מקשיבה @}

עברנו לחדר. זה חדר לשתי יולדות. עם כל מה שצריך לטיפול בתינוק.
ליד המיטה יש כורסה עם כרית הנקה. המיטה ליד הקיר כמו שאני אוהבת.
בחדר כבר יש יולדת אחת, שילדה כמה שעות לפני.
היא נבהלת כשהיא רואה שמגיעה מישהי נוספת, כי בעלה איתה ובעיקרון זה לא לפי הכללים
אבל גם בעלי איתי, בכל זאת ילדתי בלילה... ואנחנו שומרות על וילונות סגורים.
לאט לאט באשפוז דיברנו והכרנו. היה כיף לגלות ששתינו בראש טבעי. תמכנו אחת בשנייה.
ועוד יותר מפתיע היה לגלות שאחת מהמלוות שלה ללידה היתה בת דודתי. מסתבר ששתיהן חברות טובות.

אני רוצה לנקות, וללמוד, ואני רואה פה ארבע נקודות:

נתתי לעבור גבול שהיה חשוב לי.
הייתי יכולה לבקש מלכתחילה שהוא יהיה עלי בזמן הבדיקה
כלומר או להסכים באמת, או לבקש את מה שאני רוצה, בלי לחשוש.

נקודה שנייה, שהיא נכונה לרוב האנשים ובכל דבר כמעט בחיים, אבל במיוחד במצבים רגישים כאלה:
לא לרגשות האשמה. מה שהיה היה ועבר, וניתן ללמוד לקח לעתיד. אין טעם לאכילה עצמית.

נקודה שלישית, יכולתי להקשיב לאינטואיציה שלי, ולסמוך עליה.
הרגשתי שזה לא מקום בטוח, כבר אז בחדר הבדיקה, שמתי לב כמו שכינור כתבה - שזה לא פסגת החלומות.
מורידים אותו ממני במקום לבדוק את הרוב עלי.
מציעים גלוקוז בזריקה של ויטמין K, במקום להציע הנקה
וגם הזריקות - יכלו להיות עלי תוך כדי הנקה.
(הצורך החזק במנוחה עזר לי לבחור אחרת, להיות עיוורת לאיתותים האלה)

לשמור על זמינות למקורות מידע
אם אזכה לעוד הריון, ואחליט שוב ללכת לבית חולים - חלק מתיק האשפוז (והלידה) - מקור מידע זמין. או מישהו שאסכם איתו על כך מראוש, או מחשב עם פורום, ועדיף שניהם..

אני חוזרת לחדר הבדיקה...
המיילדת נפרדת לשלום.
האחות פונה לעשות בדיקת סוכר. לבקשתי מסבירה לי מה הצורך בזה.
לצערי ולשמחתי אין לי אמון אוטומטי במערכת.
אבל באותה נקודת זמן אין לי את הידע הרלוונטי, והיכולת שלי לבדוק בעצמי מוגבלת.
וזה לא משתנה במשך השהות שלי שם. מעין פלנטה אחרת. אני מנותקת מאינטרנט (הפלאפונים שלנו פשוטים..), וזה מתסכל, מרגישה מעין נכות. רגילה כל דבר לבדוק, ללמוד ולחקור בעצמי בעזרת הרשת (וחלק גדול מזה כאן באתר).

בכל מקרה בבדיקה הראשונה אני מסכימה, זאת סך הכל דקירה קטנה.
האחות לקחה אותו ושמה תחת מעין תנור שמחמם. זה הפריע לי, אבל החלקתי.
היא דקרה אותו אבל המכשיר לא עבד.
אז היא הלכה לחפש מכשיר אחר, ודקרה שוב, ושוב היתה בעיה. אני כבר לא זוכרת מה.
אז כבר הודעתי באסרטיביות. הוא עובר עלי, תוך כדי הנקה.
היא הצליחה
אבל זאת היתה רק הפעם הראשונה...

מקשיבה

הצלחתי בתקופה קצרה לעבור מיני התעללות מצד צוות בית החולים (לא כי הם היו עד כדי כך גרועים, אלא כי אני הייתי כל כך זקוקה למשהו אחר, כמו כל אישה אחר לידה)
משפט כל כך אמיתי

תודה תודה לכן.

בפוסט לידה אני מתכוונת לא רק לבית החולים. יום המעבר הביתה היה אולי הכי קשה. ובתקופה שאחר כך היה קשה, באופן אירוני, דווקא מפני שהכנתי הרבה מראש.
הצלחתי בתקופה קצרה לעבור מיני התעללות מצד צוות בית החולים (לא כי הם היו עד כדי כך גרועים, אלא כי אני הייתי כל כך זקוקה למשהו אחר, כמו כל אישה אחר לידה), להיפגע מהורי, להיות מתוסכלת מבעלי, להתפרץ על חמותי.
ובעיקר לכעוס על עצמי.

גם אני מקשיבה מאוד.
ילדתי בעבר בעינכרם ומאז שולחת לשם נשים, אבל משתדלת לא לשכוח לציין שהם לא מלאכים, והרבה דברים שם צריכים שיפור. רק עצם העובדה שהם לוקחים את הביות המלא ברצינות - זו נקודת פתיחה טובה הרבה יותר מבתי חולים אחרים. אבל מכאן והלאה - יכול עדיין להיות מאוד לא פשוט לקבל את היחס שמגיע לך ולתינוק. מזדהה עם הכאב ועם רגשות האשם מאוד עוד לפני שקראתי מה בדיוק, ושולחת חיבוק.

(ונובה - שושית כתבה בהודעה הראשונה שעברו חודשים.)

