אינדיאנית, תודה!
לא כתבתי כבר הרבה זמן, הייתי עסוקה בכל מיני דברים..
עשיתי קצת עבודה על עצמי, אני לא יודעת להסביר בדיוק מה, אבל זה בהחלט כלל רכיבים של להסתכל על סיטואציות מנקודת מבטו של האדם שמולי.
הבנתי שהרבה פעמים מה שמפריע לי אצל אחרים הוא דברים שאני מפחדת שאני עושה אותם בעצמי.
זה בטח נשמע מאוד הגיוני, או שלהיפך.
בכל אופן, אני מרגישה הרבה פחות פאסיבית.. אפילו חוללתי כמה שינויים משמעותיים בחיי (כמו למשל להתפטר ולהחליף מקום עבודה, שזה היה צעד מאוד משמעותי ואקטיבי בשבילי) ואני מרגישה שמשהו השתנה, בגישה שלי, בהבנה שלי את המצב סביבי.
אני גם רואה עצמי פחות כקורבן, ואולי זאת היתה הבעיה. הייתי עסוקה מדי בעוולות שעושים לי, ובמקום זה אני מתמקדת במה שאני עושה, כאילו בלי קשר למה שאחרים עושים.
אבל זה דווקא מוביל אותי לנקודה שבה אני לא מרוצה מהאימהות שלי, שאני מרגישה שאין לי בסיס מספיק יציב לעמוד עליו.
אין לי עכשיו הרבה זמן לפרט, אשתדל בקרוב..
בכל אופן, תודה לכל מי שמתעניין, קורא ומגיב. התהליך הזה, של "לשפוך" הכל, הוא גם מרפא בפני עצמו.. מומלץ! (כל זמן שעוד יש מקום באתר הזה..)

כתבתי בלילה ואני לא בטוחה שזה ברור למי שלא מכיר את השיטה. בכל אופן לא נראה לי שזה עניין של לערב אותה או לא, כי כרגע התגובות שלה מפריעות לך. העניין הוא לפתור את הדברים שבעצם לא פתורים אצלך. אותה לא תוכלי לשנות. כמו שבשמת כתבה- התגובות שלנו והאמונות שלנו הן הבעיה והאנשים שבאים לחיים שלנו עוזרים לנו לפתור את הבעיות האלה ע"י כך שהם לא נותנים לנו להתעלם מהן..
דרך אגב אני קוראת את הבלוג שלך בזמן האחרון ונהנית מהחיפוש שלך. מזכיר לי אותי- בעיקר איך להפסיק להיות פסיבית ולהצליח לתקשר אתהרצונות שלי עם הסביבה....

היי פאסיבית. הדברים שכתבתי באים מתוך הלב שלי בגלל תהליכים מאוד לא פשוטים שלי עם חמותי. הבנתי שאנשים מייעצים לי כי נשמעת שואלת, ובעיקר חמותי שתמיד חייבת להגיד לכולם מה לעשות. (ברמות של תשבי עכשיו, עכשיו תאכלי, וכאלה).
התהליך שאני עושה זה שיטת העבודה של ביירון קייטי . אני יכולה לתת לך דוגמא לעבודה כזאת לפי הבעיה האחרונה שכתבת פה בבלוג.יש לה דף עבודה שנקרא שפוט את האחר וזה עובד ככה:
למשל את כותבת: אני כועסת על ....... בגלל שהיא לא מכבדת את הגבולות של הבן שלי.
ואז את שואלת ארבע שאלות 1. האם זאת האמת?

1. האם אני יכולה לדעת בוודאות שזאת האמת?
2. כשאני חושבת את המחשבה הזאת (היא לא מכבדת גבולות) מה זה גורם לי, איך אני מגיבה מה אני מרגישה..
3. איך הייתי מרגישה אם לא הייתי חושבת את המחשבה הזאת? וכאן את מנסה, לא להגיד המחשבה הזאת היא לא נכונה ,אלא רק לדמיין את עצמך בסיטואציה בלי המחשבה הזאת.

אחרי שחקרת את ארבע השאלות את הופכת את המשפט לכל הכיוונים האפשריים, וכל היפוך את בודקת אם הוא מרגיש לך נכון יותר, באותה מידה או פחות מאשר המשפט המקורי.
לדוגמא: סבתא כן מכבדת את הגבולות של הבן שלי. (או שלי, מה שנראה לי יותר רלוונטי כי אם זה הבן שלך אז זה לא עניין שלך- מה שלמעשה מפריע זה שהיא לא מכבדת לדעתך את הגבולות שלך)
אני לא מכבדת את הגבולות של סבתא
אני לא מכבדת את הגבולות שלי.. אלה ההיפוכים שאני חשבתי עליהם.
בכל אופן זה תהליך מאוד משחרר מפקס ומחזק שגורם לי להבין את עצמי ולהסתדר טוב יותר עם עצמי. אם נראה לך הכיוון תגידי ואני אסביר יותר.

וגם קשה לי ליצור עכשיו קשרים חדשים (עניין של גיל, כנראה
לא חושבת. עניין של אנרגיות. כרגע את מרוקנת מאנרגיות. את מוקפת באנשים ששואבים ממך את הכוחות שלך.
כשתלמדי לסתום את החורים שדרכם בורחים לך הכוחות, יהיו לך כוחות.
כשלא תנסי יותר "לרצות" את כל סובבייך, ולעשות דברים ככה שתמצאי חן בעיניהם והם יחשבו עלייך דברים טובים ולא יחשבו עלייך דברים רעים - תוכלי להיות יותר את עצמך, וגם למצוא את מי שמתאים לך.

עוד מאפיין של הילדה הטובה הוא, שזו תמיד מסיכה.
כלומר, מתחת לכל "ילדה טובה" מסתתרת ילדה שמרגישה שהיא "רעה" (אפילו כתבת את זה). ש"יודעת בפנים" כביכול, שהיא בעצם "לא בסדר" (לא סתם הכל במרכאות כפולות. הכל סיסמאות).
רק ההרגשה ש "אני בעצם לא בסדר" גורמת לרצות לשחק מסיכה של "הילדה הטובה".
כי אם היינו בסדר גמור עם מי שאנחנו, לא היינו מרגישות צורך פנימי לרצות אף אחד, למצוא חן בעיני אף אחד, להתחבב על אף אחד. לא היינו דואגות כל כך שלא אהבו אותנו.

איזה דף מעורר מחשבה,אני גם הולכת להעתיק לי כמה משפטים מפה..
לי אין חמות ולא חם ולא שום שריד משפחתי מצד הבן זוג,וזה חסר מאד,אני מודעת לבעיות הרבות שיש לנשים עם הורי הבעל אבל בכל זאת הייתי מעדיפה להכיר את כור מחצבתו..ושלפיצ יהיו עוד קרובי משפחה.

ואפילו כתבתי לי את זה באיזה פתק (את כל המשפטים הטובים שלך),
איזה מצחיקה את (-:! (גם אני יודעת לעשות בערך רק פרצוף מחייך (-:) (ופרח @})
אולי כדאי גם לי להתחיל לכתוב על פתק את כל המשפטים הטובים שלי....

כשאני פוגשת מישהו/מישהי שמאוד מוצאים חן בעיניי, מאוד קשה לי לשמור על קשר טוב בלי להיראות "מתלהבת" מדי. אם האנשים האלה ידעו כמה אני חושבת ומדברת עליהם כל הזמן, הם בטח לא היו מבינים: הרי אנחנו בקושי מכירים!?
אז תרשי לי לשתף שגם אני כזאת, מפילה את החומות מאוד מהר, מתקרבת מאוד מהר, ממוססת כמעט לגמרי פערים עם אנשים שאני פוגשת ומחליטה שאני רוצה שיהיו חבריי, ולא מבינה אף פעם איך אנשים מתלהבים לשניה ואז נעלמים - כזו הייתי. וגם אני לקחתי לי כפרוייקט את הנושא הזה, והיום למדתי לשלוט בו וכשקורה מן מצב כזה, שאני מאוד מתלהבת, אני מזכירה לעצמי שאנשים הם שונים ממני. מזכירה לעצמי שזה בסדר להתלהב, אבל פחות מומלץ לצפות. זה בסדר להתקרב, אבל פחות מומלץ לשפוך את הקרביים כ"כ מהר.וזה מאוד עוזר. אני פחות מצפה, מתקרבת באופן מתון, לא חושפת את אהבתי ואת מה שאני מוכנה לעשות למענה כ"כ מהר - וזה משפיע ישירות על היכולת של אנשים להמשיך ולהתקרב אליי- מסתבר לי שוב שאנשים רוצים את קרבתי יותר כשאני נותנת להם ליזום ולבקש את קרבתי ולא חושפת בפניהם את העובדה שהחלטתי להיות שם בשבילם באש ובמים
ולסיום....(-:
תמשיכי לספר

