דף מרגש ומעורר השראה,
תודה.

שתהיה לכן שנה טובה, מצמיחה ומעניינת.
את כותבת מרגש.

תודה לכולכן על התגובות.
בינתיים עשינו יום הולדת עם החברים, והיה ממש תיקון לכולנו...
נפרדתי מהשנה שעברה עלינו לטובה, ויחד איתה שיחררתי את האשמה שיש בי כלפי ילדתי... והיא יותר מחייכת... כך נדמה לי...
מתחברת בעצמי לכוחות הפנימיים שלי, לעוצמות ומצליחה להיות יותר ויותר מאוזנת ביחסים שלי איתה. יותר נפרדת, משחררת...
וזו באמת הרגשה מופלאה.
מאוד עוזרת לי המחשבה עליה כעל מי שבאה לחלוק עימי למידה, שכוללת טעויות וקשיים וגם הרבה, הרבה שמחה.
הרבה שימחה. המון.
בעיקר.
פחות מרגישה פחדים של שליטה על המצב, פחדים של דאגות שמא יקרו דברים רעים...
מזכירה לעצמי שאני לא אלוהים ושיש כנראה איזה תוכנית על לכולנו, וכל שעלי לעשות זה להאמין בטוב ולהודות.
להודות בשנה החדשה והטובה הזו על כל הטוב שיש לי.
על כך שבנותיי איתי שלמות ובריאות ומאושרות באופן כללי.
על כך שזוגי חולק איתי את חייו.
מתוך צניעות ואהבה, להרפות מהפחדים. ולהודות.
הכל אשליה. ואני באשליה מבורכת.
תודה.

[u]היה ממש כיף. אני אמשיך את הכיוון המעצים מאוד הזה[/u]
טוב לשמוע :-)
בהצלחה.

פסיפלורה יקרה.

דבר ראשון חיבוק גדול גדול וחזק ואמיץ לילדה הקטנה שבך.
גם היא זקוקה לחיבוק ותמיכה ולהטען רגע לפני שהיא נגשת לילדות הקטנות שלה.

ריגשו אותי מאוד הדברים של ביתך הגדולה. אני חושבת שעליך לנסות ליישם את דבריה של [po]חני בונה[/po] שכתבה בראש הדף. הדברים של הבת שלך מדוייקים ורגישים להפליא.
וכרגע, להווה שלנו - שלכן עכשיו זה לא משנה האם ילדת אותה בקיסרי עם או בלי חיתולים.
היא עכשיו כאן, חיה, מתמודדת, רגישה למציאות מלאת הקונפליקטים והפרדוקסים.
יש ילדים כאלה .
גם אני אחת כזאת :-)
וכשספרת את הסיפור והוספת אאוץ' קטן על כל התקדמות ,ראיתי בעיני רוחי את ביתך ,את העצב, את חוסר הסיפוק או את חוסר ההשלמה עם העולם...
אין לי ילדים עדיין אבל יש לי אמא ,ברוך ה', שמתוודעת כל פעם מחדש לילדה שלא עוברת באופן פשוט וקל את החיים כאן בעולם, זאת אומרת לקחה ברצינות את הפרוייקט הזה : חיים.
אז מהעיניים של הילדה הקטנה שלי ,ברגע שאמא שלי מאמינה בי ובטוב של העולם ,מאמינה בשמחה שבי במהות היפיפיה שלי ,מאמינה שאני אדם שלם בפני עצמי ולא זקוקה לריפוד שלה - מתחיל תהליך שחרור שמשחרר את הטוב להתקיים.
אני אנסה שוב .
ברגע שמבינים כי האחריות על ראיית המציאות היא אך ורק על המציאות שלי ,אפילו שהאחר הוא האדם הכי קרוב להוויתי, בעצם אני משחררת בראש ובראשונה את המשא הכבד של האחר מכתפיי - "אני לא יכולה לעצב את החיים של הילדה שלי" . ובאופן מיידי משתחרר האחר ומחפש אחר מהותו העצמית ומוצא אותה - כי היא קיימת. כמו מבנה דומינו שנופל האחד למקומו ,כולם טק טק טק נופלים ומוצאים את מקומם. ( או קיי, אולי דומינו לא היתה דוגמה טובה כ"כ...)
והאחר הזה - הוא לדעתי גם ילדה בת 6.

אני מוצאת שהמילים חסרות כאן וכל שנצרך הוא חיבוק.
חיבוק יציב ,חזק שמעביר אמונה בחיים, בטוב ובכן.

אני יודעת שאת יודעת.
אני יודעת שאת כבר עושה הכול ואמרת לה הכול.
ועל כך - מחיאות כפיים. מגיע לך.

