אני יודעת שאני מתקדמת, אבל יותר ויותר קשה לי לבוא הנה, התלוננתי לאנדרה.
זה דוקא אומר לי שאנחנו בכיוון הנכון, הוא אמר. תראי, יש לך ילדים - זה כמו לידה. מהכאבים האלה בסוף יוצא משהו טוב.
לא התאפקתי וניסיתי לתפוס אותו בהפתעה: לך יש ילדים?
לא עבד. יש לו נאום מוכן: בתור פסיכילוג אני צריך לשמור על נייטרליות.
זר ברכבת.
אז מי זו אני?
היחידי שאני באמת מכירה הוא הרציונלי.
אבל רגע. מי בעצם כותבת את הבלוג הזה?
זו גם לא ממש אני. לי אין כאלו תובנות. זה בטח לא הרציונלי. הוא, גם הומור אין לו. אהבל קצת.
זו עוד מישהי. הכותבת. שחף.
כי גם שחף צמחה וגדלה ליותר מסתם ניק.
שחף כותבת מהחושב, הרציונלי, אבל לא רק. הכתיבה שלה מגיעה גם ממקומות עמוקים יותר. שחף היא המקום בו האני החושב והאני הקיים מתחברים.
לשחף יש את היכולת לראות את כולם. שחף היא זו שמסתכלת מלמעלה.
אני חושבת ששחף היא זו שיכולה למצוא רחמים ואף הזדהות , ואולי אף אהבה, אל הילדה. אל הבריון?
ולא, כמובן היא לא נולדה לפני חודשיים. היא רק התעוררה.
היא נולדה "אז". באותן שנים שפיצלו וקרעו את נישמתי.
שחף היא האלטר אגו.
כשמרגישים נרדפים ומגיעם למבוי סתום- קיר מקדימה, קיר מימין, קיר משמאל ומאחור- כלבים, הברירה היחידה - להצמיח כנפיים ולעוף. (
ב עילום, מדף הבית)
בזמן שהילדה חייתה בכיתה, בעולם של אינטריגות שהיא לא ממש הבינה ושל בית ספר שלא הבין אותה, שחף חיה בעולם של ספרות ילדים ופנטזיה. רואלד דאל, מיכאל אנדה , ההוביט, נרניה - עולם שבו החוקים אחרים, במקום מלכות כתה יש מלכות לבנות קפואות שלבן קרח, במקום מורים ומטפלות יש מכשפים ומפלצות. וילדים דחויים ובלתי אהובים מגלים כוחות חדשים.
היא קרויה על שם ג'ונתן ליוונגסטון השחף, כמובן.
לג'ונתן ליוונגסטון , אם אני זוכרת נכון, לא היה אכפת שהוא לא כמו כולם. היתה לו את האמת שלו וזה מה שהיה חשוב לו. לא עניין אותו ש"כולם" עפים בשביל לדוג ולתפוס אוכל. הוא רצה לעוף בשביל לעוף.
המסר הרוחני התערבב עם החלום הישן של ילדה פגועת רגליים לעוף ושחף נולדה.
עכשיו, זה שלשחף לא היה אכפת מאחרים, לא אמר שלי לא היה אכפת.
מעניין שאצל פרוייד, שוב אם אני זוכרת נכון, הפיצולים וההגדרות של האגו (סופר אגו, איד, אלתר אגו ) סובבים סביב המיניות, היצריות ואמביוולנטית לגבי הגופניות והחומריות, אבני הבסיס של האמביוולנטיות המוסרית של החברה שהוא חי בה.
אצלנו, בנים ובנות התרחצו ביחד עד גיל 10, רכוש אישי לא ממש היה וליצריות חומרית לא היה מובן. לעומת זאת, הערך שעמד בבסיס הכל היה "כמו כולם".
כמובן לא בלי אמביוולנטיות כי הרי גם "טיפחו את היצירתיות" וטענו שאנחנו צריכים "לחשוב לבד".
כך אצלי הפיצול נוצר סביב הציר של "כולם". הילדה מסתובבת סביב הציר הזה. היא רוצה להיות כמו כולם, או שהיא רוצה להיות שקופה ושאף אחד לא יראה אותה, או שהיא רוצה שישתפו אותה. ה"כולם" הוא מה שמגדיר אותה.
אבל שחף לא. שחף עפה מלמעלה.
אז הגענו לארבע: הרציונלי, הילדה, הבריון ושחף.
איזו תסבוכת איומה <חושב האני החושב> אך מלבבת... <חושבת שחף>.