"i won't say no" ? מהפוסט של שני מ למעלה.

מנין לקוח הציטוט?

כן, הבאתי את הקטעים לחזק את מה שאמרת, לא להתווכח אותך.

מעניין - I won't say no, i won't say can't, i won't say i won't try, i'll just say "yes i can" and i'll do it by and by
זה בדיוק ההפך מאיה של מילן.
אני לא מכירה את הסדרה הזאת, אבל מסדרות ילדים אמריקאיות אחרות, אולי הדמות שלו - דכאוני, פסימי ובאופן כללי זקן - היתה לא מספיק "אמריקאית" לסדרת ילדים חינוכית.
הוא ממש הפוך מ"הרוח האמריקאית"....
אז לקחו את הסטרואטיפ של החמור העקשן, שאמנם לא קשור לאיה אבל קשור לחמור, בתוספת קצת אופטימיות אמריקאית בריאה, וגם בטח הצעירו אותו כי אין זקנים בסדרות ילדים, אלא אם כן יש להם זקן לבן וארוך.

מנטה,
מה שאני רואה בקטעים האלה זה דכאוניות, רחמים עצמיים, נטיה לראות את חצי הכוס הריקה, ופולניות (כשרון לגרום לאחרים להרגיש אשמה).
ציון רעידת האדמה שלא היתה היא בבחינת "מכלל לאו נשמע הן". כלומר, הנטיה של איה היא לחפש תמיד את הגרוע ביותר, ואז הוא יכול להתאכזב לפעמים לטובה.
בקיצור - איה במיטבו!

"עדיין יורד שלג", אמר איה בעגמומיות.
"אכן כך".
"ומקפיא".
"באמת?"
"כן," אמר איה. "לעומת זאת", הוא אמר, והתעודד קצת, "לא היתה לנו רעידת אדמה בזמן האחרון."

למשל (תרגום חופשי):
איה, החמור האפור הזקן, עמד לצד הנחל, והביט בעצמו במים.
"פתטי", הוא אמר. "זה מה שזה. פתטי".
הוא הסתובב והלך לאיטו במורד הזרם למרחק של עשרים יארד, בוסס במים, וחזר באיטיות בצד השני. אז הוא הביט בעצמו במים שוב.
"כמו שחשבתי", הוא אמר. "לא יותר טוב בצד הזה. אבל זה לא חשוב לאף אחד. לאף אחד לא אכפת. פתטי, זה מה שזה".

איה - ציני? סרקסטי? פרקטי?
לא בספרים המקורייים של א.א.מילן.
אולי בפרקים הנוספים שנוצרו באולפני דיסני.
אין קשר בין הדמויות האלה לדמויות של מילן.

אני הכי מזדהה עם איור. בילדותי בארצות הברית היתה סדרה מדהימה של פו וחבורתו. היה לאיור שם שיר שהלך ככה:
I won't say no, i won't say can't, i won't say i won't try, i'll just say "yes i can" and i'll do it by and by
השיר הזה עד היום מלווה אותי ועוזר לי בסיוטאציות שנראות בלתי אפשריות. ובכלל, אני אוהבת ציניקנים
לא מסכימה עם כל מי שאומר שהוא טיפוס עצוב. הוא פשוט פרקטי להחריד

יש לי בבית פו אחד.
הייתי רוצה להיות כריסטופר, אני עובדת על זה

מאז שיש לי רו קטן, לגמרי קנגה.

כולם כאחד, אבל בעיקר פו וחזרזיר

ינשוף, נו מה.
בטוך שהו יודאה ההההההכווווללל.

צוויל

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני הכי מזדהה עם אי יה. אני צינית, סרקסטית, פסימית בד"כ, וגם תמיד נופל לי הזנב:)

קנגה הנפלאה

כמי שעובדת עם דמויות פנימיות בשני העשורים האחרונים, אני יכולה להזדהות עם כולם... ועם אף אחד

מחכמת פו:

שירה והמהומים הם לא דברים שאתה מוצא. הם דברים שמוצאים אותך. וכל מה שאפשר לעשות הוא ללכת למקום שבו הם יוכלו למצוא אותך.

