על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 20 אוקטובר 2007, 07:44
"אני רוצה שתשתתפי ביום שני בישיבה , תציגי את עצמך ".
לרגע חשבתי שביקשו ממך להרצות או להעביר מצגת
לדעתי הוא פשוט מתכוון שיקרה כך: תיכנסי לישיבה עם כולם, הוא יציג אותך ואת תגידי במשפט אחד "שלום, אני זאת וזאת ואני עושה כך וכך" ו...זהו.
עובדים חדשים, שלא בתפקידים ניהוליים, ממילא לא מצופים להגיב לכל דבר ולהתערב בכל מה שאומרים בישיבה הראשונה שבה הם משתתפים (אלא אם הם בתפקיד ניהולי/ביצועי ממש בכיר).
בטח ימליצו לך על רסקיו - אני ממליצה על דמיון מודרך. לעצום עיניים, להיכנס למצב מדיטטיבי אם את יודעת איך (ואם לא אז באמת כדאי לנסות פעם
) ולדמיין כך:
קרן אור זהובה או לבנה מאירה עליך, ממש נכנסת לגופך דרך הראש, והופכת את כולך לישות זהובה/לבנה, מאירה ובוהקת.
את פותחת דלת ונכנסת לאט לחדר הישיבות, דמייני ממש כל צעד, החדר קטן ומלא באנשים, כולם לבושים בבגדים פרחוניים(!) מצחיקים במידה גדולה או קטנה מדי, וכולם עצומי עיניים. הם כמובן מביטים פנימה וחושבים על עצמם
את עומדת בראש השולחן, לוקחת נשימה עמוקה, פותחת את הפה ודרך פיך יוצאת בקלות אותה קרן לבנה/זהובה שמילאה את גופך (היא כמובן לעולם לא מתכלה, היא מגיעה אליך ממקור אינסופי). כל אותו הזמן הקרן ממשיכה לנבוע אליך דרך הראש.
האור הלבן/זהוב מאיר את החדר, את האנשים עצומי העיניים, ממלא את החלל, הופך את החדר לחלל יפהפה מוצף אור. החדר גדל פתאום,
את מדברת, אומרת (בחרי לךמשפט אחד, פשוט וקצר באנגלית שגם יהיה טוב לזמן האמת, משהו כמו My name is XXX and I'm happy to be here).
המשפט שלך מהדהד בצלילים יפהפיים, מוסיף לחדר תנודות גלי קול שמשתלבות בקרני האור, יוצר רעדה וקשת שלמה ונעימה של אור ותנועה.
את וכל היושבים בחדר מתענגים על הרעדה הזו (את היחידה שעדיין פקוחת עיניים!), מודעים למקור שלה (מהקרן שנובעת עליך) ומודים בשמחה על הרגע.
את מסיימת את המשפט שלך, סוגרת את פיך. האורות והצלילים נרגעים אט אט, החדר חוזר לצורתו ואורו המקוריים, האנשים פוקחים את עיניהם לאט לאט ומחייכים. כל אחד ואחד מהם מחייך ישירות אליך, מודע אליך ושמח שאת שם. את מחייכת אליהם חזרה בסלחנות, יודעת שאפשר לאהוב אותם למרות הבגדים הטיפשיים האלה
עוד כמה נשימות עמוקות, כולם נרגעים, את יושבת במקומך, יושב הראש מודה לך וממשיך לנהל את הישיבה.
...בינתים עלה לי בלי להתכוון "פתח פיך ויאירו דבריך" - בחיי שלא זכרתי את הניב הזה קודם
מדהים איך זה נכנס למודעות.
(את יכולה כמובן, אם עולה לך בזמן אמת, לשנות כל פרט שכתבתי, אם הוא מתאים לך וכל עוד הוא משרת אותך. היזהרי מ"חבלות", אמירות שעולות לך כמו
אני אגמגם וארגיש מטומטמת_ . אם הן עולות בזמן הדמיון המודרך, נשפי אותן החוצה ושאפי עמוק את הקרן המאירה. אגב, גם אם את לא מצליחה לדמיין בצורה מדיטטיבית ו"להתאמן", קחי את הטכניקה הזו לזמן האמת - כשאת מדברת מולם, בכל פעם שאת חושבת _אגמגם_ או _מטומטמת ושאר קביעות מחלישות, נשפי אותן החוצה והתרכזי ב"כתר" שלך בקודקוד הראש).
