על ידי קלא_אילן* » 26 ינואר 2005, 13:25
"לא רק שאני מצחיקול," חשב לעצמו קלא, "אני גם מחליף צבעים."
כהרף עין ובן רגע הפך קלא עצמו לכתום והחל מזמר מכתמים בקול לחישה.
אט אט התגברה הלחישה והפכה זמרה אופראית של ממש - אכן - פווארוטי היה מתבייש ליד החלזון.
שערו בנפשכם! חלזון כה צעיר מזמר בקול גדול מחלזון שמן וגדול כפווארוטי!
קלא שיער בנפשו והחל מצחקק בבולמוס.
כך בא הוא אצל התחנה, כולו שמח וליבו טוב עליו. לפתע ראה הוא דובדבן מהלך בינות השלוליות שנוהגים הטבריאנים לטפח. כל כך אוהבים הטבריאנים את השלוליות האלו, שהם נותנים אף רוק מפיהם למען תהיינה עוד ועוד כאלו!
ובכן, ראה קלא כי אין ציפור נפשו של הדובדבן שמחה, וכי עומד הדובדבן לפני שלולית אחת וחושב לאבד עצמו לדעת.
אחז בו קלא - ובלע אותו למען גאול אותו מיסוריו.
כזה צדיק היה החלזון.
עכשיו כשהוא שבע עלה קלא אל האוטובוס."נערן". אמר בנימוס. אלא שהנהג, אלול שמו, כבדה עליו אוזנו.
"נערה?" שאל אלול. למה תתיימר כך להתל בי? רואה אני שאינך נערה כל עיקר. כל ברבי-רב יודעת שאלה עם הקונכיות זה החלזונות.
"אבוי, האם אוזנך כבדה עליך?" שאל קלא.
"כפרה עליי? מה אתה אומר לי את זה! אני זה שצריך להגיד לך! כפרה עליך, מאמי, נשמה שלי, עיניים שלי, אף-אוזן-גרון שלי! הא לך!"
כמעט שאיבד אלול את עשתונותיו בקול רם. אלא שקלא, הממונע אטומית, שלף מחוש ובמהירות זמן מחצית החיים של האורניום שבו לחץ על קוד עשרים וארבע בכרטסת, תחב שטר בידו הקמוצה מהתרגשות של אלול, ושם פעמיו בסל אחד עם העשתונות שהתרוצצו בשלב זה על מדרגות האוטובוס.
התיישב קלא על הכורסא האחורית באוטובוס, והחל קורא ב"בסוד שיח, כרך ארבעים ושבעה של ספר הבוטניקה לחלזון הצעיר" מאת מוטי דובי-בובי, שאף שהוא דוב - אין כמוהו בידיעת מגדני חלזונות.
כך בעודו קורא על זיקית אניאתה - שמע קלא רחשים מכיוון הדלת.
סגר דלתיים על פעמיו ועשתונותיו החדשים, למען שלא יברחו, והלך לחקור בדבר.
פשפש מישש וקשקש, אך דבר לא עזר. קלא פקשש. דבר לא מצא שידבר אליו חזרה.
החל חוזר על עקבותיו.
"עצור!" שמע.
עצר.
"אתה צריך לרדת כאן. הגענו לנערן." נשמע באויר הסרוח.
רץ קלא להביא פרפראותיו מן הכורסא, אחז בם, הודה לדלת האחורית שנפתחה למענו, וקפץ כל עוד קונכיתו עליו אל הצומת של נערן.
שם ראה הוא את אימו.
לא היה בידו להתאפק, לא יכול היה קלא לשמור עוד את שרעפו שהציק לו כל דרכו הארוכה, ושאל הוא את אמו לתשובה.
"אמא, אמא, האם לדובדבן יש רגליים?" שאל קלא בהתרגשות.
"לא, בני יקיר לי." ענתה האם בתמהון.
"אבוי", אמר קלא בדאגה, "נדמה ששוב אכלתי דז'וק".