אני קראתי ספר באנגלית שנקרא "הפסכילוגיה של פו", ושם יש ניתוח מעמיק של הבעיות הנפשיות של כל אחד מהדמויות, ואיך פו מרפא אותן..
אני בתור ילדה גדלתי על קלטות וידאו בשחור-לבן של פו בצרפתית... הייתי חורשת עליהן, וכמובן אני הכי מזדהה- - - > עם פו!

עדי, מדובר בסרט הראשון שדיסני עשה לפי פו הדב, ולא בהמשכיו הנוראים.

יונת, איזה סרט זה? (ואיך אפשר להתעלות על הספרים?)

על פו הדב, כתה א' ואיך עושים כלום היום ב-YNET.

והכי נחמד זה סבא של חזרזיר: אסור ל. שזה קיצור של אסור לוי שזה קיצור של אסור לויתן
בתרגום החדש זה יותר מוצלח:
אסור ל אסור להכנס אל אסור להכנס אליהו!

וגם השטוקריות על הנעוגות

הוא באמת ארנב ובהחלט לא שפן, אבל מי שהתרגל לקרוא לו שפן מתקשה להתרגל לשם ארנבי.
לנכדים שלי, לעומת זאת, אין שום בעייה עם השם ארנבי. כך הם הכירו אותו וזה לא מוזר בעיניהם.

מעניין שכל הדמויות נשארו באותם שמות, חוץ מנמיר של שפירא וישראלית שהפך לנמרור אצל אופק, ולנמרון בספרים הישנים של דיסני, ומשם לטיגר בספרים החדשים של דיסני. אפילו הארנב נשאר שפן...
אני חושבת שבסרטים קוראים לו ארנבי (שם גרוע)

נראה לי שאצלי יש גם צדדים של ינשוף וארנב (קפדנות של ארנב ושכלתנות של ינשוף
מזדהה.
אבל אני פו תמיד הייתי ותמיד אהיה...

הממממ

בס"ד
לפי הדפים האחרונים באתר, נראה שיש פה כבר עדר של "איות", אפשר להתנחם בזה שאולי זה עדיף על חזרזיר..
ושאיה תמיד מקבל בסוף את הבלון שלו, ומוצא את הזנב..
אני די אוהבת את פו, רק שאת הדבש צריך להחליף בחופן סיגריות, עים 4 נמרונים שמקפצים מסביב..

אני איה. לצערי.

והילדים אוהבים גם את טיגר (כי הוא נמר וחזק וגדול ושוויצר...)
D-:

אני הכי אוהבת את רו, ואיתו גם האמצעי שלי מזדהה הכי הרבה
הייתי רוצה להיות אמא כמו קנגה
יש פה גם הזדהות גדולה של ילדיי עם פו - בגלל החיבה לדבש
נראה לי שאצלי יש גם צדדים של ינשוף וארנב (קפדנות של ארנב ושכלתנות של ינשוף)
והילדים אוהבים גם את טיגר (כי הוא נמר וחזק וגדול ושוויצר...)

אה...וגם אני אוהבת את כולם אבל ממש כולם, בלעדי אחד מהם הסיפור היה חסר.

צ'יפ צ'יף תודה,
אני יושבת וחושבת, רגע לא לגמרי פו הדב, וגם רק קצת חזרזיר, ולפעמים איה, אבל לא כל כך שפן, ואיך זה שכל אחד מצא לו דמות ואני לא, ואז את באת עם:
_אחראית כמו כריסטופר,מלאנכולית לעיתים כמו איה,עם הפרעות קשב כמו טיגר,חסרת אונים כמו חזרזיר,תמימה כמו פו וחסרת סבלנות כמו ארנב.
וכמובן אמא דאגנית כמו קנגה._
אז זהו בערך ככה.

דף מקסים!

אני שילוב של כריסטופר רובין וטייגר.

כריסטופר - בעיקר בגלל הבדידות בילדות
טייגר - בגלל האנרגיות, האימפולסיביות שמחת החיים והטימטום,
בגלל שכולם חושבים שטייגר הוא בן והיא בעצם בת D-:

אוף עכשיו ראיתי שכבר כתבו את זה... ככה זה כשמתפתים להגיב לפני שקוראים עד הסוף!
שוכנת
בלי חיתולים שולטטטטטטטטטטטט

השמלונת ההיא שהוא מסתובב בה (לא אצל דיסני, חלילה!) בהחלט עלולה לעורר בעיות מגדריות