[u]"אני רוצה שתשתתפי ביום שני בישיבה , תציגי את עצמך ".[/u]
לרגע חשבתי שביקשו ממך להרצות או להעביר מצגת :-)
לדעתי הוא פשוט מתכוון שיקרה כך: תיכנסי לישיבה עם כולם, הוא יציג אותך ואת תגידי במשפט אחד "שלום, אני זאת וזאת ואני עושה כך וכך" ו...זהו.
עובדים חדשים, שלא בתפקידים ניהוליים, ממילא לא מצופים להגיב לכל דבר ולהתערב בכל מה שאומרים בישיבה הראשונה שבה הם משתתפים (אלא אם הם בתפקיד ניהולי/ביצועי ממש בכיר).
בטח ימליצו לך על רסקיו - אני ממליצה על דמיון מודרך. לעצום עיניים, להיכנס למצב מדיטטיבי אם את יודעת איך (ואם לא אז באמת כדאי לנסות פעם ;-) ) ולדמיין כך:
קרן אור זהובה או לבנה מאירה עליך, ממש נכנסת לגופך דרך הראש, והופכת את כולך לישות זהובה/לבנה, מאירה ובוהקת.
את פותחת דלת ונכנסת לאט לחדר הישיבות, דמייני ממש כל צעד, החדר קטן ומלא באנשים, כולם לבושים בבגדים פרחוניים(!) מצחיקים במידה גדולה או קטנה מדי, וכולם עצומי עיניים. הם כמובן מביטים פנימה וחושבים על עצמם :-)
את עומדת בראש השולחן, לוקחת נשימה עמוקה, פותחת את הפה ודרך פיך יוצאת בקלות אותה קרן לבנה/זהובה שמילאה את גופך (היא כמובן לעולם לא מתכלה, היא מגיעה אליך ממקור אינסופי). כל אותו הזמן הקרן ממשיכה לנבוע אליך דרך הראש.
האור הלבן/זהוב מאיר את החדר, את האנשים עצומי העיניים, ממלא את החלל, הופך את החדר לחלל יפהפה מוצף אור. החדר גדל פתאום,
את מדברת, אומרת (בחרי לךמשפט אחד, פשוט וקצר באנגלית שגם יהיה טוב לזמן האמת, משהו כמו My name is XXX and I'm happy to be here).
המשפט שלך מהדהד בצלילים יפהפיים, מוסיף לחדר תנודות גלי קול שמשתלבות בקרני האור, יוצר רעדה וקשת שלמה ונעימה של אור ותנועה.
את וכל היושבים בחדר מתענגים על הרעדה הזו (את היחידה שעדיין פקוחת עיניים!), מודעים למקור שלה (מהקרן שנובעת עליך) ומודים בשמחה על הרגע.
את מסיימת את המשפט שלך, סוגרת את פיך. האורות והצלילים נרגעים אט אט, החדר חוזר לצורתו ואורו המקוריים, האנשים פוקחים את עיניהם לאט לאט ומחייכים. כל אחד ואחד מהם מחייך ישירות אליך, מודע אליך ושמח שאת שם. את מחייכת אליהם חזרה בסלחנות, יודעת שאפשר לאהוב אותם למרות הבגדים הטיפשיים האלה :-)
עוד כמה נשימות עמוקות, כולם נרגעים, את יושבת במקומך, יושב הראש מודה לך וממשיך לנהל את הישיבה.
...בינתים עלה לי בלי להתכוון "פתח פיך ויאירו דבריך" - בחיי שלא זכרתי את הניב הזה קודם :-D מדהים איך זה נכנס למודעות.
(את יכולה כמובן, אם עולה לך בזמן אמת, לשנות כל פרט שכתבתי, אם הוא מתאים לך וכל עוד הוא משרת אותך. היזהרי מ"חבלות", אמירות שעולות לך כמו [u]אני אגמגם וארגיש מטומטמת_ . אם הן עולות בזמן הדמיון המודרך, נשפי אותן החוצה ושאפי עמוק את הקרן המאירה. אגב, גם אם את לא מצליחה לדמיין בצורה מדיטטיבית ו"להתאמן", קחי את הטכניקה הזו לזמן האמת - כשאת מדברת מולם, בכל פעם שאת חושבת _אגמגם_ או _מטומטמת[/u] ושאר קביעות מחלישות, נשפי אותן החוצה והתרכזי ב"כתר" שלך בקודקוד הראש).