בשמת,
קלעת לנקודת "הילדה הטובה". זה בדיוק מה שהבנתי על עצמי, למרות שזה מצחיק - כי את מרבית ילדותי העברתי כילדה רעה אפילו (לעומת אחותי, הילדה הטובה) ואני חושבת שזה די עצוב שהיום אני מתנהגת כילדה טובה דווקא/גם ליד אנשים שפוגעים בי, והם בכלל לא ההורים שלי...
אגב, הם מאוד רוצים להיות ההורים שלי, באיזשהו מובן; כבר לפני כמה שנים, כשעוד לא היינו נשואים אבל גרנו ביחד, אמא שלו היתה אומרת לי שהם גם ההורים שלי, שהיא כמו אמא שלי ואם אני צריכה הם תמיד בשבילי. כבר אז כעסתי על האמירה הזו, כי ההורים שלי, ברוך השם, עדיין בחיים ומתפקדים יפה בתור הורים ל"ילדה" בת 20 ומשהו (אז), אז למה אני צריכה עוד הורים? עד שברחתי מאלה... (הייתי באמת ילדה קצת רעה, שובבה מאוד ובעייתית)...
_זה בגלל שאת "ילדה טובה" ומול דמויות הסמכות את מנסה "לרצות אותם" ולתת להם חלקים ממך (הדברים שאת מספרת) כדי שהם יאהבו אותך.
סליחה על הניסוח הבוטה. זאת המציאות._ זה אולי בוטה, אבל זה בדיוק מה שאני צריכה. תודה. אם אני אחשוב על זה שההתנהגות הזו שלי נועדה כדי לגרום להם לאהוב אותי, יהיה לי הרבה יותר קל להפסיק אותה. כי אחרי כמעט עשור שאנחנו מכירים מאוד טוב, למה אני צריכה עוד לעבוד על זה שיאהבו אותי? לא נתתי מספיק סיבות עד עכשיו? הם כבר מכירים אותי, אני לא צריכה "למצוא חן" יותר, אני כבר פה.
_את בחרת באנשים האלה כרגע כדי ללמוד איך להפסיק להתנהג ככה.
זה דפוס שנמאס עלייך.
זה מבזבז לך המון אנרגיה ואת כבר במצב שאת רואה את זה._
בחיים שלי יש רק חברות תומכות. במשפחה - אני מתאמנת בלחסום ולעצור
אני מבינה ומקבלת מה שאת כותבת. האמת שבאיזושהי רמה החלטתי לנתק את הקשר עם החברה ההיא. זה לא שאני לא אפגוש אותה, אבל פעם בשבוע, לשעה, כשהילדים משחקים בגן שעשועים, זה לא קשר אינטנסיבי כמו שהיה קודם, כשנפגשנו כמעט כל יום (הייתן מאמינות שהיא היתה האמא היחידה בחינוך ביתי כמוני שהיתה פה באיזור? איזה חוסר מזל..). אני לא מתקשרת אליה סתם ככה ולא מספרת לה דברים עליי או על פיצי. אני אחכה תמיד שהיא תתחיל לספר משהו, ואז אם יהיה לי משהו דומה לספר אני אחלוק, אבל היא חייבת קודם. נשמע קצת ילדותי כזה, אבל נראה לי מאוד נכון.
לגבי להקיף את עצמי באנשים תומכים ומפרגנים, אני עובדת על זה. זה לא כל כך פשוט כי אני מרגישה שפיזית אני מאוד מנותקת, וגם קשה לי ליצור עכשיו קשרים חדשים (עניין של גיל, כנראה). כשאני פוגשת מישהו/מישהי שמאוד מוצאים חן בעיניי, מאוד קשה לי לשמור על קשר טוב בלי להיראות "מתלהבת" מדי. אם האנשים האלה ידעו כמה אני חושבת ומדברת עליהם כל הזמן, הם בטח לא היו מבינים: הרי אנחנו בקושי מכירים!? אז זה הנושא הבא שאני צריכה לעבוד עליו (והרשימה עוד ארוכה)...
אבל בינתיים, המון המון תודה,
ולהתראות בינתיים -
אני הולכת להתאמן... (-: (סליחה, אני יודעת רק לעשות פרצוף מחייך, אבל באמת שוב תודה)

הגבירה בחום,
תודה רבה על התשובה!
אכן, את כל כך צודקת... פגעת בדיוק בנקודה כשכתבת: אם את לא תרגישי אשמה שאת אומרת או עושה משהו_ וזה בדיוק העניין. ממש כמו שאת אומרת, אני צריכה לעמוד מולם יותר בביטחון וכך להפיג מעליי את החששות ולקחת מהם את היכולת להחליש אותי. אני צריכה לזכור שאני _האמא ואת עומדת מולה כמבוגר ולא כילד, ואפילו כתבתי לי את זה באיזה פתק (את כל המשפטים הטובים שלך), ואני מקווה להתחיל ליישם עוד היום (עוד שעתיים אפילו)... (-:
את צודקת גם בעניין נוסף, לגבי הגבולות: לתת לילד שלך להתמודד עם זה לבד- האמת שהוא מתמודד לא רע בכלל, ואני שמחה לפעמים שזה בא ממנו ולא ממני, כי זה נותן לי גם ביטחון לדעת שכשאני לא נמצאת הוא יכול לעמוד ככה על שלו והלתמודד עם אנשים שהם יותר גדולים, מבוגרים וסמכותיים ממנו. אני חייבת באמת לציין, כי נראה שלא כתבתי את זה קודם: פיצי מאוד אוהב את סבא וסבתא שלו (גם מהצד שלי וגם מהצד של הבנזוג), כך שזו אחת הסיבות לשמירה על היחסים הטובים..

להקיף את עצמי רק באנשים תומכים כמו הראשונה?
אין לי שום עצה. זה מה שאני עושה. בחיים שלי יש רק חברות תומכות. במשפחה - אני מתאמנת בלחסום ולעצור שיחות עם נפשות לא תומכות או כאשר השיחה נעשית לא תומכת אצל מישהו שבעיקרון הוא "תומך".


השאלה היא: איך אני יכולה לשנות את הגישה שלי כלפיהם, את התקשורת שלי איתם, כך שלא אצא מוחלשת מהפגישות הללו. ועליי להבהיר: כמעט אחרי כל פגישה עם החברה הזו, אני חושבת אח"כ במשך שעות איך בדיוק היא הצליחה להערים עליי, לגרום לי להרגיש נחותה ממנה, לא מוצלחת, לא עומדת בסטנדרטים שלה. היא גם תמיד גורמת לי "להתבכיין" על דברים שקורים בחיי שלי, למרות שלא הכל כזה רע באמת, אבל אני מרגישה שאני (בעיקר) מתלוננת אצלה על כל דבר. ואילו היא לא מסגירה דבר מחייה...
את בחרת באנשים האלה כרגע כדי ללמוד איך להפסיק להתנהג ככה.
זה דפוס שנמאס עלייך.
זה מבזבז לך המון אנרגיה ואת כבר במצב שאת רואה את זה.


אם להדגים בקצרה, נניח שאני מספרת על משהו שקרה לנו כמשפחה או לאחד מאיתנו, היא מייד מתחילה לייעץ, להעיר ולהסביר מה לא בסדר לדעתה. אבל בעצם לא שאלתי, רק מסרתי אינפורמציה
אוקיי.
זה נוגע בלב הנושא "התנהגות הילדה הטובה".
הילדה הטובה מוסרת אינפורמציה.
איכשהו, האינפורמציה הזאת, ש"הילדה הטובה" מוסרת בתמימותה, היא נשק קטלני בידי האנשים הלא נכונים.
"האנשים הלא נכונים" הם כל אלה שאינם 100% תומכים, חמים ומפרגנים.
הם משתמשים במה שמסרת כדי להשתלט על נשמתך.
גם אם אינם מצליחים, הם מוצצים את דמך ואת כוחך.
והם זקוקים לדם הזה כי הם חיים על זה.

יש לי חבר טוב שניסה שנים ללמד אותי "לא לנדב אינפורמציה". ככה הוא קרא לזה. והוא צדק.
לא "לספר". זה נראה לך חברי, נחמד, יפה מצידך, מתבקש וכל השאר.
למעשה - זה לא. זה בגלל שאת "ילדה טובה" ומול דמויות הסמכות את מנסה "לרצות אותם" ולתת להם חלקים ממך (הדברים שאת מספרת) כדי שהם יאהבו אותך.
סליחה על הניסוח הבוטה. זאת המציאות.

איך יוצאים מזה?
מתאמנים בלהפסיק לספר.
מתאמנים בזיהוי הצורך שעולה בנו "להיות ילדה טובה על ידי מסירת מידע".
לא למסור מידע, אלא אם זה מידע נחוץ וחיוני בשבילך שהם יידעו (למשל, אם הם ייקחו את הילד מהגן, אז המידע שהם צריכים הוא למשל אם צריך לזכור לקחת משם את המעיל שלו).

לזאת עם דוגמת החיסון: הנה לקח. לא לדבר על חיסונים ליד אנשים כאלה. לא לדבר על דאגות. הם לא מבינים. כמו כן, שמתי לב שהיתה פה אמירה, אבל הסב טקסט שלה היה "אני מודאגת שהילד הגיב רע לחיסון, ואולי קרה לו משהו מזה". את זה לא אמרת.
צריך להתאמן בלהגיד את הרגשות האמיתיים, ולא את המסביב.

הולכת להמשיך לקרוא.

