כל כך מוכר.

הי ליאת,
כפי שאת רואה, הדף הוא משנה שעברה. בדיוק לפני שנה.
אין לי דף משלי. לא חשבתי על זה אף פעם
זה הקשר אל הרמוני. לבחורה המנהלת את המקום קוראים שרונה.
הרמוני דרך חיים 6294456 - 04 פקס 6294455 - 04
כתובת למשלוח: ת"ד 1570 זכרון יעקב 30900 e-mail: [email protected]

מוזמנת להתקשר תמיד, ונתראה במפגש בפארק הירדן.

סינדי,
יש לך דף 'שלך'?
אשמח לשמוע עוד על סדנת התיפוף.
אשמח לשמוע עוד איך את עובדת עם עצמך, איך את מתמודדת עם הכעסים, מקורותיהם, מה שעולה, יוצא נכנס וכו'.
אשמח לדבר איתך בכלל.
טוב, מתקשרת לאמא שלך. ביי בינתיים.

איך לכעוס? חלק מהעקרונות דומים לעקרונות של איך להעביר ביקורת

מסכימה. אז מה אומרים לילדים? אני בעצם כועסת על עצמי?
<חגית מודה שזה מה שהיא אומרת כהסבר, אם אין לי הסבר רגעי אחר - כמו עייפות או כאב בטן וכאלה>

לעולם נמצא האדם כועס אך ורק על עצמו. הכעס הנובע מתוכנו "מחפש" את האוביקט הראשון האפשרי להשתחרר עליו, עדיין לא הזולת הוא המניע את הכעס, אלא הכעס נובע מתוכנו, לעתים הזולת עשוי להוות מאיץ או מפעיל של הכעס, אך אינו יכול לשאת באחריות על הכעס שעולה מתוכנו.

לא קל להודות בכך, אבל ראיה שכזו שמותירה את הכעס על כל צורותיו באחריותנו מניחה גם את האפשרות שלנו לקחת אחריות ולפרק את הכעס לגורמיו עד שנדע להמירו לערוצים אחרים בהם האנרגיה האדירה שטומן הכעס בחובו תנותב לצרכים יותר יעילים.

רבים מאיתנו חשים כי "אני כועס - משמע אני קיים.

רגשות ותחושות שמשמשים מקור לכעסים: בוז, זלזול, עלבון, חוסר אונים, אלימות אצורה, מתח מצטבר, ייאוש, שיפוט וביקורת עצמייים, מרירות, פסימיות, חוסר בטחון, פחדים וחרדות, בושה, אשמה, נטישה והזנחה.

לכשנדע לזהות את תת התחושה לכעסים שעולים בנו, נוכל למצוא את הדרך לנטרל את הכעס הזה, זאת לאחר שהכרנו בכך שהכעס קיים בתוכנו, עולה משם ללא קשר למציאות החיצונית.

נחמה עשויה לנטרל כעס. גם נחמה עשויה לעלות מתוכנו, למרות שעדיף להתרפק על אמא/אשה/בעל/חבר/חברה/פסיכולוג וכן הלאה.. לפחות באופן זמני.
גם מין מהווה אחלה מקום לפירוק כעסים.

וגם פשוט לכעוס ולהרגע.

אני חוזרת שוב על ההצעה שלי... -

אני בעד כן לכעוס. לא "סתם", כמובן, אלא כשבאמת את כועסת. כעס הוא רגש לגיטימי, שמה שלרוב מקשה על לבטא אותו הוא רגשות אשמה כבדים שנלווים אליו.
אני חושבת שהפתרון נעוץ בזה שכשהיא נועצת בך את אותו מבט "גורי" ושואלת אם את כועסת עליה - תעני לה שכן. בישירות. ותתאפקי לא להתנצל מיד מיד (אפילו שזה מאוד מאוד קשה לך - זה משהו שאת צריכה יותר ממה שהיא צריכה). ואולי רק אחר כך תסבירי לה שלפעמים כועסים גם על מי שאוהבים.

ואם קשה לה עם זה שאת כועסת?
זה לא ברור שזה קשה כשמישהו כועס עליך? בטח שזה קשה לה, אבל העולם לא מפסיק להסתובב מזה שכועסים (למרות שלפעמים אנחנו מאמינים שכן - וכאן נעוץ הפחד שלך, ולא שלה).
ובקיצור - התשובה שלי לשאלה הזאת היא שכעס זה אולי לא הדבר הכי נעים בעולם, אבל לא מתים מזה שמישהו כועס עליך, וזה שיעור חשוב ללמוד שאפשר לכעוס, ואפשר להתפייס, והעולם לא מתפרק.

