טוב, לשאלה שלי אין שום קשר לתוכן הקודם והיפה של הדף הזה. אבל היא כן מתאימה לשם של הדף (הכי מתאים שמצאתי... אפשר כמובן להעביר אם יש מתאים ממנו)
הסיטואציה היא כזו. אני נמצאת באינטראקציה עם אדם אחר. הקשר לחלוטין לא שוויוני – זהו אדם שהתנדב מרצונו הטוב לעזור בכמה בעיות מאוד קשות שיש לי. במשך מס' חודשים אותו אדם הבטיח עשרות פעמים לסייע באותן בעיות. הוא גם סיפק סיוע מסויים – כלכלי מסויים ואחר – משמעותי אך בכל זאת שולי ביחס לבעיה.
הנקודה היא שאותו אדם האיץ בי מאוד מאוד להתנהל כאילו כבר עשה את כל הדברים שהבטיח, כולל להוציא כספים בהבטחה שהוא יממן זאת. (וכל פעם שאל: כבר עשית כך וכך? כבר סידרת את זה וההוא? וכו') היבטים אחרים של הבעיה דרשו פתרון מסויים, ומכיוון שהוא הבטיח לספק אותו לא פעלתי במקביל למציאת פתרון אחר.
אתם כבר מבינים מההקדמה הזו שבסוף ההבטחות לא קוימו. העובדה שההבטחות לא קוימו גרמה לי נזק משני סוגים: נזק אחד שכבר הוצאתי כסף על אותם דברים (כאמור ביוזמתו ובעידודו של אותו אדם, כאשר היה ידוע לו שאין לי שום אפשרות לחלוטין לכסות זאת). נזק שני ביחס לבעיה המורכבת יותר, כאשר ממש ברגע האחרון התברר לי שבסוף הוא לא יספק עבורה את הפתרון שהבטיח - ונשארתי ללא פתרון בכלל, מה שגרם לי נזק חמור מאוד, שקשה לאמוד אותו. (וכאשר ברור שאלמלא הבטחותיו הייתי עושה מאמצים אדירים ומצליחה לגייס לפחות פתרון חלקי כלשהו, אך בשום פנים ואופן לא הייתי מגיעה לקו הגמר לגמרי בלי כלום, כפי שבסוף מצאתי את עצמי עקב ההעלמות שלו).

שלחתי לאיש מכתב גלוי (כי התביישתי לומר לו בעל פה), וניסיתי להיות נעימה ככל הניתן, שאני מעריכה הכל וכו', ושמאוד קשה לי ואני מתביישת לכתוב לו את הדברים אבל נשארתי בלי ברירה. והזכרתי לו במכתב את הבטחותיו המפורשות, וכן כתבתי שם שזה לא בסדר: כי אם הוא לא יקיים את הבטחותיו המצב שאשאר מצויה בו אחרי שהבטיח והפר גרוע מהמצב שהייתי בו לו לא היה מבטיח מלכתחילה.
התגובה שלו הפתיעה אותי מאוד. הוא כתב שהוא נפגע מזה שאני מציגה אותו באור שלילי, ו"מטיחה בו האשמות", שהכוונות שלו תמיד היו טובות, ושהוא עזר במה שיכול (מה שנכון). אבל, הוא התחמק לגמרי מלהתייחס עניינית למצב (אני כרגע בחוב שהוא הבטיח לכסות...) – למרות שאני מאמינה שמהמכתב עולה באופן ברור מאוד שהסיבה היחידה והבלבדית שאני כותבת היא שבלי העזרה המובטחת ממנו אני פשוט תקועה כרגע בלי פתרון (=בלי כסף!!)
אני מבולבלת. והייתי מאוד רוצה עצות איך להתמודד עם הסיטואציה. כשכתבתי את המכתב הרגשתי שאני חייבת להיות אסרטיבית בקשר לזה, ושאני לא צריכה להתבייש – הרי אני בסך הכל כותבת את העובדות של מה שהיה. לרגע לא חשבתי שהוא לא יגיד שאני צודקת. חשבתי שהוא פשוט יזכר (הוא בן אדם מאוד עסוק), כאילו כשהוא יראה את זה ככה מול העיניים אחד ליד השני הוא פשוט יבין שבאמת אי אפשר להשאיר אותי במצב של לא לקיים, אחרי שהוא כבר הבטיח ונתן לי להסתמך על זה.
אני מאוד מאוד לא רוצה לקלקל את היחסים איתו – כאמור, יש דברים שבהם הוא בהחלט כן עזר לי, מרצונו החופשי וללא שום תמורה. הוא לא חייב לי כלום. ועכשיו עם התגובה הדיפנסיבית הזאת, אני מפחדת שהרסתי. גם שפגעתי ברגשותיו, וגם שעכשיו הוא כבר לא ירצה להמשיך לעזור לי בכלל.
מצד שני – זה ברור שהדברים במכתב היו כן מוצדקים. כאילו – הוא בעצם מכחיש את האמת עכשיו.. או לא בדיוק מכחיש. מתעלם. בקיצור – מבולבלת...
אשמח לחוות דעתכם.