זה רק מוכיח שגם את כריסטוף(ר) רובין גידלו בלי חיתולים D-:
בלי חיתולים בחורף

בזכות הגריין גיליתי את הדף המתוק הזה,
גם אני
לא הכרתי את פו הדב בילדותי, אלא רק כאמא, וגם עכשיו את הגרסאות החדשות, ש"זכו" כאן לביקורת לא משהו...אמנם אין לי עם מה להשוות (הגרסאות הוותיקות יותר), אבל אני אוהבת את הגרסאות החדשות, בעיקר הסרטים. מה שכן, הדף הזה עשה לי חשק לחפש את הגרסאות הישנות יותר ולהקריא לבני.
בני אוהב אותו נורא, יש לו בובה של פו מסמורטטת כזו שהוא לוקח לכל מקום...

אני מזדהה עם שפן, וקצת עם קנגה... אני חושבת שבכל אמא יש קצת מקנגה...

חשבתי שהשמלונת נועדה לגדל ילדים בלי חיתולים

_השמלונת ההיא שהוא מסתובב בה (לא אצל דיסני, חלילה!) בהחלט עלולה לעורר בעיות מגדריות.
הוא מסתובב ביער לבד בלי שום דמות הורה._

השמלונת (כמו גם התספורת) היא פחות עניין של תקופה ויותר של העובדה המצערת שאמא של כריסטופר רצתה בת, ולא השלימה עם הולדת הבן. כינוי החיבה שלו היה בילי-מון, וכאמור, גם שאר השינוי המגדרי היה מכוון.
כילד הוא היה מסתובב ביער וממציא סיפורים, אותם סיפר לאביו. כשהאב כתב (ובטח גם ערך) אותם והוציא בספר, כריסטופר לא קיבל את זה טוב... ומעולם לא סלח לאביו על כך.

באופן אישי, אני היתי פעם אי-ה. היום אני צריכה לקרוא את הספר שוב כדי להחליט.

בזכות הגריין גיליתי את הדף המתוק הזה,
עוד לא החלטתי עם מי אני מזדהה,מה שבטוח שכל אחד מילדי יכול ליצג את פו,או את חזרזיר,טיגר,כריסטופר ואיה.
אני מניחה שאצלי יש משהו מכל אחד,
אחראית כמו כריסטופר,מלאנכולית לעיתים כמו איה,עם הפרעות קשב כמו טיגר,חסרת אונים כמו חזרזיר,תמימה כמו פו וחסרת סבלנות כמו ארנב.
וכמובן אמא דאגנית כמו קנגה.

עם פו כמובן.
"דבש או חלב ממותק על הלחם? שניהם. אבל אם קשה לך אז לא חייבים לחם"

ברגעי משבר - חזזיר
"הצילו! חזזיר!"
"אני חזזיר! הצילו! הצילו!"

לא ברגעי משבר - אף אחד. הם הם ואני אני. מה יש להזדהות פה.

בעצם, אני הכי מזדהה עם שגיאות הכתיב והשפה. הן יוצרות את הבדיחות הכי מוצלחות.

ל - גם סבא
כתבתי שאנסה למצוא בלוג שלך אבל נזכרתי שאינני יודעת איך עושים את זה...

ל - גם סבא
. כן! הפתעה! גם לסבתות יש זכות לפתוח ולכתוב בלוג! זו לא הצעה כל כך נוראית !

תודה על ההצעה. בשלב זה אני מסתפקת בדף הבית האישי ב"באופן" שגם אותו לא אני פתחתי אבל אתה מוזמן לקרוא.
האם לך יש בלוג באתרים שהצעת? אנסה למצוא.

כירסטופר !!
חד משמעית .
הוא היחיד שאני מבינה .
הוא לא ילד , הוא ילד - מבוגר , קצת כמוני . כלומר , גם לי היה צורך להיות ילדה מבוגרת בגלל כל הקירקס הבלתי אפשרי שהיה סביבי בילדות שלי .

ואפרופו , אולי אפשר להוסיף כאן שאלה : במי הייתם בוחרים לחבר באריק או בבנץ ?

מה רע בלפתוח בלוג???
למה מחקו את הודעתי הקודמת??
סבתא יקרה. אני חושב שיש לך המון מה לומר, ואני מציע לך לפתוח בלוג
בתפוז בלוגים
או בישראבלוג בשניהם יש צורך להרשם.
כן. כן! הפתעה! גם לסבתות יש זכות לפתוח ולכתוב בלוג! זו לא הצעה כל כך נוראית !