רציתי להוסיף לך עוד דרך לראות את הדברים.
גם אצלי, הקטנה נולדה רגיל, גדלה בלי חיתולים מגיל חודש...
הגדולה, שקלה בגיל שנה 5800 גרם. היא היתה כל כל זעירה ובכל מקום העירו לי
על זה...בגלל הרזון שלה, הלבשתי לה תמיד מכנסיים ארוכים. גם בקיץ...כשהיא היתה בת שנתיים, היא כבר סרבה בעצמה ללבוש קצר.
אכלתי את עצמי איך שרטתי אותה.
מאז שנולדה הקטנה, חל מהפך בבית. בגלל הפישפושים, היא הרבה ערומה וגם הגדולה רוצה...היא הרבה בלי מכנסיים וגם הגדולה רוצה מכנסיים קצרים...
אני מרגישה שהתחברנו לאדמה (אנחנו עדיין רחפנים שלא תביני לא נכון (-:) ושגם
המציאות של הגדולה האוורירית שלי השתנתה בעקבות כך ויש לה חיבור יותר טוב
למהות שלה.
מה שרציתי להגיד זה גם אם זה לא נראה לעין, גם הגדולה שלך זכתה מהתיקון שעשית עם הקטנה...
אני מזדהה עם הרבה דברים שאת כותבת, תמשיכי...

[u]עכשיו אין לנו אמבטיה, אז חושבת איך כדאי לעשות?[/u]
בלי שום קשר אני לא מוותרת על אמבטיות, איך אפשר ביום חורף בלי להפשיר באמבטיה?
לדעתי אפשר גם לעשות את זה בכל מקום...
[u]כשחשבתי על הלידה שלה, התמלאתי חשש שמא תלד גם היא בקיסרי...[/u]
למה? למה לחשוב דבר כזה?
([po]אופטימיות קוסמית[/po])...

כמה חוכמה ורגישות יש באתר הזה... הייתי צריכה נשימה כדי להפנים, לחדד ולהודות.
תודה לכולכן.
אני בכיוון של לקלף את קליפות העצב מליבי... משתדלת לשחרר את ילדתי מכבליי העטופים באהבה כל כך מקרבנת.
מחפשת את הדרך לעטוף בלי לחנוק.
ובוודאי שכל זה קשור להמון אשמה שיש בי כלפיה. אשמה על כך שלא ידעתי להיות שם קשובה עבורה. שאיפשרתי שהכניסה שלה לעולם הפיזי הזה תהיה כל כך אכזרית, וברוטלית וקרה...
הבנתי מהשיקופים שלכן והאפשרויות השונות שהעליתן בההתייחסות ללידה, שאני ממשיכה בעצם להתנהג אליה באותו אופן שלא לקח אחריות בלידה...
לוחצת עליה, כמו בלידה חסרת הקשבה, משליכה עליה המון מרגשותיי. זה מדהים להבין את זה.
עם הקטנה שלי אני לא במקום הזה, היא נולדה מתוך שיחרור מוחלט. בלידת בית, גדלה בלי חיתולים והרצון שלה מאוד ברור לה ולכולם.
עם הגדולה לא ברור בכלל מה היא רוצה?
אני כל כך דומיננטית בהכוונה של הדברים, טוב נו, שתלטנית זו המילה...
הרעיונות שלכן לקחו אותי לכיוון של להתחיל לפרום את החיבור מתוך שליטה הזה... להתחיל לשחרר... אבל זה לא פשוט לי בכלל..
כשהיא חווה דחיה למשל, היא פשוט משתבללת, כאילו אין לה מילים... לא מגדירה מה היא רוצה...
כשהקטנה שלי חווה חוויה דומה, היא מאוד יודעת לטפל בעצמה, לבקש את מה שהיא רוצה ולא להתפרק מהתשובה שתגיע, אז גם יותר קל לי לשחרר אותה ולסמוך עליה שהיא מתמודדת עם מה שבא...

[u][po]הכוסמת מארץ עוץ[/po][/u]

_כשילדתי את הקטנה וסיפרתי את הסיפור לכל העולם היא ביקשה ממני גם לספר את שלה...זה היה קשה מאוד
כמו ללעוס אבנים..._
המשפט הזה מהדהד לי כל כך חזק. מדוייק לי.

[u]ואנחנו עושות מעין "לידה מחדש".[/u]
כשהיתה לנו דירה עם אמבטיה, היינו מתקלחות בה שלושתנו, והן היו התינוקות שלי, כל אחת עם ראש על ציץ נעים...
עכשיו אין לנו אמבטיה, אז חושבת איך כדאי לעשות?

[u]ואז היא שוכבת לי על הבטן (כמו שלא קרה כמובן) ואז אני מחבקת אותה, תמיד עם דמעות בעיניים והיא מייללת "כמו תינוקת"....עשינו את זה אולי 20 פעם ואני מרגישה שזה עושה משהו... [/u]
מ-ר-ג-ש עד המעמקים שבי...

את הפצע בלב אי אפשר לרפא. אני מרגישה זה פצע מדמם לנצח נצחים( אצלי לא רק הקיסרי אלא גם העובדה שראיתי אותה 24 שעות אחרי והיתה 59 ימים באינקובטור) אבל כן אפשר לעשות עם זה משהו, אפילו רק למענה...
אני תמיד מתנחמת בעובדה שכשהיא תלד רגיל יום אחד
היא תתקן לעצמה את החוויה הזו..._
כשחשבתי על הלידה שלה, התמלאתי חשש שמא תלד גם היא בקיסרי...

