרית במשבר.
אהבה יציבה, [b]בוודאי(!)[/b]{{}}, אבל לא ללא גבול. כמו עם ילדים? הקו עובר במקום האינדיבידואלי שבו לא יכולים יותר. ואם לא יכולים יותר, אז לא יכולים יותר. מה הטעם לנסות להיות יכולים יותר במצב כזה? הגבול הגיע. לנשום עמוק ולהכיל וכו' רק שוחק את היחסים עוד יותר. עדיף שתעניק את התמיכה והאהבה כל עוד היא יכולה ולא תגיע למצב שבו היא מעמיקה את הקרע ביחסים למצב בלתי הפיך, לא?

לכן הצעתי להציע לה לעזור לה במציאת בית ועבודה, לתת לה מרחב תמרון לנוע בתוכו ולהבהיר את הגבולות שהיא יכולה לפעול בתוכם, ולא להשליך אותה לרחוב או לריב איתה ריב מכוער וילדותי. בל נשכח שאמנם היא (פילוניתי) אחותהּ, אבל הוא רק גיסהּ, והוא באמת לא חייב לסבול את זה... (אייזן בנזוג, פילוניתי.)

[u]בלי להיות גועלית או מרושעת או תוקפנית או מתנצלת. פשוט להיות ישירה[/u]

ממש ככה, ברגישות ובנחישות תפני אותה לכיוון הדלת.

אופציה ב': תבקשי מבן זוגך לנהל איתה את השיחה הזאת ותוודאי שהיא תכלול תאריך סיום ברור לאירוח שנכפה עליכם.

>עם כל הכבוד למוסד האחיות, יש גבול, כן?<

פילונית
_אמנם בגיל צעיר יותר,
גיל 17,
עשב, מה שאת מתארת הוא חשוב. אבל לדעתי ההבדל בגיל, 11 שנה, משנה את כל הסיפור.
גיל 17 הוא גיל ההתבגרות. בגיל 28 היא אשה ממש שאמורה לפחות לרחוץ כלים ולהציע למארחיה הנדיבים לאכול איתה כשמכינה._
לא יודעת
לפעמים בגיל 17 יש בגרות ויכולת לראות את הזולת ובגיל 28 יכולה להיות תקופה ממש של מבוי סתום וכאב נפשי קשה ואגוצנטריות לא נשלטת
לא מאמינה שיש כאן כוונה להיות טרוריסטית
ונוטה לראות מתוך יותר הכלה ופחות ציפיה גם אם מה שמצופה הוא הנכון או הצודק
אין לה מישהו אחר בעולם
אפשר להביא אותה לטיפול
אפשר לשים כללים וגבולות אבל לטעמי
במקביל
[u]אבלתמיד במקביל להדגיש את היציבות של אהבתך[/u]
ואת המסר שיש שם מישהו בשבילה
לפעמים זה יכול להיות ההבדל בין אור לחושך מוחלט
אפשר לתת גם בלי להקריב

בנוסף על מה שנאמר,
ונניח שהיא במצוקה, מצופה ממנה, לדעתי, שתשתף אותך במצוקתה זו. שלפחות תאמר באופן ברור - למשל - "אני יודעת שזה לא יפה שנאי לא משתתפת בעבודות הבית. אני כרגע לא מסוגלת, אבל אעריך זאת לעד אם תקבלי את זה לאיזו תקופה, עד שאתאושש". אני סתם ממציא טקסט דמיוני, כן? אבל יש הבדל לדעתי בין בחורה במצוקה שבגללה מתנהגת ככה, לבין בחורה שלא מוצאת את עצמה ונעלבת מכל שטות.

_אמנם בגיל צעיר יותר,
גיל 17,_
עשב, מה שאת מתארת הוא חשוב. אבל לדעתי ההבדל בגיל, 11 שנה, משנה את כל הסיפור.
גיל 17 הוא גיל ההתבגרות. בגיל 28 היא אשה ממש שאמורה לפחות לרחוץ כלים ולהציע למארחיה הנדיבים לאכול איתה כשמכינה.
אם מותר להיות כנה, פילוניתי, אחותך נשמעת כטרוריסטית קטנה, עם תגובות של השלטת טרור. כשמעיזים לא לקבל את ההתנהגות האגוצנטרית שלה, היא מגיבה בהשלטת אימה. או שעושים מה שהיא רוצה, או שהיא נעלמת.
בגיל 28 (בניגוד לגיל ההתבגרות), אם תראי לה שטרור לא עובד עלייך, תעשי לה טובה גדולה מאוד. זה גיל שאף אחד אחר לא יסכים לסבול את זה יותר.