ל - גם סבא
תודה רבה.
עד עכשיו שמענו בנוסף להורים וחברים צעירים שעדיין אינם הורים משלוש סבתות. ברוך הבא לסבא. נשמח לשמוע ממך יותר ואולי תפתח גם דף בית?

וכאן אפשר להשיג את הספר pf]הלב id[/po]=000020070210&category id=0
של דה אמיצ'יס

כשהייתי ילדה לא הכרתי את פו הדב. פגשתי בו רק כבוגרת וסיפרתי לילדים - זה היה התרגום הישן וכולנו נהנינו והמהמנו את ההימהומים של פו. אני מצאתי את המקור ומאוחר יותר קראו את המקור גם הילדים והנכדים.
כן קראתי כילדה את "מסע הפלאים של נילס הולגרסן עם אווזי הבר" בתרגום נהדר שעכשיו נודע לי שתורגם מגרמנית ולא משוודית. קרתי את כל הספר הארוך וברור שלא אנסה את את המקור, שוודית אינני יודעת עד עצם היום הזה... שמעתי שיש תרגום חדש - אני מתכוונת לספר המלא ולא לגירסאות המקוצרות.
קראתי כילדה גם את "עליסה בארץ הפלאות" ומאוחר יותר במקור גם את ההמשך. את הדקויות הבנתי רק כמבוגרת.
כאשר קראתי לילדיי את "פו הדב" כולנו אהבנו את פו יותר מכל הדמויות האחרות. שמנמן, לקקן, טיפשון וחביב - מי צריך יותר מזה?
אגב, אם מזכירים ספרים מהעבר - בכיתה ד' בכל יום שישי היה המורה קורא לנו פרק מ"הלב" של ד'אמיציס. הספר המלא - לא הסיפור על מרקו שהוא סיפור בתוך הספר ובטלוויזיה קראו לו "הלב". השם של הפרק הזה בספר הוא "מהאפנינים עד האנדים". אני קראתי אח"כ גם בעצמי את הספר. המורה השאיל לי אותו לאחר שגמר לספר בכיתה.
האם מישהו יודע מה קרה לספר הזה ואם אפשר להשיגו?
אז סליחה שסטיתי מהנושא העיקרי אבל התעוררו זכרונות ואני מניחה שיתעוררו נוספים.

כיום קנגה.
בעבר חזרזיר.

איזה קטע , בדיוק לפני שעה דיברתי עם הבן זוג על הזדהות עם דמויות פו הדוב...
ואפילו לא ידעתי שקיים דף כזה!

לא החלטתי עדיין מי אני - אולי השפן ... הבן זוג טוען שאני אמא קנגה.טענתי שהיא רגועה מידי ואני לחוצה כל כך אבל הוא חושב שאהיה אמא מאוד רגועה (למרות שברור שהילדים שלנו יהיו טיגרים קופצניים ושובבים כמו הבן זוג...)

אני הכי מיזדעה עם טיגר כי מרחף קופצני חמוד יש לי בובה שלא קלטת כוס עיפרון ספר יומן
תיק אתר שם של הקבוצה בנוער העובד (אני הצעתי)

אני בעיקרון תמיד אהבתי מאוד מאוד את איו (יש לי בובה שלו מאז שהייתי קטנה ואני ישנה איתה עד היום)הייתי אובססיבית לגביו.
אבל עכשיו גיליתי שאני הרבה יותר מזדהה עם חזרזיר כי אני פחדנית וקטנה וחמודה כזאת שלא מבינה מהחיים שלה....
מי שיש לו תמונות (לא משנה של מי מהחבורה) שישלח לי!

אני מזדהה עם הדבש.

שילוב בין פו לנמיר

קראתי את הדף שוב, ואני לא מבינה מה יש לכם נגד קנגה. אני חווה אותה כאמא חכמה ומשחררת, עם הומור דק.
האמת? מזכירה לי לרגעים את יונת שרון .

> זו מחמאה, יונת <

איזה סיפור יפה!
לי הקריאו את פו הדוב באנגלית עם תרגום מקביל. הייתי די חולה באותה תקופה (בכיתה א'...הייתי חולה כל השנה רק מלראות את המקום הזה פעם אחת) אז כנראה שכבר לא ידעו במה להעסיק אותי, ולא הצליחו להשיג תרגום לרוסית. בכולופן, די מהר קלטתי את הפטנט, ופשוט התעלמתי מהמשפטים בשפת המקור וחיכיתי לתרגום.