הי פאסיבית.
מצטערת שלקח זמן להגיב, לא כ"כ הייתי פה בשבוע האחרון....
ולעניינינו - כשמגיעים למסקנה מסוג זו שאני הגעתי אליה, לוקחים בחשבון שיתכן ויהיו העלבויות, וזה מכיוון שעלבונות ונקיפות מצפון הם אחד מהנשקים המשוכללים ביותר שקיימים אצל אנשים, במיוחד אצל משפחות, במיוחד אצל אמהות (ואם הן פולניות אז בכלל...). הרבה פעמים אלה מנגנונים משומנים היטב שפועלים באופן מיידי ולא מודע אצל אנשים וגורמים להם הרבה פעמים להשיג את מה שהם רוצים מהחיים. כל עוד מי שעומד מהצד השני משתף עם זה פעולה.
במקרה שלי, היה מן מנגנון פניקה והיסטריה שהיה מופעל אוטומטית כמו כפתור השמדה עצמית ( (-:). כל עוד הושפענו מזה וריחמנו ומייד התרככנו וניסינו לומר שלא התכוונו ואנחנו מצטערים (למרות שהתכוונו לכל מילה) זה היה ממשיך לקרות. ברגע, שאני קיבלתי בתוכי את ההחלטה שאני עושה משהו בלי נקיפות מצפון, לא כדי לפגוע, אלא כי ככה מתאים לי, המנגנונים האלה התייבשו לגמרי.
יכול להיות שהיא עדיין נפגעה מהתגובות שלי, אבל לא הפעילה יותר את המנגנון הזה עלי כי הרגישה ממנה מסרים ברורים שאני שלימה עם עצמי.
אם פעם, היתה מתקשרת והייתי עונה ומייד בלי לשאול אותי בכלל אם מתאים, או יש לי זמן היתה מתחילה לזרוק עלי את כל צרותיה (וכל הזמן יש לה המון) ואני הייתי מקשיבה וצופה בעצבים בזמן שלי אוזל, אז היום אני קוטעת אותה מייד ואומרת. מצטערת אני לא יכולה כרגע לשמוע, אני בדיוק יוצאת או באמצע סרט או באמצע קפה, או כל דבר אחר וזה ברור לה מהטון שלי שאני בסדר עם זה, שאני לא אפסיק את הסרט ומעבר לזה - שאני לא הכתובת לסיפורים כאורך הגלות שיש לה.
וזה נכון, חלק מהתהליך שאני אישית עברתי היה לראות אותה הרבה הרבה פחות. אמנם המרחק בינינו הוא לא כמו אצלכם, בית ליד אבל הוא 10 דקות נסיעה וקרוב מאוד במונחים של מי שגר במושב וצריך לנסוע לכל מקום עם אוטו....
ולי זה טוב ככה. היא כל הזמן שואלת מתי תבואו ומתי נתראה ומתי ומתי.... ואנחנו דואגים להקדיש לה את הזמן כשיש לנו ופשוט להדוף אותה בלי שום נקיפות מצפון (כי באמת אין על מה) כשאין לנו זמן.
אנחנו לא משתפים אותה בשום קונפליקט רציני בחיינו - בשביל זה יש לנו את ההורים שלי וחברים טובים שדרך חייהם קרובה יותר לשלנו (-:
ומעבר לזה, כשהיא כבר שואלת מה נשמע, ואנחנו מספרים, אז או שהיא מושכת את השיחה שוב אליה ואל כמה היא מסכנה והעולם מטומטם או שאם יש לה מה לומר כדי לחנך אותנו, אנחנו מהנהנים והנושא בד"כ נסגר מחוסר עניין לציבור...
אני חושבת שזה כמובן שונה אצלך, כי יש קרבה גדולה יותר בכל המישורים אבל העקרון דומה ומתחיל מבפנים, בזה שאת אומרת משהו מתוך בטחון מלא בו וכשיש לך בטחון מלא במשהו הדברים נאמרים ונקלטים (ברמות אנרגטיות מעבר למילים) כך. אם את לא תרגישי אשמה שאת אומרת או עושה משהו, תיראי שדי מייד הם יתייחסו אחרת, כי פשוט האמירות שלהן לא יהיו דליקות יותר. לא יהיה מה שיזין אותן ויהפוך אותן לכ"כ אפקטיביות עליך בד"כ.
למשל, אם היא מציקה לפיצי החמוד להגיד, ברוח טובה ואפילו בבדיחות הדעת " טוב, את מבינה שזה לא נעים לו..." או משהו דומה. זו לא חוצפה זו בדיוק הצבת הגבולות הנחשקת שאת מדברת עליה, וזו זכותך, כי את האמא ואת עומדת מולה כמבוגר ולא כילד!
אופציה אחרת, היא לתת לילד שלך להתמודד עם זה לבד, הרי היא לא מזיקה לו. הוא יודע שהיא אוהבת אותו והוא עושה עבודה לא רעה בישירות הטוטאלית שבה ילדים אומרים דברים מבלי לחשוב עליהם 8 פעמים. הוא מסתדר לא רע, ולומד משהו בעצמו על אנשים אחרים והצבת הגבולות שלו...

זה לא פשוט. תמיד קל יותר לדבר על זה מאשר ליישם הלכה למעשה עם כל הגורמים הנוגעים בדבר, אבל זה העקרון.

אם תרצי אשמח לשוחח איתך ולתת הרבה טיפים שעבדו אצלי (לא יודעת לגבי אחרים) (-:
צ'או בנתיים

אני קוראת עכשיו דיונים שונים בנושא הצבת גבולות, ומבינה שזה אחד הדברים שאנחנו נכשלים בו תדיר, במיוחד אל מול ההורים שלו*.
לא הצבנו גבולות ברורים בנושאי המשפחה הקטנה שלנו, לא הצבנו גבולות ברורים בנושא הבית שלנו (גם גבולות פיזיים), לא בנושא החינוך והגידול של ילדינו,
ונראה כי אנחנו לא מצליחים להציב גבולות ברורים סביב ילדנו הקטן , עצמאותו וגופו. למשל, הסבתא של פיצי חשה צורך לגעת בו בכל פעם שהיא רואה אותו. הוא מסרב לחבק אותה או ללכת אליה לידיים (מאז שלמד להביע את רצונו זה ככה) והיא בתמורה מנסה ללטף אותו בראש, ברגליים או בכל מקום אחר. כמובן שאם הוא יכול, הוא בורח. הבעיה שלפעמים הוא לא יכול (בעגלה, בכיסא באוטו, בידיים שלנו). הוא אומר לה "די" ומבקש שלא תיגע בו ובעצם שתעזוב אותו עכשיו, והיא עושה פרצוף נעלב. יום אחד שאלה אותו "אתה לא רוצה שסבתא תבוא?" והוא ענה, כמובן אחרי שהרגיזה אותו עם הליטופים, "לא".
ונשאלת השאלה: מה אני אמורה לעשות עם זה? כן, אני מכבדת אותו ואת הפרטיות שלו, ואני יודעת שהיא מציקה לו לפעמים, במיוחד בתחילת כל מפגש ביניהם. אבל מצד שני, מתוך נימוס וכבוד כלפיה, אני לא אומרת מה שבא לי לפעמים לומר "תעזבי אותנו, באמת". אני לא יכולה להגיד את זה. זו פשוט חוצפה.
אני מאוד חוששת להתחצף אליהם (נו, ההורים שלי הצליחו ללמד אותי משהו), לא רוצה לפגוע בהם.. אבל זה לא נעים לו. האם הם באמת לא מבינים?
לא, לדעתי יותר מדובר בגישה של "אנחנו המבוגרים נקבע על הילדים, נשלוט בחייהם ונעשה איתם ובהם מה שנרצה". אני באמת מאמינה ששניהם רואים בכך אידיאולוגיה חינוכית ראויה, ועובדה - להם זה הצליח... (רק שעד היום ה"ילדים" עדיין ילדים שאפשר לשלוט בהם, כנראה).
אני לא יודעת איך, באיזו סיטואציה, ובאיזה זמן ומקום, נוכל לשבת ולהסביר להם מה לא בסדר. כל פעם זה נראה שאין את הזמן המתאים. יש אירוע כזה, דבר אחר.. אנחנו ממש מפחדים להעליב אותם. למה? מה כבר יקרה, ייעלבו נורא? לא ידברו איתנו? ינשלו אותנו מהירושה? כנראה שזה לא יגיע לכזו קיצוניות, אבל עדיין. נורא מתחשק להעמיד אותם על מקומם פעם אחת, להסביר להם כמה הם פוגעים בנו, כמה כל ההתנהגות הזו מתישה, מעייפת ובעיקר מעצבנת.
משום מה נראה שלעבור לגור במקום אחר יהיה יותר פשוט...
אם מישהו/מישהי עשו שיחה כזו עם הוריהם או הורי בני-זוגם, אני אשמח לשמוע על התכנונים מראש וכמובן מה כן ומה לא לעשות. לאט לאט אני מרגישה שיום הדין קרב, ואני רוצה שנתכונן לזה ככל שנוכל...
תודה מראש!

(*ההורים שלי, לא שהם אנשים הרבה יותר טובים או פתוחים, פשוט הם עצמם שמו עלינו גבולות של דברים שהם לא צריכים לדעת או להתערב בהם, אז הם מוכנים להקשיב כשאנחנו מספרים, אבל מביעים דעתם לעתים רחוקות מאוד. לפעמים זה קצת עצוב לי לדעת שככה היה אצלנו תמיד, וההורים שלי גם פחות מתעניינים בכל מיני דברים ותהליכים שקורים לנו כמשפחה, ולי בכלל)...