ה"פתרון" שאני מציעה הוא כאילו אינסטנט - אבל הוא כרוך בזה שאת תהיי מסוגלת לשאת את הכעס שלך, ולקבל את עצמך גם כבן אדם שיש לו כעסים, ושמותר לו להביע אותם. זה לא פשוט, אבל זה חשוב. ומעבר לזה שנראה לי שזה יהיה שיעור טוב לילדה, זה גם אחלה שיעור בשבילך...

יש לימודי ימימה בירושלים, ולפי מה שידוע לי כל הזמן נפתחות קבוצות, ואפשר גם להצטרף לקבוצות אם הן לא מתקדמות מדי.

אפשר להפריד בין העושה והמעשה: אני לא כועסת עלייך, אני כועסת על מה שעשית.
ראו גם איך להעביר ביקורת.

פלוני-אלמוני
זה בדיוק מה שקורה! את הדגרת את המצב בדיוק כפי שאני מרגישה.
אני פוחדת לכעוס משום שאני פוחדת שיכעסו עלי.
קשה לי לקבל את זה שעשיתי משהו שהוא "לא בסדר" וגורר בעקבות זה כעס.
היום אני מבינה ש"בסדר" ו"לא בסדר" הם מושגים. אני גם מבינה שגם אם עשיתי משהו שהוא לא בסדר, גם זה לא נורא! וגם אם כועסים עלי, גם זה לא סוף העולם. מותר!!! גם אני לפעמים כועסת וגם זה מותר!

עם הבת שלי, היה לי קשה לראות את התגובות שלה כאשר הרמתי את הקול או כאשר התעצבנתי.
היא מרימה אלי מבת של גור ושואלת "אמא, את כועסת עלי?" באותו רגע אני רוצה לחבק ולנשק אותה!
אבל באותו רגע, אני גם בודקת אם אני כועסת או לא. אם אני לא כועסת באמת, אלא מבטאת כעס ממקום אחר (המנהל בעבודה, אמא שלי, המוכר בסופר, עייפות, מחזור...), אני באותו רגע תופסת את עצמי ואז יש לי אפשרות להסביר גם לה וגם לעצמי על מה הרוגז.
באותו רגע היא נרגעת. כל הגוף שלה נרגע. זה מה שמתריד אותי. השניות בהן היא דרוכה לקראת התשובה שלי.
אם אני באמת כועסת עליה, כמובן שאני אומרת לה ומסבירה לה למה. אבל קשה לה עם זה. (נורמלי לא?!?!)

ברור שזה בא מתוך קושי שלי.
אני עובדת על העניין וגם שמחה שהצלחתי להבחין בזה משום שמכאן אני יכולה לטפל בנושא (אצלי פנימה וגם כלפי חוץ).

אני מסכימה שהפחד מלבטא כעס קשור לפחד מלספוג כעס.
הניחוש שלי הוא שגם אם אמרת לילדה שלך שגם אם את כועסת עליה - את אוהבת אותה - זה פתרון חלקי לבעיה.
נראה לי שהבעיה מתחילה מזה שאת בעצמך מפחדת לכעוס (אולי מתוך איזו אמונה שיקרה משהו רע אם תכעסי, וכו') והיא כמובן קולטת אותך (הם הרי קולטים הכל) ואת הפחד שלך מלכעוס, ולכן אולי היא מאמינה בעצמה שיש בכעס משהו מפחיד וגדול, שכעס זה משהו הרבה יותר גדול מאשר "אפשר לכעוס וגם לאהוב", כי הרי "אמא כ"כ מפחדת מזה, זה חייב להיות נורא".
אולי הפתרון הוא שאת דווקא תתחילי להעז להתנסות בלכעוס (כשאת כועסת כמובן, לא בכוונה...), ותראי שהתקרה לא נופלת. הפחד שלך מלכעוס ירד, ואולי אז גם הפחד שלה מלספוג כעס ירד בהתאמה.
אולי?

אני מסכים שיש ביניהם קשר. לפעמים הם גם יכולים להיות תוצר משותף, אך זה לא הכרחי.
נראה שהם תוצר משותף מהמצב שכעס נחשב למשהו חריף מאד, ומחוץ לתחום הסביר.
במקרה כזה אדם לא יבטא כעס, כי זה חמור מדי בעיניו כלפי זולתו, ולא יתמודד עם כעס, כי זו פגיעה גדולה מכדי להתמודד איתה בעיניו.

אז זהו, שמה שאני גיליתי, זה שחוסר היכולת שלי לספוג כעס, מתבטא ביחסים שלי עם הבת שלי כפחד מלבטא כעס.
(אם קראת את דברי בתחילת הדף). והתוצאה של זה אצל הבת שלי, זה חוסר היכולת שלה לספוג כעס.
אכן מדובר בשני מושגים שונים, אך לדעתי קשה להפריד ביניהם משום שהם תוצר אחד של השני.