פו הדוב זה ספר שאני גדלה איתו כל הזמן ואוהבת הכי הכי הכי.... דווקא השפה הארכאית זכורה לי כקסומה ומופלאה. אבי נהג לכנות אותי לפעמים "דובי דוב פותה". ואין כמו הפרק (אם אני לא טועה פרק 6) בו בא פו בין המצרים.
לגבי הקראת סיפורים בשפה ארכאית לילדים. אבי הקריא לאחותי (שקטנה ממני ב 6 שנים) בערך בגיל 3-4 את הרפתקאות נילס הולגרסן הקטן ואווזי הבר. ספר בעובי של התנ"ך בערך ושפה קשה לא פחות. כל ערב היה מקריא לה פרק. (כל הספר לקח לדעתי יותר משנה - אבל זה זכרון שלי כילדה, אולי פחות). בהתחלה היה מקריא וכשנתקל במילה קשה אומר אותה ואת התואמת העכשוית שלה. ככה כמה פעמים. אח"כ היה מקריא רק את המילה מהספר ומידי פעם מוודא שהיא מבינה. היא היתה הילדה היחידה בגן שידעה מה זה פוזמקאות.
בכלל ספרות קלאסית כזו, הנסיך הקטן, עליזה בארץ הפלאות\מראות, פו הדוב ועוד, היו הספרים שהורי קנו אחד לשני ליום הולדת. (על עליזה בארץ הפלאות יש הקדשה לאימי ליום ההולדת ה 28 - חודש לפני שאני נולדתי - תמיד כייף לראות את זה) מתוך מטרה לחשוף אותנו אליהם - וכמובן להנות בעצמם מקריאת הסיפור. אלה ספרים שאני אוהבת לחזור אליהם אחת לכמה שנים וכל פעם נהנית מחדש ובאופן שונה בהתאם למקום בו אני נמצאת עם עצמי.

אני מודה שהשפה בפו הדוב המקורי עושה את הספר לחינני כל-כך , מאידך כשאני קוראת אותו לילדיי אני בהחלט נאלצת לתרגם. (אגב, זה לא תרגום סימולטני, זה תרגום מהדף, מיומנות אחרת... אמרה חבצלת אחרי השיעור הראשון שלה בתיאורייה של תרגום...)

הנה פה יש 22300 תמונות של winnie tha pooh.
http://images.google.com/images?q=winni ... a=N&tab=wi

כן, יצא תרגום חדש של דן מישר, עם האיורים המקוריים של ארנסט ה. שפרד. טרם הספיקותי...

ומה תאמרו על הסרט החדש? מי אם לא חזרזיר פוסע ותופס את מקומו (הטבעי?) בקדמת הבמה?

קראתי, כמדומני, במוסף ספרים על תרגום חדש - מישהו נחשף אליו?

כן, גם אצלנו הדף גרר נסיון קריאה לילדה (חולה) בת 4+. היא דווקא אהבה, למרות שברור לי שהבינה רק חלק מהמילים. אז חלק הבהרתי על ידי המחזה קלה (בסיסית ביותר), חלק הוספתי מלה או משפט דומים בעברית מובנת, חלק היא שאלה, ובחלק הסתפקנו בצליל המופלא של שפה ארכאית. יש לי הרגשה שגם אני, כילדה, לא הבנתי הכל, אבל זה לא הפריע לי להינות. אולי בגלל שאמא שלי אהבה (ועדיין) כל כך את הסיפור, שלא יכולתי שלא להנות....
בערב, אבא סיפר (לשניהם) פרק נוסף. גם הוא אמר שהוא נורא נהנה, אבל לא בטוח מה הם קלטו. לא נורא, אני מקווה לספר להם את זה עוד הרבה פעמים...

אגב, שמעתי פעם תלונות על התרגום, שהוא לקח ספר שכתוב בשפה קלה וילדית, והפך אותו לשפה גבוהה (גם יחסית לזמנו. אולי כי לא היתה אז שפה יומיומית מספיקה). יחד עם זאת, אני לא יכולה לוותר על התרגום הישן, על ביטוייו הארכאיים-מסתוריים(כילדה)-מופלאים. דבי דב פותה...

