על ידי פאסיבית_שקטה* » 29 אוקטובר 2007, 13:39
אני קוראת עכשיו דיונים שונים בנושא הצבת גבולות, ומבינה שזה אחד הדברים שאנחנו נכשלים בו תדיר, במיוחד אל מול ההורים שלו*.
לא הצבנו גבולות ברורים בנושאי המשפחה הקטנה שלנו, לא הצבנו גבולות ברורים בנושא הבית שלנו (גם גבולות פיזיים), לא בנושא החינוך והגידול של ילדינו,
ונראה כי אנחנו לא מצליחים להציב גבולות ברורים סביב ילדנו הקטן , עצמאותו וגופו. למשל, הסבתא של פיצי חשה צורך לגעת בו בכל פעם שהיא רואה אותו. הוא מסרב לחבק אותה או ללכת אליה לידיים (מאז שלמד להביע את רצונו זה ככה) והיא בתמורה מנסה ללטף אותו בראש, ברגליים או בכל מקום אחר. כמובן שאם הוא יכול, הוא בורח. הבעיה שלפעמים הוא לא יכול (בעגלה, בכיסא באוטו, בידיים שלנו). הוא אומר לה "די" ומבקש שלא תיגע בו ובעצם שתעזוב אותו עכשיו, והיא עושה פרצוף נעלב. יום אחד שאלה אותו "אתה לא רוצה שסבתא תבוא?" והוא ענה, כמובן אחרי שהרגיזה אותו עם הליטופים, "לא".
ונשאלת השאלה: מה אני אמורה לעשות עם זה? כן, אני מכבדת אותו ואת הפרטיות שלו, ואני יודעת שהיא מציקה לו לפעמים, במיוחד בתחילת כל מפגש ביניהם. אבל מצד שני, מתוך נימוס וכבוד כלפיה, אני לא אומרת מה שבא לי לפעמים לומר "תעזבי אותנו, באמת". אני לא יכולה להגיד את זה. זו פשוט חוצפה.
אני מאוד חוששת להתחצף אליהם (נו, ההורים שלי הצליחו ללמד אותי משהו), לא רוצה לפגוע בהם.. אבל זה לא נעים לו. האם הם באמת לא מבינים?
לא, לדעתי יותר מדובר בגישה של "אנחנו המבוגרים נקבע על הילדים, נשלוט בחייהם ונעשה איתם ובהם מה שנרצה". אני באמת מאמינה ששניהם רואים בכך אידיאולוגיה חינוכית ראויה, ועובדה - להם זה הצליח... (רק שעד היום ה"ילדים" עדיין ילדים שאפשר לשלוט בהם, כנראה).
אני לא יודעת איך, באיזו סיטואציה, ובאיזה זמן ומקום, נוכל לשבת ולהסביר להם מה לא בסדר. כל פעם זה נראה שאין את הזמן המתאים. יש אירוע כזה, דבר אחר.. אנחנו ממש מפחדים להעליב אותם. למה? מה כבר יקרה, ייעלבו נורא? לא ידברו איתנו? ינשלו אותנו מהירושה? כנראה שזה לא יגיע לכזו קיצוניות, אבל עדיין. נורא מתחשק להעמיד אותם על מקומם פעם אחת, להסביר להם כמה הם פוגעים בנו, כמה כל ההתנהגות הזו מתישה, מעייפת ובעיקר מעצבנת.
משום מה נראה שלעבור לגור במקום אחר יהיה יותר פשוט...
אם מישהו/מישהי עשו שיחה כזו עם הוריהם או הורי בני-זוגם, אני אשמח לשמוע על התכנונים מראש וכמובן מה כן ומה לא לעשות. לאט לאט אני מרגישה שיום הדין קרב, ואני רוצה שנתכונן לזה ככל שנוכל...
תודה מראש!
(*ההורים שלי, לא שהם אנשים הרבה יותר טובים או פתוחים, פשוט הם עצמם שמו עלינו גבולות של דברים שהם לא צריכים לדעת או להתערב בהם, אז הם מוכנים להקשיב כשאנחנו מספרים, אבל מביעים דעתם לעתים רחוקות מאוד. לפעמים זה קצת עצוב לי לדעת שככה היה אצלנו תמיד, וההורים שלי גם פחות מתעניינים בכל מיני דברים ותהליכים שקורים לנו כמשפחה, ולי בכלל)...