צריך להפריד בין הפחד מלבטא כעס לבין חוסר יכולת לספוג כעס.
לדעתי מגיע לכל אחד מהם דף נפרד, אפילו אם הם קשורים.

אני חושבת שנמנעים מראשמלכעוס כי חוששים מהתגובה של האחר. מה הוא יחשוב עלי, אולי הוא יפסיק להיות חבר שלי, אולי הוא יפסיק לאהוב אותי.
הרי זהו הצורך הבסיסי ביותר שלנו - שיאהבו אותנו. ואם קיים איום על האהבה אלינו, עדיף לא לקחת סיכונים...
אני לא מדברת על כעס שפוגע (מה פתאום שנרצה לפגוע ביקרים לנו - אבל הם אלו שסופגים בפועל הכי הרבה כעס מאיתנו), אני מדברת על החשש מלבטא את הכעס.
האירוניה היא שכאשר מבטאים את הכעס, ניתן להתמודד איתו ולפתור בעיות. כאשר מפנימים את הכעס, הוא גדל בתוכנו ויוצר בעיות.
זה מה שאני מתחילה להבין. וזה מה שאני רוצה למנוע מהבת שלי, כמו גם ממני: את ההפנמה של הכעס מתוך הפחד לבטא אותו ולהתמודד איתו.

ורד,
רציתי סדנא של סופ"ש, אך לא מצאתי. בכל זאת אני הולכת לסדנא של ערב (5-6 שעות). אבל לקחתי יום חופש מהעבודה למחורת בכדי להנות מזה עד הסוף וכדי לפרגן לעצמי. סתם כך! נראה לי בזבוז של אנרגיות טובות מידי בשביל לקחת אותם לעבודה - לא:-)
אני לא לגמרי בטוחה לגבי הלו"ז, אבל בגדול מדובר בתיפוף, תנועה, מדטציה וכאלה.
אשמח לספר חוויות באם תרצו.

בנוגע לימימה:
האם מישהו יודע על קבוצה באזור מודיעין?
האם אפשר להצטרף לכל קבוצה או שצריך קבוצת מתחילים?

בטח שמותר לכעוס, אבל כדאי לדעתי שהכעס יופנה כלפי חוץ רק במידה שבה הוא לא פוגע בזולת וזה הקו הדק שקשה לא לעבור אותו. אולי בגלל זה נמנעים מראש.

אני לומדת ימימה כבר שנתיים וזה עוזר לי מאוד בכלל וכאמא בפרט. ממליצה מאוד!

דודו לומד ימימה.
הוא מאד מאד אוהב את זה.
אני מכירה הרבה אנשים שלומדים וזה עושה להם טוב.
יש גם כאלה שלא התחברו. גם זה קורה.
סינדי, אם תקראי בסוף הדף של קורסי ויפאסנה יש שם כמה פעילויות שאינן ריטריט ארוך של שבוע/ 10 ימים וכו'.
יש שבתות מדיטציה בעין כרם, בת"א וכו'. הכל אפשרי וייתכן, לפי מידת צורכך. ואגב, המידע שמופיע בדף, אינו מתייחס לקורסים של 10 הימים שאליהם התכוונת. תקראי, אולי זה יעניין ויתאים לך!
סדנת תופים נשמעת מדליקה ביותר. מה עושים שם? כמה זמן?

ורד, תודה על החיבוק. זה אמנם וירטואלי אבל מרגיש מאד נעים
האמת היא שנרשמתי השבוע לסנדא הפוכה בהווייתה מויפאסנה, וזה סדנאת תופים (Drumeditation).
שנים אני מתכננת ללכת לויפאסנה אך מאז הלידה, לא יכלתי להתנתק מן הבית למשך 10 ימים.
בכל מקרה, נראה לי שכל הדרכים כשרות להתבוננות פנימית.
יש לי חברה שהוריה אימצו את דרך הפיזיקה המשפחתית וזה עשה להם פלאים לזוגיות ולחיי המשפחה כולה. תודה שהחזרת את הנושא לתודעה. לכל דבר יש את הזמן שלו ואולי זה הזמן לבדוק את העניין.
רעיונות נוספים יתקבלו בברכה.

האם מישהו שמע על הקורסים של "ימימה"? התבוננות פנימה דרך הקבלה?

עירית,
המנטרה של "גם כשכועסים, עדיין אוהבים" שגור בפינו מאז ומעולם עם הבת שלי, אך כנראה שכילדה אני הברזתי מהשיעור הזה...
אני מניחה שלביתי קשה להתמודד עם כעס משום שאני מתאפקת מלכעוס ולכן נראה לה שזה משהו לא לגיטימי. אני מבינה היום שבמקביל לעבודה שלי איתה, אני צריכה לעבוד על עצמי: מותר לכעוס, מותר להביע כעס וניתן גם לספוג כעס מבלי להתפרק לגורמים.

נכון?!?!