הגבירה בחום,
כתבת: הפתרון במצבים האלה הוא להוציא אותם מחוץ לתמונה, לתת להם להבין שהם לא בשליטה כאן, בחיים שלך, בתא המשפחתי שלך
אני לא מכירה את טבע הדברים אצלכם במשפחה, אבל אולי כדאי לך גם כמה שפחות להעיר להם, לא לנסות לחנך אותם ובמקביל להתעלם מכל אמירה דורסנית. כאילו היא אוויר
לא כל כך הבנתי איך לשלב בין השניים. כרגע אני עושה בעיקר את השני. מנסה להתעלם מאמירות שלהם, לפעמים אפילו לא דנה בזה אח"כ עם הבנזוג, כדי לתת לזה פחות משמעות מבחינתי. לא תמיד עובד... אני גם מנסה לא להעלות נושאים "רגישים" או להחליף נושא כשצריך. אני רק רוצה ללמוד איך להשיג את הדבר הראשון שאת מדברת עליו: להוציא אותם מחוץ לתמונה. כמובן שאני צריכה לעשות את זה בלי להעליב אותם יותר מדי, גם מתוך כבוד (וזה משחק הרבה במשפחה הזו) אבל בעיקר בשילי, כי אני לא רוצה להסתכסך איתם מאוד, ואפילו די אוהבת אותם באופן כללי.
ביום אחד החלטתי שאני חותכת ומתנתקת (מתחברת רק כשמתאים לי) ומאז ועד היום זה עובד אני מנסה לחשוב איך אני יכולה לעשות את זה.
הבעיה העיקרית, כמו שכתבתי קודם, שהקשר בינינו כמעט יומיומי, המרחק הפיזי קרוב מאוד, וישנה גם תלות הדדית.
מה שאני חושבת זה שאני לא צריכה לראות אותה פחות או לדבר איתה פחות, כמו שאני צריכה ללמוד לשלוט ולנתב את נושאי השיחה ואת צורת הדיבור.
אם להדגים בקצרה, נניח שאני מספרת על משהו שקרה לנו כמשפחה או לאחד מאיתנו, היא מייד מתחילה לייעץ, להעיר ולהסביר מה לא בסדר לדעתה. אבל בעצם לא שאלתי, רק מסרתי אינפורמציה... אני רוצה להיות מסוגלת לדבר איתה על דברים בלי שהיא תחשוב שזה אומר שאני צריכה עצה או התערבות כלשהי.
מה שקורה היום הוא שיש נושאים שאני ביודעין מרחיקה ולא מעלה אותם לדיון, וגם בנזוגי יודע עליהם. אנחנו פשוט נמנעים מלדבר על זה איתם, אם הם מעלים את זה מהנהנים קצת ומחליפים נושא או מתנהגים כאילו זה סוד מדינה כמוס, ולפעמים אני אוהבת סתם לשחק אותה טיפשה כאילו אני לא יודעת במה מדובר...
זה די עלוב בעיניי. אני כבר "ילדה גדולה" ולא צריכה לשחק את המשחקים האלה. מה גם שזה מוביל לצביעות, ואני לא אוהבת את התכונה הזו במיוחד.
זה מצחיק, כי המשפחה שלו כאילו משדרת חום ופתיחות, אבל אין בה כנות אמיתית כי יש יחסי כוח כל כך ברורים בין ההורים לילדים שזה עומד לחלוטין בסתירה עם הרושם הראשוני והחיצוני שמקבלים מהם. כמובן שגם זו סוגיה בחינוך הילדים, שהם לא מבינים איך אנחנו נותנים לפיצי שלנו "לנהל לנו את החיים"..
ואז אני עונה במשפט המהולל שהוא נכון אבל גם טיפשי בו זמנית: "אבל פיצי הוא החיים שלנו"...

אורורה,
זה כל כך נחמד לראות שאת מזדהה איתי. גיסתי מן הצד (רווקה, איך לא?) אוי, כמה שהן מעצבנות... גיסתי דווקא היתה פעם יותר קרובה אליי,
אבל מאז שהתחתנו, ובעיקר מאז שנולד הפצפון, זה כאילו מפרידים בינינו שמיים וארץ. זה לא רק איתה, כמובן, זה גם עם חלק מהחברות שלי,
אבל לפעמים, דווקא בסיטואציות המשפחתיות, היא נוטה (מאז שנולדה) לעמוד לצד אמא שלה (החמות) ולא להבין על מה אני מדברת...
ובדיוק כשזה קשור לילדים, נכדים והחינוך שלהם. כבר מצאתי את עצמי לא פעם מסננת "מתחת לשפם": "חכי שיבוא תורך, כשיהיה לך ילד, ואז תצטרכי להתמודד עם אמא שלך ועם חמותך..." אבל האמת שעד שזה יקרה זה כבר לא ינחם אותי באמת...
היא מתחתנת בקרוב, ורק מההכנות לחתונה אני מבינה שאני צודקת, כי רק עכשיו היא מתחילה להבין עד כמה ההורים שלה שתלטנים, אבל בתכל'ס זה יפריע לה באמת רק כשיבואו הילדים...
אני יוצאת פסיכית מכל שיחה עם חמתי. אז זהו, שאני לא יוצאת פסיכית, כמו שאני יוצאת מתוסכלת. אני פוגשת את חמותי כמעט כל יום (אח, כמה נורות אזהרה נדלקות עכשיו - אפשר להאיר את כל הנגב עם זה), ויוצא שאני מדברת איתה הרבה על מה שקורה לנו (פחות כל פעם, אבל זה עדיין הרבה יחסית) אז בעצם היא הבנאדם שאני מדברת איתו הכי הרבה על בסיס יומי, חוץ מהבנזוג שלי...
וגם אם אני אפגוש אותה/אותם רק שלוש פעמים בשבוע (זה המינימום, תוצר לוואי של מגורים במרחק חמש דקות וחוסר ניידות שלי) זה עדיין די אינטנסיבי. מיותר ליין שאני לא פוגשת את המשפחה שלי כל כך הרבה, ואגב - חיה בשלום עם זה...
אבל לא. לעבור דירה זו לא אופציה. לא בשנים הקרובות...

אוף, אין לי זמן באמת להגיב לכל מה שאתן כותבות פה, אבל אני קוראת ומודה לכן מאוד, ואשב בהזדמנות גם להגיב...
אני כן מרגישה צורך להגיב באופן מיידי על משהו שלחופש נולדתי כתבה:
תחשבי מה הרווח שלך מהדינמיקה הזו? למה את מסכימה להכנס לתפקיד הזה? את יכולה פשוט לבחור אחרת. כך עם כל הקשרים האלה ששואבים אותך
זה פשוט מהדהד לי בראש כבר כמה ימים, המחשבה הזו שאני בעצם בוחרת את מי שיהיה סביבי.
בהתחלה לא האמנתי בזה. אנחנו גרים בסמוך למשפחתו של בעלי, ומקדישים לא מעט זמן במשך השבוע לפגישות איתם (מדובר במשפחה מורחבת, הכוללת דודים וכאלה) ולמרות שאני אוהבת אותם מאוד, הם חמים ונפלאים, הם לחלוטין לא בגישה שלנו, בכל הקשור לגידול ילדים וחינוכם.
אני לא מכירה כמעט אף אחד אחר ביישוב שאנו גרים בו, ואני לחלוטין לא ניידת. אני אפילו תלויה בהוריו של בעלי בכל הנוגע לגן של פיצי, הסעות וכו'.
אני מאוד רוצה לשנות את המצב הזה, מכל מיני בחינות, אבל זה ייקח קצת זמן.
החברה שדיברתי עליה לפני שבוע היא כזו שהכרתי במקרה בגן השעשועים, ולמעשה אנו מכירות בזכות הילדים שלנו. החברה השניה (החמה) גרה במרחק חצי שעה ממני, וגם היא אינה ניידת... היא גם עומדת ללדת ותהיה מאוד לא נגישה אליי בקרוב, אני רק מקווה שאוכל איכשהו לעזור לה.
בקיצור, מה שאני רוצה להגיד זה שאני מנסה להכניס לעצמי את הרעיון הזה לראש, שאני צריכה להקיף את עצמי באנשים ה"טובים" לי. אני חושבת שפה, באתר, יש הרבה אנשים כאלה. לכן אני גולשת פה הרבה, נכנסת כמעט כל יום-יומיים, מתעדכנת, קוראת על אחרים ונהנית נמאוד. אבל האמת, זה לא מספיק לי.
אני צריכה יותר מזה, משהו פיזי, אנשים שנפגשים איתם באמת... אני פשוט חיה במין תחושה של "למה שמישהו ירצה להכניס אותי לחיים שלו עכשיו בכלל?" וזה קשור לעובדה שאני נורא תלותית. גם מבחינת הניידות אבל גם מבחינות אחרות: אני מחפשת משהו נורא דורשני, מישהי שתהיה חברה שלי כל הזמן - לא יודעת איך להסביר את זה.. מאז הלידה יש לי מין ניתוק כזה מכל מיני קשרים שהיו לי קודם. חברותי שאינן אמהות עדיין (ורובן כאלה) לא מבינות אותי, קשה לי להתחבר עם אנשים חדשים (מהסיבות שפירטתי) וגם מאלו שהן אימהות - יש המון קשיים של חוסר התאמה באימהות שלנו. מספיק שההנקה שלי (את פיצי, כמובן) הפריעה להן (למרות שלצערי אני כבר לא מניקה, אבל זה חדש) וככה לא נפגשנו כמעט.. בקיצור, אני מרגישה די תקועה.
אבל אני מבטיחה לשבת עכשיו ולחשוב על זה יותר. לנתח ולהבין מה אני יכולה לעשות כדי לשנות את זה.
אם יש לך רעיונות יישומיים - אשמח לקרוא!
אה, גם לא כל כך הבנתי את המשפט משהו כזה יכול לעזור לך לזכור את האחרוית על היחסים שלך עם הסביבה - את יכולה להסביר לי בבקשה למה התכוונת?
ולסיום,
באמת, תודה לכן! תודה לכל מי שקורא/ת, ותודה נוספת למי שמגיב/ה: זה כל כך הרבה יותר נחמד לחשוב שזה גם דיאלוג, ולא רק מונולוג..

ועוד דבר: אני רוצה להישאר בבית. רוצה לעבוד מהבית אם בכלל (אם בכלל לעבוד, הכוונה).
קצת קשה לי להגדיר מהי עבודה, במה אני רוצה לעבוד (אני יודעת מה אני אוהבת לעשות, פשוט מאוד מפחדת להפוך את זה לעסק, למשהו שצריך להיות רווחי/כלכלי, או משהו שצריך לעשות אותו כל יום...). זה הגיוני?
לא רוצה לקום כל בוקר ולצאת מהבית לעבוד במקום אחר. אני נהנית להיות בחוץ, לפגוש אנשים וכו, אבל לא רוצה "להצטרך" לעשות את זה... ולא כל יום.
לא עכשיו, כשאני אמא. מרגישה יותר צורך להיות בבית - אמנם גם בלי הפיצי שלי, אבל לפחות להיות זמינה בשבילו, פה... ואולי לקחת אותו באחת ולא בארבע...