ואני ניסיתי להקריא לשני ילדים פרק מ"הבית בקרן פו" בתרגום אופק. אחד מהם אמר "אני לא אוהב את פו הדב" -- מיד קיבלתי מוטיבציה. "מי קרא לך את פו הדב?" "סבתא שלי". "אני מספר יותר טוב מסבתא שלך!" מצאתי את עצמי מבצע תרגום סימולטאני מעברית לעברית... וגם כך לא היתה להם סבלנות לשמוע פרק שלם.

זוגתי טוענת שהעלילה בפו הדב היא בקצב איטי מדי לילדים של היום, והמסרים המורכבים ומשחקי הלשון לא נקלטים אצלם.

אחרי שהמשכתי בקריאה עצמית, שאלתי את עצמי למה אני אהבתי את הספר הזה כילד? לא ייתכן שבגיל 4-5 הבנתי את הדברים שאני נהנה מהם היום. האם החיים שלי התנהלו בקצב איטי יותר? אולי הלשון הארכאית של תרגום שפירא-ישראלית הוסיף איזשהוא נופך מסתורין?

אני ממליץ לכל המבוגרים שקראו את הספר בילדותם וזוכרים רק את העלילה, לקרוא שוב את שני הספרים, רצוי בשפת המקור, ורצוי ללא ילדים בסביבה.

רועי, אם אתה עדיין חושב שהסרט טוב בהרבה מהספר -- קרא בבקשה את הפרק האחרון ב"הבית בקרן פו" (בו באים כריסטוף רובין ופו אל מקום קסום ואנחנו משאירים אותם שם). ותגיד לי אם זו לא קריאה נרגשת לחינוך ביתי. לי בכל פעם יורדות דמעות תוך כדי קריאה.

ניסית להקריא לסתיו היום פרק מהתרגום של ו. ישראלית וא.ד. שפירא. כבד. לא שפה שקל להקריא לילד בימינו.
מאוד חסרו לה ציורים - היא ניסתה להעביר את הדף תוך כדי שאני קורא כי מיצתה אותו ויזואלית.
אך, היו ימים...

"פו הדב" הוא לא ספר ילדים מובהק. הוא שייך לקבוצה המצומצמת של ספרים שבעצם נכתבו בצורה מורכבת לשני קהלים - קהל הילדים (שאמורים להבין את הדברים הבסיסיים) וקהל המבוגרים (שאמורים ליהנות מרבדים רבים בסיפור, במיוחד ממה שנאמר "מעל לראשם" של הילדים).

בכריסטופר רובין יש הרבה חמלה.
הוא לא רק יודע לשחק עם כל החיות, אלא גם יודע לאהוב כל אחת ואחת מהן למרות השונות הגדולה ביניהן.
וזו הזדמנות נוספת להביע את קנאתי ב פלונית על מונית שהתחתנה אתו...

אם יש ספר שצריך לקרוא בשפה המקורית הרי שזה פו הדב. הוא פשוט נפלא באנגלית. חוויה אחרת.
אני אוהבת את כריסטופר רובין. הוא נותן לכל החיות לחיות, בטבעיות מוחלטת. הוא גם יודע לשחק עם כולם. ואגב, למי שאוהב את פו ושות' כדאי לקרוא את "הטאו של פו" של בנג'מין הוף. ספר גדול.

הטאו של פו כבר עשה את זה (וכאמור, באופן מפתיע, בהצלחה).

אני נוטה להסכים. וסיכוי סביר שגם א-יה.
(נראה לי שיש פה פוטנציאל מעניין לניתוח - אבל אני עדיין מגשש...)

אני חושבת שבמידה מסויימת גם שפן הוא מבוגר.
ואולי גם ינשוף?

אמא של יונת, לפי הפרשנות שלך - האם זה אומר שקנגה היא ה"מבוגר" היחיד בסיפור הזה?

ועוד מחשבה: אולי האבא בסיפור הוא א.א. מילן עצמו?
אין לי מושג מה אמרתי הרגע.

בעבודה.
או שאולי היא באמת חד-הורית...
או שזה לא משנה, כמו שלא משנה איפה ההורים של כריסטוף רובין. מה שמשנה זה הטיפוס שהיא מבטאת.

ואיפה האבא בסיפור הזה?