_[po]חמו מה [/po]
[u]השערה בלבד- אולי אולי לבכורות זה יותר קשה...[/u]
בטוח שבמקרה שלי... אבל האם יש איך להקל... האם זה חיב להיות ככה?

[u]כואב[/u]
תודה שכתבת לי. המשפחה המורחבת שלי היא הנתמכת על ידי מבחינה כלכלית. למרות שהרעיון שלך לקח אותי למקום מאוד נכון של התמרכזות פנימה הכי שאפשר לתוך המשפחה שיצרנו אני וזוגי... לוקחת איתי. תודה.

[u]קרוטונית[/u]
[u]האם לא רק ביומולדת - בכל יום בשנה, האם אתן עוסקות בלהסתכל על חצי הכוס המלאה?[/u]
לקח לי זמן לענות על זה, ועדיין לא לגמרי בטוחה. בתחושה שלי הבת שלי מושכת הרבה חסר. בכל מיני דברים, אפילו עצם העובדה שהיא נולדה ברבע לחצות, לעומת אחותה שנולדה בבוקר.... מתורגם אצלי לחסר. כי אני כל הזמן חושבת שאלמלא הייתי מתערבת ומשתלטת לה על הלידה, היא בטוח היתה נולדת בתאריך אחר... זה כמו תזכורת כזו...

[u]או שתמיד יש הרגשה ש"אנחנו אחרונים בתור"?[/u]
בהקשר הזה, כן. יש לי הרגשה הרבה פעמים שהיא מוותרת מדי מדי מדי על הרצונות שלה... וזה ממש, אבל ממש מקפיץ אותי.
למשל אם חברה שכנה באה אליה ואין לה כיסא, היא מיד קמה באמצע האוכל ונותנת לה את הכיסא שלה. זה ממש לא הדדי עם אותה חברה, וברור לי שזה לא מקרי.
במקרה של שיחרור, אני לא אתערב ואתן לה לוותר על מה ששלה כל כך, אבל אני לא מצליחה, ותמיד אומרת לה שאין סיבה לקום, יש המון כיסאות בחצר והחברה יכולה להביא לה בקלות. גם לחברה אין בעיה עם זה... זה פשוט שהבת שלי מוותרת כל כך מהר, שאין אפילו רגע לחשוב על רעיון אחר. וזו רק דוגמא אחת...
אז כנראה שלא היא מרגישה אחרונה בתור, אבל אני ... לא מכילה את הפרשנות של עצמי....

[u]הפתרון של דמיון מודרך נשמע אחלה (של הכוסמת). הייתי מוסיפה גם תרגילים להעלאת הערך והמקום שלכן (יחד) בעולם - תתחילי את, נסי לדמיין את עצמך או את שתיכן. וכשתרגישי שזה הולך טוב, אולי תשתפי גם אותה כשנחה הרוח על שתיכן, ברגע שקט, ותדמיינו יחד.[/u]
אתמול בלילה לפני השינה, שכבנו כל המשפחה במיטה, וסיפרתי להן את הסיפור על הרגליים שמתארכות.. הקטנה נרדמה באמצע... הגדולה רצתה עוד פעם...
היה ממש כיף. אני אמשיך את הכיוון המעצים מאוד הזה. ממש תודה.

[u][po]רומי וחלומי[/po][/u]
[u]מאחלת לך שמחה והצלחה[/u]
תודה.

[u]הוכסמתי[/u]
אני מוכסמת כבר שנים....
ובכלל, מה הקו הדק בין הזדהות לאמפתיה?
ההתבוננות העצמית.
התבוננות מובילה ל [po]100 אחוז אחריות[/po]
ואז יש שותפות עם האחר.
מאחלת לך שמחה והצלחה @}

[u]...." ואז היא אומרת "הנא, אני באה" ואז היא שוכבת לי על הבטן[/u]

הוכסמתי :-)

ממה שתיארת לגבי התנהלות יום ההולדת - נשמע שיש פער עצום בין מה שקרה באמת לבין החוויה שלה (ושלך. את סופגת אותה וההפך, ושתיכן כנראה מזינות זו את זו בהרגשה הקורבנית. סליחה אם זה נשמע כמו אנליזה קרה |יד1| ).
קודם כל יש פער בין ההתנהלות עצמה ביום ההולדת - בסך הכל חגגתם לה מאוד יפה, פיניתם זמן, הייתם איתה וקניתם מתנה, הייתם באירוע (מסעדה, זיקוק) וכדומה. יש פער גדול מאוד בין זה לבין הציפייה שלה שעוד שפן ייצא מן הכובע, ועוד אחד.

יש פער גם בין מה שנתנו לה האנשים החשובים באמת - אתם, אבא אמא והאחות - לבין מה שהיא מצפה מ"כל העולם", אנשים פחות חשובים. המשפחה המורחבת אומנם חשובה בדרכה שלה, אבל הציפייה של הילדה (או שלכם) לקבל את הפידבק של החיים, את הדובדבן על הקצפת שיביא סיפוק עילאי, מאיזו דודה מחדרה, זה מתכון לאסון. ייתכן שזה בא מהצירוף הלא-מוצלח של לתת לה מתנות בחתונה, שיצר אצלה ציפיות מוגזמות מראש. אבל אולי הקורבניות מחלחלת גם לשם... בבחינת "למצוא בכוח את השלילי".