במסגרת הדברים שאני רוצה לשנות בעצמי: את הרגלי האכילה שלי.
זה לא רק עניין של תזנה, שאין לי ספק שהיא לא משהו - גם מבחינה בריאותית וגם מבחינת המשקל - שמנתי המון ואני לא עושה כלום כדי לשנות את זה... הכוונה גם לשנות בכלל את זמני האכילה וצורת האכילה. למשל, אני לא תמיד יושבת ליד השולחן. לא סגורה על מה נכון בשבילי באמת. ומי המציא את ה-3 ארוחות ביום? אולי אני צריכה יותר? אולי פחות? אולי לא ארוחות, אלא נשנושים קלים? למה תמיד כשכולם יושבים לאכול גם אני אוכלת? אולי אני בכלל לא רעבה, או צריכה לאכול באותו רגע? אני צריכה לשבת על זה טוב, ללמוד את הנושא, ולהחליט מה לעשות עם עצמי. מזכירה את זה פה לעצמי...

היא גם תמיד גורמת לי "להתבכיין" על דברים שקורים בחיי שלי, למרות שלא הכל כזה רע באמת, אבל אני מרגישה שאני (בעיקר) מתלוננת אצלה על כל דבר. ואילו היא לא מסגירה דבר מחייה...
תחשבי מה הרווח שלך מהדינמיקה הזו?
למה את מסכימה להכנס לתפקיד הזה?
את יכולה פשוט לבחור אחרת.

כך עם כל הקשרים האלה ששואבים אותך. שימי סביבך איזשהי הגנה, דמייני שאת מוקפת אור זוהר ונעים שרק את יכולה לעבור דרכו ורק את מחליטה מי יכול לגעת בך מבעדו...
משהו כזה יכול לעזור לך לזכור את האחרוית על היחסים שלך עם הסביבה.
בהצלחה.

מישהו הפנה את תשומת ליבי לעובדה שהרבה פעמים מה שמפריע לי אצל אנשים אחרים הוא גם מה שמפריע לי בעצמי.
ומה שאני חושבת שאנשים לא אוהבים בי, הוא בדיוק מה שאני הייתי רוצה לשנות בעצמי.
אני מנסה להבין מזה איך זה משפיע על היחס שלי כלפי כל מיני אנשים, ומה אני יכולה לעשות בנושא הזה.
כן, אין ספק שיש לי לא מעט תכונות בשנים האחרונות שאני די לא אוהבת. אמנם החיים שלי די טובים, אבל אני לא בהכרח מרוצה מאיך שאני מנהלת אותם.
כאמור, באופן פאסיבי מדי, איטי מדי, לטעמי. כבר סימנתי לי לקרוא בהזדמנות את הדף של דחיינות כרונית... זה ממש השם האמצעי שלי...
אבל עדיין, מה זה אומר לגבי היחסים שלי עם הקרובים אליי? מה זה אומר לגבי אלה שאני אוהבת במיוחד לפגוש: שהם לא שמים לב לזה?
איך זה שדווקא הם לא מדגישים בפניי את כל הדרוש-שינוי הזה, ואילו אלה שמציקים לי - כן? מה מבדיל ביניהם?
ועכשיו שאני חושבת על זה: יש לי שתי חברות, מאוד שונות באופיין. שתיהן נוטות לדחוף אותי מדי פעם לשנות משהו, לעשות את מה שאני מדברת עליו כל כך הרבה. אבל עדיין: אחת מהן יותר חמה ומפרגנת, לעתים אף מעריצה. ואילו השניה קרה יותר, פרקטית ודידקטית, ומתנשאת.
האם אני צריכה להפסיק להיות בקשר עם השניה? להקיף את עצמי רק באנשים תומכים כמו הראשונה? לצערי, אין רבות כמוה, בטח לא כאלה שאוכל לפגוש מתי שארצה, וגם צריך לזכור שאני לא יכולה באמת "לנפנף מעליי" את כל מי שמזכיר את החברה השניה, דהיינו - לא תומך. מדובר בין היתר בקרובי משפחה, או כאלה שאני נפגשת איתם כמעט מדי יום.
לשנות אותם אני לא יכולה, לא מתיימרת ולא מעוניינת. זו לא בעיה שלי, זו בעיה שלהם אם הם בוחרים להיות כאלה. השאלה היא: איך אני יכולה לשנות את הגישה שלי כלפיהם, את התקשורת שלי איתם, כך שלא אצא מוחלשת מהפגישות הללו. ועליי להבהיר: כמעט אחרי כל פגישה עם החברה הזו, אני חושבת אח"כ במשך שעות איך בדיוק היא הצליחה להערים עליי, לגרום לי להרגיש נחותה ממנה, לא מוצלחת, לא עומדת בסטנדרטים שלה. היא גם תמיד גורמת לי "להתבכיין" על דברים שקורים בחיי שלי, למרות שלא הכל כזה רע באמת, אבל אני מרגישה שאני (בעיקר) מתלוננת אצלה על כל דבר. ואילו היא לא מסגירה דבר מחייה...
אני יודעת שאני יכולה, באיזושהי רמה, לנתק איתה את הקשר. אמנם זה לא יהיה לחלוטין, אבל ניתן להמעיט בפגישות, ובוודאי שבדיבורים. אני פשוט תוהה, אם לא כדאי, בשבילי עכשיו ובשביל קשרים כאלה בעתיד, לנסות להתמודד עם זה אחרת, to face it. אם למישהו יש רעיונות, אשמח לקרוא...

(פאסיבית הופכת אקטיבית יותר ויותר מיום ליום, בקרוב תראו אותה צועדת ברחבי הארץ עם דגל החירות והאושר...)

או רורה, פשוט עשיתי מן החלטה שכזאת להמעיט בדיבור איתה. לפעמים זה גורם לי להתנהג ממש בבוטות - אבל שומר על שפיותי.
פיתחתי אינטואיציה מיוחדת לפיה אני בד"כ יודעת מתי זו היא כשהטלפון מצלצל ואז אני פשוט לא עונה (ב- 99% מהמקרים מסתבר לי שצדקתי) וכשאני כן עונה ולא מתאים לי לדבר, אני מייד מעבירה את הטלפון לבנזוגי אם הוא נמצא ואם לא (והיא באמת יכולה כמעט בכל שיחה לחרפן) אני ממש עונה ב-כן ו- לא, לא יודעת וכ'. מנומס אבל קורקטי.לא שואלת שאלות, לא מפתחת שיחות לשום כיוון (בוטה אמרתי כבר?) זה ברור לי שזה לא הפתרון האידיאלי לטווח ארוך, להתעלם ממנה ככה כל הזמן, סה"כ היא אדם אומלל ומבולבל, אבל זו הדרך היחידה שבה אני מצליחה לנתק את הטרוף, וההיסטריה שלה ממני. בכך שאני פשוט מנתקת עצמי ממנה. היום אני מצליחה לעשות את דרכי אל האמצע ולהעניק לה תשומת לב מבלי להכניס אותה ממש אל הנשמה שלי. וגם זה במינונים מדודים שאני קובעת לי ובאופן שכל הזמן שומר על הפרדה בינינו. (אני לא מייעצת לה בכל מיני נושאים למרות שהיא מבקשת כי ברגע שאני עושה את זה היא נכנסת לטרוף ופאניקה, שואלת לדעתי וכשמקבלת אותה מייד דואגת להסביר למה זה לא אפשרי.... נשמע מוכר (-:...) בקיצור אני דואגת כל הזמן להפריד. ולעת עתה, זה עובד בשבילי מצויין

הגבירה בחום, תגידי, וזה באמת הצליח לא לערער אותך? אני יוצאת פסיכית מכל שיחה עם חמתי.

היי פאסיבית (מוזר לקרוא לך ככה, את בכלל לא כזאת)
טוב לשמוע ממך. אני כ"כ שמחה לשמוע שאת פחות נחמדה (-:
עודף נחמדות זאת בעיה. אני חווה עכשיו סוג כזה של לקיחת עודף אחריות מעודף נחמדות לאנשים שאני באמת באמת אוהבת, ורק לאחר מעשה מגלה, שלפעמים גם ליקיריי אני צריכה לומר לא.
אני חושבת שזה נפלא האופן שבו את עונה להורים של בנזוגך. ובאמת חושבת שהפתרון במצבים האלה הוא להוציא אותם מחוץ לתמונה, לתת להם להבין שהם לא בשליטה כאן, בחיים שלך, בתא המשפחתי שלך. לומר את שלך ולהשאיר אותם בחוץ. ברגע שאנשים חטטניים שרגילים כל הזמן לדחוף את אפם ולנסות לחנך אחרים מרגישים את זה, את התחושה שיש מן גבול בלתי נראה שבו אין להם דריסת רגל. הדברים שלהם לא מחוללים שומדבר, שום רגש, שום פעולה - הם בד"כ (hopefully ) מוותרים ומוצאים אובייקט אחר לשלוט בו.
אני לא מכירה את טבע הדברים אצלכם במשפחה, אבל אולי כדאי לך גם כמה שפחות להעיר להם, לא לנסות לחנך אותם ובמקביל להתעלם מכל אמירה דורסנית. כאילו היא אוויר.
אני עשיתי את זה לפני שנים כבר עם אמא של בנזוגי (שהיא ממש מקרה קשה, על גבול מחלת הנפש). אחרי שנים שנתתי לכל מפגש או שיחה איתה לערער אותי לגמרי, ביום אחד החלטתי שאני חותכת ומתנתקת (מתחברת רק כשמתאים לי) ומאז ועד היום זה עובד (לא אידיאלי אבל לטובתי)
תמשיכי לכתוב וקבלי המון חיזוקים וכל הכבודים (-: (-:
צ'או בינתיים

יווו, שלום פסיבית.
תשמעי, אני לגמריי במקום שלך. כל הזמן, אבל כל הזמן, חמותי שוללת אותי ואת תחושותיי, מחשבותיי, קשיי וכ"ו. לא רק היא, גם אמא שלי. רע, נכון?
אתמול בתמימותי הערתי כי לאחר החיסון, הילד פחות פעלתן וקצת ישנוני כזה, עושה לי לא טוב. למותר לציין שהערתי כוונה כלפי בעלי. גיסתי מן הצד (רווקה, איך לא?) שואלת בקול שמדברים בו לטיפשים במיוחד: "את מעדיפה שהוא יבכה?" וחמותי מחייכת ואומרת:" אוי, איזה שטויות, באמת... את כזו קשה".
הבנת למה אני מבינה אותך לגמריי?
תמשיכי לכתוב, קוראת.

