על ידי עולם_ומלואו* » 30 מרץ 2011, 10:20
תודה יעל (-:
חוליות של אהבה
בערך חצי שעה עוברת עם צירים, על 6 על המיטה. בשלב כלשהו החלוק של בית החולים מעצבן אותי. משהו בסגירה שלו לוחץ לי ולא נוח ואני שואלת אם דנה אם אפשר להוריד ובאמצע ציר - בחיי זה כל כך הפריע לי פתאום שלא היה אכפת לי- מורידה אותו ממני בהנף יד אחת ונשארת ערומה.
אני מחכה כבר לצירי לחץ, כי אני זוכרת מהלידה של עולמית שכשמתחילים לי הצירי לחץ זה כבר לא כואב.
רק הדחף החזק ללחוץ. באיזשהו שלב אני מרגישה צורך ללחוץ, אבל משום מה הצירים עדיין שם - והכאב עוד לא נעלם. אני כל הזמן תקועה בזה שזה אמור לקחת הרבה יותר זמן. לא יכול להיות שכבר ללחוץ, הרי ללחוץ זה הסוף!
אני שואלת את דנה אם ללחוץ, והיא אומרת לי שאם אני מרגישה צורך, אז ללחוץ. טוב, אני לוחצת, ומשהו יוצא. אני בטוחה שזה הראש אבל דנה אומרת לזוגי - בוא תראה איזה יופי, השק של המי שפיר יוצא שלם. זה די נדיר. מסתבר שילדתי את השק מי שפיר.
זה השלב שבו בזכות דנה הוא התחיל להסתכל על הלידה. היא אמרה לו להסתכל על המי שפיר אז הוא הסתכל, ומאז לא הפסיק להסתכל...
למרות שהיה נוכח בכל הלידות הקודמות של אשתו לשעבר, שם הוא לא ממש הסתכל. מה גם שאצל הדתיים אם יש דם אז אסור לגעת באשה ועוד כל מיני תקנות והלכות שהופכות אותם לדולות חלקיות ביותר. הוא הסביר לי שכשאתה חי את זה אז זה לא נראה לך מוזר וזה חלק מהחיים פשוט. וכאן - היא אמרה לו להסתכל על השק של המי שפיר, אז הוא אמר בלב, טוב, נו, אני כבר אסתכל על הכל, מה אני פראייר - להיות בלידה ולפספס איך זה נראה? מזל שלי כי אחר כך יכולתי לקבל תמלול של הלידה מהעיניים הכי אוהבות שיש.
אז אחרי שנולד המי שפיר, באמת הפסיקו הכאבים, והיה רק הדחף ללחוץ. תוך כדי עוד הספקתי לשאול את דנה איך זה יכול להיות שגם ללחוץ וגם כואב באותו זמן, והיא אמרה שכנראה זה עוד לא פתיחה מלאה ולכן עדיין כואב. אני מניחה שדי מהר הגיעה הפתיחה המלאה,לחיצה נוספת ועוד משהו יוצא. טוב, אין יותר שקים ללדת, עכשיו זה חייב להיות הראש. עוד 2-3 לחיצות והוא היה בחוץ. קצת שרף אבל ממש בקטנה.
ממש הרגשתי אותו זורם החוצה. הוא יצא בבת אחת, כולו, לא ראש, ואז כתפיים ואז ואז ואז אלא ממש החליק החוצה בבת אחת.
זו היתה תחושה נהדרת, כמו ללדת שרשרת - הרגשתי חוליות חוליות יוצאות ממני. טק טק טק טק - מחליקות ממני החוצה. הוא בוכה בכי עדין כזה, לא צרחות כמו ששומעים בסדרך כלל. חבל הטבור היה כרוך פעמיים סביב הצוואר, דנה משחררת ומגישה לי אותו בין הרגליים, עוזרת לי להסתובב ולהחזיק אותו, ואני מקרבת אותו לציצי והוא ישר יונק.
אחר כך הזוגי תאר לי את היציאה שלו ישר לתוך מי השפיר.. איך הוא מצמץ בעיניים מכל המים שנשפכו עליו.. ממש איש קטן וחמוד. בגלל שביקשנו לא לשטוף אותו, כמה ימים היה לו מהראש ריח של מי שפיר, ריח של לידה...
וככה, בשעה 3:13 לפנות בוקר הוא נולד.
דנה בודקת, אין קרעים, הכל בסדר. אני נושמת לרווחה.
דנה שוקלת אותו, 3.680. שנינו מופתעים... יותר מהערכת המשקל שידענו.. אנחנו נצמדים שלושתנו, וממש מרגישים את המשפחתיות באוויר. זו תחושה שחדשה לי. עם אבא של עולמית לא הרגשתי ככה. הייתי מאושרת, אבל לבד. כאן אני ממש מרגישה משפחה, שותפות, אהבה. אני מרגישה שהוא היה שותף בלידה, שהוא היה איתי באמת ושהוא מסתכל עלי עכשיו בעיניים מעריצות כי הלידה היתה מדהימה בעיניו. זה נותן לי המון כוח, והלב שלי מתרונן. מוצף באושר והרבה הרבה אהבה - אליו, לתינוק החדש, לדנה.