אני קוראת עכשיו דיונים שונים בנושא הצבת גבולות, ומבינה שזה אחד הדברים שאנחנו נכשלים בו תדיר, במיוחד אל מול ההורים שלו*.
לא הצבנו גבולות ברורים בנושאי המשפחה הקטנה שלנו, לא הצבנו גבולות ברורים בנושא הבית שלנו (גם גבולות פיזיים), לא בנושא החינוך והגידול של ילדינו,
ונראה כי אנחנו לא מצליחים להציב גבולות ברורים סביב ילדנו הקטן , עצמאותו וגופו. למשל, הסבתא של פיצי חשה צורך לגעת בו בכל פעם שהיא רואה אותו. הוא מסרב לחבק אותה או ללכת אליה לידיים (מאז שלמד להביע את רצונו זה ככה) והיא בתמורה מנסה ללטף אותו בראש, ברגליים או בכל מקום אחר. כמובן שאם הוא יכול, הוא בורח. הבעיה שלפעמים הוא לא יכול (בעגלה, בכיסא באוטו, בידיים שלנו). הוא אומר לה "די" ומבקש שלא תיגע בו ובעצם שתעזוב אותו עכשיו, והיא עושה פרצוף נעלב. יום אחד שאלה אותו "אתה לא רוצה שסבתא תבוא?" והוא ענה, כמובן אחרי שהרגיזה אותו עם הליטופים, "לא".
ונשאלת השאלה: מה אני אמורה לעשות עם זה? כן, אני מכבדת אותו ואת הפרטיות שלו, ואני יודעת שהיא מציקה לו לפעמים, במיוחד בתחילת כל מפגש ביניהם. אבל מצד שני, מתוך נימוס וכבוד כלפיה, אני לא אומרת מה שבא לי לפעמים לומר "תעזבי אותנו, באמת". אני לא יכולה להגיד את זה. זו פשוט חוצפה.
אני מאוד חוששת להתחצף אליהם (נו, ההורים שלי הצליחו ללמד אותי משהו), לא רוצה לפגוע בהם.. אבל זה לא נעים לו. האם הם באמת לא מבינים?
לא, לדעתי יותר מדובר בגישה של "אנחנו המבוגרים נקבע על הילדים, נשלוט בחייהם ונעשה איתם ובהם מה שנרצה". אני באמת מאמינה ששניהם רואים בכך אידיאולוגיה חינוכית ראויה, ועובדה - להם זה הצליח... (רק שעד היום ה"ילדים" עדיין ילדים שאפשר לשלוט בהם, כנראה).
אני לא יודעת איך, באיזו סיטואציה, ובאיזה זמן ומקום, נוכל לשבת ולהסביר להם מה לא בסדר. כל פעם זה נראה שאין את הזמן המתאים. יש אירוע כזה, דבר אחר.. אנחנו ממש מפחדים להעליב אותם. למה? מה כבר יקרה, ייעלבו נורא? לא ידברו איתנו? ינשלו אותנו מהירושה? כנראה שזה לא יגיע לכזו קיצוניות, אבל עדיין. נורא מתחשק להעמיד אותם על מקומם פעם אחת, להסביר להם כמה הם פוגעים בנו, כמה כל ההתנהגות הזו מתישה, מעייפת ובעיקר מעצבנת.
משום מה נראה שלעבור לגור במקום אחר יהיה יותר פשוט...
אם מישהו/מישהי עשו שיחה כזו עם הוריהם או הורי בני-זוגם, אני אשמח לשמוע על התכנונים מראש וכמובן מה כן ומה לא לעשות. לאט לאט אני מרגישה שיום הדין קרב, ואני רוצה שנתכונן לזה ככל שנוכל...
תודה מראש!
(*ההורים שלי, לא שהם אנשים הרבה יותר טובים או פתוחים, פשוט הם עצמם שמו עלינו גבולות של דברים שהם לא צריכים לדעת או להתערב בהם, אז הם מוכנים להקשיב כשאנחנו מספרים, אבל מביעים דעתם לעתים רחוקות מאוד. לפעמים זה קצת עצוב לי לדעת שככה היה אצלנו תמיד, וההורים שלי גם פחות מתעניינים בכל מיני דברים ותהליכים שקורים לנו כמשפחה, ולי בכלל)...