יאיר,
איזו פרשנות עכשווית לקנגה ורו!
היא בסך הכל מייצגת את האם הטיפוסית, הדאגנית, שמאכילה את הילד בתרופת חיזוק, דואגת שלא יצא בלי סוודר ומקפידה על סדר יום ושעת שינה. והיא כל כך אמהית שהיא מוכנה לקבל לטיפולה העוטף ילד נוסף, הרבה פחות מחונך וממושמע - נמרון. נכון שהיא לא ממש מקשיבה לרו, ולא כל כך חכמה...
ואילו רו הוא ילד טיפוסי. אמנם מחונך וממושמע, אבל שמח מאד להסתלק מהבית בכל הזדמנות עם חברו הגדול והפרוע ולעשות בדיוק את אותם הדברים שאמא לא מרשה ושהילדים הגדולים (קרי, שאר החיות) עושים.

התנצלות מקנגה ורו

טוב - היום הייתה לי הארה. כל ההשמצות הפראיות שלי על קנגה ורו נבעו מראיית עולם גברית, פטריארכלית, מוטית ומוטעית.
הרי בסופו של דבר - קנגה היא אם חד-הורית. מן הסתם היא הגיעה ליער בשל מצוקה כלכלית (שלא לדבר על האופציה של מקלט מבעל אלים). היא עושה מאמצים עילאיים להתאקלם בסביבתה החדשה ולא לוותר על חום אימהי כלפי רו. ובמה היא נתקלת? להזכירכם - שפן, המייצג הגברי של האליטות הכלכליות ביער, לא מראה שום אמפתיה למצבה ומנסה לגרש אותה ואת בנה מן היער! (כל קשר למציאות הישראלית מקרי בהחלט).
אז נכון שרו קצת ילדותי ותלותי - לאור מצב שכזה אפשר להאשים אותו?

ואני, בדבריי בראשית הדף, רק שכפלתי את האפליה הגברית של שפן וקראתי "לגרש" את רו וקנגה מהתודעה הקולקטיבית!
סליחה מרו וקנגה. המשיכו ב מאבק משפחות חד הוריות. עלו והצליחו.

"עם מי" בבשמת? חשבתי שיש רק אחת שם...

רגע - השאלה בדף היא "עם מי"!

אבל פוּ - עם מה אתה הכי מזדהה בבשמת?

אבל אנחנו אוהבים את בשמת (הדוקטורט והכל).

מותר להגיד את זה פה?
מותר.
אבל האמת, בשמת, הנחתי שלא תאהבי.

לא (-;

ואני בכלל לא אוהבת את פו הדב (הספר והכל).
מותר להגיד את זה פה?

יאיר, בועז,
מסכימה לכל מלה.
אולי, אחרי שנסיים כאן את העלאת הרעיונות והפרשנויות, אני אבין סוף סוף איך קרה ש"פו הדב" שלנו, הפרטי, שהשפה המשפחתית שלנו שאלה מתוכו המון ביטויים המובנים רק ליודעי ח"ן - הפך לפופולרי ונפוץ עד כדי כך.
ובינינו, בסוד, אגלה לכם, שעד לדיון כאן בפורום ראיתי בפופולריות הזאת חדירה לתחום הפרט והשתלטות עויינת על רכוש פרטי...

היופי האמיתי לדעתי, וזה גם הסיבה לגיוון פה, היא שכל הדמויות מקסימות ומעוררות אמפטיה. כלומר למרות האופי השונה והבוטה שלהן, שבחיים האמיתיים היה מביא לנו את החלסטרה (תדמיינו לעבוד עם איה או להתחתן עם נמרון...) בסיפור כולם טובים וטהורים ואהובים.
אף אחד לא יכול לאהוב את העצלן בנסיך הקטן, או את החתול בעליסה. הם לא loveble. ואילו פה כולם כן.
גם הסיפורים עצמם לא מכילים את עימות בין הדמויות ומתח במובן שרב הסיפורים האחרים מכילים.
אני רואה בספר הזה מופת בקבלת האחר, באהבת השונה, והימנעות מביקורת.

בכל זאת, בשבילי הוא לעד יהיה כריסטופר.

אמא של!