<אני יודעת שגם להורמונים יש חלק בזה, אבל בכל זאת נותנת את הקרדיט>
תודה יעל (-:
[b]חוליות של אהבה[/b]
בערך חצי שעה עוברת עם צירים, על 6 על המיטה. בשלב כלשהו החלוק של בית החולים מעצבן אותי. משהו בסגירה שלו לוחץ לי ולא נוח ואני שואלת אם דנה אם אפשר להוריד ובאמצע ציר - בחיי זה כל כך הפריע לי פתאום שלא היה אכפת לי- מורידה אותו ממני בהנף יד אחת ונשארת ערומה.
אני מחכה כבר לצירי לחץ, כי אני זוכרת מהלידה של עולמית שכשמתחילים לי הצירי לחץ זה כבר לא כואב.
רק הדחף החזק ללחוץ. באיזשהו שלב אני מרגישה צורך ללחוץ, אבל משום מה הצירים עדיין שם - והכאב עוד לא נעלם. אני כל הזמן תקועה בזה שזה אמור לקחת הרבה יותר זמן. לא יכול להיות שכבר ללחוץ, הרי ללחוץ זה הסוף!
אני שואלת את דנה אם ללחוץ, והיא אומרת לי שאם אני מרגישה צורך, אז ללחוץ. טוב, אני לוחצת, ומשהו יוצא. אני בטוחה שזה הראש אבל דנה אומרת לזוגי - בוא תראה איזה יופי, השק של המי שפיר יוצא שלם. זה די נדיר. מסתבר שילדתי את השק מי שפיר.
זה השלב שבו בזכות דנה הוא התחיל להסתכל על הלידה. היא אמרה לו להסתכל על המי שפיר אז הוא הסתכל, ומאז לא הפסיק להסתכל...
למרות שהיה נוכח בכל הלידות הקודמות של אשתו לשעבר, שם הוא לא ממש הסתכל. מה גם שאצל הדתיים אם יש דם אז אסור לגעת באשה ועוד כל מיני תקנות והלכות שהופכות אותם לדולות חלקיות ביותר. הוא הסביר לי שכשאתה חי את זה אז זה לא נראה לך מוזר וזה חלק מהחיים פשוט. וכאן - היא אמרה לו להסתכל על השק של המי שפיר, אז הוא אמר בלב, טוב, נו, אני כבר אסתכל על הכל, מה אני פראייר - להיות בלידה ולפספס איך זה נראה? מזל שלי כי אחר כך יכולתי לקבל תמלול של הלידה מהעיניים הכי אוהבות שיש.
אז אחרי שנולד המי שפיר, באמת הפסיקו הכאבים, והיה רק הדחף ללחוץ. תוך כדי עוד הספקתי לשאול את דנה איך זה יכול להיות שגם ללחוץ וגם כואב באותו זמן, והיא אמרה שכנראה זה עוד לא פתיחה מלאה ולכן עדיין כואב. אני מניחה שדי מהר הגיעה הפתיחה המלאה,לחיצה נוספת ועוד משהו יוצא. טוב, אין יותר שקים ללדת, עכשיו זה חייב להיות הראש. עוד 2-3 לחיצות והוא היה בחוץ. קצת שרף אבל ממש בקטנה.
ממש הרגשתי אותו זורם החוצה. הוא יצא בבת אחת, כולו, לא ראש, ואז כתפיים ואז ואז ואז אלא ממש החליק החוצה בבת אחת.
זו היתה תחושה נהדרת, כמו ללדת שרשרת - הרגשתי חוליות חוליות יוצאות ממני. טק טק טק טק - מחליקות ממני החוצה. הוא בוכה בכי עדין כזה, לא צרחות כמו ששומעים בסדרך כלל. חבל הטבור היה כרוך פעמיים סביב הצוואר, דנה משחררת ומגישה לי אותו בין הרגליים, עוזרת לי להסתובב ולהחזיק אותו, ואני מקרבת אותו לציצי והוא ישר יונק.
אחר כך הזוגי תאר לי את היציאה שלו ישר לתוך מי השפיר.. איך הוא מצמץ בעיניים מכל המים שנשפכו עליו.. ממש איש קטן וחמוד. בגלל שביקשנו לא לשטוף אותו, כמה ימים היה לו מהראש ריח של מי שפיר, ריח של לידה...
וככה, בשעה 3:13 לפנות בוקר הוא נולד.
דנה בודקת, אין קרעים, הכל בסדר. אני נושמת לרווחה.
דנה שוקלת אותו, 3.680. שנינו מופתעים... יותר מהערכת המשקל שידענו.. אנחנו נצמדים שלושתנו, וממש מרגישים את המשפחתיות באוויר. זו תחושה שחדשה לי. עם אבא של עולמית לא הרגשתי ככה. הייתי מאושרת, אבל לבד. כאן אני ממש מרגישה משפחה, שותפות, אהבה. אני מרגישה שהוא היה שותף בלידה, שהוא היה איתי באמת ושהוא מסתכל עלי עכשיו בעיניים מעריצות כי הלידה היתה מדהימה בעיניו. זה נותן לי המון כוח, והלב שלי מתרונן. מוצף באושר והרבה הרבה אהבה - אליו, לתינוק החדש, לדנה.
<אני יודעת שגם להורמונים יש חלק בזה, אבל בכל זאת נותנת את הקרדיט>