בזמן האחרון, לא יודעת למה, אני פחות פאסיבית ופחות שקטה.
זה מתבטא בעיקר בתקשורת מול ההורים שלו. אני מעירה להם הרבה יותר,
עונה ומגיבה, ובהחלט "הרבה פחות נחמדה". אני יודעת שבעיניהם זה נתפס כחוצפה
אבל החלטתי שנשבר לי. במיוצד כשגיליתי כמה הם פוגעים גם בבן הזג שלי, הילד שלהם.
אתמול הם העירו לבן שלי הרך, משהו מיותר ולא מבין כמו "אל תתבכיין, מה כבר קרה?" ועניתי להם
ממש באופן אוטומטי: "אל תגידו ככה, אני לא מוכנה שידברו אליו ככה". הייתי קצת המומה מעצמי.
לקחתי את הילד והלכנו למקום אחר. לא ראיתי אותם למשך כמה דקות, אני מניחה שהם היו קצת בהלם בעצמם.
אחר כך כשניסיתי לדבר על זה עם בן-הזוג, חששתי מתגובתו. "להיפך", הוא אמר לי, "הייתי כל כך גאה בך. שמעתי את זה מהצד
וחשבתי שאת צודת לחלוטין". וואו, כמה מרגיע...
אני חושבת שזו טעות מצידנו שעברנו לגור לידם (ועוד בתקווה שיעזרו לנו עם הקטן - נו, באמת). אבל אני לא רוצה לעבור דירה,
אני כל כך אוהבת את הבית שלי, הקטן והצבעוני...

הבנתי מה מפריע לי בשם של הדף הזה - אני לא באמת פאסיבית.
בנאדם פאסיבי הוא מישהו שלא עושה כלום. הוא יושב וסופג, ואולי אפילו לא יודע שזה לא בסדר, כי אחרת הוא היה נעלב - ולהיעלב זה כבר לא פאסיבי...
זה קצת "ראש קטן" כזה. אני לא אוהבת את ההגדרה הזו.
גם "שקטה" הוא מונח קצת טעון בעיניי. מה זאת אומרת שקטה? כתיבת בלוג באינטרנט זה לא רעש?
אני לא חושבת שאני פאסיבית; כי מעל לכל, יש לי צורך ורצון לשנות ולהשתנות.
גם לספוג זה אקטיבי. גם לחשוב על זה - זה אקטיבי. אני פשוט לא עושה מספיק. זאת הבעיה...
אני לא עושה את כל מה שאני רוצה או צריכה, אני לא אומרת את כל מה שאני רוצה או צריכה,
אבל זה לא אומר שאני לא עושה או אומרת בכלל..
פתאום זה קצת נשמע לי כמו מין התנצלות כזו, הצטדקות. כאילו אני מנסה להצדיק משהו בפני מישהו...
זה לא מוצא חן בעיניי. אני חייבת להבהיר (לעצמי, בעיקר) שלא לזה הכוונה.
אני לא צריכה להצדיק את עצמי בפני אף-אחד. בזמן האחרון אפילו התחלתי לזלזל באלה שמרימים גבה על כל מיני דברים שאני עושה (או לא) בחיי,
כאילו הם ה"מסכנים" שאפשרויותיהם ועולמם מוגבלים ומצומצים ולא אני ה"דפוקה".
טוב, אני נכנסת קצת למצברוח כעסני. מפסיקה עכשיו. באופן אקטיבי...

במסגרת הצורך לרכוש קצת יותר אקטיביות בחיים, בכל מה שאני חלשה/שקטה בו במיוחד, אני רוצה להעלות כאן נושא נוסף: איך להתנצל.
אני לא יודעת להתנצל. לא יודעת לבקש סליחה. גם כשאני יודעת שטעיתי (ואני לא מודה בזה הרבה,
אין לי ספק שאנשים חושבים שאני צריכה להתנצל עוד הרבה יותר ממה שאני חושבת)...
למשל, אפילו הדוגמא הכי פשוטה: נניח אם אני מאחרת לאנשהו, או שאנחנו (המשפחה) מאחרים בגללי.
אז אמנם לא נוח לי ולא נעים לי שאיחרנו, ואני לא ממציאה סתם תירוצים (כמו להגיד ש"הקטנצ'יק לא היה מוכן בזמן"...),
אבל אני גם לא מבקשת סליחה כמו שצריך, מעומק הלב, ומחכה שיסלחו לי.
אפילו יותר מזה, כשאני מרגישה שהצד השני מאוכזב שלא התנצלתי, אני אפילו... כועסת עליו. כאילו הוא עשה משהו רע, ולא אני האשמה פה באמת...
זה מעורר בי אשמה, אבל מהאשמה הזו צומח כעס, ולא סליחה. מוזר? לא יודעת. בטח זה קורה לעוד מישהו...
אני חייבת מתישהו (ורצוי בקרוב) לעבוד על זה, לשפר וכמובן בסוף לתקן. זו התנהגות מאוד לא נעימה כלפי האחר,
וזה מפריע לי באופן כללי שאני כזו. אני דווקא חושבת שבהבעת רגשות אחרים אני די טובה. במיוחד בדברים חיוביים.
אני משתדלת מאוד לחלק מחמאות כי אני יודעת כמה אנשים נהנים ומרוצים מזה, ואני אוהבת להגיד לאנשים כמה הם מיוחדים ואהובים לי,
וגם כשזה מגיע לביקורת שלילית - אם משהו הוא מאד קיצוני בעיניי אני אעדיף להגיד אותו (רק למי שקרוב באמת, לא לכל אחד, מן הסתם).
אבל אני לא יודעת להנצל, לבקש סליחה. זה קצת קשור בילדות שלי, שהייתי ילדה "רעה",
וכנראה שנמאס לי להתנצל "סתם" על כל דבר, או משהו כזה... אבל זה לא תירוץ עכשיו.
אז אני מנצלת את ההזדמנות פה גם לשלוח מין סליחה כללית כזו, לכל מי שזה נוגע בו. סליחה!

• תודה לכל מי שמגיב פה, מבטיחה למצוא בקרוב את הזמן ולענות...

פאסיבית שלום
קראתי ואין לי המון דברים חכמים להגיד ובכל זאת.
קודם כל רוצה לחזק אותך ולאמר לך חזקי ואמצי. נראה שסך הכל את קוראת את הסביבה שלך ושבסופו של דבר את יודעת מה לעשות ואיך לעשות.
בהקשר הזה רק רוצה להזכיר לך שלא תתפתי לכל ההערות הסביבתיות של כל אלה שעסוקים בלהקטין אותך או לגנוב אנרגיות בדרכים של אנשים לא מודעים או חמור מזה מודעים.., תעשי מה שאת מאמינה בו, אל תהיי חלק משום עדר, תקשיבי לעצמך לא כדאי לשנות שום דבר רק בשביל לרצות אחרים. זה נהדר שאת בבית, זה נהדר שאת חושבת, זה נהדר שאת תמימה.
ההערות מהסביבה כלפי אלה שלא עושים כמו כולם הן בלתי נסבלות, לא פוסקות אף פעם . הרבה פעמים ההערות של אנשים באות מהצורך שלהם להצדיק את דרך חייהם. עיזבי.
ההצעות של הגבירה בחום נבונות.
אני מוסיפה: הרבה פעמים כשאני לא רוצה להגיב או לא יכולה להגיב ואני נמצאת בסיטואציה שלא נעימה לי אני הופכת את עצמי לאנתרופולוגית -מתבוננת מן הצד על כל הסיטואציה ומנתחת בראש את הנפשות הפועלות. ככה אני לא מזדהה רגשית עם הסיטואציה ואני מצליחה להיות מחוץ לה.
ומה הסיפור עם הצבעים??אני לא יודעת לפרש.

אני קוראת עכשיו את מה שקראתי, וחייבת לציין עוד הערה:
זה לא רק "בני משפחה" שמחלישים אותי, וכמובן שלא כל בני המשפחה עושים את זה,
אבל אני רוצה להוסיף תת-קטגוריה והיא "החברה ההיא". חברה אחת, ששונה מאוד מהחברות האחרות שאספתי לי.
היא דומיננטית, עצמאית, פעלתנית, יזמית... בעיני אחרים גם אני כזו. אולי אפילו בעיניה.
מי שמכיר אותנו חושב שאנחנו נורא מתאימות, צמד מושלם, אפילו פיתחנו כמה רעיונות עסקיים ביחד.
אבל אני חושבת שמלבד זה שהיא אדם מרתק וחברותי מאוד, הסיבה העיקרית שהיא חברה כל כך קרובה שלי,
היא בדיוק בשביל להחליש אותי, להקניט אותי, לגרום לי לחוש נחותה.
היא לא עושה את זה בכוונה, זה אני מפרשת אותה ככה. אני מרגישה נחותה יותר לידה, איטית, כמעט גמלונית,
וכמה שזה רע לי, זה עושה לי טוב. כי היא מין אמת מידה כזו בלתי-סבירה שאני יודעת שלא אוכל להיות לעולם כמוה,
אני גם לא רוצה, אבל אני מקנאת בה, ומקווה שזה ידרבן אותי להתמודד עם זה בצורה אקטיבית.
חולני? מזוכיסטי? גם לא כל כך עובד בינתיים, אבל אני נותנת לזה עוד צ'אנס... מה דעתכם?

• פקאן, לוונדר והגבירה (שמתם לב שרק אנשים עם צבעים כותבים לי? חום, סגול, ירוק... מה זה אומר?)

