^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עבורי פגישת המחזור הייתה תיקון גדול וסגירת מעגל סופית, כל כך התבגרתי ואני שלמה עם עצמי אל מול התלמידה המבולבלת שהייתי, הגעתי עם אפס ביקורת או מטענים מהעבר והייתי לי פגישץ מחזור ממש כיפית, אגב למדתי במוסד קיבוצי עם כל המורכבות של הדבר, יצאתי בסך הכל שלמה ומאושר.

אצלנו הייתה פגישת מחזור אחרי עשור מסיום התיכון. לי, בגדול, לא הייתה חוויה טובה עם הכיתה הזו.
לא ממש שמרתי על קשר, אבל איכשהו הסתקרנתי. לראות איפה אנשים נמצאים, לראות אותם מהעיניים שלי של מבוגרת ולא של נערה, לראות איך אני מגיבה...
אז הלכתי, ובסוף, היה פשוט סתם. ממש ממש סתם. היה ערב נחמד, היו כמה שיחות נחמדות, לא היה משעמם או מרגיז אבל גם לא ממש מהנה. זה הרגיש כמו שיחה עם חבורה של אנשים שבסך הכל הם בסדר גמור, אבל באמת שאין לי איתם שום דבר מיוחד ואת אותן שיחות חולין יכולתי לנהל גם עם אנשים אקראיים לגמרי.
בקיצור, נראה לי שזה מעניין בעיקר עבור מי ששמרו על קשר או שהיו בקשר שהם מעוניינים לחדש.

שירן,
האנשים שהזמנת היו מבית הספר שלך? כאלה שלא ראית ולא שמעת מהם עשרות שנים? או אולי בני משפחה וחברים עם קשר יותר או פחות עמוק?
אני מרגישה שאירועים כאלה הם סיבה למסיבה, והזדמנות להתאסף יחד ולחזק נוכחות בחיים עם החברים ובני המשפחה, שעסוקים ביומיום בענייניהם.
זה מאוד שונה בעיני מפגישת מחזור, שהפגישה הבאה שלה תהיה בעוד 10 או 20 שנה, ולרוב עם אנשים שלא ראית 20-30 שנה ומעלה, (ולפעמים, בדור של הורי, בפגישת המחזור הקודמת).

אין לכם חיים? ומאיפה האנרגיה, ובשביל מה?? לא מצליחה להבין
כל אחד עם התחביבים שלו...

בקיץ הרמתי "יומולדת שלוש" ליורשת העצר. קרוב ל-50 משתתפים, מעל 30 ילדים, יותר מ-8 שעות. ותוכניה הדוקה שלא ישתעממו לרגע. את יודעת כמה פעמים שמעתי את השאלה הזו?
אין לחץ חברתי פה לחגיגות כאלו. פשוט בא לי. נהניתי מכל רגע של תיכנון וביצוע, למרות שזו היתה הפקה מטורפת ודרשה אינסוף משאבים...

אבל האמת שאם מישהו שזה התחביב שלו יבוא ויסביר לי למה זה משמח אותי אני באמת אסתקרן להקשיב...

אין פה כאלה שיזמו/ שמחו להצטרף לפגישת מחזור?!

למדתי במספר בתי ספר.
בשנה שעברה, פתאום אחרי שנים, כולללם עשו פגישות מחזור. אני לא בקשר עם אף אחד, משום בית ספר.

העבירו לי הודעות: דרך בעלי, שבכלל לא למד איתי בשום בית ספר, דרך הורים של מישהו שנהרג בצבא - צעיר מאיתנו ולא למד בשום בית ספר שבו למדתי - אחד המפקדים שלו למד איתי באחד מבתי הספר.
לא עניתי לאף הודעה, ולא הייתי בשום מפגש. לא כי לא הצלחתי בחיים, כי אני במקום אחר.
מפגשים עם אנשים לוקחים ממני כוחות. אני לא אוהבת מפגשים המוניים, ואף אחד לא מספיק מעניין אותי כדי להפגש אחד על אחד.

דווקא בעלי שומר על קשר עם אנשים שלמד איתם. עם חלקם בקשר יומי/שבועי, עם חלקם יש מפגשים כל כמה חודשים.
אבל בעלי באופן טבעי יותר חברותי ממני, וזה מתאים לו.

אין לכם חיים? ומאיפה האנרגיה, ובשביל מה?? לא מצליחה להבין.
לא מנסה לאנשים שונים מתאימים וחשובים דברים שונים.