בפרק הבא - קלא חס על שלשול.
"לא רק שאני מצחיקול," חשב לעצמו קלא, "אני גם מחליף צבעים."
כהרף עין ובן רגע הפך קלא עצמו לכתום והחל מזמר מכתמים בקול לחישה.
אט אט התגברה הלחישה והפכה זמרה אופראית של ממש - אכן - פווארוטי היה מתבייש ליד החלזון.
שערו בנפשכם! חלזון כה צעיר מזמר בקול גדול מחלזון שמן וגדול כפווארוטי!
קלא שיער בנפשו והחל מצחקק בבולמוס.
כך בא הוא אצל התחנה, כולו שמח וליבו טוב עליו. לפתע ראה הוא דובדבן מהלך בינות השלוליות שנוהגים הטבריאנים לטפח. כל כך אוהבים הטבריאנים את השלוליות האלו, שהם נותנים אף רוק מפיהם למען תהיינה עוד ועוד כאלו!
ובכן, ראה קלא כי אין ציפור נפשו של הדובדבן שמחה, וכי עומד הדובדבן לפני שלולית אחת וחושב לאבד עצמו לדעת.
אחז בו קלא - ובלע אותו למען גאול אותו מיסוריו.
כזה צדיק היה החלזון.
עכשיו כשהוא שבע עלה קלא אל האוטובוס."נערן". אמר בנימוס. אלא שהנהג, אלול שמו, כבדה עליו אוזנו.
"נערה?" שאל אלול. למה תתיימר כך להתל בי? רואה אני שאינך נערה כל עיקר. כל ברבי-רב יודעת שאלה עם הקונכיות זה החלזונות.
"אבוי, האם אוזנך כבדה עליך?" שאל קלא.
"כפרה עליי? מה אתה אומר לי את זה! אני זה שצריך להגיד לך! כפרה עליך, מאמי, נשמה שלי, עיניים שלי, אף-אוזן-גרון שלי! הא לך!"
כמעט שאיבד אלול את עשתונותיו בקול רם. אלא שקלא, הממונע אטומית, שלף מחוש ובמהירות זמן מחצית החיים של האורניום שבו לחץ על קוד עשרים וארבע בכרטסת, תחב שטר בידו הקמוצה מהתרגשות של אלול, ושם פעמיו בסל אחד עם העשתונות שהתרוצצו בשלב זה על מדרגות האוטובוס.
התיישב קלא על הכורסא האחורית באוטובוס, והחל קורא ב"בסוד שיח, כרך ארבעים ושבעה של ספר הבוטניקה לחלזון הצעיר" מאת מוטי דובי-בובי, שאף שהוא דוב - אין כמוהו בידיעת מגדני חלזונות.
כך בעודו קורא על זיקית אניאתה - שמע קלא רחשים מכיוון הדלת.
סגר דלתיים על פעמיו ועשתונותיו החדשים, למען שלא יברחו, והלך לחקור בדבר.
פשפש מישש וקשקש, אך דבר לא עזר. קלא פקשש. דבר לא מצא שידבר אליו חזרה.
החל חוזר על עקבותיו.
"עצור!" שמע.
עצר.
"אתה צריך לרדת כאן. הגענו לנערן." נשמע באויר הסרוח.
רץ קלא להביא פרפראותיו מן הכורסא, אחז בם, הודה לדלת האחורית שנפתחה למענו, וקפץ כל עוד קונכיתו עליו אל הצומת של נערן.
שם ראה הוא את אימו.
לא היה בידו להתאפק, לא יכול היה קלא לשמור עוד את שרעפו שהציק לו כל דרכו הארוכה, ושאל הוא את אמו לתשובה.
"אמא, אמא, האם לדובדבן יש רגליים?" שאל קלא בהתרגשות.
"לא, בני יקיר לי." ענתה האם בתמהון.
"אבוי", אמר קלא בדאגה, "נדמה ששוב אכלתי דז'וק".
בפרק הבא - קלא חס על שלשול.