תודה לכן על העידוד, ובעיקר תודה לכן על הפירוט; הגבירה - העתקתי לי את דברייך ואני מתכוונת לקרוא לי אותם שוב ושוב בהזדמנויות שונות.
מייד לאחר שאסיים לכתוב כאן אחפש לי את הדף המדובר שלוונדר הפנתה אותי אליו,
ומקווה לכתוב לכן בקרוב מה השתנה עם כל הדברים הללו...
לילה טוב, עולם!
אני צריכה למצוא לי איזה צבע...

שלום לכולם והמון תודה שבאתם!
יש לי רק כמה דקות עכשיו, ואני קוראת הכל בשקיקה...
קודם כל תודה רבה על התגובות שלכן, זה ממש מדהים שמישהו קורא אותי ומגיב ככה,
זה עושה לי המון, שתדעו! (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-:

השבוע השתנו לי כמה דברים בחיים: חלקם השתנו, כמובן, באופן פאסיבי, וחלקם אני עשיתי בעצמי את השינוי.
זו רק תחילת הדרך, והדרך עוד ארוכה, אבל שאבתי המון סיפוק מזה. התחלתי גם לקרוא חומרים חדשים,
ופתאום קיבלתי נקודות מבט חדשות על כל מיני דברים, בעיקר על היחסים שלי עם אנשים ספציפיים.
זאת אומרת שעכשיו, בניגוד לקודם, אני יודעת להגיד בדיוק מה מפריע לי בהם, ולא רק מה מפריע לי בי.
לא שאני בסדר, אבל את המגרעות שלי הבנתי, פחות או יותר, רק שהייתי צריכה להבין למה יש לי בעיה עם האנשים הספציפיים האלה,
שאיך לומר - מה שיש להם במשותף הוא היכולת להנמיך ולהחליש אותי.
והבנתי איך הם עושים את זה (התשובה לשאלה "למה הם עושים את זה" לא רלוונטית) ואני מקווה להשתמש בידע הזה
בפגישותיי הבאות איתם, כך אוכל להגיב בהתאם...
למשל, אני אתן דוגמא: גיליתי שחמותי, יש לה יכולת מדהימה לשלול את התחושות שלי. ממש כמו שאומרים לנו לא לעשות עם ילדינו,
ככה היא עושה לי (ולא רק לי, אבל זה לא משנה). אם אני מתלוננת על איזושהי בעיה, היא לא מאשרת את דבריי ותחושותיי אלא להיפך,
גורמת לי לחשוב שאני מגזימה, שזה לא כל כך עקרוני או חשוב, ובקיצור: שאני "עושה זבוב מפיל". תאמינו לי, אני לא.
אם יש משהו שיש לי בשפע זה מין שילוב של אינטואיציה ומזל. אני יודעת לזהות בחיי את הנקודות הטובות, לנצל את הטוב שנופל בחלקי,
להעריך אותו ולאמץ אותו. גם לשלילה: כשיש לי תחושה רעה לגבי משהו, זה תמיד, אבל תמיד מוצדק!
אז תשאלו: איך ייתכן שעם כל ה"כשרון" הזה את מוקפת בכמה אנשים שלא מפרגנים או תומכים בדרך שאת צריכה?
נו, באמת, זו בדרך כלל משפחה, ואותה לא בוחרים. גם לא את שלו.
אני גם חייבת לציין שיחד עם זאת, אני תמימה לחלוטין. אני מעדיפה לראות את הטוב, לסבול עוד קצת בשביל שיהיה שיפור,
ולהבליג, להבליג, להבליג.. ופה, אני נכנסת לתפקיד הילדה הטובה, או כמו שנכון לקרוא לזה "הפאסיבית השקטה"...

איזה יופי לוונדר, אני משתמשת בזה כל הזמן, ולא ידעתי שקוראים לזה ככה... (-:

מה ש הגבירה בחום מתארת זה סוג של Nvc תקשורת מקרבת
זה באמת מקסים ליצור שינוי חיובי שכזה
לחולל קסמים
בהצלחה

הי פאסיבית
קראתי את הבלוג שלך ומאוד הזדהתי.
למרות שאני לא ממש כמוך וקשה לי מאוד לשבת בשקט ולא לענות - למעשה פאסיביות היא תכונה שמאוד קשה לי איתה.
ובכל זאת דווקא מהמקום הזה שקשה לו להבליג על הדברים ולהכיל אמירות דוקרות- אני מוצאת עצמי משחיזה לשון (ויש לי משחזת, בלי עין הרע...) בסיטואציות בהן מישהו מאיים עליי/ על העצמאות שלי/ שיקול הדעת שלי - ומכניסה את עצמי למקום שאת כ"כ חוששת ממנו - "עימות חזיתי"
אבל החדשות הטובות (שבהן רציתי לשתף אותך) הן שבשנה האחרונה אני עושה עבודה עצמית מאוד חזקה, ומצאתי דרך נהדרת להגיב שמוציאה את רוב הצדדים מרוצים. אולי תוכלי להשתמש בה, מי יודע...
נכון- זה מאלץ אותי לוותר על הציניות שטיפחתי כ"כ הרבה שנים ובכל זאת.... מוציא אותי נשכרת.
קודם כל, ברגע שאני מזהה אנשים אגרסיביים לידי, אני מחליטה על המקום לנקוט ברוך וחמלה ומדהים איזה פלאים זה לפעמים מחולל על המקום. לפעמים אנשים אגרסיביים שרגילים לנהוג כך כל חייהם, רגילים גם לקבל תגובות אגרסיביות תמיד. כשבעצם הם משוועים לקצת חום. ברגע שנותנים אותו זה פשוט מוציא אותם מהלופ. אני לא אומרת שזה תמיד יפתור את הבעיות - אבל לעיתים זה מתאים. מעבר לזה מצאתי שכשאני צריכה לעמוד על שלי מול כאלה אנשים (ויחד עם זאת לא ליצור עימות שבו אני מפסידה מראש במערכה), עוזר לי לומר: "תודה זה מעניין מה שאתם אומרים, אני אקח את זה בחשבון ואחליט" ואם כבר החלטתי: "אני חשבתי על זה והחלטתי x - תודה בכל מקרה על העזרה..." משפטים מסוג זה כך מצאתי, מנטרלים את העימות מתוך האגו אך מבהירים היטב שהמושכות כמו גם האחריות נמצאות אצלי. וברגע הזה כמעט תמיד אותם אנשים פשוט תופסים מרחק...

בכל מקרה, נורא רציתי לשתף אותך בזה ובלי להרגיש כתבתי פה כמעט בלוג משל עצמי... אז אני מתנצלת אם השתלטתי יותר מידי ובחוסר פאסיביות משווע, פשוט באמת יצרת אצלי הזדהות. אם דבריי עזרו במשהו אז מצויין, ואם לא, סליחה על בלבול המוח (-:
בכל מקרה, נראה לי שיש לנו מן המשותף ואשמח לדבר בהמשך
יום מצויין שיהיה...

Huray!!! hope this active time will go on.
enjoy reading you.

היום הייתי קצת יותר אקטיבית,
עשיתי דברים בשביל עצמי, אבל עם אחרים...
זה היה כיף, אני מרגישה שהזמן נוצל כראוי.
אני אוהבת לפגוש אנשים אחרים, זה עושה לי טוב, משחרר, מרגש...
ואולי, אולי זו תחילתה של ידידות מופלאה, ובעיקר- תקופה חדשה ומחודשת בשבילי...

פלוני אלמונית - תודה על התגובה.
_אם את מחבבת אותם, תוכלי לראות בהם את עצמך, זו שאומרת לעצמה את מה שקשה לה להגיד לעצמה...
או שתגידי להם, "סליחה, אני אוהבת אותכם, וזה מכאיב לי שאתם מעירים לי, אני יודעת ומודעת מספיק לעצמי...."_ - אכן פתרון נכון. חשבתי על זה הרבה,
ובזמן האחרון אני משתדלת לומר את זה לעצמי בכל פעם שאנחנו נפגשים איתם. יותר חשוב לי להבין שמדובר בבעיה שלי, מאשר לפתוח איתם בדין ודברים.
התיקון העצמי נראה לי כרגע מהותי יותר, אני מאמינה שאחרי שאהיה שלמה עם עצמי יהיה לי יותר קל גם להתמודד עם אחרים. תודה!
בסדר, זו אני. אני לא מושלמת, ובסוף אצליח למצוא פתרון לנושא הזה... - אם הייתי יכולה לשים כותרת גדולה ומודגשת בראש הדף הזה, זו היתה הכותרת!
אולי אני אכין לעצמי חולצה כזו... (אני מאוד יצירתית). עוד מישהו/י רוצה?

מר/גב' בונד היקר/ה,
את השאלות שאלת...עכשיו תעני לשאלותיך...תני להן תשובות.!!!
ובכן, התשובות ניתנות כל הזמן, רק שהן גם משתנות. אבל זה בסדר, אני לא לחוצה.
אני יודעת שיבוא היום ואני אבין בדיוק איך זה צריך להיראות, ואני חושבת שעמוק בפנים אני יודעת שיש סיבה שהיום הזה עוד לא הגיע -
אני עוד לא מוכנה! כל דבר טוב שקרה בחיי, היה בתזמון מושלם. ידעתי שאני אתחתן ואהיה מאושרת עם הבונבון הגדול שלי,
ולא הייתי צריכה לחשוב או לתכנן את זה באמת. גם יום החתונה היה מושלם כי פשוט ככה. כשאני רוצה משהו, וזה נכון, זה מסתדר בעצמו.
גם הבונבון הקטן שלי בא בדיוק בזמן. ידעתי שהוא ייוולד מתי שיוולד, ידעתי כמעט את התאריך המדוייק, וכשניסיתי להיכנס להריון לפני כן,
כך שהוא היה נולד חודש-חודשיים לפני - זה לא יצא! כי זה לא היה הזמן הנכון...
אז אני עוד לא יודעת מתי יוקם סופית העסק שלי, אבל אני בהחלט מתבשלת בינתיים ברעיון ולומדת המון מסביב.
יש לי תחושה שזה כן יקרה בשנה הקרובה, אבל אני גם יודעת שיש כל מיני דברים שצריכים להתבשל ולהיות מוכנים לפני זה...
ואני אגלה לך סוד קטן: לאחרונה קיבלתי גם כל מיני סימנים מתי יהיה לי עוד בונבון, ואפילו אני חושבת שזו תהיה בונבונית!
ובשבועיים האחרונים הבנתי בדיוק מתי זה יקרה, מתי ניפגש... אבל יש עוד זמן, אפילו הרבה... ועסק קטן שייוולד קודם...
תודה רבה לך על ההתייחסות, נחמד לי לדעת שמישהו קורא אותי ומתעניין...