האם לא רק ביומולדת - בכל יום בשנה, האם אתן עוסקות בלהסתכל על חצי הכוס המלאה?
בלומר "היום לא הצלחנו לעשות א' ו-ב', אבל איזה כייף שכן הצלחנו ג' ו-ד', וחוץ מזה יש לנו מזל שהיינו יחד והיה לנו כייף". האם אמירות כאלה נשמעות דרך שגרה אצלכן?
או שתמיד יש הרגשה ש"אנחנו אחרונים בתור"?

את הלידה הכושלת שלי לא הייתי מתארת "קורבנית" - הרגשתי קורבן של עצמי יותר מאשר כל דבר אחר :-P זה פצע שתמיד נשאר. ייתכן שלידות נוספות מתקנות אותו, אבל בכל מקרה למדתי להפריד את הלידה מהילד כמעט לחלוטין. וזה למרות שאני עצמי פתחתי בזמנו את הדף [po]אופן הלידה ואופי התינוק[/po] :-)
הפתרון של דמיון מודרך נשמע אחלה (של הכוסמת). הייתי מוסיפה גם תרגילים להעלאת הערך והמקום שלכן (יחד) בעולם - תתחילי את, נסי לדמיין את עצמך או את שתיכן. וכשתרגישי שזה הולך טוב, אולי תשתפי גם אותה כשנחה הרוח על שתיכן, ברגע שקט, ותדמיינו יחד.

אפשר לדמיין שלשתיכן מתארכות הרגליים, מאוד מאוד, אתן עדיין קשורות לקרקע אבל גובהות וגובהות עד שהראש מגיע לעננים, רואות את השמש, רואות את כל כדור הארץ מלמעלה, את כל כוכבי הלכת במסילותיהן, רואות מרחוק אנשים קטנטנים ומנפנפות להם לשלום. עושות סיבוב על פני כדור הארץ, רואות נופים וימים ויבשות, מצליחות להתכופף כדי לקטוף פרח קטנטן יפה (שראיתן בראייה טלסקופית...), ללטף בעל חיים נחמד שמתרוצץ בטבע, בקיצור אתן חולשות על כל העולם. לבסוף, לאט לאט הרגליים שוב מתקצרות ואתן חוזרות למקום הטבעי שלכן, בהרגשה טובה ותוך זיכרון של החוויה ונשיאה של הידע שאתן יכולות להיות הכי גבוהות בעולם.

אפשרות נוספת - לדמיין סביבה נייטרלית ונעימה (איזו שעולה לך בראש), לראות את עצמך שם ולדמיין בועה זהובה, סגולה או לבנה ויפהפיה שעוטפת אותך ואת בתך, ואם תרצי גם את בני המשפחה האחרים. בועה שמגנה ורק דברים טובים עוברים דרכה. כל השפעה שלילית מתנפצת ומתפוגגת. לראות איך אתן נושמות שם בטוב, מוגנות ושמחות. לתרגל נשימה שמגיעה אליך מהיקום (מלמעלה אל תוך ה"כתר", הקודקוד) ויוצאת דרך הפה.

אני כל כך מבינה אותך, את הילדה. אולי אני טועה, אבל לפי מה שאת מספרת על אופי הילדה וחוסר האמצעים. נראה לי שדווקא מעין מסע למדבר או לחוף מבודד , הקמת מחנה, לינה באוהל ובישול בחוץ למשך כמה ימים יהוו תחליף נהדר למסיבה מופלצת של בעלי אמצים.

[u]אני מתלוננת "אוייש...יש לי בטן ענקית...מתי כבר תצא התינוקת שלי...." ואז היא אומרת "הנא, אני באה" ואז היא שוכבת לי על הבטן (כמו שלא קרה כמובן) ואז אני מחבקת אותה, תמיד עם דמעות בעיניים והיא מייללת "כמו תינוקת".[/u]
ריגשת אותי!!

קודם כל, הדרמה תרפיה של הכוסמת מקסים בעיני. שנית, גם אני ילדתי בקיסרי.
שלישית ואחרונה- בקשר לימי הולדת : שמתי לב, שילדים בעיקר בגילאי גן מאוד לא צפויים בתגובות שלהם לימי הולדת.
נדמה שלי שהם מסתכלים על ימי הולדת כמו שאנחנו מסתכלים על חתונה. ותודו שיש במציאות אלמנט מאכזב, כי המציאות אף פעם לא תדמה לפנטזיה שלנו על הארוע של חיינו. לצערנו, אנחנו לא יכולים לשלוט על הארוע כמו בדימיון.
תרגישי טוב עם עצמך. עשית את המקסימום פלוס. עם השנים, הבת שלך תתבגר , ותלמד ימי הולדת מה הם, והאם באמת אפשר באמצעותם למלוך על העולם.
השערה בלבד- אולי אולי לבכורות זה יותר קשה...