מאיפה זה בא ה"רוגזת" הזו
עירית ל , השערה פרועה: מ"המלך אחשוורוש כעס ורגז".

למי זה נעים שכועסים עליו? לאף אחד. נראה לי שכולם היו רוצים להמנע מכך, השאלה עד כמה לוקחים ללב.

אותי זה נורא מעליב כשכועסים עלי ומסתבר שגם את בני (2.5), כך שאני מאוד מזדהה איתך. בדיוק אתמול היתה סיטואציה בגן שהוא רצה כרית כלשהי, ניגש לקחת וילד אחד אמר לו "לא!". הוא כל כך נעלב, כשסך הכל אם היה אומר לילד שהוא מעוניין בכרית ואף מוכן לתת אחרת בתמורה - לא היתה שום בעיה (וזה אכן מה שקרה אחר כך, כשנרגע).

כבר לפני זמן מה שמתי לב עד כמה הוא מתערער כשכועסים עליו ובשבוע שעבר עשיתי איתו את השיחה הנדושה "גם כשאני כועסת אני אוהבת". מסתבר שזה שקע עמוק. קודם כל הוא הרבה פחות מתרגש כשאני כועסת (אופס!), ודבר שני הוא מדבר על זה. אתמול באמבטיה אמרתי לו לא להשפריץ החוצה מים, בפעם הראשונה ברוגע, בפעם השניה בכעס. "אמא, את רוגזת עלי? גם כשאני רוגז עליך אני חבר שלך" (מאיפה זה בא ה"רוגזת" הזו 0-:).

קודם כל ובהצלחה עם ההתמודדויות שלך. זה אכן מדהים עד כמה הם משקפים לנו את הדברים שלנו!
יש לי כמה כיווני המלצות, אם זה מעניין אותך (כמובן, take it or leave it):

• קורסי ויפאסנה דרך מדהימה להתמודדות עם עצמך, או יותר נכון להכרות עם עצמך. אז נכון, זה קשה ללכת לקורס שלם כשיש ילדים, אבל יש כל מיני דברים בדרך אל קורס. אם את רוצה לדעת יותר, את מוזמנת...
• יש את שיטת הייעוץ ההדדי, כתבו עליה כאן קצת בכמה דפים, לא ממש זוכרת איפה (אולי אם תעשי חיפוש).
• קראתי לאחרונה ספר מצויין שמסביר כמה דברים בסיסיים, או בעצם מתחיל את ההסבר. הוא נקרא "פיזיקה משפחתית" של אירינה אוסוסקין. יש לה גם בי"ס להורים וגן בבנימינה. יש שם כל מיני קורסים למיטב הבנתי. אבל אולי תקראי את הספר (אם בא לך) ותוכלי לקבל כיוון.

ושוב בהצלחה!

אני רוצה לשתף אתכם בגילוי האחרון שלי על עצמי, ולא משום שגיליתי משהו מדהים (עבורי זה מדהים), אלא שגיליתי זאת דרך הבת הנפלאה שלי.
נדהמתי לראות עד כמה הילדים שלנו הם ההשתקפות שלנו - לטוב ולרע.
יש המון דברים שאני רואה אצל ביתי בת ה-4, ואני חשה שאני חלק מהיצירה שלה ואני מאושרת מכך.
אולם לאחרונה גיליתי שהיא משקפת דבר מאד קשה שלי וזה: פחד מכעס.
כאשר כועסים עליה או צועקים עליה או מתרגזים עליה (מבוגרים וילדים כאחד - גם קטנים ממנה), היא מתאבנת, אח"כ בוכה, מסתגרת, מתרחקת ואח"כ מנסה לרצות.
בגן קשה לה מאד עם זה שילדים אחרים צועקים עליה או אומרים לה לא. היא בוכה ונעלבת ולוקח לה הרבה זמן להרגע אח"כ. אפילו הילדים והצוות בגן לא מבינים את התגובות שלה לפעמים.

אוי לי!!! מה עשיתי לה? פתאום הבחנתי שאני בדיוק כזאת. ולא רק שאני מתנהגת כך כשכועסים עלי (אני כיום לומדת כיצד להתמודד עם זה), אלא שאני מלכתחילה נמנעת מלהעמיד אותה בפני ההתמודדות עם כעס.
אני כועסת עליה מעט מאד וגם אז, אני לא צועקת אלא מסבירה בתקיפות. ואם היא בוכה ואומרת לי שהעלבתי אותה, אני מיד מתנצלת על כך ומחבקת ומסבירה שוב בשקט ובנועם.
אני עכשיו מאפשרת לה לפרוק כעסים בצעקות ובבכי, אבל עוד לא למדתי לתת לעצמי לפרוק את הכעסים שלי או לתת ביטוי לכעסים שלי. גם לא עם הבת שלי.

מראה מראה שעל הקיר...