גם אני ילדתי את מעיין בעין כרם (ואצלי דווקא חוויה הפוכה. לידה מחלישה ופוסט נפלא).
בכל אופן,
_אני רוצה שזה יהיה מקום בטוח להוציא ולספר, לשתף ולכאוב.
על מה שקל לי לספר, דברים שנעשו כלפי בחוסר מוסר.
ועל מה שקשה לי לספר, אי התמודדות שלי כתוצאה מחוסר איזון ואי קבלת הצרכים שלי כיולדת.
אני רוצה לנקות את זה,_
מקשיבה לך...

שושית יקרה
תנחומיי על הרגשות של הלידה ועל מה שאיבדת או שלפחות את מרגישה שאיבדת בה.
לגבי בדיקות הסוכר- אם את עדיין בבית חולים תבקשי שהתינוק יהיה עליך בזמן הבדיקות. תנסי שישאר עליך כמה שיותר כדי לשמור על חום גופו. כל המדדים שלו יהיו טובים יותר עליך. קצב לב, רמת חילוף חומרים שמשפיע בסופו של דבר על הנקה ורמת הסוכר בדם שלו.
אם יש לך רגשות של דכאון אל תהססי לבקש עזרה. ככל שתקדימילבקש יהיה לך קל יותר לצאת מזה. רק שתדעי שזה טבעי וכ-80% מהיולדות מרגישות את התחושות שתארת. את פשוט צריכה המון תמיכה ומגע ועזרה עם התינוק ותרגישי יותר טוב.
זה גם קשור להורמונים ולעובדה שהיית בבית חולים ויש הרבה אנשים שמפריעים.

אוף כל כך מזדהה!!
ילדתי שם את דולב בדיוק לפני חודשיים. משקל גבוה, דחפו לו בדיקת סוכר, ויטמין K, וחיסנו למרות שלא רציתי. ניצלו את חולשת האופי של אבא שלו בזמן שהייתי בהתאוששות מהניתוח הקיסרי המגעיל.
מאחלת לך ולקטן\קטנה? התאוששות והתנערות מרגשות אשמה נוראיים ומטראומה, ושולחת חיבוק גדול

שמחה ורעננה אחרי הלידה, הגענו למחלקה יחד עם המיילדת.
נכנסים תחילה לחדר טיפול לתינוק.
נוכחים בעלי, אני, תינוקי, המיילדת ואחות המחלקה.

מסרבת לרוב הדברים, אבל עולה משהו חדש שאני לא מכירה
אחות המחלקה נוזפת שהמיילדת לא עשתה בדיקת סוכר כבר בלידה.
מסתבר שהבן שלי נולד במשקל שכבר נחשב גדול, ולכן לפי הפרוטוקול (הקדוש) צריך לעשות מעקב סוכר
כנראה שהקביעה מאיזה משקל עושים את הבדיקה, ומשך הזמן שבו עוקבים - משתנה מבית חולים למשנהו.

מסקנה שנייה - שתמיד לקראת מקום רגיש, כדאי לי להכין את הגלימה המתאימה
זה יכול להקפיץ פגישות רגישות, יחסים רגישים, תהליכים...

אני לא מרגישה שגלימה זאת המילה המדוייקת בשבילי, אולי אשנה בהמשך.

חלק מהעיבוד זה הלימוד. לימוד ללידות אחרות, לימוד לחיים.

אז מסקנה ראשונה שלי, עוד מבלי להיכנס לפרטים של מה שהיה
זה שאני צריכה לקחת בחשבון ש(בהנחה שאזכה שוב להיות בהריון)
אם אני בוחרת שוב ללדת בבית חולים - לקחת בחשבון שכל זמן שאני בבית חולים אסור לי לגמרי לנוח. אני צריכה לעמוד על המשמר.

אבל התבדיתי.

האמת היא שאסור היה לי להסיר את הגלימה שעטיתי לחדר הלידה
זו שחישבתי בדיוק איפה תכסה ואיפה תגלה,
עד איפה אני מוכנה לסור למרות, בתמורה לשירות
ואיפה אני מציבה תמרור זקוף: עצור, זה שטח פרטי

זה עבד בלידה נפלא. אבל פשטתי את הגלימה, ובאתי בתמימות לנוח.

עין כרם.
כמה כמהתי לבית חולים הזה, עוד מהלידה הקודמת (עוד כשגרנו רחוק ממנו) .
ביות מלא אמתי, הכל עושים לידי... לא צריך להתווכח, לריב, להגן, אפשר לנוח לפחות מבחינה נפשית..

יותר מכיף, אני באמת זקוקה לזה

תודה על ההקשבה, זה כיף ככה

מקשיבה...

מקשיבה באהבה

אני רוצה שזה יהיה מקום בטוח להוציא ולספר, לשתף ולכאוב.
על מה שקל לי לספר, דברים שנעשו כלפי בחוסר מוסר.
ועל מה שקשה לי לספר, אי התמודדות שלי כתוצאה מחוסר איזון ואי קבלת הצרכים שלי כיולדת.
אני רוצה לנקות את זה,
אני רוצה לרצות ללדת שוב.

לידה נפלאה ומעצימה
פוסט לידה דפוק כמעט מההתחלה, שנמשך כמה חודשים. אולי בעצם גם עד עכשיו.

בכיתי היום כששמעתי מה שעוברת יולדת אחרת, באותו בית חולים.
והייתי נסערת כל כך, שהבנתי שאני צריכה לעבד את זה, ולא להמשיך לברוח.

אשמח להקשבה, מקווה בדרך לריפוי...