ואני דווקא אוהבת שקט.
שקט הוא לא אין-רעש, הוא פשוט רעש אחר, נעים יותר.
לשבת ולשמוע צרצרים רחוקים-רחוקים... נשימות קטנות ולחות.
בשקט אני שומעת אותי חזק. אני שומעת אותי באמת, ולא את מה שאני חושבת שאני צריכה להגיד/להיות.
היה לי קצת שקט, ישבתי וחשבתי... והבנתי: שעם כל הכבוד ( ויש כבוד) אין לי לאן למהר.
אז כבר שנתיים שאני "לא עושה כלום", אז מה? אין דוחות על איטיות מופרזת, לא?
וחוץ מזה, אני חיה. אני נושמת, אני לרוב בריאה, אני חושבת (=מפעילה את שרירי המוח)... למה תמיד צריך יותר?
למה שאני אעשה את זה ב"פנסיה"? אני רוצה לעשות את זה עכשיו.
אולי בגיל 60 אני ארצה לעבוד. עכשיו לא. לא! לא רוצה לעבוד. לא רוצה לצאת מהבית למקום אחר,
לקבל כסף (?) ממישהו אחר, לענות למישהו אחר, לבדוק את השעה כל הזמן... לא רוצה.
אולי זה ילדותי. לא אולי, בטוח. אז מה? זה לא באמת אמור להפריע לאף אחד.
זה לא מפריע לי (למרות שלפעמים זה מפריע לי כי מפריע לאחרים).
אני מעדיפה להיות תמימה וילדותית עכשיו, מאשר מדוכאת אחר כך על שלא הספקתי, לא עשיתי ולא נהניתי.
לא מכירה מישהו שבאמת מתחרט על זה שהוא לא עבד. אני אתחרט אם אני לא אצור, אבל זה לא קשור לתלוש משכורת.
אני צריכה לנוח עכשיו, ולשתות. הרבה לשתות.

שלום!איזה יופי כתבת..."מזל שיש לי שני בונבונים שישנים איתי" יש לך באמת מזל. השאלות שאת שואלת...איך למכור? למי למכור? איפה למכור? ולמה בעצם?
נשמעות לי חכמות מאוד.קצת קשה להתחיל משהו בלי לשאול את השאלות האלה. אז, את השאלות שאלת...עכשיו תעני לשאלותיך...תני להן תשובות.!!!

העסק הפרטי שלי - זה כבר שייך לסעיף 2, במסגרת המשימות הנדחות...
אין לי עסק פרטי. עדיין. אני מקווה, מתכננת, חולמת לפתוח דבר כזה - בעתיד. מתי יהיה העתיד הזה?
יש לי כבר את רוב הדברים, פיזית, פה לידי. רק בעיה אחת קטנ-טנה... מה בדיוק אני רוצה לעשות? מה להכין? מה למכור?
איך למכור? למי למכור? איפה למכור? ולמה בעצם?
אז הבנתי שאני רוצה לעבוד מהבית, להיות עצמאית, לא ללכת למקום עבודה או "לבנות קריירה".
רוצה להתעסק בדברים שאני אוהבת, וגם לעשות קצת כסף במקביל. אבל, בעיקר לשמח אנשים עם מה שאני יכולה לעשות.
ואני יודעת שאני יכולה, עד עכשיו עשיתי את זה ב"התנדבות", ללא תמורה, במתנה.
אבל להגיע למצב שזה ממש מתחיל להתקיים ולהתממש? זה כבר לא נראה לי. יש יותר סיכוי שאני אסיים את התזה קודם... (-:
אז בינתיים אני עוד קוראת, ולומדת, וחושבת, וחולמת... ומפנטזת על היום שבו אקום ואגיד: "תראו! זה מה שאני עושה! זאת העבודה שלי! זאת אני!"...

אני לא יודעת מה לעשות. אני מאוד מכבדת אותם, בגלל זה קשה לי לענות בחזרה...
כל קושי שאנשים מציבים לפנינו מגרד חלקים בנו שאנו לא שלמים איתם בעצמנו.
אם את מחבבת אותם, תוכלי לראות בהם את עצמך, זו שאומרת לעצמה את מה שקשה לה להגיד לעצמה
נכון, זה לא נעים. נכון, כך לא מתנהגים, נכון, הם חשובים לך.
או שתגידי להם, "סליחה, אני אוהבת אותכם, וזה מכאיב לי שאתם מעירים לי, אני יודעת ומודעת מספיק לעצמי...."
או שתגידי לעצמך, "הם בסה"כ המראות שלי. מאירים בי את הכאב הקיים על הנושא הלא פתור בעצמי. בסדר, זו אני. אני לא מושלמת, ובסוף אצליח למצוא פתרון לנושא הזה..."

מה דעתך?

אחחח... ערב יום שישי.
מסקנה מתבקשת לסיכום הערב: יומיים רצוף איתם (ראה/י שתי הודעות למעלה) ואני כבר מתחרפנת...
חשבתי שאחרי גיל 30 כבר לא יסתכלו לי יותר בצלחת האוכל, יעירו לי על הלבוש שלי וישאלו מה אני מתכוונת לעשות בנידון
(=הנידון הוא משקל עודף של כמה קילוגרמים חמודים ומתוקים שמלווים אותי כבר 3 שנים)...
אני לא יודעת מה לעשות. אני מאוד מכבדת אותם, בגלל זה קשה לי לענות בחזרה...
כשאני יושבת שם, מולם, אני יכולה לחשוב על הרבה מילים, משפטים מתוחכמים, ובקיצור - לא מעט דרכים להוריד אותם ממני.
אבל ישנו פחד סמוי שזה יוריד אותם ממני ומאיתנו - לעד.
וזו בעצם הסיבה שאני כזו פאסיבית... אני לא רוצה להרוס קשרים, אפילו אם הם פחות טובים לי, ואפילו מזיקים.
ישנם קשרים שאני באמת לא יכולה להרשות לעצמי להרוס, כי מדובר במשפחה, אבל גם חברויות (אם אפשר לקרוא לזה ככה)
מחזיקות אצלי לפעמים בעיקר מתוך איזשהו כוח הרגל, רצון להיות בסדר, שלא יגידו: "אין לה חברים - מה זה אומר?"
אוהבת חברים, מנסה לאסוף חדשים... קשה כבר בגיל הזה. אני הופכת פחות ופחות חברותית,
אני בעיקר חשדנית ואולי גם לא מספיק נחמדה, ובדרך כלל יש לי תחושה שאחרים חושבים שאני לא שייכת,
לא צריכה להיות פה...
ופעם צביעות היתה התכונה השנואה עליי מכולן. והיום... היום גם אני כזו. אולי פאסיבית, אבל צבועה בענק!!!
)-: איזו מחשבה עצובה ללכת לישון איתה... )-:
מזל שיש לי שני בונבונים שישנים איתי גם.

איזה בלוג מרענן! לכתוב זה טוב.

נתחיל מההורים שלו. יחסים די מורכבים.
אני אוהבת אותם, באמת, אבל הם לפעמים פשוט בלתי-נסבלים.
רק שבמקום להתרחק, אני סובלת... בשקט, וכן, בפאסיביות.
יש לי מתוקי קטן. מאז בואו החיים (איתם) נהיו הרבה יותר מורכבים, וגם הרבה פחות טובים... מפתיע, הא?
זה לא שהם לא נותנים לנו קרדיט, מדי פעם. זה לא שהם חושבים שאנחנו הורים רעים, חס וחלילה.
אבל הם צריכים להתערב. בהכל. זו צורת החינוך שלהם. הם רוצים לדעת הכל, וגרוע מזה, להתערב בהכל.
אנחנו לא רק מספרים להם, מבחינתם, אלא מתייעצים איתם. ולך תסביר להם שכבר החלטנו...
אם להיות איתו בבית עוד קצת או לא, אם להמשיך להניק או לא, אם לשלוח אותו לגן כזה או אחר, ובכלל,
ומי שואל אתכם!!!!????!!!
אחחח... איזה כיף להוציא את זה קצת החוצה...
אני צריכה להתאוורר קצת, הולכת לשוטט בדפים אחרים...
אבל בשקט בשקט, ובלי להתערב... (-:

אז בקצרה, כהקדמה, וגם כדי להזכיר לעצמי (איך אפשר לשכוח?)
מהם הנושאים הבוערים על הפרק:

1. ההורים שלו. להם אני מקדישה את הבלוג...
2. המשימות שלי. שנדחות עוד ועוד, עכשיו גם בגלל הבלוג הזה...
3. אנשים קרובים, עם הערות מרחיקות...

אז זהו, שבדרך כלל אני לא שקטה. ולא תמיד פאסיבית.
אבל בשנים האחרונות אני מוצאת עצמי מתנהגת ככה הרבה, הרבה יותר ממה שהייתי רוצה.
בשביל זה פתחתי לי דף בלוג. שאוכל לכתוב הגיגים, מחשבות, לשתף, לתעד,
ואולי, בתקווה, לראות גם התקדמות. לא שאני בהכרח רוצה להיות אגרסיבית רועשת,
אבל אני מאוד מאוד רוצה לעמוד על שלי, להגשים את עצמי..
רוצים להשתתף במסע? אתם מוזמנים בשמחה...