[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

את ממש לא משוגעת לדעתי.
פשוט נערה רגישה מאוד.
https://adamragish.wordpress.com/%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%a8%d7%92%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%9d/

יש לך מייל במקרה?
מוזמנת לכתוב לי אותו ל [email protected]
ואשלח לך קישור לדברים בנושא ממישהי שעברה את אותו תהליך וכותבת על זה.
וכן- אפשר לצאת מזה ולגלות שהרגישות והדברים שאת רואה כלא טובים הם למעשה מתנות מופלאות.

תודה לכולכן!

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

בתיכון הייתה לי חברה שהייתה חותכת את עצמה. פנתה, לדעתי מיוזמתה, ליועץ בית הספר וקיבלה עזרה רבה. לא היינו מדברות על הטיפול יותר מידי ובכל זאת כבר אז יכולת לראות שעברה תהליך די משמעותי, היא הפסיקה לחתוך את עצמה לאחר כמה חודשים. אנחנו כבר לא בקשר אבל אני יודעת שהיא למדה ועוסקת בתחום עליו כבר דיברה אז כשהיינו צעירות, נשואה ויש לה ילד.
אישית לא השתמשתי בסכינים אבל כן הייתי מרביצה - תוקעת אגרופים לקיר כדי להכאיב לעצמי, שורטת, צובטת. אני עדיין בתהליכי השלמה, קבלה, למידה. בדומה לך גם אני מרגישה שאין מקום לבעיות שלי, שגדלתי במשפחה סה"כ בסדר ומעולם לא חסר לי דבר אז למה אני מרגישה כל כך רע?
עם השנים הבנתי שזה לא משנה, כואב לי וקשה לי ועצוב לי, ככל שאנסה להתנגד לזה ואגיד שאין לי סיבה להיות "ככה" אני רק מחמירה את הסבל שלי, כי לא רק כואב לי גם אני מרגישה אשמה על הכאב הזה.

מצטרפת להמלצה _בנעורי לא הרגשתי שהמבוגרים יכולים לעזור, אלא רק מהווים איום ,היום ,בתור אדם בוגר, אני מרגישה שבכל זאת כדאי לפנות לאדם שסומכים עליו.
יש מי שמאוד ישמח לחלוק איתך את המשא_

מה עם לפנות שוב לער"ן?

בנעורי לא הרגשתי שהמבוגרים יכולים לעזור,אלא רק מהווים איום ,היום ,בתור אדם בוגר,אני מרגישה שבכל זאת כדאי לפנות לאדם שסומכים עליו.
יש מי שמאוד ישמח לחלוק איתך את המשא.

חושבת רחוק-אני לא מרגישה בנוח לפנות לאיש כרגע....

פלוני אלמונית- תודה רבה לך, זה בהחלט מעודד, אפשר (אולי) לצאת מזה!
מאחלת רק טוב לחברתך

אני רוצה לספר לך שכמה מחברותי נהגו לחתוך את עצמן בגיל הנעורים, נערות מאוד מוצלחות בכל קנה מידה,שאהבתי מאוד .
עם אחת מהן אני עדיין בקשר, ואף על פי שהיא עדיין אדם רגיש ומיוחד בעלת אינטליגנציה גבוהה במיוחד, יש לה חיים ומשפחה נורמליים .

אז אולי תפני לדמות יותר טיפולית? טוב שמישהו יהיה מעודכן במה קורה איתך ויחשוב יחד איתך על דרכי פעולה לשיפור המצב

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

דיברתי בעבר עם ער"ן.... הם בהחלט מצויינים...
הבעיה היא שאני לא מרגישה בנוח לשתף אף אחד..... סיפרתי לחברה אחת שאני חותכת את עצמי, ולמען האמת אני די מצטערת על זה, מפני שעכשיו כל יום היא בודקת לי על מפרק היד אם יש פצעים חדשים או אם פתחתי חזרה את הישנים.... וכשזה קורה, קשה לי לעמוד במבט העצוב והמאוכזב שלה... אני מרגישה שפגעתי בה בעצם זה שסיפרתי לה, ואני לא רוצה לעשות את זה לעוד אנשים....

אני לא רוצה לפגוע באף אחד....

הי!

