על ידי תמרוש_רוש » 28 נובמבר 2010, 11:13
אוי
גילה בהווה,
יש לך ילד בן
חמישה וחצי חודשים, במנשא קדמי, כבר מתחיל להיות נייד ולחקור את העולם, ואת מרגישה רע / עצובה / מודאגת כי את לא רוצה לשאת אותו שעות ארוכות? כי את שמחה להניח אותו על הרצפה?
חליק!
ברור שאת רוצה להניח אותו על הרצפה. חמישה חודשים זה באמת הגבול העליון לנשיאה קדמית (בשביל תינוקות ונשים מסוימות, בטח שככה זה היה בשבילי). תתחילי להגיד לעצמך "כן, ככה אני מרגישה ואני מרגישה כך בצדק". כי ככה זה. וגם מבחינת ההתפתחות שלו זה ככה. בהדרגה, פחות נשיאה, ויותר זחילה ותנועה עצמאית.
הלאה:
את אמא חדהורית, מטפלת בילד שלך לבד, חווה את "מלכוד הבית", לא יכולה לעבוד בעיסוק משמעותי שמלפני הלידה בגלל צרות אופקים תרבותית - ואת מרגישה עצובה, מודאגת, או כאילו את נכשלת, כי לא הצלחת ליישם את "עקרון הרצף" במצב הנתון?
חליק כפול ומכופל!!!!
נשמתי, במצבך אני הייתי נכנסת לדיכאון שלאחר לידה. מה זה "הייתי נכנסת". נכנסתי בפועל. הייתי שם. זה מה שקרה לי.
והיו לי מפגשים. בבתים של אנשים, עם קבוצות שהיה אמור לי להיות עניין משותף אתם. ובכל זאת, זה לא הספיק. כי הקשרים האלה היו חדשים, כי ישבנו ודיברנו על זוטות וילדים והנקה ודברים שלא ממש עירבו אותי רגשית, ובמצטבר גרמו לי להרגיש ריקה ומנופחת מצמר גפן.
והיה לי בעל, תומך עד אין קץ. (אבל היינו הרחק מהמשפחה, גם שלי וגם שלו. ומחברות וותיקות. וזה הספיק בשביל דיכאון).
אז להרגיש רע כי את מרגישה שלא עמדת באיזשהם "סטנדרטים" - אוי אוי אוי. אנא. אנא. אל תעשי את זה לעצמך. אל תהיי כל כך קשה ודורשנית לעצמך, למלא את כל התפקידים האפשריים... כולל את אלה של אנשים שהיו אמורים להיות סביבך ולמלא אותם, אבל הם לא שם. כולל את התפקידים שהחברה היתה אמורה למלא (לספק לך ולאמהות אחרות מעורבות בעיסוקים ובתפקידים משמעותיים להם, מעבר לילד, יחד עם הילד, ובסלחנות והבנה לכך שאת עם ילד)
היום, 5.5 חודשים אחרי הופעתו של אביב לחיי קראתי שוב בעקרון הרצף ואני מגלה שאני כל כך רחוקה. וזה מדאיג, מכעיס, מעציב ומעצבן...
את יודעת מה אני מציעה לך? לזרוק את הספר לפח. פח מחזור או צדקה, כמובן. אבל לזרוק.
היה לו תפקיד בחייך: לפתוח אותך לאפשרויות, לגישות, לפוטנציאל.
קראת, הפנמת, התעשרת.
עכשיו הזמן
לא לתת לו לסגור אותך בחזרה. להישאר פתוחה. פתוחה לחיים, פתוחה לפשרות, פתוחה ליצירת הדרך הייחודית שלך, המתאימה לך, המותאמת לעוצמות ולמגבלות שבחייך. ושמתאימה גם לילד: לצרכים וליכולות ולחסרונות
ולמשקל שלו!
להישאר פתוחה: לא להינעל על המילים שבו כעל תורה מסיני. הן לא מתאימות לך. מה שמתאים לך הוא גרסה אחרת של "עקרון הרצף", גישה שאותה תכתבי במחשבות ובמעשים ובתחושות וברגשות ובהחלטות ובניסיונות ובשיפורים ובדמעות ובצחוק, ותכתבי אותו על לוח לבך. לא בשום מקום אחר. ולא תתני עליו את הדין לאף אדם אחר, כי זה הספר
שלך.
אני כתבתי את "עקרון הרצף" שלי, ואני אוהבת את הגרסה הזאת. כי היא
שלי. ומתאימה לי.
והעקרון היסודי שלי הוא לא עקרון הרצף (למרות שהמון זמן הוא נראה בדיוק כך). העיקרון שלי הוא:
להוציא את התינוק שמח
את האמא מרוצה
ואת המשפחה מתפקדת.
וזהו.
אני אומרת: בחיים, ללכת אחרי הילד, האם, המשפחה כמכלול.
לא אחרי "הרצף".
"עקרון הרצף" הוא כמו הופעה שאת הולכת אליה כדי להתעשר, ליהנות וללמוד. כדי שיהיה לך אחר כך שיר יפה לזמזם בשעות הפנאי. לא כדי להפוך לאחת מהנגנים ולחקות אותם תו לתו.