במבט אחורה, בית הספר היה חתיכת סבל. ועוד למדתי בבית ספר קטן, וטוב יחסית, עם מורים שרבים מהם הערכתי. ואהבתי ללמוד.
ובכל זאת זאת היתה מיטת סדום.
אני זוכרת את תחושת השיחרור האדירה שחשתי עם סיום הלימודים ביב', עד עכשיו אני יכולה לחוש את ההתעלות ואת התרוממות הרוח כשאני נזכרת בזה. רק כשחשתי בזה הבנתי כמה כלואה הייתי 12 שנים (ואולי עוד קודם, מהגן, מי זוכר..).
חבר טוב אמר לי פעם כשדיברתי איתו על התחושה הזאת, הבין לגמרי, ולהפתעתי אמר שגם הוא הרגיש אותו הדבר - כאילו 1000 צ'אקרות נפתחו לו. זה מאוד הפתיע אותי כי הוא גם בחור בסדר כזה, שהנחתי שבית הספר היה לו מקום סבבה, שזרם איתו. וגם כי מעולם לא שמעתי אותו אומר צ'אקרה לפני כן

למה לי לחזור לשם, מרצוני החופשי?????
ולמה אני בכל זאת נשארת בקבוצות בפייסבוק ובווטסאפ, ומתעניינת (בשקט, בצפיה), את מי הם הצליחו למצוא, את מי הם עדיין מחפשים...
והדינמיקות של השיחות, פה ושם בדיחות, הרבה חיבה ונוסטלגיה. אין מילת ביקורת, רק נופת צופים.
גורם לי לשאול,
אין לכם חיים? ומאיפה האנרגיה, ובשביל מה?? לא מצליחה להבין.

שירן ויוליקו, גם לכן אין עניין בפגישת מחזור, ומצד אחד זה נראה לי הכי הגיוני שבעולם.
למה שאנשים ירצו לפגוש אנשים שקשורים לעבר הכל כך רחוק שלהם?
ואז אני מגלה שהיי, לאנשים יש רצון ואפילו רצון עז לפגוש אנשים שקשורים לעבר הכל כך רחוק שלהם. להרבה אנשים. אז מה זה אומר עליי?

תראו אני כותבת כאן דברים ומרגישה מטופשת, כי מה זה בכלל משנה, שייפגשו, שייהנו, מה זה קשור אליי, מה אכפת לי.
אבל זה כן קשור אליי, כי זה מפעיל אותי, ומפעיל חזק.

שירן, כתבת "זה לא כואב" ואז - אולי קצת.
יוליקו כתבת על החששות בפגישה עם בני השכבה, שישפטו אותך.

אז אני יכולה להזדהות עם שני אלה, ויש עוד רגשות לא נעימים שאני מתקשה לזהות ולאבחן, ומקווה להצליח לברר.
אשמח לעוד השתתפות בדף, הוא לא בהכרח רק שלי. אשמח גם לשמוע את אלו שישמחו להגיע לפגישת מחזור, את הצד השני.

אני מעדיפה להתקדם הלאה במקום לאגור קשרים (וגם חפצים) שנס ליחם כבר מזמן.
+100

הי, אני עוד מעט בת 30
לא אגיע לשום פגישת מחזור.
וזה לא כואב
אולי קצת.

בתיכון ניהלתי חיים כפולים: כאלו ש"מתאימים" לרוח התיכון, בגלוי וכאלו שהתאימו לי בסתר. שילמתי מחירים כדי להסתיר את מה שאני עושה, אבל בסך הכל זה עשה לי טוב ואני מאוד גאה בבחירות שלי.

לא בא לי להיפגש איתן כי אין לי מאיפה להתחיל את הסיפור: חצי חסוי. לא סיפרתי להן ואין לי גם רצון לספר.
לא בא לי להיפגש איתן כי הן מעריכות דברים אחרים, לקחתי כיוון שונה, ואני דבקה ומאמינה בו. מה הקטע לחזור לאלו שאינן יכולות לראות את מה שאני רואה?

