_אני חושבת שכדי לא ללהיות מאובחן כלוקה באורתורקסיה, צריך לאכול במקדונלדס פעם בשבוע, לפחות.
תארי לעצמך איך מאבחנים אמא טבעונאית, שמיישמת את שיטת פליי ליידי, מגדלת בלי חיתולים וישנה עם הילד_
אני אתייחס לזה ברצינות, למרות שנראה לי שזה נכתב בהומור...
הפסיכולוגיה המערבית היום עושה הבדלה ברורה בין סימפטומים של התנהגות בלבד, ובין האפקט הרגשי והפיזי שלהם על הסובייקט ועל סביבתו.
לכן, הרבה סימפטומים להרבה הפרעות פשוט לא מספיקים כדי לאבחן סופית, אם הסובייקט לא סובל סובייקטיבית, או לא גורם סבל לסביבתו.
<זה מידע חשוב להיפוכונדרים
>
זאת כי האמת היא שכולנו מפגינים במידה זו או אחרת את רוב הסימפטומים של רוב מחלות הנפש
מה שהופך אותנו לחולים בהן באופן "רשמי" זה העוצמה של הסימפטומים ומידת הסבל שאנחנו או הסביבה חווים.
<אלה היו שישים שניות על רגל אחת ממש על אבחון פסיכולוגי>
_ההנקה היא ההתחלה של מערכת היחסים עם "אוכל". והרבה פעמים, המעבר לבקבוק בגיל מוקדם מדי עלול ליצור מערכת יחסים בעייתית שמערבבת מזון עם רגשות לא נעימים. כשהמזון מקושר עם חסר כלשהו, במקום עם חום, חיבוק, אהבה, עיטוף, וויסות עצמי של הילד בלי שום בעיה ושדרים כפולים.
עלול.
לא בהכרח.
וזה יכול להתבטא בכל מיני צורות, לא רק אחת._
כל מילה.
הסקת המסקנות שלי הולכת כדילקמן - הגוף והמוח מצפים למשהו, המוח הוא כמו ספוג שרוצה להתעצב בהתאם לחוויה שהוא חווה. כשהחוויה היא לפי הציפייה, הכל עובד סבבי. כשהחוויה היא לא לפי הציפיה, כל מיני דברים יכולים להשתבש, בכל מיני דרכים.
אני אומרת את זה בתור מישהי שקיבלה דייסת סולת בגיל 3 חודשים.
<כדי להבין, בדיוק על מה אני מדברת, אני מציעה לחשוב על מישהו שגדל למשל בבית יתומים... האם האיזורים שמגיבים למגע אימהי מתפתחים אצלו כמו שהיו מתפתחים אילו גדל בקרבה אמהית גדולה? האם יש לזה תקנה בבגרות? אני חושבת שלא (סליחה אם זה נשמע קשה) אבל אני גם סה"כ אופטימית. אני מאמינה שיש הרבה מאד פוטנציאל לצמיחה גם מתוך נקודות פתיחה כאלה.
סה"כ כולנו דפוקים במידה כזו או אחרת, ובכל זאת צומחים ולומדים ומשתנים ומשתפרים ומעשירים את אופן החוויה שלנו בחיים האלה.>
@}
_אני חושבת שכדי לא ללהיות מאובחן כלוקה באורתורקסיה, צריך לאכול במקדונלדס פעם בשבוע, לפחות.
תארי לעצמך איך מאבחנים אמא טבעונאית, שמיישמת את שיטת פליי ליידי, מגדלת בלי חיתולים וישנה עם הילד_
אני אתייחס לזה ברצינות, למרות שנראה לי שזה נכתב בהומור...
הפסיכולוגיה המערבית היום עושה הבדלה ברורה בין סימפטומים של התנהגות בלבד, ובין האפקט הרגשי והפיזי שלהם על הסובייקט ועל סביבתו.
לכן, הרבה סימפטומים להרבה הפרעות פשוט לא מספיקים כדי לאבחן סופית, אם הסובייקט לא סובל סובייקטיבית, או לא גורם סבל לסביבתו.
<זה מידע חשוב להיפוכונדרים :-)>
זאת כי האמת היא שכולנו מפגינים במידה זו או אחרת את רוב הסימפטומים של רוב מחלות הנפש :-D מה שהופך אותנו לחולים בהן באופן "רשמי" זה העוצמה של הסימפטומים ומידת הסבל שאנחנו או הסביבה חווים.
<אלה היו שישים שניות על רגל אחת ממש על אבחון פסיכולוגי>
[hr]
_ההנקה היא ההתחלה של מערכת היחסים עם "אוכל". והרבה פעמים, המעבר לבקבוק בגיל מוקדם מדי עלול ליצור מערכת יחסים בעייתית שמערבבת מזון עם רגשות לא נעימים. כשהמזון מקושר עם חסר כלשהו, במקום עם חום, חיבוק, אהבה, עיטוף, וויסות עצמי של הילד בלי שום בעיה ושדרים כפולים.
עלול.
לא בהכרח.
וזה יכול להתבטא בכל מיני צורות, לא רק אחת._
כל מילה.
הסקת המסקנות שלי הולכת כדילקמן - הגוף והמוח מצפים למשהו, המוח הוא כמו ספוג שרוצה להתעצב בהתאם לחוויה שהוא חווה. כשהחוויה היא לפי הציפייה, הכל עובד סבבי. כשהחוויה היא לא לפי הציפיה, כל מיני דברים יכולים להשתבש, בכל מיני דרכים.
אני אומרת את זה בתור מישהי שקיבלה דייסת סולת בגיל 3 חודשים.
<כדי להבין, בדיוק על מה אני מדברת, אני מציעה לחשוב על מישהו שגדל למשל בבית יתומים... האם האיזורים שמגיבים למגע אימהי מתפתחים אצלו כמו שהיו מתפתחים אילו גדל בקרבה אמהית גדולה? האם יש לזה תקנה בבגרות? אני חושבת שלא (סליחה אם זה נשמע קשה) אבל אני גם סה"כ אופטימית. אני מאמינה שיש הרבה מאד פוטנציאל לצמיחה גם מתוך נקודות פתיחה כאלה. (()) סה"כ כולנו דפוקים במידה כזו או אחרת, ובכל זאת צומחים ולומדים ומשתנים ומשתפרים ומעשירים את אופן החוויה שלנו בחיים האלה.>
@}