[u]מאוד, מאוד לשמוע הצעות ורעיונות לספר סיפור לידה קורבני בצורה שאינה מקרבנת...[/u]
גם אני ילדתי את הגדולה בקיסרי. שבוע 31.חירום.
כשילדתי את הקטנה וסיפרתי את הסיפור לכל העולם היא ביקשה ממני גם לספר את שלה...זה היה קשה מאוד
כמו ללעוס אבנים...
אבל מה שמאז אנחנו עושות זה,שכשאני עושה אמבטיה, אני
קוראת לה להצטרף ואנחנו עושות מעין "לידה מחדש".
אני מתלוננת "אוייש...יש לי בטן ענקית...מתי כבר תצא התינוקת שלי...." ואז היא אומרת "הנא, אני באה" ואז היא שוכבת לי על הבטן (כמו שלא קרה כמובן) ואז אני מחבקת אותה, תמיד עם דמעות בעיניים והיא מייללת "כמו תינוקת"....עשינו את זה אולי 20 פעם ואני מרגישה שזה עושה משהו...
את הפצע בלב אי אפשר לרפא. אני מרגישה זה פצע מדמם
לנצח נצחים( אצלי לא רק הקיסרי אלא גם העובדה שראיתי אותה 24 שעות אחרי והיתה 59 ימים באינקובטור) אבל כן אפשר לעשות עם זה משהו, אפילו רק למענה...
אני תמיד מתנחמת בעובדה שכשהיא תלד רגיל יום אחד
היא תתקן לעצמה את החוויה הזו...

[u][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/u]
באמת כתבתי [u]"הכל יחד בבת אחת".[/u]
אז קצת סדר, כי באמת חשוב לי מאוד ליצמוח מהמקום הזה-

[u]האם לא ישבתם ותכננתם יחד איתה איך תחגגו, בדרך שתתאים ביותר להעדפות שלה וליכולות שלכם?[/u]
בוודאי שתיכננו, פינינו לה את היום לגמרי מאהבה, אבא לקח יום חופש והם יצאו לבילוי משותף כפי שביקשה (וגם קנו את המתנה), לפני הבילוי הכנתי עוגה שהיא קישטה עם אחותה ועוד חברה, כולל נרות ושיר או שניים. קטן חמוד...
אחרי הבילוי היא ואבא אספו אותי ואת אחותה הצעירה שלגמרי פינתה לה את המקום והיתה מדהימה כשלעצמה, והלכנו לאכול צהרים במסעדה כולל זיקוק כמובן...
וזהו, נחנו ונסענו בערב לחתונה.
שם היו המשפחה המורחבת שלהם מצב כלכלי לא משהו, ואנחנו בעיקר התומכים בהם בד"כ...
וזה עונה כבר גם על השאלה שלך לגבי המצב הכלכלי שלנו- [u]האם קשה לך עצמך להשלים עם המצב הכלכלי שלכם?[/u]

_ממי היא נעלבה - מהמשפחה המורחבת?
היא נעלבה מהמחשבה שאני לא קניתי לה מתנה, כנראה לא הבהרנו שבחירת המתנה עם אבא משמעותה מתנה משנינו...

[u]האם היא ציפתה שיחגגו לה באולם, כמו חתונה? [/u]
היא ציפתה להתייחסות אליה כאל ילדת יום ההולדת, היא גם קיבלה התייחסות של מזל טוב, מתנה ונשיקה...
[u]מאין באה הציפייה הזו? [/u]
הציפיה להיות במרכז נולדה מהידיעה שכל הדודים והדודות וסבים יהיו בחתונה, שזה גם היום של יום ההולדת שלה... וככה היא חיברה את זה למשהו שהוא גם לכבודה...
[u]מדוע בעצם הביאו לה מתנות לאותו אולם חתונות?[/u]
מתוך אותה ציפיה שלה, שכל המשפחה המורחבת תהיה, ותתייחס ליום ההולדת שלה, דיברנו איתה שזו לא תהיה ממש מסיבת יום הולדת כי לא נהוג בחתונה להביא עוגת יום הולדת ולעשות מסיבה בתוך מסיבה...
מתנות אני ביקשתי מהאחים שלי שיביאו לה... הרגשתי שזה לא יגזול מההתייחסות של החתונה וכן יתן לה את ההרגשה שחשבו עלי ביום ההולדת שלי...

[u]התחושה שלי היא, שכדאי שתפרידי את הקושי שלך מהקושי שלה. קשה ולא נעים ללדת בקיסרי כשרוצים ללדת אחרת. מצד שני, נשמע שאת "החלטת" שזו היתה טראומה גם בשבילה - ושאת משליכה המון מזה על מה שקורה, בזמן שמה שקורה הוא (אמור) להיות בשליטה שלכם ולא גזירת גורל. את הקיסרי אי אפשר כבר לשנות [/u]
הקטנה שלי נולדה בלידת בית.
שתיהן מאוד אוהבות לשמוע על הלידה שלהן...
לגדולה קשה לי לספר את הלידה שלה באופן חיובי...
[u]האם את חושבת שהבת שלך קורבן?[/u] לצערי הרב כן. אשמח מאוד, מאוד לשמוע הצעות ורעיונות לספר סיפור לידה קורבני בצורה שאינה מקרבנת...
[u]או שהיא חושבת שהיא קורבן? [/u] ברור- הכל מתחיל ממני.
האם זה אכן כך או שזו פרדיגמה שקשה לכן להיחלץ ממנה (איפה [po]עירית לוי[/po] ) ? לא הבנתי...