אני ממליצה לא להישאר לבד עם הרגשות האלה. אפשר לפנות ליועצת ביה"ס, לרופא משפחה או למוקד של ער"ן (עזרה ראשונה נפשית). יש להם כלים להקל עליך ולעזור לך. זה ממש לא מגוחך! אלו בעיות מוכרות, יש הרבה שסובלים מהן ויש איך לטפל בהן. רק לא להשאיר בפנים, לא לפגוע בעצמך- אנשים ישמחו לעזור, רק צריך לפנות אליהם... עדכני בבקשה אם פנית לעזרה, אשמח לעזור לך למצוא תמיכה מתאימה

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני לא באיזור פרדס חנה, ולמען האמת, אני גם לא מרגישה בנוח לשתף אף אחד....
תודה רבה על התגובה, ההתחשבות, המחשבה והזמן שהקדשת לי:-)

נערה צעירה ויקרה. את לא פתטית. את סובלת. יש לך סיבות ומנגנונים שגורמים לך לביקורת קשה על עצמך, פתטית, לא שפויה, יללנית, רגישה מדי.
מאוד יכול להיות שאלה מנגנוני הגנה שכנראה הפנמת מהיחס של הסביבה לרגישות שלך. לכי לטיפול אם יש לך יכולת לכך. בעיני עדיף לא פסיכולוגי, אולי גרינברג. אם את באזור פרדס חנה ורוצה המלצה, יש לי מישהו מציל חיים. אל תתביישי לכתוב אם את רוצה את שמו (זה גם תלוי בת כמה את בדיוק, הוא לא עובד עם ילדים, אבל כתבת שאת נערה אז יש מצב שזה כן יכול להתאים).

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אשמח לעצות, סיפורים אישיים, דברי חוכמה או סתם הרהורים.... תודה!

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

שלום לכולם,
אני נערה צעירה, גדלתי בבית נעים טוב ומכבד, יש אנשים שאוהבים אותי, יש אנשים שאני אוהבת. לכאורה הכל טוב.

אבל משום מה כבר כמה שנים יש לי מחשבות אובדנייות מאוד חמורות (שאין בכוונתי לבצע, בעיקר מפני שאני לא יכולה לעמוד במחשבה של הפגיעה הקשה כל כך היקרים לי)
,שנאה עצמית וכו'

במשך השנים פיתחתי שיטת התמודדות עם כעסים, כאב, וגם חוסר תחושה. שיטה טובה? אני לא חושבת. זה התחיל ממכות, הייתי מרביצה לעצמי, ואז שריטות, אל מפרק היד, ולאחרונה גם סכינים....

יש לציין שאני אדם מאוד מופנם מבחינת ביטוי כעסים וכדומה. אני לא זוכרת את עצמי צועקת על איש, מרביצה לאיש או דברים דומים.... רק לעצמי. הגעתי למצב שכאשר אני כועסת, או מרגישה כאב, אני לא יכולה להוציא את זה בשום דרך החוצה (הייתה תקופה שאמנות, מוזיקה לכתיבה עזרו לי, עכשיו זה כבר לא מספיק....) מלבד להכות את עצמי. יש לציין שאין בי צורך להרגיש כאב כמו שיש בי צורך לראות את הצלקות שנשארות.
ממש כאילו אני מרגישה שהנפש והלב שלי כל כך פגומים, שהדרך היחידה להתמודד עם זה היא לבטא את זה דרך הגוף. ככה לפחות אני רואה את הפגמים בבירור, ככה לפחות הפגמים מחברים בין הגוף לנפש....

אני משוגעת?
מה קורה לי?!

הסיבה שאני כותבת כאן, היא מפני שאני לא יכולה להצביע על משהו שהוביל אותי למצב הזה.... אני מרגישה מפונקת.... אני רגישה מידי...אין לי זכות להרגיש כל כך רע עם עצמי... אז למה?!
אני רוצה למצוא את המקום שממנו זה התחיל. הרי בטוח -משהו גרם לזה, אולי משהו שהדחקתי, אולי משהו ששכחתי ואולי פשוט משהו שמעולם לא הקדשתי לו צומת לב....

אני יודעת. אני פתטית, אבל ככה אני מרגישה.
אני רוצה לנסות לצלול אל ה"תת מודע" שלי.
אני מניחה שרבים מכם יחשבו אותי למשוגעת, הרי איזה בן אדם שפוי יפגע בעצמו מבחירה סתם כך? למען האמת, אני די מסכימה אתכם, אבל לכן אני פה.
אני ביום טוב יחסית היום, אז חשבתי שכדאי לי לנסות להתחיל לעזור לעצמי היום, לפני שאשקע חזרה....

אני מתנצלת אם אני נשמעת מגוחכת, ילננית, או דברים דומים....
תודה