על ידי קנ_גורה* » 19 ספטמבר 2010, 08:52
שלום לכולכן,
בתי בת השלוש משקיעה את רוב זמנה ומירצה (אגב, ללא דוגמא אישית מאימה הורתה..) בחיפוש, בחירה ולבישת בגדים "יפים", ש"מתאימים", בגדים ש"אני אוהבת". אם זה לפני היציאה לגן, לאחר החזרה מהגן (החלפת המחלצות שנלבשו בגן לחדשות), לאחר המקלחת, לפני השינה,ולמעשה, בכל עת כמעט.
היא מבקשת לטפס לארון ולחפש, שנבוא לעזור לה, "זה לא יפה", "זה לא מתאים", "אמא, מתי המכנסיים הפרחוניים כבר יחזרו מהכביסה?" .
היא לא תצא מהבית ללא המכנסיים התכלת עם הפרחים (זו המילה האחרונה עכשיו). העניין אורך דקות ארוכות ומורט עצבים עבורי, שלא לדבר על אביה האומלל, שלא מבין מאיפה זה בא לו...
אני כשלעצמי חסרת סבלנות בכל הקשור לביגוד, אשקיע בזה אולי 2 דקות, גם במחיר של יציאה מהבית כשאני נראית מעט "לא מסודרת".
אני משתדלת לתת לה מעט בחירה, שלא תתבלבל וכן הלאה, אבל זה לא עובד.
היא חשה בחוסר הבלנות שלי, בעצביי מתרופפים, ו(אולי דווקא בשל כך) ממשיכה בשלה.
אני יכולה להבין את התסכול שלה, את הצורך שלה בפיתוח העצמאות, אבל לא רוצה לעודד את בזבוז הזמן הזה. אני לא רוצה לסרס אותה ואת התהליכים שהיא עוברת, לא רוצה לפגוע בקשר שלנו, אבל רוצה מאד לשמור על גבולות ולאפשר לה להמשיך הלאה ולא להתקע במקומות האלה. הייתי שמחה גם להיות שותפה להתחבטויותיה, אבל לא לתת לזה לצאת מכלל שליטה.
מי שתוכל לתת לי כמה עצות, תובנות, הע/ארות בונות, אודה מאד מאד.
מה אני עושה?
שלום לכולכן,
בתי בת השלוש משקיעה את רוב זמנה ומירצה (אגב, ללא דוגמא אישית מאימה הורתה..) בחיפוש, בחירה ולבישת בגדים "יפים", ש"מתאימים", בגדים ש"אני אוהבת". אם זה לפני היציאה לגן, לאחר החזרה מהגן (החלפת המחלצות שנלבשו בגן לחדשות), לאחר המקלחת, לפני השינה,ולמעשה, בכל עת כמעט.
היא מבקשת לטפס לארון ולחפש, שנבוא לעזור לה, "זה לא יפה", "זה לא מתאים", "אמא, מתי המכנסיים הפרחוניים כבר יחזרו מהכביסה?" .
היא לא תצא מהבית ללא המכנסיים התכלת עם הפרחים (זו המילה האחרונה עכשיו). העניין אורך דקות ארוכות ומורט עצבים עבורי, שלא לדבר על אביה האומלל, שלא מבין מאיפה זה בא לו...
אני כשלעצמי חסרת סבלנות בכל הקשור לביגוד, אשקיע בזה אולי 2 דקות, גם במחיר של יציאה מהבית כשאני נראית מעט "לא מסודרת".
אני משתדלת לתת לה מעט בחירה, שלא תתבלבל וכן הלאה, אבל זה לא עובד.
היא חשה בחוסר הבלנות שלי, בעצביי מתרופפים, ו(אולי דווקא בשל כך) ממשיכה בשלה.
אני יכולה להבין את התסכול שלה, את הצורך שלה בפיתוח העצמאות, אבל לא רוצה לעודד את בזבוז הזמן הזה. אני לא רוצה לסרס אותה ואת התהליכים שהיא עוברת, לא רוצה לפגוע בקשר שלנו, אבל רוצה מאד לשמור על גבולות ולאפשר לה להמשיך הלאה ולא להתקע במקומות האלה. הייתי שמחה גם להיות שותפה להתחבטויותיה, אבל לא לתת לזה לצאת מכלל שליטה.
מי שתוכל לתת לי כמה עצות, תובנות, הע/ארות בונות, אודה מאד מאד.
מה אני עושה?