[u]טלוש[/u]

[u]לפי דעתי, אפשר תמיד לעשות חוויה מתקנת ולערוך לה מסיבת יומהולדת או כל מסיבה אחרת[/u]
כחלק מההתארגנות ליום ההולדת, הסכמנו ששבוע אחרי נעשה יום הולדת עם חברים. אני מתכוונת להשקיע כך שתתקבל חוויה חיובית של אני במרכז, אבל רגוע...

_רק הייתי מבררת מאיזה מקום מגיע הרצון שלה להיות מבוגרת ..... אולי היא
חושבת שמבוגרים מתמודדים יותר טוב עם העולם......_
בוודאי שפתחתי את זה איתה, והיא קצת נמנעה מלהסביר, אבל הקצת שאמרה הוא שלהיות ילד יותר קשה...

[u]וגם הבת שלי כזו, מכה קטנה וקשה מאוד להרגיע אותה, כשזה קורה, אני עוטפת אותה, מנשקת ואומרת שאותו אדם לא התכוון לפגוע בה ומעירה את תשומת ליבו של אותו אדם שדחף/ פגע למה שעשה (בד"כ הם לא שמו לב שדחפו) ואז לרוב אותו אדם מתנצל והיא נרגעת.[/u]
עם הצלם לא הרגשתי שנכון לי לעשות את זה, גם מתוך התחושה שלא תמיד אני יכולה "לסדר" לה את העולם לפי החוקים שמתאימים לנו בהתנהלות היומיומית... עם האחיינית התערבתי... ואני לא בטוחה שזה לא מקרבן... אפרופו...

[u]תוך כדי הבכי היא אמרה: אני פחדנית, לא הייתי צריכה לצאת...[/u]
[u]במשפטים האלו שלה נשמעת מצוקה, פחד, הרגשה שהעולם הוא לא מקום בטוח..... לא חושבת שמקומי להמליץ מה לעשות, קטונתי, אבל אני יודעת שאם הבת שלי הייתה אומרת את זה הייתי באותו הרגע: עוטפת, מנשקת, מכילה פיזית ונפשית, מחבקת חיבוק חזק ומוחץ עצמות כזה שמרגיש כמו חומת מגן ותוך כדי אומרת לה שאני מבינה את הפחד שלה. [/u]
כנ"ל, עם נשימה עמוקה מאוד כדי לא להתחיל לבכות...

[u] ושאני לא חושבת שהיא פחדנית, נותנת אפילו דוגמאות להתנהגות אמיצה ונכון שיש דברים או אנשים לא כך כך נעימים אבל יש דרכים להסתדר (להתמודד) איתם[/u]
עד לא מזמן זו היתה הגישה שלי, אבל אתמול פשוט החלטתי לקבל בלי ללכת "נגד" התחושות שהיא מבטאת ואמרתי לה: אני ואבא ואחותך אוהבים אותך בידיוק כמו שאת, גם אם את פחדנית... לפעמים זה מאוד חכם להיות פחדן. ואנחנו מאוד שמחים שיצאת. מ-א-ו-ד!!!

[u] ושאני הכי הכי שמחה בעולם שהיא יצאה מהבטן שלי ואני מקווה שהיא עם הזמן תלמד גם לשמח בזה.......[/u] זה משפט קסם בשבילי... את הכיוון הזה אני מחפשת להכניס לחוויה של סיפור הלידה שלה. קבלה פשוטה של מה שקרה ושמחה גדולה שהיא כאן... ואיכשהו אני עדיין לא מצליחה, יש לי צריבה בבטן אפילו כשאני רק כותבת כאן את המשפט הזה, בתוך הישיבה המסודרת מול המחשב, ובתוך סיטואציה שאני לגמרי מכילה את עצמי ובלי שאלות שמפעילות לי את כל המיצים האלה שמגבירים את הצריבה...

הייתי מראה לה עד כמה היא מדוייקת ויודעת להצביע בדיוק מה היא אוהבת ומה לא, ומדגישה שזו מתנה ייחודית.
וגם הייתי בודקת מה נדרש לך כדי לצאת מהעצב [b]שלך[/b] . כך תוכלי להיות באמת איתה. היא היתה מעדיפה זאת על פני מתנות יקרות ערך.
אהבה

יכולה מאוד להבין את העצב שלך ושל הבת שלך, מובן לגמרי.
לפי דעתי, אפשר תמיד לעשות חוויה מתקנת ולערוך לה מסיבת יומהולדת או כל מסיבה אחרת
שתהיה רק שלה.....(יש הרבה סיבות למסיבות, לא? (-;) וזה גם לא חייב להיות עם מתנות יקרות
או עם הרבה אנשים, רעש והמולה אלא משהו שהיא תוכל להתחבר אליו ולהנות ממנו ולהרגיש שזה במיוחד בשבילה.....