ניתוח מקסים! תודה.
להמשך הדברים, אני חושב שמה שהספר הזה מצליח לעשות (יותר מכל יצירה ספרותית אחרת שאני מכיר) זה אכן לתת יצוג למגוון יחסית רחב ומגובש של קווי אופי. בניסוח קיצוני (שאני כמובן לא עומד מאחוריו): הוא נותן את התחושה שכל סוגי האופי הבסיסיים נמצאים כאן. אגב, לכן אני גם מניח שהדף הזה היה עובד הרבה פחות טוב עם "הנסיך הקטן", "אליס בארץ הפלאות" (יצירה שאני מעריץ במיוחד) או "מיץ פטל".

אין אין אין כמו אי-ה
ואני בכלל קראתי את זה ברוסית
כל אחד ותסביכיו...

כרמית,
סביר לגמרי. יחד עם זאת, לא קורה לך שאת מסתכלת על מישהו (מבוגר או ילד, לא משנה) ואומרת לעצמך "ממש איה", או "בדיוק נמרון"? או "אוי, אני בדיוק כמו קנגה..."? אז זו ספרות, אבל במיטבה! גם אם המחבר התכוון לפנים השונים שיש בכל אחד (כריסטוף רובין במקרה זה), הוא הצליח לאפיין דמויות שונות מהחיים, וכל אחד מכיר כמותן.

הצעצועים הם גם כריסטוף רובין (הילד האמיתי, לא הדמות) - ברור במיוחד, שלעיתים קרובות פו מביע את כריסטוף רובין, אבל גם האחרים נשמעים לי קצת הוא, לפעמים (ובעצם גם קצת כל אחד אחר). כמובן שאי אפשר לעשות קשר אחד לאחד. זאת ספרות....

יאיר,
הדוגמאות שהבאת לניתוח מראות (בפעם האלף!) איך לוקחים סממנים חיצוניים והופכים אותם למהותיים, ואחר כך מנסים להסיק מזה מסקנות פסיכולוגיות.
אז זו דעתי לגבי כריסטוף רובין:
מילן המציא את הסיפורים וסיפר אותם בעל-פה לבנו, כריסטוף רובין. גיבורי הסיפורים הם כריסטוף רובין עצמו וחיות הצעצוע שלו. הצעצועים מונפשים ומבטאים דמויות של ילדים, וכריסטוף רובין ממלא את תפקיד המנהיג הכל-יודע, הפותר כל בעייה - המבוגר האולטימטיבי, מעמד שכל ילד שחי בעולם של מבוגרים שואף אליו. בוודאי שהוא מדבר עם החיות - החיות הן הילדים. והשמלונת - אינני מומחית לתולדות בגדי הילדים באנגליה של שנות החמישים, אבל סביר שאלה בגדי הילדים שהיו מקובלים אז. (בתמונות-משפחה עתיקות שלי ראיתי כותנות-לילה ארוכות לתינוקות משני המינים.)
אנשים רבים נוטים לבקר או להעריך מאורעות היסטוריים, שיטות חינוך, רעיונות, מנהגים וגם ספרות של העבר דרך משקפיים של ההווה. זו טעות מהותית.

אמא של יונת!

לגבי - א-יה, אז רק אמרתי שאני מעריץ אותו. אני מזדהה עם חזרזיר. וזה לא יותר מחמיא...

אחי, שעובד בהוסטל לילדים, סיפר לי שמסתובב שם מאמר פסיכולוגי על "אם כל דמות מפו הדב הייתה אמיתית - איך היינו מאבחנים אותה ומה היינו נותנים לה?". בעצם מה שהוא קרא היה מאמר תגובה לאותו המאמר ושם דיברו על זה שאף אחד לא איבחן (במאמר המקורי) את כריסטוף(ר) רובין. אז הם ניסו:

1. השמלונת ההיא שהוא מסתובב בה (לא אצל דיסני, חלילה!) בהחלט עלולה לעורר בעיות מגדריות.
2. הוא מסתובב ביער לבד בלי שום דמות הורה.
3. וכמובן - העובדה שהוא מדבר עם חיות...

אף אחד לא קם... אבל מי שקם כל בוקר ומרגיש כמו איה - יש לו בעיה, אולי כדאי שילך לטיפול...

מי שלא קם בבוקר לפעמים ומרגיש כמו איה, שיקום!

<יאיר, תפסיק לקרוא את המחשבות שלי. גם אני השבוע ציינתי לעצמי שבימים אלה אני נשמעת בדיוק כמוהו. >