[-:

אני ממליצה מאוד על מאמרה של בשמת "להקדים תקשורת אסרטיבית לחיבוק הדוב המשפחתי" (נדמה לי), שנמצא באתר אמנות הלידה (מתעצלת ללנקק). הרבה לפני שקראתי בבאופן והכרתי את בשמת, הוא היה אבן דרך בהתפתחות הצד האסרטיבי שלי.

בשמת, זו גם הזדמנות להודות לך על זה @}.

האם ראית שינוי בסגנונה של אמך? בתגובתך להערותיה?
כן.
ככל שאני התחזקתי בתוך עצמי בהבנה ש"היא זו היא ואני זו אני", ושידרתי לה את זה, הלכה ופחתה הביקורת מעצמה.

בשמת ,
תודה רבה על תשובתך, "ואעביר את זה הלאה", @}

בשמת - האם ראית שינוי בסגנונה של אמך? בתגובתך להערותיה?

תבשיל קדרה צודקת, תוסיפי גם אותם.

המממ... חרק נחמד, אני צריכה לחשוב על שאלתך.
בשליפה, עולים בדעתי שני דברים:
א. את צריכה לעבוד על הקטעים שלך: לשפר את ההערכה העצמית שלך, את האסרטיביות שלך, את ההרגשה שלך שאת אדם בזכות עצמך ויש לך זכות להיות את. יש לינקים לא רעים שנתתי בדפים על הכעס פה באתר: למשל, drirene.com . באתר הזה יש דווקא עצות לא רעות איך לצאת מעמדת ה"קורבן" וה"תלותי/ת" , וזה מקום מצויין להשכיל בו להרבה מטרות.

ב. נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם אמא שלי (לא פולנייה בכלל, אבל ביקורתית ונהגה לראות אותי כשלוחה שלה, במקום כאדם בזכות עצמו) לפני הרבה שנים.
זה מודל לתשובה מוצלחת לכל ביקורת:
אמא: "למה אין לך שטיח? את צריכה שטיח! אי אפשר סלון בלי שטיח! החדר נראה ריק! זה ממש לא יפה ככה! (ועוד ועוד ועוד)".
בשמת (במקום להתעצבן)(בחיוך, במבט ישיר אל תוך העיניים שלה): "אמא, אני יודעת ש את אוהבת שטיחים. לך מתאים שטיח בסלון. אבל אני אדם אחר. אני שונה ממך. אני לא רוצה שטיח כרגע".

ההדגשות - חשובות.
הוספתי תנועות ידיים, שממחישות "את אדם אחד - אני אדם אחר", "אני נבדלת ממך", "לך יש הטעם שלך ולי יש הטעם שלי". צריך לחזור על זה כמו תקליט שבור, ולהדגיש את הנקודה שאתן לא אותו בן אדם, וכמו שלה יש הבחירות שלה - ככה לך יש הבחירות שלך.

מתאים לך?
תעשי ניסוי על שלוש הביקורות הבאות.
תצפי בכליון עיניים לביקורות - זה כבר ייצור מרחק רגשי בינך לבין הביקורת. פתאום לא תתפסי את זה ישר לבטן הרכה, אלא תזהי "או, יופי, היא מתחילה לנגן את הקטע שלה! עכשיו נשחק!"
ותזכרי: אותו הטריק, כמו תקליט שבור. לא עונים על שום ביקורת - רק מדגישים שהיא זו היא, ואת זו את.

לדעתי, למרבה האבסורד - פייבר ומייזליש. בשמת?

האם ישנה דרך שבה אפשר לקבל הדרכה באמת איך לשקף נכון??????
האם יש מקום בו אפשר לקרוא ולהחכים איך לתקשר טוב יותר, משהו בסגנון של מה שכתוב שם?
אני צריכה מידע על איך לתקשר עם אמא פולניה ושתלטנית ומתיילדת, שמתנצלת או שלא לפני שמעבירה ביקורת על צורת לבוש או אוכל, בחירות מכל סוג שהוא...
עצה?
כי אומנם מה שמצאתי במאמר מתאים אבל לא לחיי יום יום של סתם יחסי אם ובת.. טעונים ..