[u]שאני אהיה ילדה טובה, שאני אמשיך לזרום ושאני אהיה מבוגרת מהר...[/u]
נכון, אולי כואב לשמוע את הרצון לרצות בבקשה שלה אבל אני חושבת שזה מה שהיא ביקשה,
זה מה שהיא רוצה (גם אם זה לא מגיע ממקום אמיתי של רצון) ואני לא חושבת, בלי לפגוע, זו רק דעתי האישית, שיש כאן מקום להצטער על הבקשה הזו שלה אלא לתת כבוד לכך שזה מה שהיא ביקשה וזה מה שזה (אויש אני כל כך גרועה בלהעביר ולנסח את המחשבות שלי לכתב אבל
מקווה שאני מובנת), רק הייתי מבררת מאיזה מקום מגיע הרצון שלה להיות מבוגרת ..... אולי היא
חושבת שמבוגרים מתמודדים יותר טוב עם העולם......

[u]אצלנו במשפחה אין התייחסות משמעותית לימי הולדת, אנחנו משפחה גדולה ודלת אמצעים , מה שנקרא...[/u]גם אצלינו זה ככה עד שהחלטתי לקחת את הענינים לידיים וכשיש למישהו יומהולדת לארגן את המשפחה לאיזה מפגש של ביחד, לפעמים זה ממש ארוחה ולפעמים זה 'רק' קפה ועוגה אבל זה לא מה שחשוב, מה שחשוב זה ההתיחסות, הביחד, השמחה וחוץ מזה גם אם זה לא יכול או לא עובד עם המשפחה המורחבת גם אתם משפחה....וגם שלושתכם יכולים לעשות משהו כייפי ביחד (את יודעת, האיכות לא הכמות).

_המוסיקה בחתונה היתה זוועתית, ותוך כדי הבכי היא סיפרה: אני אוהבת שקט, אני אוהבת ככה שאני שומעת מה שמדברים...
בחתונה הצלם דחף אותה, והיא מה זה נפגעה מזה, אחר כך ילדה שצעירה ממנה במשפחה המורחבת גם דחפה אותה, והיא שוב התפרקה...

גם אני הייתי ככה, ילדה רגישה, נפגעת בקלות (למרות שלפי דעתי זה לא להפגע בקלות כי לאף
אחד לא נעים שדוחפים אותו פשוט כל אחד מגיב שונה לסיטואציה) ומאוד מאוד אוהבת שקט וגם הבת שלי כזו, מכה קטנה וקשה מאוד להרגיע אותה, כשזה קורה, אני עוטפת אותה, מנשקת ואומרת שאותו אדם לא התכוון לפגוע בה ומעירה את תשומת ליבו של אותו אדם שדחף/ פגע למה שעשה (בד"כ הם לא שמו לב שדחפו) ואז לרוב אותו אדם מתנצל והיא נרגעת.

היא לא מצליחה להבין התנהגויות כאלה, וזה מפחיד אותה...
תוך כדי הבכי היא אמרה: אני פחדנית, לא הייתי צריכה לצאת...
אמרתי לה שאני אשמח אם היא תוכל להסביר לי למה היא מתכוונת, והיא אמרה: לא הייתי צריכה לצאת מהבטן. עוד אאוץ'._

גם אני, בתור אדם בוגר (נו...אולי לא תמיד בוגרת אבל מבוגרת (-;) לא מצליחה להבין התנהגויות כאלו וחבל בכלל שצריך להבין....במשפטים האלו שלה נשמעת מצוקה, פחד, הרגשה שהעולם הוא לא מקום בטוח..... לא חושבת שמקומי להמליץ מה לעשות, קטונתי, אבל אני יודעת שאם הבת שלי
הייתה אומרת את זה הייתי באותו הרגע: עוטפת, מנשקת, מכילה פיזית ונפשית, מחבקת חיבוק
חזק ומוחץ עצמות כזה שמרגיש כמו חומת מגן ותוך כדי אומרת לה שאני מבינה את הפחד שלה
ושאני לא חושבת שהיא פחדנית, נותנת אפילו דוגמאות להתנהגות אמיצה ונכון שיש דברים או
אנשים לא כך כך נעימים אבל יש דרכים להסתדר (להתמודד) איתם ושאני הכי הכי שמחה בעולם
שהיא יצאה מהבטן שלי ואני מקווה שהיא עם הזמן תלמד גם לשמח בזה....... (())

[u]אני אוהבת אותה כל כך. ממש קשה לי שהיא מרגישה כמו שהיא סיפרה היום...[/u]
אני מודה שלא הבנתי. את מתארת שרשרת של נסיבות ואירועים שלכאורה לחלוטין לא בשליטתכן.

(לא כהאשמה, אלא כבירור) - האם לא ישבתם ותכננתם יחד איתה איך תחגגו, בדרך שתתאים ביותר להעדפות שלה וליכולות שלכם?
האם קשה לך עצמך להשלים עם המצב הכלכלי שלכם? האם אין דרך לחגוג יום הולדת צנוע ועדיין לספק את כלת השמחה?

[u]אצלנו במשפחה אין התייחסות משמעותית לימי הולדת[/u]
ממי היא נעלבה - מהמשפחה המורחבת? האם היא ציפתה שיחגגו לה באולם, כמו חתונה? מאין באה הציפייה הזו? מדוע בעצם הביאו לה מתנות לאותו אולם חתונות? (אני בחיים לא הייתי זוכרת ללכת לחתונה ולהביא בתוך כל זה גם מתנה לילדה בת חמש, ואם כולם זכרו את זה דווקא מגיע להם ח"ח... מצד שני אם הארגון מראש היה "חוגגים יומולדת לילדה באמצע החתונה" אז זה ממש לא רעיון טוב)

[u]היה לי מאוד קשה עם זה. היא נולדה בקיסרי כי השבוע הארבעים ושנים חלף לו, והיא באמת היה לה טוב בבטן, ובאמת לחצתי עליה לצאת. אאוץ'[/u]
התחושה שלי היא, שכדאי שתפרידי את הקושי שלך מהקושי שלה. קשה ולא נעים ללדת בקיסרי כשרוצים ללדת אחרת. מצד שני, נשמע שאת "החלטת" שזו היתה טראומה גם בשבילה - ושאת משליכה המון מזה על מה שקורה, בזמן שמה שקורה הוא (אמור) להיות בשליטה שלכם ולא גזירת גורל. את הקיסרי אי אפשר כבר לשנות - יום הולדת לפי טעמכם כן אפשר לתכנן.
האם את חושבת שהבת שלך קורבן? או שהיא חושבת שהיא קורבן? האם זה אכן כך או שזו פרדיגמה שקשה לכן להיחלץ ממנה (איפה [po]עירית לוי[/po] :-) ) ?

(אולי לא הבנתי היטב, כי כתבת "הכל יחד בבת אחת". זו ההרגשה שקיבלתי).

חגגנו יום הולדת שש לבכורה שלי... וזה היה כל כך עצוב...
האיחולים שלה לעצמה היו:
שאני אהיה ילדה טובה, שאני אמשיך לזרום ושאני אהיה מבוגרת מהר... אאוץ'.
כל כך השתדלנו לתת... והיא לא כל כך ידעה מה לבקש...
בסוף היום היתה חתונה של אח שלי, וכולם הביאו לשם מתנות בשבילה, והיא נראתה לי מאושרת...
כשחזרנו היא בכתה מאוד...
היתה מאוכזבת שלא היתה לה מסיבה רק שלה... היתה מאוכזבת קצת מהמתנות, חשבה שאני לא הבאתי לה מתנה, היא הלכה עם אבא לבילוי אישי לפי בחירתה החופשית, וזה כלל את בחירת מתנת יום ההולדת מההורים, והתחושה שלה שהמתנה היא רק ממנו...
רצתה שכולם יהיו שם בשבילה ולכבודה, וכל כך בצדק...
לפני שלושה שבועות חגגנו יום הולדת בחלק אחר של המשפחה היותר רחוקה לילדה בת חמש, והכל היה שם מאוד זורם ומושקע בכיף כזה, בלי הגזמות...
המתנות היו שוות ביותר (משפחה עשירה), הסבתא הכינה את כל היום הולדת, ואני רק הייתי יכולה לחלום...
אצלנו במשפחה אין התייחסות משמעותית לימי הולדת, אנחנו משפחה גדולה ודלת אמצעים , מה שנקרא...
המוסיקה בחתונה היתה זוועתית, ותוך כדי הבכי היא סיפרה: אני אוהבת שקט, אני אוהבת ככה שאני שומעת מה שמדברים...
בחתונה הצלם דחף אותה, והיא מה זה נפגעה מזה, אחר כך ילדה שצעירה ממנה במשפחה המורחבת גם דחפה אותה, והיא שוב התפרקה...
היא לא מצליחה להבין התנהגויות כאלה, וזה מפחיד אותה...
תוך כדי הבכי היא אמרה: אני פחדנית, לא הייתי צריכה לצאת...
אמרתי לה שאני אשמח אם היא תוכל להסביר לי למה היא מתכוונת, והיא אמרה: לא הייתי צריכה לצאת מהבטן. עוד אאוץ'.
הבת שלי נולדה בקיסרי. היה לי מאוד קשה עם זה. היא נולדה בקיסרי כי השבוע הארבעים ושנים חלף לו, והיא באמת היה לה טוב בבטן, ובאמת לחצתי עליה לצאת. אאוץ'.
אני אוהבת אותה כל כך. ממש קשה לי שהיא מרגישה כמו שהיא סיפרה היום...
בלאגן לי בלב ובנשמה, ולא יודעת איך לעזור, והאם היא בכלל צריכה עזרה כלשהיא...
הארות יתקבלו בתודה גדולה.