אם הייתי במקומך, הייתי אומרת לה שאני אוהבת אותה, אבל שהחוקים השתנו לחלוטין. היא צריכה לקחת חלק בעבודות הבית, להיות מתחשבת, לקחת חלק בהוצאות, וכן לספק תאריך יציאה. הייתי מוסיפה שאת יודעת שהיא נוטה להשליט אימה כשלא עושים את רצונה. שזה יהיה לך חבל, אבל שתספגי את זה.

כן, גם לי נשמע שהיא בדיכאון.

אני לא אומרת שאת צריכה להקריב אם את מרגישה שזה מאוד פוגע בך.
אבל אולי אם תדעי שהיא בדיכאון וצריכה עזרה, ושהיא לא נוהגת ככה מתוך חוסר אכפתיות אלא שהיא סובלת ולא מסוגלת אחרת - אולי זה יפגע בך פחות, ואז אולי יהיה לך יותר קל לקבל אותה.
אולי....

טוב אז כאן יש לי יתרון ענק
א, אני בעצמי הייתי מין אחות כזו שחיפשה מפלט , אמנם בגיל צעיר יותר,
גיל 17,
אצל אחי ואחותי,
הייתי בודדה, מוזרה, עם מצבי רוח, אגוצנטרית וסובלת מאד מאד
אחי נהג בערך כמו שמציעים כאן
אכפתיות מוגבלת,שיחות כן עזרה ממשית, לא ממש
אחותי, שתכונות רבות שלה חטפו קיטונות של ביקורת ,
פתחה את ליבה ודלתה בפני
ספגה את השגעונות שלי כולל מריבות והתפרצויות של סבל ותיסכול
ותמיד תמיד ידעה לומר לי שלא משנה מה היא שם בשבילי,
היא אוהבת אותי ללא תנאי, וגם אם זה הגיעה עם טרחנות וחפירות זה היה מה שהציל אותי, ותן לי את ההרגשה שאני חשובה למישהו בעולם.
יש מצבים קשים מאד בחיים,
למי היא תפנה?
את יכולה להתעמת איתה , ואולי להיות כנה ולבטא את הקושי שלך,
אבלתמיד במקביל להדגיש את היציבות של אהבתך
זה מפחיד
זו נתינה מתוך החלטה לתת ולא מתוך כעס
וזה לא תמיד יושב על תחושות של אהבה זמינה,
אלה עקרונית,
זו דעתי

פילוניתי יקרה, אני שוב מחזקת את מה שכתבתי לך קודם, דברי איתה על הקושי שלך, על החוויה שלך בתוך זה בלי לציין את הדברים שהיא עושה או לא עושה בבית.
איך היא תקבל את זה זה כבר עניין שלה לחלוטין ואם היא תבחר באקט קיצוני כמו חרם זאת בחירה שלה ושלה בלבד.

[u]הבעיה אינה כספית, אלא הנוכחות שלה והאנרגיה שהיא מביאה[/u]
ממה שכתבת עולה תאור של אישה במצוקה (דכאון?). אנשים במצב כזה זקוקים לפעמים לטיפול מסיבי, כמו בילד. כמו ילד- הם מרוכזים בעצמם ובבעיותיהם באופן מוחלט. מתוך זה, יכול לקרות שהיא דואגת רק לעצמה.
זה יכול להתיש את הסביבה שלהם לגמרי, אני מכירה מנסיוני. להבדיל מניצן, אני הייתי מוכנה לסבול מצב כזה במשך שנתיים עד שאחי התחזק ועזב. גם בעלי והילדים סבלו ושתקו בהבנה. ההורים שלי לא יכלו/רצו לטפל בו.
מצד שני, את בהריון וזה דורש "התמרכזות בעצמך". מצד שלישי, את לא בטוחה באהבתך אז גם ברור הקושי לטפל.
אם הילד שלך יהיה, חס וחלילה, במצב כזה- אני מניחה שיהיה לך יותר רצון. (וגם זה לא בטוח. ראי מה כתבתי על הוריי).