אני בת 50, כמעט בת 51.
רק לאחרונה הפסקתי לחשוש מלפגוש את בני השכבה שלי. אני חושבת שהיה לי חשש לראות את עצמי בעיניהם ולהישפט לחובה- מה? רק את זה עשית בחיים שלך?- משהו בסגנון הזה.
עכשיו אני מנווטת את חיי לפי המסלול שלי ולא לפי ציפיות או תובנות של מישהו אחר. ידעתי את זה מהראש כבר קודם, אבל עכשיו אני יודעת מהגוף. אז כבר בסדר לי לפגוש אנשים מעברי התיכוני. מצד שני- לשם מה לבזבז ערב על פגישה עם מאות אנשים שלא בהכרח מעניינים אותי? רק מפני שלמדנו יחד?
אני לא הייתי מלכת השכבה, אבל היה לי מקום מכובד משל עצמי, אז אני לא גוררת זכרונות קשים שם. מצד שני הם לא חלק מהחיים שלי, ולא חלק מהמסלול שלי. אז רק בשביל סקרנות ורכילות? בשביל ליצור קשרים ולקדם ככה ענייני עבודה? אני מעדיפה להתקדם הלאה במקום לאגור קשרים (וגם חפצים) שנס ליחם כבר מזמן.

תודה יוליקו.

אז, התחילו בלחפש אנשים. לאסוף את כולם, כו--לם. ובי עלתה הציניות.
למה בכלל אתם מחפשים אותי? מה קרה??
האמת זה התחיל מ - למה אתם מחפשים את כל האנשים האלה, שאתם, אלה שמחפשים, החבורה שלקחה את זה על עצמה, מעולם לא דיברתם איתם בזמן התיכון? בהתחלה כעסתי בשביל האנשים האחרים.
אבל זה גם אני.
מעולם לא הרגשתי שיש לכם איזשהו עניין בי. אז, מה עכשיו??
במבט אחורה זה הגיוני ואין מה לכעוס, למה שיהיה להם עניין בי, למה - לי היה עניין בהם?
ואולי כן? אולי כן היה לי עניין בהם? הם הרי היו המוצלחים, המצחיקים, הנכונים... הם חיו את מה שאמורים לחיות בתיכון, ואני השתרכתי לי מאחורה, מנסה איכשהו בדרכי המקרטעת למצוא נקודות אור בעולם.
אוף.
אז הרגשתי בצד, לא הייתי שייכת באמת, זאת אומרת, היו לי כמה חברות, היו לי חיים, אבל בכל הנוגע לחיי השכבה, הייתי שולית.
שוב, במבט לאחור, זה בסדר. הכל בסדר.
אבל כנראה שלא, אם זה מעורר עדיין רגש שכזה.

אני כבר מתחברת למה שאת כותבת. אני לא הגעתי לפגישת מחזור אחת (לא היו אחרות בינתיים). מחכה להמשך דברייך.

אמשיך מאוחר יותר.

זה התחיל קצת לפני הקורונה, וכמובן שהכל נעצר עכשיו, אבל זה עורר בי כל כך הרבה, רגשות, אפילו סערות שלא ידעתי שעדיין חבויות בי, שאני מרגישה שלפחות אני ארוויח הרבה מלבדוק מה קורה שם בפנים, ואולי על הדרך עוד מישהי כאן תרוויח מההתבוננות הזו. ועכשיו יש את הזמן להרהר בכך, ופה זה מרגיש כמו המקום הנכון.

אז פיספסנו את גיל 40, התעוררו אצלנו טיפה באיחור, אנחנו בני 41 בואכה 42, הוזמנתי פתאום לקבוצת פייסבוק, ומייד לאחר מכן לקבוצת ווטסאפ, של המחזור שלנו בתיכון. היינו תיכון קטן, שתי כיתות בשכבה. אני שומרת על קשר עד היום עם שתי חברות, מדברות אחת לכמה חודשים, נפגשות פעם או פעמיים בשנה. רופף אך עמוק. וכל כך הרבה עולמות יש בחיי, וכל כך הרבה גילגולים עברתי, שלא הייתי מוכנה לתגובה הרגשית שהיכתה בי כששוייכתי פתאום שוב לקבוצה הזו שאליה הייתי שייכת, ולא מבחירה, במשך שש שנים, שהסתיימו לפני 23 שנים.
הם רוצים לעשות פגישת מחזור.
ובי זה מעורר.... מה זה מעורר בי? כעס? עצב?
מה שבטוח, התנגדות. אבל עוצמתית, לא כאילו זה שייך למישהי אחרת, אלא כאילו זה שייך למישהי שחווה את הדברים כאן והיום ועכשיו, וזה כואב.