פשוט כיף להכנס ולהתרענן בדף שלך. יום מקסים ותודה על התשובה המעודדת.

עץ התמר,
"את לא יודעת איך תתפקדי כשתהיי אמא" היא תגובה של התנגדות . תגובה של חוסר תמיכה. חוסר אמונה. פחד כלפי מה שאת אומרת. התגוננות מפני הרעיונות החדשים שלך. מגננה בגלל הרגשה שאת מתקיפה את הדרך שבה המגיבים בעצמם תיפקדו כשהיו אמא (את רוצה משהו אחר ממה שהן עשו, נכון? אז הן מרגישות שאת מאשימה אותן שהן היו לא בסדר).

אז כן, נחישות ושמירה על פתיחות יכולות להביא אותך למקום שאת רוצה.

אבל "נחישות" נוטה לגרום לאנשים שמסביבך להגיב בשלילה, ו"פתיחות" מבהילה את רוב האנשים.

הרבה אנשים גילו, שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם התגובות הלא-תומכות היא פשוט להמנע מלדבר עם אחרים על הרעיונות שלהם ועל התוכניות שלהם.
השותף היחיד הוא הבעל. את כל האחרים - אולי כדאי להשאיר באפילה.
שוקלת לידת בית? להורים ולכל היתר אפשר לומר, בתשובה לשאלות "איפה תלדי" - "אנחנו עוד בודקים ולא החלטנו".
רוצה להיניק ואמא שלך/חמותך/גיסתך/חברותייך לא היניקו בהנאה ארבע שנים? "אולי אני אניק, כי אומרים שזה חשוב. נראה".

תשקלי את הפטנט הזה. יש לו שני חלקים:

א. לא לשתף מיוזמתך . לא לספר בהתלהבות על הרעיון החדש. לא להגיד מה את הולכת לעשות. רק במקום שאת יודעת מראש שיגיב בשמחה ובאהדה למחשבות שלך. כל אלה שאמרו לך "את לא יודעת איך תתפקדי" גילו לך בתגובתם, שהם קודם כל מתנגדים. לא מאמינים לך. לא סומכים עלייך. לפי שאלתך, הם גם הצליחו לערער לך את הביטחון בעצמך. את לא צריכה את זה. זה מבזבז את הכוחות, ואת צריכה את הכוחות האלה כדי להרגיש מה טוב לך, מה את רוצה, מה הבחירות שלך.

ב. להיות מעורפלת וחסרת ביטחון בתשובה לשאלות ישירות . להגיד תודה על עצות שלא ביקשת ושמנוגדות לאמונות שלך. להגיד: "זה רעיון. נחשוב על זה" ולעשות אחר כך רק מה שמתאים לך. להימנע מלהישמע "נחושה". זה מושך אלייך אש, וסוג כזה של אש לא עוזר ליישם "אמהות זורמת וקשובה לתינוק".

אנחנו באמת לא יודעים איך בדיוק זה יהיה, לפני שהתינוק נולד. הרי התינוק הוא המורה שלנו, ואנחנו עדיין לא נולדנו כאמהות עד שהוא לא נולד. אז מה? אנחנו עושים את הבחירות שלנו, אנחנו מאמינים בעצמנו, אנחנו עושים מיליון טעויות, ואנחנו לומדים מהטעויות שלנו.
מה שלא בריא הוא להרשות לאחרים לרפות את ידייך.
אמונה, נחישות ורצון ברור הם צידה מאוד טובה לדרך. הפתיחות חיונית, כי המציאות תמיד תפתיע אותנו עם מצבים שלא התכוננו אליהם מראש. וידיעה מראש שנעשה טעויות ושזה לא סוף העולם חשובה גם היא.
אם יש לך עוד שאלות, אני כאן, ועוד פורום שלם של אנשים שישמחו לתמוך בך בדרך שאת רוצה ללכת בה.

אני, בכל אופן, מאמינה בך.

שלום,אני עוד לא אמא אבל מתכוונת להיות (אני עוד לא בהריון), ויצא לי לקרא חלק מהדברים המוקדמים של בשמת בעניין אימהות, הנקה וכל המשתמע מכך, ויש לי כונות ברורות ליישום אבל אני כל הזמן נתקלת בתגובות של :"את לא יודעת איך תתפקדי כשתהיי אמא" וכל מיני כאלה. נשאלת השאלה עד כמה אי אפשר לדעת? והאם נחישות ושמירה על פתיחות יכולה להביא אותי למקום שאליו אני רוצה להגיע בעניין אימהות?

דיון שהועבר מהדף בשמת א: