[u]הביאו לנו ילד מתוקן מוטורית שיודע לכתוב בכתב יפה ומאורגן[/u]
:-D

@}

אוי, אני מתחברת.
לאיפה שאתן עכשיו.
בדיון הנוכחי.
ובמקביל -
קראתי את ההתחלה של הדף, והיא התכתבה לי חזק עם חוויה שאני חווה בימים האחרונים -
באופן עקרוני מקצועות בעולם המערבי מבוססים על חוויה של פיצול.
לקחת תכונה אחת מתוך מכלול, איכות מטפלת, איכות משווקת, איכות יצירתית - ואז לצפות מבנאדם לבחור בה וחלק גדול משעות היממה להצמיח אותה. ורק אותה.
תקשיבו, זה מבאס.
ואני אומרת את זה כמי שעבדה כל החיים בטיפול ובחינוך, והייתי יוצאת דופן יחסית, וגם מוערכת, ועכשיו אחרי כמה חודשים בקורס מקצועי בתחום לגמרי אחר -
תקשיבו, זה הורג אותי, הפיצול הזה.
להרוויח כסף מלעשות משהו שבאופן מהותי כל אחד יכול לעשות, כמו לטפל או לכתוב או לעצב או לנתח מצבים מזווית מסויימת.
יש יותר מידי שירותים שמוצעים לאנשים בעולם הזה.
חוץ מללכת במקומנו לשירותים, מרגיש לי כאילו כל העולם הזה עומד ומתחנן - תני לי לטפל לך בכלכלת המשפחה, בהורות, בנראות, בבטחון העצמי, בכאב, בהחלמה מהכאב, בעניינים המשפטיים, בפרוצדורות לא משפטיות אבל עבשות -
וכל כך לא בא לי להיות עוד שירות חדשני ומיותר שמכביד על הכיס של אנשים.

וכמובן, הפיצול העתיק בין ידע לרצון.
והעיסוק האינסופי בפרטים לא חשובים.

אני אומרת לכן, אין באמת מקצוע סביר בעולם הזה.
הרוב גורנישט, עם יותר מידי סיבות ליסורי מצפון.

לא כוללת בקינה הזו את המקצוע של ריפוי בעיסוק.
זה מקצוע יפהפה עם מרחב מאוד גדול,
למרות שגם אותו אפשר להרוס ולהפוך ל - הביאו לנו ילד מתוקן מוטורית שיודע לכתוב בכתב יפה ומאורגן.

[u]מתחת לכל שכבה שאני מגרדת יש חלל אפל ועמוק.[/u]
אוי.
את כל כך לא לבד :-(
יום אחד פגשתי בחור אחד שהיה בדיוק באמצע משבר נפשי קשה והגיע לאשפוז.
והוא דיבר על החלל הפנימי, התהום.
ואני ידעתי למה הוא מתכוון.
אני חושבת שהחלל הזה, התהום הזאת, קיימת אצל אנשים שעברו חווייה עמוקה של נטישה, הינטשות.
עזבי עובדות כרגע. עזבי מציאות ו"איך באמת זה היה". אני מדברת על החווייה הפנימית.
החווייה של להיות לבד שוכולם הלכו, נעלמו, התאדו להם.
אם החווייה הזאת מתרחשת בגיל מספיק צעיר, לא רק אותם את מאבדת - גם את עצמך.
כי אין לך את היכולת להישאר עם עצמך, ולדעת שאת שם, כשהאחרים נוטשים.
וכך נוצר החלל.
מין סוג של מוות רגשי.

[u]למה אני סולדת מכל מה שמצריך חיבור עצמי? מכל מה שמזמין להתבונן פנימה? מה אני מפחדת למצוא?[/u]
בדיוק את זה.
אחרי שניתוק כזה התרחש, לא קל לחבר אותו מחדש.
לא קל... אבל בהחלט בהחלט אפשרי.
אני מאמינה בך. לגמרי.
(())

[hr]
אז אני שואלת את עצמי: איך החלל הזה נראה? איך הוא מרגיש?
דאאאא. ברור שהוא מרגיש כמו חלל, כמו ריק, כמו כלום.
אבל אני מאמינה שאם תשהי בו עוד קצת, תגלי שהוא כן מורכב ממשהו. יהיו שם כמה צבעים, כמה קולות, כמה תחושות.
תהיה לו צורה כלשהי.
לאן החומרים האלה מובילים? מה הם אומרים לך?
או, מכיוון אחר: נגיד שהחלל הזה הוא ישות. מה היא אומרת לך?
איזה רגש היא מביעה, מתחת לאין?

<וכן, מבינה גם את עניין האומץ. תנוח דעתך, כבר היו כמה נשים דגולות באתר הזה שהתחבאו מתחת לארון, מתחת לשטיח, במגירת הסכו"ם, ומשם שלחו את הפוסט הבא. בעיניים כמעט עצומות, כדי לא לראות ולהתחרט ברגע האחרון>
<ואם קשה לך כאן, את תמיד יכולה לשלוח לי מייל: [po]tamarush rush[/po]@yahoo נקודה קום>

[u]תמרוש רוש, תאמצי אותי.[/u]
:-D
כבר אימצתי אותך. מרגע שפתחת את הדף הזה. לא שמת לב?

[u]כמה נכנסת לתוך הנשמה שלי וטלטלת אותה[/u]
במובן מסוים, אני יודעת.
תראי, בימינו נורא פופולרי לנפנף ב"כולנו שונים, כל אחד צריך משהו אחר".
ואני, כמו הבחור ההוא ב"חייו של בריאן", ברצון בלתי נשלט, מרימה את היד ואומרת "אני לא".
https://www.youtube.com/watch?v=QereR0CViMY

כי כן, ברמת העלים והעלעלים, כולנו שונים זה מזה, וכל אחד צריך משהו קצת אחר.
אבל למטה מזה, בגזע, בשורשים, כולנו דומים להפליא. כולנו זקוקים לאותו דבר: אהבה, הכרה, תמיכה, עידוד.
ואני, הקטנה, אוהבת לרדת למקום הזה של המשותף הבסיסי, ולדבר משם אל אחי בני האדם.
מהמקום הזה, אני מכירה אותך בקלות. הייתי שם.
(())((-))

ותודה ליוליקו (כבר שבועות!! אני רוצה לכתוב את זה ושוכחת) על הדיון היפה והקולע באלמנט האמהות. אני כל כך לא במקום הזה כרגע... אז טוב שבאת והשלמת את הצד הזה @}

אני מנסה לתרגל הכלה עצמית.
אני מנסה להבין את מערכת היחסים האוטואימונית שלי, עם עצמי, עם העולם.
אני מנסה למצוא בתוכי דמות מקבלת, מחבקת, דוחפת.
אני מנסה לקלף ולקלף את שכבות ההגנה האלו שמסתירות לי את עצמי.
וזה מרגיש, שמתחת לכל שכבה שאני מגרדת יש חלל אפל ועמוק.
לא משהו סקסי ומרגש דוגמת איזו נפש מורכבת ומלאה, אלא חלל. במלוא מובן המילה, ריק.

הלוך ושוב אני מספרת למטופלים שלי, למשפחות שלהם, על משמעות האמונה, על מה שאפשר לשנות אם רק רותמים את המוטיבציה הפנימית לעשייה, על איך גוף. ונפש הם משוואה ארוכה, מלאה משתנים שאנחנו לא יכולים לתפוס, אבל בוודאות מלאה כל צד בה משפיע על האחר.
אני רוקמת איתם חלומות על היום שאחרי, על השיקום המלא, על החזרה לחיים שלעולם כבר לא יראו אותו דבר, אבל לא בהכרח יהיו גרועים.
ואני מאמינה, בלב שלם, במילים האלו.
עד שזה מגיע אלי.
לכאן לא תיכנס המודעות המשפיעה, כאן האמונה והרצון לא יצרו שינוי. לא. כאן הכל ידוע מראש ומועד לכישלון.
למה?
למה אני סולדת מכל מה שמצריך חיבור עצמי? מכל מה שמזמין להתבונן פנימה? מה אני מפחדת למצוא?
פעם חשבתי שהםחד הגדול ביותר שלי החא למצוא את האין הזה. לגלות, שמתחת לכך ההגנה העצמית אני בעצם... שלד גמיש למדי בלי אג'נדה אמיתית או יכולות.
ואז אני קולפת וקולפת ומוצאת את הריק הזה, למה זה לא פותר את הפחד?

@}

אוך.
[u]תמרוש רוש[/u], תאמצי אותי.
.
אני לא מצליחה למצוא את המילים או את האומץ להתחיל להסביר כמה נכנסת לתוך הנשמה שלי וטלטלת אותה.

מתחילה לכתוב ומפסיקה. מתחילה ומפסיקה. כבר שבועיים.
אני רק אכתוב את המשפט הפומפוזי הזה ואלך להתחבא לי עד מנת האומץ הבאה -

אני חושבת, שאני מתחילה להתעורר.


תודה. תודה. תודה.

[u]וכאן אפשר לארגן לך עזרים תחושתיים. איפה יהיה לך הכי קל לדמיין את מה שאת זקוקה לו? במיטה, מתחת לחמש שמיכות פוך ועם פיג'מה רכה במיוחד? או בחוץ, בטבע? בלשכב על הדשא, או לשבת מתחת לעץ? תפרגני לעצמך תנאים שמזינים את הדמיון בכיוון הנכון.[/u]
ואם במקרה יש לך בראש סצנריו שלך כילדה בגן משחקים, עם הורה שכן מעודד אותן לנסות, להסתכן, להתנדנד גבוה, אז בהחלט ללכת לגן משחקים ולהתנדנד תוך כדי! בהחלט בהחלט! אלמנטרי, ווטסון.
תקראי לי חתרנית ;-)

(האימייל שלי בדף הבית. תבקשי חופשי)

סוף סוף מוצאת זמן פנוי להגיב @}
יקירה, קראתי אותך כשכתבת, ואז קראתי אותך עוד שלוש פעמים. מהטלפון. והנה אני, סוף סוף, עם מקלדת נורמלית, מחפשת את המילים הנכונות.

[u]כ"כ הרבה שנים אני נמנעת מלייחס טון מאשים, מרגישה שמדובר בהתקרבנות, שאין לי זכות. ואז אני קוראת אותך ואומרת, אוי, זה כנראה נכון.[/u]
בדיוק.
יש סוגים מסוימים של, בואי נקרא לזה יחסים מחבלים, שבאים בילט-אין עם מנגנון שמנטרל את היכולת לזהות שאלה יחסים מחבלים.
זה יכול לבוא בכל מיני צורות וגוונים.
אבל תמיד יהיה איזה מנגנון של להאשים אותך בהתנהגות או בתגובה של "הנותן בעל הכוונות הטובות", או בתוצאות של המעשים [b]שלהם[/b].
מין כזה "אמרתי לך", שאם את בודקת אותו מקרוב הוא חסר היגיון בעליל. אבל רק אם את בודקת אותו ממש מקרוב, כי מטר אחורה הוא כן נראה הגיוני, וסביר.
יותר גרוע: זה מנגנון שיוצר לופים, ונבואות שמגשימות את עצמן.
נניח, אני טוחנת לך בראש שאת מגושמת ולא זהירה, ואז נותנת לך וואזת חרסינה גדולה ושבירה במיוחד כשאין לך מקום טוב לשים אותה בבית, ואז מאשימה אותך ברשלנות כשהיא נשברת.
(או ב"את לא מעריכה את הנתינה שלי" כשאת שמה אותה בבוידעם. נו, בטח! כי הנתינה היתה לחלוטין לא בכיוון הנכון!)
אז הנה, נתתי לך ואזה מושקעת ויפהפיה, ויקרה, ורצתי לשלוש חנויות כדי למצוא אותה במיוחד, או מונית ספיישל כדי לקחת אותה מהחנות, ומה יוצא בסוף? או שאת רשלנית ומזלזלת במתנות שלי, או שאת אגואיסטית ומזלזלת במתנות שלי.
עם "מתנה" כזאת, מי צריך קנסות :-\

יש מיליון דוגמאות יותר טובות, אבל עושה לי רע לנסח אותן :-(
הנה אחת: מישהו שיוצר אתך מערכת יחסים, ואז מתחיל לטפטף אסטרטגיות שלאט לאט מרחיקות אותך מאנשים אחרים, יוצר מצב שבו "לא כדאי לך" להיות אתם כי הזאתי מעצבנת אותו וההוא רחוק מדי והשניים מעשנים (או לא-מעשנים), ועוד כהנה וכהנה, ואז, כשאת ממש צריכה מישהו לדבר אתן ואין, המחבל אומר לך: "את רואה! אמרתי לך שאין לך כישורים חברתיים! למה לא הקשבת לי קודם כשניסיתי ללמד אותך איך להתנהג?"
או "אמרתי לך! את לא יכולה להסמוך על האנשים האלה. [רק עלי]".
:-( :-(
וקובר אותך עוד יותר בכלא המאוד-סמוי והמאוד-ממשי הזה שהוא יצר.

[u]וכדור השלג הולך וגדל, אני כועסת על עצמי יותר ומשתתקת יותר והנה ההוכחה שהם צודקים ושוב אני משתתקת ושוב כועסת על עצמי וכן הלאה.[/u]
בדיוק. לופ.

אבל, |יש| את לא רוצה להאשים אותם, ואת לא רוצה להתקרבן, ואני לגמרי מבינה ולגמרי מצדיקה אותך (()) את רוצה לקחת אחריות, לחיות, לטפל בעצמך. אני בעד. בואי נניח את "אכלו לי, שתו לי" בצד.
במקום זה, מציעה לך דרך להתחיל ליישב את הסכסוך הזה עם אמא שלך.
(וכל כך אהבתי את איך שניסחת את זה לבנזוג! פשוט נפלא)

אז מה הדרך? באנגלית קוראים לזה Ideal Parenting Figure Imagery Protocol.
במילים פשוטות, זהו טיפול שבו את בונה לעצמך דמות הורית אידיאלית, שמתנהגת ומתייחסת אלייך באופנים שממלאים את הצרכים שהיו לך כילדה ולא נענו כהלכה.
פסיכולוגים מהאסכולה הזאת מגדירים חמישה צרכים בסיסיים של ילדים: תחושת בטחון ומוגנות, תמיכה והרגעה, להרגיש שרואים אותך, מבינים ומתכווננים אלייך, Expressed delight (אין לי מושג איך לתרגם את זה באלגנטיות. הכוונה היא לקבל מההורים פידבק שהם שמחים בך, מתענגים עלייך, חוגגים את היופי והאיכויות שבך), ואחרון אחרון חביב: תמיכה בהתפתחות, העזה, הרפתקנות ועצמאות.
ממה שאת מספרת, נשמע שמה שההורים שלך הכי לא נתנו לך זה את שני הסעיפים האחרונים.
ולפיכך, באלה כדאי לך לתהמקד.

אני מצרפת כמה מקורות.
מאמר חביב לציבור הרחב: https://www.psychotherapy.net/blog/title/that-s-good-keep-going-imagining-the-way-to-self-compassion-using-the-ideal-parent-figure-protocol
דמיון מודרך מאת דן בראון (היוצר של הגישה) https://www.youtube.com/watch?v=EAcUlVEbAtg
הייתי מתה להעלות לפה מאמר ממש טוב שסוקר את השיטה, אבל פתאום לא מוצאת אותו, רק את הכותר. הנה:
https://www.ingentaconnect.com/content/phoenix/att/2021/00000015/00000001/art00004
אם יש לך חבר עם גישה אקדמית, תשנוררי ממנו את המאמר. אם לא, תכתבי לי מייל ואשלח לך עותק :-)

נקודה חשובה: מטפלים שמציגים את הגישה יגידו לך שזה משהו שעושים עם מטפל, שהוא מדריך אותך בכיוון וכולי וכולי.
אני אומרת: אפשר לעשות את זה גם לגמרי בעצמך, ברגע שאת מבינה את העקרונות.
(והעקרונות מוצגים יופי במאמר של אליוט).

כמה דברים:
הם אומרים לך "תדמייני דמות הורה שמגיבה אלייך באופן המושלם והיפהפה ביותר".
אממה, שההורים הספציפיים שלך לא היו ככה. אז איך מדמיינים משהו שמעולם לא חווית?
א. אם את שייכת למחלקת האנשים שיידחו תסריט "יותר מדי טוב" בטענה שזה לא אפשרי, או שהתמונה לא מחזיקה אצלך בראש, אז תעשי את זה בהדרגה. לא חייבים ללכת ישר לטופ. בהתחלה מדמיינים משהו שקצת יותר טוב ממה שאי פעם חווית, אחר כך משהו עוד קצת יותר טוב, וכן הלאה, עד שאת מגיעה לשמיים :-]
ב. משתמשים בכל הרגעים הכי טובים שהיו לך עם [b]אנשים אחרים[/b] בתוך חומר גלם.
כלומר, נניח שהיתה לך מורה טובה בתיכון שראתה אותך, קלטה אותך והגיבה לך נכון? תנכסי אותה ואת האיכויות האלה שלה לממלכת הדמיון, תני לה קצת, רק קצת כוחות-על (למשל, היכולת להיות אתך בכל מקום, לא רק בבית הספר) ותתחילי לרוץ עם זה.
ג. להשתמש הרבה בדמיון תחושתי (את זה הם כן אומרים במאמר Co-creating), לא רק ויזואלי. לדמיין תחושות גוף. איך זה מרגיש כשמישהו מחייך אלייך. איך זה מרגיש כשמישהו מעודד אותך לטפס על המגלשה הכי גבוהה ומסתכל עלייך מלמטה, ואיך זה לגלוש הכי מהר ולצרוח תוך כדי, ואיך זה לעוף עליה בחיבוק כשאת גומרת ואז לרוץ ולטפס שובפעם.
וכאן אפשר לארגן לך עזרים תחושתיים. איפה יהיה לך הכי קל לדמיין את מה שאת זקוקה לו? במיטה, מתחת לחמש שמיכות פוך ועם פיג'מה רכה במיוחד? או בחוץ, בטבע? בלשכב על הדשא, או לשבת מתחת לעץ? תפרגני לעצמך תנאים שמזינים את הדמיון בכיוון הנכון.
ד. ואז, אחרי שהצלחת פעם אחת, לחזור לתסריט הזה ולתרגל אותו ולחזור עליו, כשאת זקוקה לתמיכה, כל פעם שהמחשבות המקטינות והמכבות מסתערות עלייך. פעמיים-שלוש ביום זה נהדר. עוד יותר, זה עוד יותר נהדר. גם לשנן ולחזור על תסריטים מוצלחים שכבר דמיינת, וגם לתת לעצמך ליצור ווריאציה אחרת. כל המרבה הרי זה משובח.

הדבר הכי מוצלח לדעתי בתרפייה הזאת, זה שהיא חוסכת לך את הדילמה המטופשת האם לתת לעצמך לגיטימציה להאשים אותם או לא. מה זה חשוב מה עשו או לא עשו או אם זה כן מכוונות טובות או לא, אם זה נבע מתאונה או בורות או הפצעים של עצמם? מה שהם עשו ולא עשו - חשוב רק כדי לזהות את הצרכים שעדיין קיימים בך כאן-ועכשיו, ולספק אותם לעצמך, בלי להתנצל.

ברגע שאת מזהה את הצרכים שלך - את יכולה להשאיר את הדיון על אמא שלך מאחור, ולעבוד עליהם בעצמך. אני צריכה אבגד - אז אני אתן לעצמי אבגד.
כן, ככה! זה חוקי, זה בחינם, זה לא ממכר, אפשר לעשות את זה בפינות של היום, עשר-שלושים דקות לפני השינה, חמש דקות כשמתעוררת, כשמיניקה (אחחח!!), אפילו תוך כדי רחיצת כלים כשנהיים מיומנים יותר - אז אני אעשה את זה, וזהו.

[hr]

ובכל זאת, יחד עם זאת, אני רוצה לחזור אחורה להתחלה ולהגיד: אחרי שפעלת ועשית למען עצמך, יש לך זכות לכאוב את הכאב שלך בריש גלי. ולדעת שהוא קיים בפני עצמו, בלי ה"אני סתם מגזימה".
ובשמת כבר ניסחה את זה הרבה יותר טוב ממני, בפוסט הנ"ל:
[po]תמיכה לאחר אובדן הריון[/po] (2018-12-28T18:38:55)
אני חוזרת אליו פעם אחר פעם אחר פעם. לא מתעייפת מלקרוא אותו שוב.
@}@}@}

קוראת,
אם את זאת אכן את, אני שמחה במיוחד שאת פה.
את מוזמנת למחוק את ההודעה כשתיראי אותה.

יולי קו, כמה מדויק האינפוט שלך, כמה מרגיע ועוטף וקולע.
כתבתי המון ואז הכל נמחק, אנסה לתמצת.
ההורות. שאת מתארת מוכרת לי ככ.
גם אני מפשפשת,נושאת במנשא, מניקה לפי דרישה עד גיל מאוחר (את בכורתי התחלתי לגדר בזמנים רק לקראת גיל 3 ואני באמת לא בטוחה מתי היא תחליט לנתק את מערכת היחסים שלה עם החלב שלי, אבל זה שלה) כשמחתלת אז בבד ומשתדלת להיות זמינה בכל רגע ועל חשבון כל צורך פיזי ומרבית הצרכים הרגשיים.
גמני מוצאת את עצמי כמעט כועסת ודוחה על הסף כמעט כל סוג של נזנה
רק שאני כן חזרתי לעבודה.
הפעם זה לקח שנה, אבל הבנתי שלטובת המארג הנפשי העדין שלי, אני חייבת משמעות נוספת.
אני ככ אוהבת להיות אימא שלהן, אבל אני לא יכולה להיות רק זה, אז חזרתי, במשרה חלקית, עם המון תנאים ובכל רגע שבו אני לא עובדת הן איתי. ועדיין. חזרתי. זו ההזנה המינימלית שאני מאפשרת לעצמי ומלבדה, אני לא מסוגלת לעשות דבר. לא מתאמנת, לא לומדת, אפילו כבר לא מצליחה לקרוא.
בכל פעם שאני עוזבת את בנותיי בערימה ישנה עם אבא שלהן, אני נסדקת ורק כשאני חוזרת ממשמרת ומחבקת אותן אני מודה ליקום ששוב לא נכנעתי לרצון להיות רק שלהן ובשבילן.
ועדיין, אני עומדת כרגע אל מול שינוי מקום עבודה, זה כבר לא מעט זמן ובמיוחד בשבועות האחרונים שאני מרגישה (אם לשאןל רגע מתחום ההזנה) שאני צורכת ג'אנק, מתמלאת, אבל לא צומחת.
ומה יש בה, האימהות שגורמת לנו להרגיש שאנחנו צריכות להקריב הכל לטובת הצאצאים? כי בכל פעם שאני מרגישה לא טוב במקום העבודה אני מרגישה שזה קצת הופך את הפרידה מהן לפחות סביבי, הרי גם פה אני מקריבה.
ולא סתם אני שוקלת לעזוב, קיבלתי הצעת עבודה בתחום מרתק, מספק, קרובה יותר הביתה, תנאים משופרים.
אבל. זה יצריך ממני להעלות את אחוז המשרה שלי, לעבוד במשמרות שעלולות להקשות על הבית.
האנשים שסביבי לא מבינים את ההתלבטות בכלל, על פניו זה מושלם ובן הזוג ככ תומך ומה הבעיה.
הבעיה היא אני :)
ואני קוראת את מה שכתבת ואומרת לעצמי, הנה, זה קשה, אבל אפשרי, עובדה! עדיין לא השתכנעתי אבל הקולות בראש קיבלו גוון נוסף, דוחף יותר וזה משהו שלא נתקלתי בו זמן רב. אז תודה על זה.

תמרוש,
המילים שלך הן חץ מדויק ומכאיב ומעל הכל מעורר. אחרי שקראתי בפעם הראשונה את המילים שלך התהלכתי מעורערת ולבסוף הודעתי לבן הזוג שלי שכרגע אני בסכסוך גדול עם אימא שלי וייקח לו זמן להיפטר (ידעתי שבחרתי אותו נכון כשבמקום לשאול איך מסתכסכים פתאום עם מתים, הוא הציע חיבוק והאזנה ונחמה).
ככ הרבה שנים אני נמנעת מלייחס טון מאשים, מרגישה שמדובר בהתקרבנות, שאין לי זכות. ואז אני קוראת אותך ואומרת, אוי, זה כנראה נכון.
ככ הרבה המנעות מלווה אותי מאז ומתמיד וככל שאני מתבגרת זה מקצין, אני שומעת את הקולות של ההורים שלי בראש ותוהה אולי אני מגזימה? אולי זאת עצלות במסווה? אולי קל לי להלביש עליהם את תפקיד המרסנים?
וכדור השלג הולך וגדל, אני כועסת על עצמי יותר ומשתתקת יותר והנה ההוכחה שהם צודקים ושוב אני משתתקת ושוב כועסת על עצמי וכן הלאה.
הם באמת אנשים ככ טובים והם באמת עשו (ואבי עדיין) כמיטב יכולתם, אבל לפעמים דברים יוצאים משליטה, תאונות קורות. אז אולי זה בסדר להודות בזה, לפחות ביני לבין עצמי. אולי.
כמה זמן שלקח לי לגבש את המחשבות האלו מבלי לברוח.

קוראת, כן, כדורים מייצבי מצב רוח עושים עבודה נפלאה בלהלחם בחרדות, ודכדוך, הם קביים נפלאים, אבל אני לא רוצה קביים, אני רוצה להתהלך בזכות עצמי.
אני רוצה להיות המשענת של עצמי, להשתקם. ללמוד לחיות
ומתוך הכרות עם עצמי, באופן פרדוקסלי הם רק יגבירו את רמת החרדה ממקום אחר - אחשוש ממה יהיה עלי בלעדיהם, מה שינציח את תחושת חוסר התועלת שמובנת בי
(ואולי גם בגלל זה, כמו שתמרוש אומרת, זה לא יעיל בהתמודדויות כנל).

תודה על שאתן כותל לכל המחשבות וההגיגים המעייפים שלי.
תודה על זוויות ראייה חכמות ופוכחות.
תודה ככ על החיבוקים.

אם את רוצה יכולה לתת לך מספר של מטפלת אדירה בירושלים. היא משלבת טיפול פסיכולוגי בטיפול רוחני- אנרגטי אם התחום הזה קורא לך.

תרופות הן לא תחליף להתייחסות וריפוי של הטראומה, אבל הן יכולות לתת אוויר לנשימה וכוחות מחודשים להתמודד, ולעבור יותר בקלות את התקופה הקשה. תוך כדי אפשר ללכת לטיפול. אח"כ אפשר להוריד אותן בהדרגה.

[u]כדורים נגד חרדה מאוד יועילו. ציפרלקס או סרורקסט וכו'. הם מגבירים הפרשת סרטונין שמשקיטה את החרדות ומעלה תחושת שמחה וחיות.[/u]

נכון, תרופות כאלה יכולות להיות יעילות ושווה לשקול אותן.
אבל, כשיש ברקע טראומת ילדות, היעילות של תרופות פסיכיאטריות יורדת.
סטטיסטית, כמובן.
@}

אני מרגישה את הכאב שלך
שולחת חיבוק ענק.
טוב שחזרת לפה! זה מקום טוב.

אני מקווה שאני מבינה נכון את המצב.
נדמה לי שהנתינה העצומה בהורות גם היא מאוד שואבת, ויש מצב שגם פה כדאי להוסיף הזנה עצמית, אחרת המעיין מתרוקן. והבדידות, הוי, הבדידות, כשכולם עובדים ורק אני בבית, עם תינוק שלא מדבר, אבל לצרוח הוא יודע... (והתינוקות שלי היו מקסימים ברמות על).

אני אספר לך איך אני חוויתי זאת על עצמי, ואת תוכלי לדייק מתוך זה אם משהו מתוך מלל הזה עונה לך על שאלה.

אני סיימתי 7 שנים בבית עם עד שלושה ילדים סחוטה ומרוקנת, וזה מבחירה שלי! לא יכולתי לחיות עם אופציה אחרת (אצלי המינימום היה רק הנקה לפי דרישה, פשפושים, מנשא נון סטופ, ברור שזה לא חובה לכל אחת) וסרבתי בכל תוקף לכל הצעת הזנה פנימית וזמן פנוי. מה שעבד בשבילי היה להבין את הצורך שלי שהשתנה בהזנה, בלמידה, באפשרות של נפרדות (תחומי עניין שלי שלא כוללים בהכרח את משפחתי, פשוט כי יקירי אוהב דברים שונים). יצאתי ללמוד ציור וצ׳י קונג, שני בקרים בשבוע, וזה הזין אותי באופן עמוק ומשנה עולמות. לפחות את עולמי, וכיום גם מזין את עולמם של תלמידי. אני יותר אני עכשיו, אחרי שהנחתי בצד לדי הרבה זמן את עולם הטיפול (רפלקסולוגיה, שיאצו) בשביל האמהות, ואז מצאתי מקצוע נוסף (הוראת צ׳י קונג) ואז שילבתי בין שני העולמות (אימהות וצ׳י קונג), על ידי בחירה של זמני הוראה שאפשרו לי לטפל כראוי במשפחתי, ואיפשרו למשפחתי לתת לי זמן פנוי לדברים שאני אוהבת. ועכשיו הקליניקה שלי מלבלבת יותר ויותר, ולי יש (לפחות) שלושה כובעים (אמהות, טיפול והוראה), שאני מצליחה די טוב לג׳נגל ביניהם, וכל אחד מהם דורש ומזין, והסך הכל הוא פלוס אחד גדול.

כלומר היכולת להבין מה יעשה לי יותר טוב היתה מאוד חשובה עבורי, כולל ההבנה שהטוב הזה עשוי להשתנות עם הזמן.
דוגמא- לצאת מהבית לכמה שעות לצייר ולזוז, להיות עם מבוגרים סביב עניין שונה מקקי פיפי (ואני אכן יכולה להתעמק בקקי פיפי שעות! וזה חשוב לי כאמא וכמטפלת, אבל יש מקום חשוב בשבילי גם למפגשים עם אנשים מעניינים שאינם הורים או מטפלים).
ואז בשלב מסויים להבין שחוג הציור היה מתאים לזמנו, ושאני מעדיפה להשקיע את זמני בדברים אחרים. להבין שבמערכת המשפחתית שלי אני מוכנה ללמד פעם בשבוע בערב, למרות המאמץ שבו זה כרוך. השארתי ילדים די קטנים לבד כשנשבר לכולנו מהביביסיטרים המבריזנים, והאיש שעבד שבועות במקום אחר לא היה יכול לגבות, והלכתי ללמד עשר דקות מהבית עם טלפון זמין, ושני הגדולים בן 9 ובת 7 שמרו על בת הארבע, ניהלו את הארוחה, הקריאו לה סיפור, ואם הצליחו הם גם השכיבו אותה לישון לפני שחזרתי, שלא יהיה מאוחר בשבילה (או ראו שלושתם סרט במחשב... זה ביביסיטר אולטימטיבי ;-)). היתה שכנה שידעה שאני לא בבית למקרה הצורך. זה יצר ביניהם קשרים מעניינים, וכולנו היינו שותפים להצלחה שלי. זה היה מענג. מובן שהשקעתי המון הכנה בשביל שהם יוכלו לעזור לי ככה.
להבין שאני בסדר כשאני דוחה הצעות ללמד בזמנים שלא מתאימים למשפחה שלי (ערבי נוספים, שבתות, חגים).
להבין שההורות שלי מאפשרת לי להיתרחב ולהתנסות בהוראת ילדים כמתנדבת בכיתות של בתי הצעירה (יש לי עכשיו 7 שנות ניסיון במתנה מבתי!- וזה תחום שאפתח כשילדי יגדלו עוד יותר). הקטנה בת 11 וחצי, ואני אוהבת להיות יחסית זמינה כשהילדים חוזרים בערב הביתה, חוץ מערב אחד בשבוע שבו אני מלמדת, אבל נמצאת קודם בבית.

כלומר החיים משתנים כל הזמן, וזה דורש פיתוח אסטרטגיות שונות ואימוץ כלים שונים כל פעם.

אם בכתיבה לאחור פה נדמה מבחוץ שזה היה קל, אז זו אשליה. לפעמים היה קשה מאוד לדעת מה לעשות, ומה לבחור. בראיה לאחור כנראה בחרתי טוב. דרך אגב, המליצו לי בגיל עשרים להיות רופאה (חוה רצון שהיתה פסיכולוגית וגרפולוגית מעולה) , ובחרתי למרות ובזכות ההמלצות שלה לא ללמוד וטרינריה כמו שחשבתי קודם, אלא להיות מרפאה ברפואה משלימה/ אלטרנטיבית/טבעית, בלי תואר דוקטור, למרות הצורך הפנימי שלי בביטחון שמעניקים תארים ודפלומות. אז אני קצת סובלת בכל זאת (אגו מסכן שלי), אבל מאושרת מכל השאר.

אם מתאים לך, הייתי מבררת מה יכול לעזור לצאת קודם כל מחוויית הבדידות. קורס? מפגשים? התנדבות בקהילה (אם את מעדיפה אז עם התינוק/ת שלך). משהו אחר? בא לך ללמוד משהו? אם יש בעיית תקציב יש כל מיני אירגונים שמציעים חוגים במחירים מוזלים (מתנ״סים, עיריה, צלב אדום, ועוד)וזו יכולה להיות התחלה, ומשם תגיע זרימה למקום עוד יותר מדוייק.

שולחת לפני שהמגילה תימחק.
שבת שלום!

אבודה, כדורים נגד חרדה מאוד יועילו. ציפרלקס או סרורקסט וכו'. הם מגבירים הפרשת סרטונין שמשקיטה את החרדות ומעלה תחושת שמחה וחיות.

אני אוהבת אותך |L|

_החיים משתקים אותי. אני מבוהלת.
כל חיי הרגשתי שאני תופסת משבצת, חייה כל חשבון אחר, בעצם הקיום שלי אני גוזלת חיים ממישהו אחר.
אני כבר לא ילדה ומבינה שלא ככה העולם מתנהל אבל אני ממשיכה להתנהג כמו אותה ילדה שהולכת על קצות האצבעות וככ מפחדת שיעלו עליה, שיקיאו אותה._
_אני מפחדת מהכל. ממש הכל. וכולם.
כל מה שאני מרגישה וחושבת ורוצה נראה לי גרוע, מעוות, שגוי, קטנוני, ילדותי, מביך._
יקירה,
צר לי להגיד לך, אבל אלה סימפטומים של טראומה מורכבת.
של גדילה עם יחסים בינאישים פוגעניים והיקשרות פוגענית ולא-מיטיבה.
לאט. תהיי עדינה אל עצמך. זה קשה, לצאת ממעגל כזה.
אממה - זה אפשרי.
מאוד.
וכמו שאמרה לי חברה טובה לפני שבוע: הצעד הראשון, הצעדים הראשונים במסע הזה הם הקשים ביותר. כי את עובדת נגד מערכת פנימית ממוסדת שכל החלקים בה מזינים זה את זה. אז קשה מאוד למצוא איך לעשות את הצעד הראשון, לתקוע את הטריז בשרשרת כדי להתחיל לזוז למקום אחר.
אבל ברגע שאת מצליחה את זה - הצעדים הבאים נהיים קלים יותר.
וקלים יותר...
ועוד יותר קלים |יש|

אני מאמינה בך.
אני מאמינה שאת יכולה.
(())

אני מפחדת מהכל. ממש הכל. וכולם.
כל מה שאני מרגישה וחושבת ורוצה נראה לי גרוע, מעוות, שגוי, קטנוני, ילדותי, מביך.
אני נבוכה מהכל, מכולם, מעצמי.
אני משותקת מפחד.
אני לא יוזמת כלום. אפפם מתוך ידיעה ברורה שאכשל.
ואני בודדה, ככ בודדה.

ואז עברה שנה.
שנה של דהייה, של שקיעה.
נבהלתי.

[hr]


ובלי להרגיש, חלפה שנה.
אני עוד זוכרת את עצמי מסתובבת עם תינוקת זעירה בידיים. ככ הרבה זמן בחברת עצמי, בחברת המחשבות שלי.
ככ הרבה רצון לצמוח ביחד איתה, להיות אני משודרגת.
ואז... נבהלתי.
ממש נבהלתי.
ושקעתי. ודהיתי. ונספגתי כל כולי לתוך ההורות. לתוך האימהות.
ועבר זמן. הרבה זמן.
ופתאום אני מגלה שאני הצל של עצמי, שכל הרצון הזה לגדול ולהשתנות ולהיות משהו בעולם הזה, שיתק אותי, הקפיא אותי.
פתאום ככ הרבה מחשבות שמורדות בעולם כמו שאני מכירה אותו צפו ואני נבהלתי ככ.
בבסיס שלי אני אדם שומר חוק, אני החלום של כל שומר סף שמרני.
אני כמהה לרצות. משתוקקת להיות בתלם.
ככ רוצה להיבלע ברקע, להיספג, רק לא להפריע לאנשים, למציאות, לעולם.
ובתוכי צורחת מישהי אחרת דייייייייייייי.
מי יחיה את החיים שלך במקומך? מי יעשה את כל מה שאת חוששת ככ לעשות? ממה את מפחדת?
מהכל.
החיים משתקים אותי. אני מבוהלת.
כל חיי הרגשתי שאני תופסת משבצת, חייה כל חשבון אחר, בעצם הקיום שלי אני גוזלת חיים ממישהו אחר.
אני כבר לא ילדה ומבינה שלא ככה העולם מתנהל אבל אני ממשיכה להתנהג כמו אותה ילדה שהולכת על קצות האצבעות וככ מפחדת שיעלו עליה, שיקיאו אותה.
ומה האבסורד הגדול? אני באמת תופסת משבצת. אני באמת "מבזבזת קיום" כי מה הטעם לחיות אם את לא חיה?
ואני חוששת ככ להשתנות. לגדול. להתפתח.
בתוך תוכי חיה האני שיכולה ורוצה להיות יותר ולצידה, חיה האני שבזה לה.
וככה, אני נשארת במקום.

[hr]
איך מתקלפים מכל זה.

|Y| (()) @}

יוליקו, כתבת שירה!

תודה לכן קרן, _[po]יולי קו [/po] [po]ו תמרוש רוש [/po].
אני מרגישה את החיבוקים שלכן עד כאן.
והם עוטפים ונעימים ומחזקים ומרגיעים ונותנים לי תחושה שאני יכולה להמשיך ולחקור פנימה והחוצה וגם להקיא את המילים כך שלא ישארו כמו משקולת על הנפש, במרחב בטוח.
(())

לב גדול ומחבק לכל הנפלאות שמסתובבות פה, הילדות והקשישות, התינוקות ובנות הנעורים, הנשים והבחורות.
בצחוק, ברוך, בבכי, בחיבוק, בקריצה, במשחק, בליטוף, בסבלנות, בהקשבה, בהתבוננות, בציור, בכתיבה, בריקוד, בבישול, בלישה, בפיסול, בחיים, בלידה, במוות, בכל אלה נתיר קשרים ונרפא.
מהבטן. שינוח הראש.

__כל הרעיון עם הילדה הזו שהיא גדלה זה שהיא לומדת ומלמדת להקשיב, לא [po]להשתיק [/po]
בדיוק.
המטרה היא ללמוד לדבר, ללמוד להביע, ללמוד לעשות את ההיפך מהשתקה.
במקביל, ללמוד להביע את עצמך ברוך, באהבה עצמית.
שהביקורת - כשצריך אותה - תהיה מרופדת בהבנה ובחמלה עמוקה.
ושהביקורת הזאת תטואטא מהדרך מיד אחרי שמילאה את תפקידה, ולא תישאר לסכסך אותך ולממרר את נפשך ואת חייך.
שמענו, הבנו, יישמנו - הלאה. לא להיתקע על "אוי, איזו גרועה אני". ממש ממש לא.

אני זוכרת פעם אחת, כתבתי על עצמי משהו בסגנון "איזו אהבלה אני" ו [po]יולי קו[/po] מיד קראה אותי לסדר ונתנה לי על הראש :-D
וצדקה, כמובן.
אז מה עשיתי? חזרתי לדף, פתחתי מצב עריכה, ותיקנתי לסגנון עדין ואוהב יותר, שעדיין שיקף את מה שרציתי להגיד.
זה היה שיעור טוב (())

_במסע הזה, של ההתבגרות, יש הזדמנות
לקבץ אותן, אחת לאחת, את כל הילדות הנטושות הללו, מבפנים, ולקבץ אותן לדמות רגשית, תואמת בגילה את הגיל הכרונולוגי..._
לא בדיוק ;-)
הרעיון שלי (וכן, זה בהחלט היה שלי, קרן) זה שבכל אחד ואחת מאתנו יש את כל הגילאים שאי פעם היינו.
הם לא נאבדים ולא הולכים לשום מקום.
לא משנה מה תעשי, לנצח תחיי עם כולן באותה גיגית.
באותה הגיגית ;-) גם טוב.

המטרה היא לעשות אינטגרציה טובה שלהן, כך שהן יעבדו ביחד ויחיו ביחד. בהרמוניה.
שהילדה בת החמש תדע מה האשה בת ה- 30 עושה ולמה, תבין ותתיישר בהתאם.
ושבת ה- 15 לא תרד ותתקרצץ על בת ה-3, אלא תתן לה את מרחב המשחק שלה, במקום המתאים, בשעות הפנאי.
וכן הלאה.
יש? ;-)

<אה, ושכולן יוכלו לעצור מדי פעם, ולהקשיב לבת ה-70 שאמנם עדיין לא התגשמה, אבל מבליחה פה-ושם לביקור בזק>

חיבוק, יקרה
חיבוק ענק

אני קוראת אותך בקשב רב

רק לגבי זה:
[u]ואולי הילדה הזו תגדל ותלמד להשתיק, אפילו אותי._[/u]
אוה, לא, זה בדיוק הפוך
כל הרעיון עם הילדה הזו שהיא גדלה זה שהיא לומדת ומלמדת להקשיב, לא להשתיק p-:

הדימוי הכי ממקד ששמעתי בהקשר הזה ([po]תמרוש רוש[/po] , אני בטוחה שחלק מזה שמעתי ממך, אבל לא בטוחה איזה בדיוק)

אז אני רואה את זה ככה:
תחשבי שיש בתוכי ערימות של קרן
קרן בת 5, קרן בת 7, בת 9, בת 15,
כל אחת יש לה את הדפקט שלה
כל אחת כזו, ששכחו אותה, בגדו באמון שלה
היא קרן תקועה. כמו ילדה שעומדת באמצע הקניון, רוקעת ברגליים, ולא מוכנה לזוז.
ואז, כשיש טריגר, אנחנו נזרקות בעצמה, לתוך הילדה הפנימית הזו, כואבות את הכאב שלה, פוחדות את הפחד שלה, ולא מבינות מה קורה לנו.

ובמסע הזה, של ההתבגרות, יש הזדמנות
לקבץ אותן, אחת לאחת, את כל הילדות הנטושות הללו, מבפנים, ולקבץ אותן לדמות רגשית, תואמת בגילה את הגיל הכרונולוגי...

זו עבודה ואני רק בחצי הדרך
אבל כבר רואה את האחדות הזו מתהווה
וזו שמחה גדולה

בהצלחה, יקרה
זה המסע שלך
@}

[u]היה לי קשה לקרוא אותה כי כל הזמן הרגשתי שוטים מצליפים בך, והתכווצתי נורא בשמך. תני לילדה הזאת חיבוק, בסדר? לא כיף לה שמצליפים בה, וזה ממש ממש לא מגיע לה.[/u]
נכון. גם אני הרגשתי ככה ((-))


[u]כשמגיעה ההנהלה לביקור, רצוי להרחיק מהמטופל חפצים אישיים, לסגור במגירות, לנקות את המדפים מכל מה שהוא עשוי לרצות נגיש - משקפיים, טלפון, ספר קריאה, בקבוק מים.[/u]
אוי. התכווצתי.

[u]אני אולי מתקטננת כאן כי המרחק עושה את הכל דרמתי יותר, אבל אלו דברים שקשים לי[/u]
קשה לך בצדק. זו לא התקטננות כלל :-(

תודה [b]דפנה[/b] על המחמאה והחיבוק [-:
אני משתדלת באמת, להפחית בהצלפות.
זה חלק מהדרך, ללמוד לגלות את עצמי, את המניעים שלי, את ההתנהלות שלי ואז לנקות ולתקן מבפנים החוצה.
ואולי הילדה הזו תגדל ותלמד להשתיק, אפילו אותי.

או.
כלפי פנים, בחדרי חדרים את שואלת?
שם זה נורא.
את צריכה להיות אסרטיבית ולחתוך מהר, את צריכה להיות עניינית ולעבור הלאה.
את [b]חייבת[/b] לעבוד מאוד מהר.
למשל, עבודת מחשב, לנצח תהיה הרבה יותר חשובה מאשר שיחה טובה עם משפחה
וניראות המטופל והמיטה - הרבה יותר מאשר הנוחות שלו או הנגישות לחפצים.
כשמגיעה ההנהלה לביקור, רצוי להרחיק מהמטופל חפצים אישיים, לסגור במגירות, לנקות את המדפים מכל מה שהוא עשוי לרצות נגיש - משקפיים, טלפון, ספר קריאה, בקבוק מים.
ומצד שני, אם מטופל מצלצל "יותר מדי" כי יש לו צרכים, מה לעשות, שלא תמיד הוא יכול למלא לבד - היא נחשב נודניק. ונהוג לציין בדיווח - נוטה לצלצל הרבה.
למה? כי אם הוא מתלונן לאחר האשפוז ולא דווח כמטופל שמרבה לצלצל אז האשמה היא במחלקה, אבל אם הסתייגנו מספיק - זה בסדר.
כי במהלך המשמרת הכרחי לבצע פעולות מסוימות בזמן מסוים - לחתום על טיפול תרופתי, למלא אומדני הערכה - אלו דברים חשובים, אין ספק, אבל לסובב מטופל משותק ששוכב באותה התנוחה 3 וחצי שעות כי הצוות עסוק (וכי כולם מסתובבים בדיוק באותה הדעה לכאורה) זה חשוב ומהותי יותר - אבל כשאתה נענש על איחור בעבודת מחשב ולא על איחור בגישה למטופל, וול, רוב האנשים יחליפו את סדר העדיפויות.
וגם, כדי להתקדם, אתה צריך להיות פוליטקאי טוב, לא איש צוות נפלא (על האחראית שלי למשל נהוג לומר בבית החולים ש"אכפת לה מדי ולכן לא תגיע להנהלה הגבוהה לעולם ").
אני אולי מתקטננת כאן כי המרחק עושה את הכל דרמתי יותר, אבל אלו דברים שקשים לי ובמיוחד כשהם פוגעים באיכות הטיפול.

חייבת להגיד לך שממש נהניתי מהפסקה הראשונה, על תפירת הטלאים בשני התחומים. בטח התכוונת רק לפרוק מהלב, אבל על הדרך יצא לך טקסט ספרותי משובח לעילא.

והפסקה שאחריה - לגמרי [u]וואו. איזו תובנה[/u] , אבל... אבל... אבל היה לי קשה לקרוא אותה כי כל הזמן הרגשתי שוטים מצליפים בך, והתכווצתי נורא בשמך. תני לילדה הזאת חיבוק, בסדר? לא כיף לה שמצליפים בה, וזה ממש ממש לא מגיע לה.

וואו. איזו תובנה.

[u]כמה הביקורתיות המוגזמת, המודעות העצמית הכמעט אובססיבית, השנאה היוקדת כלפי עצמי - היא בעצם קצהו של אותו הציר הנרקסיסטי ממנו אני ככ סולדת.[/u]
הפוסל במומו פוסל :-D
לאט, חמודה. את בדרך הנכונה. צעד אחרי צעד. אל תנסי לעשות הכל בבת אחת. את בדרך הנכונה. תמשיכי. היום ומחר.

_בוודאי שהם מבינים את החשיבות של מטופל שבע רצון, אנחנו מעבירים שאלונים בסוף אשפוז, יש מי שאחראי על איכות השירות וכבר מזמן עברו לדבר על מטופלים כלקוחות.
אפילו יש תמריץ למי שמקבלים חוות דעת טובות ממטופלים.
א-ב-ל זה בעיקר כלפי חוץ._
רגע, אז מה קורה כלפי פנים?

ורגע אחד של חיוך (לפחות, אני צחקתי), וצרת רבים שאולי תהווה חצי נחמה:
https://www.youtube.com/watch?v=QLqrjLBV95o

אנחנו עושים ניקוי אורוות בבית.
גם למערכת היחסים שלנו וגם לחפצים.
בשלב כלשהו נכנעתי והסכמתי לקבל עזרה חיצונית - ייעוץ זוגי וגם גברת נהדרת שבאה לסדר לנו את הבית, אחרי שנים של תפירת טלאים בשני התחומים.
בסהכ, הסתדרנו, רב הזמן.
מדי פעם הר געש רגשי ורצון לפרק או איזה ארון שלא נסגרה לו הדלת מרוב שדחסנו בלי לחשוב, אבל שומדבר בלתי נסבל.
ואז הגיעו הסגרים ומצאנו את עצמנו, כולנו, יותר בבית ופתאום נהיה צפוף והיינו צריכים להסתכל למציאות בעיניים. ונכנעתי.

לא בקלות, לא בלי מאבק, לא בלי לשקול צעדים דרסטיים פחות כמו בריחה מהארץ, לא בלי לחשוש ממה לעזאזל זה אומר עלי, עלינו, על החיים.

וככה, כששתי נשים זרות פולשות לאזורים הכי אינטימיים שלנו, מנקזות את המוגלה מפנות את הזבל, הבנתי כמה קשה לי לשחרר.
חפצים, מזכרות, תפיסת עולם לא רלוונטית, רחמים עצמיים.
ואני מוצאת את עצמי מגלגלת שוב ושוב בראש - אוי לי, איזה נורא, כמה מביך, מה היא חושבת עלי, מה היא חושבת עלינו.
כאילו יש לזה משמעות לחיים.
אישה זרה, שמקצועה סידור בתים, מזה משנה בכלל מה היא חושבת על מערכת היחסים שלי עם הילדות שלי? על הבחירה שלי להניק אחרי גיל שנתיים? על התדירות בה אני מכבסת?
ואישה זרה, שמקצועה לטפל במערכת היחסית הזוגית שלנו, למי אכפת מה היא חושבת על הבלאגן שנשקף מאחורינו בשיחת זום?
ומה אכפת למי מהן ולמה זה משנה לי, כמה אני טובה או גרועה באחזקת הבית?
למה אני מרגישה צורך להצטדק ולהסביר?
היא תכף תלך הביתה, היינו מבחינתה עוד יום עבודה, עוד לקוח (מרוצה מאוד).
והיא תכבה את המסך, תמשיך ללקוח הבא או למשפחה או לעבודה אחרת ולא תחשוב עלינו שוב עד הפגישה הבאה ואחרי הפגישה האחרונה לא שוב, לעולם.
אבל בראש שלי, הן חלק מהחיים עצמם
[hr]
ופתאום הבנתי כמה אני עסוקה בעצמי.
כמה הביקורתיות המוגזמת, המודעות העצמית הכמעט אובססיבית, השנאה היוקדת כלפי עצמי - היא בעצם קצהו של אותו הציר הנרקסיסטי ממנו אני ככ סולדת.
כמה בעצם אני תובעת לעצמי תשומת לב, רחמים, מבקשת, בעקיפין, מאחרים לתת לי מה שאני לא יכולה לתת לעצמי, בעצמי, לקחת לעצמי.
כמה פיצוי אני מחפשת במערכות היחסים הבוגרות שלי, כמה אני כמהה שיראו אותי וידחפו אותי ויתקנו את "העוול" שנעשה לי כילדה.
כמה אני רחוקה מעצמי ומהיכרות אמיתית איתי.
אני מזהה את עצמי רק כמי שנשקפת מעיניהם של אחרים.
איזו מין חברה אני? בת? בת זוג? אימא? עובדת? מטפלת?
מי אני יכולה להיות ומה אני יכולה לעשות? שאחרים יגידו.
כמה התאהבתי עד מעל הראש בחסרת היכולת הזו, שדואגים לה תמיד.
שאנשים נוטים לפרוס עליה חסות, מרגישים צורך לדאוג לה, בדיוק כמו שהיא עושה בשביל אחרים.
למה אני צריכה את הדואליות הזו בכלל?
למה אי אפשר איזון?
במקום להתעלם מעצמי ולהשקיע כל כולי באחרים, למה אני עסוקה ככ בלתפוס פחות מקום, בלהזניח?
ואם זה כבר כך, איך אני מרשה לעצמי להיפגע ככ כשאחרים נוהגים בי כמו שאני בעצמי? איזה מין מוסר כפול ומעוות.
כמה אנחנו טובים בלתת עצות לאחרים וכמה אנחנו גרועים במימוש שלהן בעצמנו.
כמה חשובה האנרגיה המושקעת במה יגידו, מה יחשבו, מה יראו, מה יזכרו.
לפעמים נדמה שאני מנסה להשאיר באחרים זיכרון אחרון תמידי שלי, שאם לא ניפגש שוב לעולם (גם מסיבות ארציות, כמובן, כמו קופאית בסופר, בארץ זרה) ישאר להם זיכאון חיובי ממני.
מצחיק. מי אני בכלל? מי אני שיזכור אותי אדם זר, מה משמעותי לחיים שלו? איך במרחב החיצוני אני ככ עסוקה בצמצום עצמי אבל בתת מודע ככ עסוקה בלהשאיר חותם. חיובי.
וכמה חוסר מודעות עצמית מגולמת בתוך המודעות לכאורה שאני ככ עסוקה בלרדוף.

וואי [po]תמרוש רוש[/po], אני קוראת אותך וזה מרגיע כמו עיסוי לקרקפת. תודה על זה.
צודקת בהחלט, מצוקה נפשית היא הדבר שהכי משפיע על התמודדות הגוף (נפש בריאה בגוף בריא - זה נכון בשני הכיוונים!) וגם, קשר אנושי ותחושה שיש מי שאכפת לו.
בפריצת הקורונה בארץ יצא לי לעבוד במחלקת קורונה, כלל המטופלים שלנו היו מונשמים והתחילו את דרכם במצב קשה, רובם היו יציבים, חלקם הגדול השתקמו לחלוטין וחלק, לצערי, לא שרדו.
צוות שלבוש בסרבלים האיומים האלו, מסיכה, מגן פנים, שלוש זוגות כפפות, ערדליים.
כולנו נראים ונשמעים אותו דבר, הימים זהים, השעות לא חולפות, אין מבקרים והרעש הזה, של מכונות הנשמה ומוניטורים לצד החריקה של ערדליים ברצפה - התקבע בראש שלי, כנראה לתמיד, ואני הייתי שם רק 12 שעות (אפילו לא רצופות) 3 פעמים בשבוע.
ובכל פעם שניגשתי למטופלים, חלקם שכבו שם שבועות עד לקבלת תשובה שלילית ו/או שיפור במצב, הרגשתי נכה. אי אפשר לחייך, המגע הוא לא מגע ואפילו אמפתיה בקול קשה להביע. והייאוש, שלהם, שלנו, של המשפחות, זה היה באוויר.
הנהלת בית החולים דיווחה על התייעלות מדהימה במתן הטיפול במטופלי הקורונה.
לצד זה, הם ככ נהנו לפרסם תמונות של חייזרים (אחד המטופלים אמר לי מזל שאתם בגבהים שונים, ככה אני יודע שהצוות התחלף) רוכנים מעל מטופל ומנסים לתקשר איתו.
בוודאי שהם מבינים את החשיבות של מטופל שבע רצון, אנחנו מעבירים שאלונים בסוף אשפוז, יש מי שאחראי על איכות השירות וכבר מזמן עברו לדבר על מטופלים כלקוחות.
אפילו יש תמריץ למי שמקבלים חוות דעת טובות ממטופלים.
א-ב-ל זה בעיקר כלפי חוץ.
האחראית שלי מאוד אוהבת לשלוח אותי למה שנקרא מטופלים בעיתיים, קשים. כי היא מניחה שאצליח לפרק את ההתנגדות שלהם מבלי להתפרק בעצמי.
וץ

דבר אחרון:
הצבאיות של בתי החולים נובעת הרבה מזה שמקצועות הרפואה התפתחו הרבה מאוד בקונטקסט צבאי.
מלחמות תמיד היוו תמריץ לרפואה...

חברה שלי, אחות מיילדת, אמרה לי פעם שלדעתה ריפוי בעיסוק הוא המקצוע הכי פרוע, יצירתי, מרדני ו"מחוץ לקופסה" מכל מקצועות הרפואה והפרא-רפואיים,
והעלתה את ההשערה שזה בגלל שהוא, בניגוד לאחרים, לא התפתח הרבה בקונטקסט צבאי.
אני יכולה להאמין לזה ;-)

_השחיקה במקצוע, בעיני היא לא רק תופעת לוואי של התחככות בחלקים הפחות יפים של החיים, אני לא נרתעת מקושי כמו שאני לא נרתעת מגופים מפורקים.
השחיקה היא גם מאוד מושפעת מערכתית.
כי כשאת עובדת כאחות בבית חולים גדול, את כמו חלק קטן במפעל שמונע כלכלית_
זה נכון מאוד מאוד.
היתה לי שיחה עם המנהל שלי השובע, על עבודה בבריאות הנפש.
הוא אמר לי שרוב הלחצים בעבודה נובעים מחברים אחרים בצוות, לא מהמטופלים.
אני לא מסכימה אתו. אצלי, רוב הלחצים שלי נובעים לא מהמטופלים ואפילו לא מהצוות (למרות ששם באמת יש עלייה מסוימת בלחץ), אלא מהמערכת.
לפעמים גם ממנהלים אימפוטנטים ומרעילים.

המערכות האלה מוציאות אותי מדעתי.
כל כך אטומות ועקומות ומעוותות, דורשות ממני תפקוד בשמיים, פחות מדי עוזרות לי לעשות את עבודתי כהלכה, ולפעמים מפריעות ומחבלות בריש גלי.

נו... אני שם בכל זאת. יש לי ברירה? ;-)
לומדת להסתדר.
ולשמור על עצמי.
ולשמור עליהם, על החלשים והנזקקים,
ולאחרונה: לתחמן את המערכת.
בשנה שעברה, כשהייתי במשבר קולוסאלי (אישי ועבודתי) זה הוביל אותי לפנות סוף סוף למנטורית שמתמחה ביחסי עבודה והתנהגות ארגונית, כדי ללמוד איך להתנהג נכון כלפי מקום העבודה (ולא רק כלפי המטופלים, שאוהבים ומעריכים אותי) ולהפסיק להסתבך בצרות.
אמרתי לידיד שלי: אני חייבת ללמוד איך להתנהג.
והוא, נשמה, היטה את ראשו ואמר: את רוצה להגיד לי, שגם אם תדעי את החוקים, את תתחילי לשחק לפיהם?
מה פתאום?? נזעקתי. אני [b]אעמיד פנים[/b] שאני משחקת לפי החוקים, ואמשיך לעשות את הישר בעיני.
אהה, הוא הנהן בכובד ראש. את רוצה ללמוד את החוקים כדי לרמות את המשחק, לא כדי לשחק אותו.
מהפה שלו לאוזן של אלוהים :-D

החשוב ביותר בעיני הוא: לא להתפתות לחשוב על עצמך לפי מערכת הערכים [b]שלהם[/b]
כפי שידידי קרמיט אמר לי, באותה נקודת זמן: אם את נמצאת לאורך זמן במקום דפוק, נקודת ההידרדרות תהיה כשתפסיקי להילחם בו ותתחילי לחשוב שאת זו שדפוקה.
אז להילחם - שוין. אני דווקא כן רוצה להפסיק להילחם. אבל לא כדי להאמין שהמערכת בסדר, אלא כדי לתחמן אותה באופן אלגנטי, בלי שתרגיש.

[u]לי המערכת הזאת נותנת תחושה שאני תמיד ליד ואף פעם לא אצליח להתאים לתבנית[/u]
מצוין ומבורך :-) סימן שאת עושה את עבודתך נאמנה.

[u]אכפת לך מדי ואת נקשרת ואת נותנת מעצמך מדי למטופל ובו זמנית לא מספיק למערכת.[/u]
לא לא לא.
אכפת לך מאוד ואת נותנת מעצמך הרבה, כמה שהמטופל באמת צריך. אבל את עדיין לא מיומנת מספיק בשביל לתחמן את המערכת כך שתיווצר האשליה שאת נותנת לה את מה שהיא רוצה.

[u]איכות הטיפול שלנו נמדדת בעיקר במדדים חיצוניים, לכאורה אובייקטיבים, של ניצול זמן מיטבי, של הפחתת בזבוז משאבי המערכת[/u]
אל תגידי לי... :-0 "ניצול זמן מיטבי" אומר במקרה שאסור לך לשבת עם אדם סובל ולהרגיע אותו, להקשיב לו, לתת לו לעכל דברים בקצב שלו, להעלות תהיות לא-קלות על מצבו, וגם למצוא פתרונות שדורשים קצת חשיבה, כאלה שאי אפשר למצוא תוך שלושים וחמש השניות המוקצבות להסתכלות-על-המדדים-והגיליון?
כן, בהחלט:
[u]מזניחים את אלו "הפחות חשובים", את הרגעים החשובים של לתת יד, להגיד עוד משפט מנחם או לשמוע עוד תלונה, להשקיע עוד רגע במציאת התנוחה ההכי פחות מכאיבה או לזכור איזה טעם של מעדן הוא אוהב.[/u]

סליחה, אבל הרגעים האלה צריכים להיכנס לשקלולי המערכת [b]ולהיחשב[/b] כשמעריכים את איכות הטיפול! >:(
אחד ממדדי הטיפול צריך וחייב להיות Patient experience. החווייה של המטופל.
לפחות בבית חולים אחד פה, המדד הזה נכנס לתודעה, לכל הפחות מדברים עליו.
לא יודעת עד כמה הוא נשחק במחלקות... אבל הכוונה הגלובלית מוצהרת.
ובכל בית חולים שמכבד את עצמו יש איזה משרדון שמוקדש לזה.

ודרך אגב, את יודעת בדיוק כמוני עד כמה המדד ה"סובייקטיבי", ה"רך" הזה, חשוב ומשפיע גם על המדדים האובייקטיביים, על סיבוכים, על תחלואה ותמותה.
((-))(())

ואחרי שכל שזה יצא (ותודה תודה תודה לך סימפוניה על הטריגר הזה!) אני נזכרת שככה התחיל כל החיפוש הזה.
ההריון הראשון הגיע כמעט בהפתעה (לפחות התזמון שלו, היה מפתיע) והוא הכריח אותי לעצור את המסלול המהיר להכשרה והתמקצעות בתפקיד שלי, ילדתי בדיוק דקה לפני שהייתי אמורה להתחיל הכשרות מתקדמות.
ובזמן חופשת הלידה התחלתי לתהות אם אני רוצה בכלל להתמקצע דווקא בתחומים האלו, היו בי ניתנים של ספק שדאגתי לגדוע ובין טיפול בתינוקת מאוד מאוד רגישה לאימא מאוד חולה זה היה קל להפליא.
ומהר מאוד חזרתי לעבודה ולמסלול.
השני היה לא צפוי בכלל בכלל ומעבר לעיכוב נוסף בהתמקצעות, הביא איתו הגבלה פיזית לא צפויה ששלחה אותי הביתה, אחרי תקופה קשה של משמרות ארוכות במיוחד בחסות הקורונה.
ופתאום, בין סגר לסגר נוצר חלל ואיתו השאלות שחזרו, אולי בעצם אני רוצה דברים אחרת? פתאום נזכרתי שיש לי תחומי עניין שלא בהכרח קשורים ל אינסטלציה של גוף האדם, להנדסה שלו.
לרגע יכלתי להעמיק ולהתעניין בככ הרבה דברים, קראתי וחיפשתי והקשבתי.
וחזר לי התיאבון, זה שלימדו אותי להתעלם ממנו, ללמוד עוד ועוד ולגדול עוד ועוד.
ואז הגיע עוד סגר ואיתו הלידה והחלון הזה התחיל להיסגר והזמן של חופשת הלידה אוזל ופתאום הילדה הזו, שאמרו לה ככ הרבה פעמים לסגור את הפה ולהכניס כבר את הבטן! מלאה בתאבון בריא ונאחזת בקצות האצבעות ומונעת ממנו להיטרק.

[po]תמרוש רוש[/po], שיקום נמרץ זה מעולה! D-:
_בגלובלי, מצאת תחום שגם עונה על הצרכים שהיו לך כילדה (להציל את אמא שלך), וגם - כל עוד לא היו לך ילדות - היה מזין אותך בהווה, כאן-ועכשיו. לשבת וללוות קישש בדרכו האחרונה - יש בזה קסם. מי כמוני יודעת.
אבל,
בתקופת החיים הנוכחית שלך,
זה לא מתאים.
את אמא
ולהיות אמא זה מאוד חשוב לך.
ואמהות זו העבודה הכי אישית בעולם
היא דורשת מאתנו לגדול מבפנים
תובעת אותנו לצמיחה ולהחלמה.
ולכן,
גם את פתאום יותר חשובה לך.
הרבה הרבה יותר חשובה לך_

כן!
וישנו העניין הנוסף, של המערכת, שגם סימפוניה מתייחסת אליו במידה מסוימת.
השחיקה במקצוע, בעיני היא לא רק תופעת לוואי של התחככות בחלקים הפחות יפים של החיים, אני לא נרתעת מקושי כמו שאני לא נרתעת מגופים מפורקים, גם את הנפש לפעמים צריך להרכיב מחדש כמו פאזל והתמונה הגדולה מסעירה ומרתקת בהרבה מכל חלקיק.
וכשהיא נחשפת אלו הרגעים שבהם כל הקושי מתגמד.
השחיקה היא גם מאוד מושפעת מערכתית.
כי כשאת עובדת כאחות בבית חולים גדול, את כמו חלק קטן במפעל שמונע כלכלית ובסופו של דבר בהרבה מאוד מקרים (ותסלחו לי על הקור המצמרר שהמשפט הזה יביא איתו) מה שבאמת חשוב הוא לא חיי אדם ואיכותם, אלא התועלת שבהם.
כשאתה עובד ברפואה ראשונית - מדא, איחוד הצלה או אפילו חדר מיון, אדם הוא אדם הוא אדם ואם אתה לא סוציופת אתה תילחם עליו ועל חייו בכל הכוח, כשאתה נכנס למעמקי בית החולים הדברים נראים אחרת.
וככה, חיים של בחור עזתי שווים פחות מחיי רב בבני ברק, למרות שפוטנציאל תוחלת החיים של הראשון גבוהה משמעותית.
למרות שלעיתים השני כלל לא בהכרה.
זה נורא בשני מישורים - האחד אידיאולוגי ורחב והשני אישי מאוד.
אז במישור הראשון - אין לי יכולת השפעה, נותר לי רק לכאוב ולמחות את המחאות הקטנות וחסרות ההשפעה שלי, על הכלל.
לנסות 'אפליה מתקנת' ביחס שלי לאותם מטופלים מוזנחים.
במישור השני, האישי, אני יכולה לעשות מעט מאוד.
לנסות ולשמור על עצמי ועל תפיסת העולם שלי, להזכיר את אי הצדק לסובבים אותי ולקוות שמשהו מחלחל. אבל ידיי כבולות.
אני מוגבלת כי איכות הטיפול שלנו נמדדת בעיקר במדדים חיצוניים, לכאורה אובייקטיבים, של ניצול זמן מיטבי, של הפחתת בזבוז משאבי המערכת (אנחנו אפילו 'נענשים' אם אנחנו מקדימים להגיע למשמרת או מאחרים לצאת ממנה בזמן - בכניין שעון הנוכחות כמובן, לא לנוכחות הפיזית שלנו במחלקה, אז דווקא כן מצופה מאיתנו למתוח את הזמן האישי).
ואני רואה איך אנשים סביבי, חלקם נכנסו לתחום מתוך רצון בלתי נגמר מלטפל ולתת חלקם מפשרה ואפילו יש שמרגישים שהולכו שולל, נכנעים למערכת, מזניחים את אלו הפחות חשובים, את הרגעים החשובים של לתת יד, להגיד עוד משפט מנחם או לשמוע עוד תלונה, להשקיע עוד נרגע במציאת התנוחה ההכי פחות מכאיבה או לזכור איזה טעם של מעדן הוא אוהב.
וגם עם אלו, למדתי לחיות.
וגם עם רופאים מתנשאים ששוכחים שמדובר במטופלים - אנשים ולא רק בתיק רפואי.
וגם עם המסגרת הכמעט צבאית שבה מתפקד בית החולים.
אפשר להתווכח על הסיבות השונות שהובילו את בתי החולים להתנהג ככה
[list]
[*] מצד אחד יש חשיבות גדולה מאוד לדיוק, למעקב ותיעוד ומצד שני יש מיעוט של כוח אדם.
[*] מצד אחד אתה רוצה צוות שאכפת לו מבית החולים ומה מטופלים ומצד שני תמיד יש מי שינצלו לרעה ובציניות את המשאבים שעומדים לרשותם, לו היו אינסופיים.
[*] מצד אחד אתה מצפה שמקום העבודה יתחשב בחיים האישיים שלך ומצד השני אלו חיים של אנשים, שאתה עוסק בהם.
[/list]
ואני יכולה להמשיך לנצח, אבל לא זו הייתה המהות אליה כיוונתי.
הבעיה במקום שבנוי כמערכת צבאית, כמפעל, היא ניוון.
ניוון, רגשי ומחשבתי. אתה לומד לחשוב תבניתית, על פי פרוטוקול.
ומה זה עושה לאדם כמוני שכל החיים ניסה להיכנס יפה יפה לתוך התבניות שהגיעו לו?.
או אולי מדויק יותר לשאול - מה זה עשה לי?.
אז אותי זה מחזיר הרבה פעמים לטבלה שמחלקת אותי לבסדר/לא בסדר דרך שיקוף של העולם החיצון.ף, זה שכמו שאמרתן ובצדק, רואה מה טוב לו, לא בהכרח מה טוב לי.
המשפט של האחראית שלי על הבית שמפריע לי להיות האחות שאני יכולה להיות נאמר בשני הקשרים הפוכים - הלידה של הבת שלי והפרידה מאימא שלי. והוא נאמר מבחינתה בחמלה,
מתוך ניסיון להאיר לי את מה שחשוב בחיים, בעיניה, בניסיון להתוות לי דרך להתקדם, להפיק מעצמי יותר.
זה משפט עצוב ובעיני מה שעומד מאחוריו הופך אותו עצוב עוד יותר, אבל זו תפיסת העולם שלה.
אבל זה רחוק מלהיות המשפט הכי מעציב ששמעתי מאחראיות כמוה.
[b]לי[/b] המערכת הזאת נותנת תחושה שאני תמיד ליד ואף פעם לא אצליח להתאים לתבנית.
אכפת לך מדי ואת נקשרת ואת נותנת מעצמך מדי למטופל ובו זמנית לא מספיק למערכת.
ואת כן מוערכת, את כן חכמה, יש לך פוטנציאל, עכשיו תעמדע רגע בשקט ותני לנו לעצב אותך בדמות שאנחנו רוצים לראות.
ופעם זה התאים לי, ופתאום, פחות.

וואו, [po]יולי קו[/po], אילו חיים מעניינים נקרא שאת חיה :-]
תודה על מה שכתבת, זה שלח אותי לחשוב.
אני תוהה האם ההישארות בבית עשתה טוב כי היא עזרה לך לפתח את כיוון המחשבה?
כי (וזו הייתה המחשבה הראשונית אינטואיטיבית שלי) היא הפכה את המחזור שלך בהמשך למשהו שקל לך יותר לחיות איתו? אני בהחלט אשמח שתרחחבי בכמ.

ובכלל, תודה לכולכן על השיתופים המעניקים, הם מאפשרים להסתכל על הכל מרחוק, בעין בוחנת, כמעט אובייקטיבית. ונותנים פרופורציות לעמדה הכה משונה שבה אני נמצאת.
ו -
_אני חושבת שהעבודה צריכה לענות על אחד משני תנאים:
אחת- להרוויח מספיק אמצעים בשביל להתקיים (מזון, מחסה וכו׳), ולפעמים מספיק שאחת (או שתיהן) מההכנסות (של ההורים) תהיה על אש קטנה ולא קריירה.
שתיים- לאפשר לאנשי הבית למצוא את מקומם בעולם, ולהביא טוב לעולם.
לכל אדם, לכל משפחה, לכל תקופה יש דבר אחר שמתאים_
את צודקת ובחרתי לי בנזוג - אימא שלי הייתה אומרת - יש לך מזל! אבל אני מתרגלת את השריר שאומר של0עמים אני גם צודקת במכוון D-: - שרואה אל הדברים בדיוק ככה טשמאמין באמונה עיוורת ונאיבית ביכולות שלדעתי לא קיימות בי.
הוא רואה פוטנציאל שאני לא מצליחה לזהות ולא נראה לי שאצליח גם עם משקפת ושולח אותי שוב ושוב לחפש את הדרכים למצוא אותו וזה אולי הדבר שגרם לי להתחיל לחקור.

תקופת ההתמודדות עם הקורונה, על הסגרים והשינויים שהיא הביאה על העולם כולו, הזיזה ברט בינו משהו, כקולקטיב וגם כאינדיווידואלים.
עבר עלי שבוע ארוך, מסובך, מבלבל ומתיש עם בני הבית וגם עם העולם החיצון ואני מנסה לעבד אותו, גם בראש וגם בכתב, לאט לאט.

[u]שתיים- לאפשר לאנשי הבית למצוא את מקומם בעולם, ולהביא טוב לעולם.[/u]
Find where your passion meets the world’s need

אני קוראת את השיחה המצויינת שמתפתחת פה, ורוצה לשתף במה שקרה לי.

אני מרפאה במגע ובמודעות בעיקר (שיאצו, רפלקסולוגיה ועוד), ועוד שיטות. אני מאוד מאוד אוהבת את זה, את הקשר עם אנשים, ואת הניסים שקורים בזמן ואחרי טיפול.
כשהריתי עברתי לעבוד מעט מאוד, ועבדתי רק עם מי שהסכים להתגמש ללוח זמנים שאפשר לי להניק ולטפל בילדים (כשאבא יכול להתפנות לטפל בהם), ולעיתים עבדתי עם תינוק ישן בבית, שהתעורר לינוק והמטופל חיכה, או שהינקתי וטיפלתי בו״ז... המטופלים העדיפו ככה המקום למצוא תרפיסט אחר, ולי זה היה מעייף, אבל מוצלח.
אחר כך עברנו מדינה, ונישארתי בבית עם הילדים, וזהו. וזה היה מעולה.
אחרי כמה שנים נוצר בי צמא לצאת ולקבל, ומזה צמח המקצוע השני שלי (הוראת צ׳י קונג) שמשלים את הראשון, וזה מעולה. העבודה שלי מאירה ומטעינה בכחות לי ולהרבה אנשים את השבוע.
לא ויתרתי על המשפחה. להיפך,בזכות המשפחה אני בעלת מקצוע טובה יותר, אני יכולה להסביר מה הקשר בפעם אחרת. אבל הייתי זקוקה לזמן בבית עם הילדים בשביל להיות בסדר עם הרעיון להיות בחוץ שנים אחר כך, כשהם גדלו קצת.

האיש שלי גם השתנה. בעבר הוא רצה שאעבוד יותר, אולי כי הוא מגיע מתרבות שבה הנשים יוצאות לעבוד חודשיים אחרי לידה, ומפרנסות במשרה מלאה, והילדים במעון/מטפלת מגיל חודשיים. כיום הוא גאה בי ובבחירות שעשיתי.
בשבוע שעבר היתה לנו שיחה על העניין (עברתי ׳משבר׳ קטן באחת מהכיתות שלי- לא יצאתי משיעור זורחת ופורחת כרגיל, אלא משועממת, וזה נדיר אצלי- זה שיעור בעברית שאני ממש אוהבת ומלמדת לכייף שלי זו השנה החמישית). האיש אמר: את צריכה לעשות מה שאת אוהבת ולשמוח, כי את מביאה אור לעולם. תעזבי מה שלא מתאים לך, ותשמכי לשמוח ולהאיר. ככה הוא אמר!
וכשאמרתי שזה השיעור הכי רווחי שלי הוא התעקש שזה לא הדבר החשוב.

אני חושבת שהעבודה צריכה לענות על אחד משני תנאים:
אחת- להרוויח מספיק אמצעים בשביל להתקיים (מזון, מחסה וכו׳), ולפעמים מספיק שאחת (או שתיהן) מההכנסות (של ההורים) תהיה על אש קטנה ולא קריירה.
שתיים- לאפשר לאנשי הבית למצוא את מקומם בעולם, ולהביא טוב לעולם.
לכל אדם, לכל משפחה, לכל תקופה יש דבר אחר שמתאים.

קודם כל חיבוק לאבודה בתוך עצמי וגם לתמרוש ו
רוש. נהניתי לקרוא את שתיכן. תענוג לקרוא אתכן. האמת, אני מסכימה עם תמרוש רוש בכל מילה הפעם, אולי הפסקה תעזור לך אבודה בתוך עצמי. אחרי שכתבת יותר פרטים, הרגיש לי שהמקרה שלך באמת יותר דומה לניסיון של תמרוש רוש כמו שהיא תיארה. כמו שאת מתארת את לא מאסת במקצוע, ואת כן אוהבת את מה שאת עושה, את רק רוצה לשים את הפוקוס שלך במשפחה הטרייה שבנית, וזה הכי ברור מאליו ומתקבל על הדעת.
אני חושבת שממרחק של זמן ומקום יהיה לך יותר קל לבחון דברים. וגם ניתוק זמני ללא רעשי רקע עשוי לעזור במציאת תשובות. אם תיקחי אפילו חופשונת אולי יצוצו התשובות למועקות. אולי אחרי הפסקה ממושכת של כמה שנים כמו שתמרוש רוש הציעה, הנפש שלך לבד תדע אם זה בשבילך ואת רוצה לחזור, או שמתאים לך לעזוב כמוני - פור גוד מה שנקרא. אני יכולה לשתף אותך, שאני לא חשבתי בהתחלה לעזוב, חשבתי שאקח הפסקה ואחזור, אבל כשהייתי בהפסקה הבנתי שאני לא מסוגלת לחזור ולא רוצה לחזור. בהתחלה הייתי קצת בהכחשה וניסיתי להילחם בתחושה, כל הזמן חיפשתי סיבות ללמה לחזור, וזה היה בעיקר כדי לסיים את מה שהתחלתי. אני בנאדם שקשה לו לא לסיים מה שהוא מתחיל. היו לי יותר סיבות לא לחזור מאשר לחזור. ושוב, כמו שאת יודעת, אני לא מצטערת על זה. אני מרגישה שהאימפקט שלי בבית עם הילדים משמעותי יותר מכל רישיון או עבודה בסיעוד. הבית והילדים ממלאים אותי, ובמקביל אני לא מוותרת על קריירה, אבל היא כרגע על אש קטנה. אני עדיין עובדת, אבל זה בתנאים שלי ובגמישות שמתאימה לעדיפות הראשונה שלי בחיים שזה המשפחה. אני גם מרגישה שמאז שעזבתי את התחום, הילדים שלי קיבלו אמא משקיענית יותר, רגועה, שלווה, קשובה, עם יותר שמחה וכוחות אליהם. בעקבות זה, הדינמיקה של היחסים השתנתה לטובה. ו
יש איתם יותר קירבה, הכלה, ואיכות היחסים שודרגה. הידיעה שאני במקום שהכי צריכים אותי ומשקיעה בדבר שהכי חשוב לי, בפני עצמה נותנת לי רוגע ושלווה.
עוד אופציה שחשבתי עליה לגבייך, זה לנסות לצמצם משרה למינימום של המינימום אם יש אילוצי פרנסה. לפעמים יום או יומיים חופש בשבוע יכולים כל כך להטעין ולתת את האיזון הזה שאנחנו כמהות אליו בין משפחה לקריירה. אבל אין לי מושג אם זה אופציה, זה סתם משהו שאני זורקת. בכלל אני חושבת שאם המשמרות בתחומים הרפואיים היו פחות ארוכות אולי הייתה פחות שחיקה במצטבר. לא יודעת, סתם תהייה

סימפוניה, מאוד רוצה לענות לך, אבל גם לי יש כרגע משפחה ;-)
אז בפעם הבאה.

_את מבינה שזה עבודה בפני עצמה? זה ממש עבודה נוספת ב"לא להישחק" שבפני עצמה שוחקת.
זה דורש מודעות עצמית, וכוחות, ותמיכה מהסביבה בכלל לזהות שאת במצב כזה שאת מקריבה את עצמך ויורדת שאולה._
נכון. וזה משהו שדורש התייחסות מעמיקה.