<תגובה מ-[po]אהבת עולם[/po]:>

נשמע שהיא סובלת.
אבל זה לא אומר שאת לא צריכה לדאוג לעצמך.

תדאגי לעצמך בצורה הכי פחות פוגעת שאת יכולה. ואם היא בכל זאת תעשה 'חרם' - אז זה כבר לא בידיים שלך.

how old is she?

אני לא הייתי מדברת איתה עליה: "את ככה וככה וזה מפריע".
אלא עליכם: "אנחנו זקוקים למרחב הזוגי/ משפחתי שלנו" וכו'
וגם אני בעד ישירות. אם אתם מארחים אותה ולמעשה סובלים מזה, אף אחד לא יוצא נשכר, גם לא היא, כי האנרגיה בביתכם ודאי לא משפיעה לטובה.

אולי לנסות לפתוח איתה בעדינות?
למה את רגוזה כל הזמן?
כך זה מצטייר?
להעיר לה כשהיא עושה רק עבור עצמה או כשהיא מעירה על תנאי המחייה להגיד לה שהיא מוזמנת לעשות משהו בנידון.

קחי אותי בערבון מוגבל כי יש דברים שאני ממש בוקית בהם. משפטים כמו "זאת אחות" או "זאת חברה" הם חסרי ערך בעיניי. בגלל שזו אחות הרי היא אצלך כבר חודש וחצי, את נשמה, הושטת יד, כתף, צלע, לב... הלאה. זה לא חד צדדי. וללכת לחפש מטבע עשר אגורות על חוף הים (משהו שאני עושה לא מעט עבור חברים ובני משפחה למען הסר ספק) זה אצילי כל עוד לא זורקים עלייך חול בעיניים ומורחים לך זפת על הבגדים. אז זה מפסיק להיות אצילי ומתחיל להיות קורבני ופתטי. (סליחה..)

זה לא אומר שצריך לפנות לתוקפנות (ר' [po]הלך רוח כנוע[/po]) אבל ישירות ופשרנות ופיוס - כן.
למשל? אם מה שמעיק עלייך זה הנטל הכלכלי ולא הנוכחות שלה אז להגיד לה, "תשמעי, לא חשבתי שתהיי פה כל כך הרבה זמן. אנחנו נהנים מחברתך, אבל מדובר בנטל כלכלי ובחדר שאנחנו זקוקים לו ביום יום וכו' וכו'... אז עד סוף החודש נניח, אנחנו נסתדר מבחינת תקציבים וזה, אבל אם את מתכוונת להשאר, אז אני מצפה שתקחי על עצמך הרבה יותר ממטלות הבית ושתשלמי את חלקך בחשבונות ובשכר הדירה (למשל) הבית הזה לא מתפקד מעצמו וזה כרוך בהרבה מאמץ משותף, אז את צריכה להיות חלק ממנו."
אם הנוכחות זה מה שמעיק אז אפשר גם את זה להגיד בלי להיות דוחים. להגיד לה "תשמעי, אני מבינה שהתקופה לא פשוטה ושקשה לך עם אמא, אבל גם אנחנו צריכים את המרחב שלנו וזה בכלל לא מובן מאליו להוסיף עוד אדם למשק הבית לתקופה בלתי מוגבלת, זה משפיע על כל אורחות חיינו (נניח ללכת לשירותים ערומים בבוקר, אנא ערף?) אז קחי לך עוד שבועיים למצוא לעצמך פיתרון, זה יהיה חודשיים שלמים של אירוח נדיב מצידנו (שלא תשכח בטעות :-P) אני מקווה שזה יספיק. אם לא, אני אשמח לעזור לך גם לחזור אל אמא."

בלי להיות גועלית או מרושעת או תוקפנית או מתנצלת. פשוט להיות ישירה ולקוות שהיא תקבל את זה בגובה העיניים ותראה כמה מאמץ יש בדברים שלך לא להשפיל אותה ולא לפגוע בה ולא להעיף אותה מכל המדרגות אלא להראות לה בעדינות את הדרך האלגנטית החוצה.