(())(())
@}
אוי [po]גילה בהווה[/po],
יש לך ילד בן [b]חמישה וחצי חודשים[/b], במנשא קדמי, כבר מתחיל להיות נייד ולחקור את העולם, ואת מרגישה רע / עצובה / מודאגת כי את לא רוצה לשאת אותו שעות ארוכות? כי את שמחה להניח אותו על הרצפה?
חליק! (())
[b]ברור[/b] שאת רוצה להניח אותו על הרצפה. חמישה חודשים זה באמת הגבול העליון לנשיאה קדמית (בשביל תינוקות ונשים מסוימות, בטח שככה זה היה בשבילי). תתחילי להגיד לעצמך "כן, ככה אני מרגישה ואני מרגישה כך בצדק". כי ככה זה. וגם מבחינת ההתפתחות שלו זה ככה. בהדרגה, פחות נשיאה, ויותר זחילה ותנועה עצמאית.
הלאה:
את אמא חדהורית, מטפלת בילד שלך לבד, חווה את "מלכוד הבית", לא יכולה לעבוד בעיסוק משמעותי שמלפני הלידה בגלל צרות אופקים תרבותית - ואת מרגישה עצובה, מודאגת, או כאילו את נכשלת, כי לא הצלחת ליישם את "עקרון הרצף" במצב הנתון?
חליק כפול ומכופל!!!!
נשמתי, במצבך אני הייתי נכנסת לדיכאון שלאחר לידה. מה זה "הייתי נכנסת". נכנסתי בפועל. הייתי שם. זה מה שקרה לי.
והיו לי מפגשים. בבתים של אנשים, עם קבוצות שהיה אמור לי להיות עניין משותף אתם. ובכל זאת, זה לא הספיק. כי הקשרים האלה היו חדשים, כי ישבנו ודיברנו על זוטות וילדים והנקה ודברים שלא ממש עירבו אותי רגשית, ובמצטבר גרמו לי להרגיש ריקה ומנופחת מצמר גפן.
והיה לי בעל, תומך עד אין קץ. (אבל היינו הרחק מהמשפחה, גם שלי וגם שלו. ומחברות וותיקות. וזה הספיק בשביל דיכאון).
אז להרגיש רע כי את מרגישה שלא עמדת באיזשהם "סטנדרטים" - אוי אוי אוי. אנא. אנא. אל תעשי את זה לעצמך. אל תהיי כל כך קשה ודורשנית לעצמך, למלא את כל התפקידים האפשריים... כולל את אלה של אנשים שהיו אמורים להיות סביבך ולמלא אותם, אבל הם לא שם. כולל את התפקידים שהחברה היתה אמורה למלא (לספק לך ולאמהות אחרות מעורבות בעיסוקים ובתפקידים משמעותיים להם, מעבר לילד, יחד עם הילד, ובסלחנות והבנה לכך שאת עם ילד)
[u]היום, 5.5 חודשים אחרי הופעתו של אביב לחיי קראתי שוב בעקרון הרצף ואני מגלה שאני כל כך רחוקה. וזה מדאיג, מכעיס, מעציב ומעצבן...[/u]
את יודעת מה אני מציעה לך? לזרוק את הספר לפח. פח מחזור או צדקה, כמובן. אבל לזרוק.
היה לו תפקיד בחייך: לפתוח אותך לאפשרויות, לגישות, לפוטנציאל.
קראת, הפנמת, התעשרת.
עכשיו הזמן [b]לא לתת לו לסגור אותך בחזרה[/b]. להישאר פתוחה. פתוחה לחיים, פתוחה לפשרות, פתוחה ליצירת הדרך הייחודית שלך, המתאימה לך, המותאמת לעוצמות ולמגבלות שבחייך. ושמתאימה גם לילד: לצרכים וליכולות ולחסרונות [b]ולמשקל[/b] שלו!
להישאר פתוחה: לא להינעל על המילים שבו כעל תורה מסיני. הן לא מתאימות לך. מה שמתאים לך הוא גרסה אחרת של "עקרון הרצף", גישה שאותה תכתבי במחשבות ובמעשים ובתחושות וברגשות ובהחלטות ובניסיונות ובשיפורים ובדמעות ובצחוק, ותכתבי אותו על לוח לבך. לא בשום מקום אחר. ולא תתני עליו את הדין לאף אדם אחר, כי זה הספר [b]שלך[/b].
אני כתבתי את "עקרון הרצף" שלי, ואני אוהבת את הגרסה הזאת. כי היא [b]שלי[/b]. ומתאימה לי.
והעקרון היסודי שלי הוא לא עקרון הרצף (למרות שהמון זמן הוא נראה בדיוק כך). העיקרון שלי הוא:
להוציא את התינוק שמח
את האמא מרוצה
ואת המשפחה מתפקדת.
[b]וזהו[/b].
אני אומרת: בחיים, ללכת אחרי הילד, האם, המשפחה כמכלול.
לא אחרי "הרצף".
"עקרון הרצף" הוא כמו הופעה שאת הולכת אליה כדי להתעשר, ליהנות וללמוד. כדי שיהיה לך אחר כך שיר יפה לזמזם בשעות הפנאי. לא כדי להפוך לאחת מהנגנים ולחקות אותם תו לתו.
(())(())(())
@}