מה שכן, טעימה להתחלה:

_ניגשת אלי בת משפחה של מטופל ואומרת לי - שמעתי שאמרת שאת ממש צריכה לשירותים ובאמת שאני מבינה אותך אבל... וביקשה משהו שולי, שיכחה לחלוטין לבקש מאנשי הצוות שנכחו במשמרת, שלגמרי יכל להמתין שאחזור מחדר השירותים הסמוך.
הייתי מופתעת ככ מצד אחד ובתוך התפקיד מהצד השני שממש העמדתי במקום ולא הצלחתי להחליט מה לעשות קודם.
כשהיא חזרה לחדר של המטופל היא אמרה בקול רם, מכוון לכך שאשמע - אין לי ספק שהיא תעשה את זה עכשיו, היא תמיד ככ בסדר, אנושית, בניגוד לשאר הצוות.
ורציתי להגיד לה שאני אכן אנושית. וככזו יש לי צרכים פיזיים. אבל שתקתי. ועשיתי._
כאן היתה התקרבנות. לגמרי התקרבנות, והיא בכלל לא היתה נחוצה :-(
שלא לדבר על מניפולציה מצד המשפחה.
תחגגו על הדוגמה הזאת, אני אצטרף אח"כ.

קודם כל (())

[u]אני עובדת במחלקה מיוחדת, שמשלבת שיקום עם מטופלים ששייכים לטיפול נמרץ[/u]
שיקום נמרץ :-D

תשמעי, קראתי פעמיים מה שכתבת.
ממה שאת אומרת, נשמע לי שאת במקום קצת יותר דומה למה שאני הייתי בו לפני עשר שנים, מאשר לזה של סימפוניה.
את כותבת על העבודה בשיקום נמרץ, ואני מרגישה את העניין ואת המשיכה וההתלהבות. הם באים מבפנים. הם אמיתיים.
ואז את כותבת על הילדה שלך, המתארקת, והטון שלך אחר, לגמרי, ורך, ועשיר, ונכון. אמיתי מאוד.

אז אני חושבת, ותגידי לי אם אני טועה:

בגלובלי, מצאת תחום שגם עונה על הצרכים שהיו לך כילדה (להציל את אמא שלך), וגם - כל עוד לא היו לך ילדות - היה מזין אותך בהווה, כאן-ועכשיו. לשבת וללוות קישש בדרכו האחרונה - יש בזה קסם. מי כמוני יודעת.
אבל,
בתקופת החיים הנוכחית שלך,
זה לא מתאים.
את אמא
ולהיות אמא זה מאוד חשוב לך.
ואמהות זו העבודה הכי אישית בעולם
היא דורשת מאתנו לגדול מבפנים
תובעת אותנו לצמיחה ולהחלמה.
ולכן,
גם את פתאום יותר חשובה לך.
הרבה הרבה יותר חשובה לך.

עכשיו,
כיוון שהחברה הדפוקה שלנו היא מה שהיא, במקום לתמוך בך במעבר פאזה [b]הבלתי נמנע[/b] אל האמהות ואל הוויית חיים מורכבת יותר, שמכילה גם מרכיבים משפחתיים וגם מרכיבים מקצועיים, ולסייע לך במציאת האיזון המתאים, כל כמה שנים מחדש, הקולות שסביבך הולכים ודורסים אותך בצורה פשוט מחפירה.

[u]האחראית שלי אמרה לי - הבית מפריע לך להיות האחות שאת יכולה להיות[/u]
:-0 :-0 :-0
איזו אמירה אכזרית, דורסנית, לא תומכת ולא אנושית!
את אמא. בשנים הקרובות את ממלאת תפקיד חשוב, חיוני ובל ישוער בחיי הילדות שלך - ובחייהם של כל אלה שיחיו אתן.
זה חשוב. זה קדוש ויקר ערך.
ו - הא הא - זה זמני.
חמש שנים, שבוע שנים, זו התקופה הקריטית. דברים ייראו מאוד שונה אחר כך.

[u]כל פעם אמרו לי הילדים יגדלו ויעזבו, העבודה לא תיגמר[/u]
נכון מאוד :-D, אבל המסקנה שלי הפוכה ממה שהם חושבים ;-)
הילדות יגדלו, תוך כמה שנים הצרכים שלהן יהיו פחות אינטנסיביים ופחות דוחקים, וגם את תלמדי לנוע בין הטריטוריות האלה של המקצוע והאמהות, ולעצב את הגבולות שלהן כך שיהיה לשתיהן מקום, והן פחות יבואו אחת על חשבון השניה.
אבל עכשיו - הבית לוקח.
בגדול.
את רוצה להיות שם כי את צריכה להיות שם כי את נחוצה שם וכי נחוץ גם לך להיות שם.
את כמהה לעבודת עומק וללמידת רוחב.
ותאמיני לי, שאם את הולכת עכשיו הביתה ומקדישה את עצמך, שנה-שנתיים-ואז-נראה, לאמהות וצמיחה פנימית ולמידה רוחבית,
ואם, כפי שאני משערת (אם כי לא בטוחה) המקצוע שלך הוא אכן המקצוע הנכון לך, בטווח הארוך,
אז לקחת את ההפסקה המבורכת הזאת, ולגדול מזוית אחרת, יעשיר אותך גם כאחות, באופן יוצא מן הכלל.
ו(אם וכאשר) כשתחזרי למקצוע, בזמן הנכון, את תגלי שאת שם מתוך גישה בריאה יותר, נבונה יותר, אוהדת וחומלה יותר, ואיכותית הרבה הרבה יותר.
את לא תכירי את עצמך. באמת.
זה ישדרג אותך בעשר דרגות. מילה של קולגה ;-)
ואם לא - אם המסע הזה יגלה לך שאמנם המקצוע הזה היה נכון לזמנו, אבל פג תוקפו, הרי גם זה מבורך. ואת תמצאי לך מסלול חדש ומתאים והולם, בדיוק כמו שסימפוניה מצאה.

והאחראית עלייך - סליחה, אבל במשפט הזה היא פשוט הפגינה ניהול גרוע ומנהיגות גרועה.
לא אומרים דבר כזה לאשה בשלב הזה, בטח לא לאשת מקצוע בתחום הבריאות שיש לה מוטיבציה והנע משל עצמה.
זה משפט קלאסי שמחבל באיזון העדין בין נתינה לקבלה, ומוביל לשחיקה מקצועית ואבדן.
וזה משפט אידיוטי, כי הוא מחבל באינטרסים שלה כמנהלת.
כי כמנהלת, בייחוד במקצועות הבריאות, האתגר הכי גדול והכי חשוב שלך הוא לשמור על אנשים ולטפח אותם לאורך זמן.
ולמנוע את התחלופה המהירה שמאוד פוגעת במקצועיות ובשירות ומחייבת את המערכת להשקיע בהכשרה של אנשים צעירים כל פעם מחדש, רק כדי לראות אותם בורחים אחרי שנתיים.

כנקודת השוואה, אני רוצה להביא לך את מה שהמנטור המקצועי שלי אמר לי לפני כמה חודשים, כשהתחלתי לעבוד בבריאות הנפש.
הוא אמר: המשימה שלנו היא לתמוך בך ולתחזק אותך במצב טוב, כדי שתוכלי להישאר ולעבוד בבריאות הנפש [b]לטווח הארוך[/b]. לטווח של שנים.
זו גישה נכונה, מצידו של איש שרואה לעיניו את האינטרסים של המערכת, וגם יודע להיות אנושי.

והמנהל שלי, שגם הוא מת שאשאר ואחתום אצלו קבע, גם הוא אמר לי: את צריכה לעשות מה שטוב לך.
כי הוא יודע שאם הוא יגיד את זה, אם הוא יאפשר לי מקום ומרחב לעבוד בקצב שמתאים לי ולגלות איפה טוב לי, יש הרבה יותר סיכוי שאשאר בתחום הזה למשך שנים, בסיפוק ובתפקוד גבוה. ואולי, אחרי כמה שנים בקהילה, אולי אחזור ליחידה הזאת ;-)
אבל אם הוא ילחץ עלי, ויתחיל לקשקש על היתרונות של קביעות, וצבירת חופשות, ואיומים מוסווים, מעודנים על "מה שתאבדי אם תלכי עכשיו", אז אולי זה יצליח להשאיר אותי שם קצת יותר בטווח הקצר, אבל לטווח הארוך זה יזין מרירות וכעס, יעודד קונפליקטים (כאילו שחסרים קונפליקטים אצלנו, במקום שבו הקליינטים מתפוצצים עד לתקרה פעמיים בחודש כי הם לא מסוגלים להחזיק את עצמם!), ובסופו של דבר עלול לגרום לי לעזוב בטריקת דלת ולא לחזור לעולם.
אז באמת, מה יותר כדאי?

האחראית שלך, יקירה, מתייחסת אלייך כאל לימון. לסחוט לסחוט לסחוט אותך כמה שיותר, להרביץ לך עם פטיש שניצלים כדי להוציא את המיץ מהר וחזק, כאילו אין מחר. אין לה מחר. מה'כפת לה איך תרגישי בגיל ארבעים ובגיל חמישים.
אבל לי אכפת.
וגם לך אכפת.
וגם לבעלך ולילדות שלך אכפת. מאוד מאוד מאוד אכפת.

(המלצה כללית: [po]אמהות וקריירה[/po]. נדמה לי שהיו שם כמה פנינים)

[u]האחראית שלי אמרה לי - הבית מפריע לך להיות האחות שאת יכולה להיות[/u]

איזה משפט מטורלל ועקום!

[u]נניח לדוגמא בסיעוד: את בהגדרה קודם אחות, לפני שאת תמרוש רוש. ככה החולה רואה אותך, ולא אכפת לו שנניח היה לך יום רע או שבא לך עכשיו להיות עם הילדים שלך ולא איתו. את צריכה כתמרוש רוש לרצות להיות עם החולה כמטרה נעלה, לפני שאת עם הילדים שלך. וזה לא דבר קל ופשוט לכל אחד למצוא את האהבה הזו ואת הדברים מסביב שיטעינו אותה כל הזמן כדי שתוכלי להמשיך לעשות את העבודה בצורה מתקבלת על הדעת במינימום, ובצורה מצויינת במקסימום. כאחות מצופה ממך להיות כל הזמן מלאת חמלה, סימפטיה, להיות קשובה, להיות מישהי שקודם רואה את הצרכים של החולה לפני הצרכים שלה[/u]
מאוד נכון.
אני זוכרת סיטואציה ספציפית, הייתי בשלהי החודש התשיעי להריון, בטן גדולה מאוד ועייפות גדולה עוד יותר. חזרתי למחלקה לאחר כמה שעות של ליווי מטופל לבדיקה, שלפוחית מלאה בשתן ןעוברית נמרצת שהפכה אותה לטרמפולינה.
ניגשת אלי בת משפחה של מטופל, שלרוב היו מבינים ונעימים ככ ואומרת לי - שמעתי שאמרת שאת ממש צריכה לשירותים ובאמת שאני מבינה אותך אבל... וביקשה משהו שולי, שיכחה לחלוטין לבקש מאנשי הצוות שנכחו במשמרת, שלגמרי יכל להמתין שאחזור מחדר השירותים הסמוך.
הייתי מופתעת ככ מצד אחד ובתוך התפקיד מהצד השני שממש העמדתי במקום ולא הצלחתי להחליט מה לעשות קודם.
כשהיא חזרה לחדר של המטופל היא אמרה בקול רם, מכוון לכך שאשמע - אין לי ספק שהיא תעשה את זה עכשיו, היא תמיד ככ בסדר, אנושית, בניגוד לשאר הצוות.
ורציתי להגיד לה שאני אכן אנושית. וככזו יש לי צרכים פיזיים. אבל שתקתי. ועשיתי.

[u]אבל ברגעי החסד של הנקה ושינה היא מתארקת עלי[/u]
כל כך יפה את כותבת...
@}

ותודה קרן [po]ו יולי קו [/po].
על הנגיעה המחבקת במעמקי הלב שלי.

תודה לך על השיתוף והפירוט מעוררי ההשראה.
אני רק אדייק ואגיד שאני לא אחות 20 שנה  סיימתי את התואר לפני 6 שנים ומאז אני אחות בבית חולים.
זה התייחס לניסיון הטיפולי שלי בחולים (שתחילתו הילדה שמטפלת באימה החולה) לא לרקורד המקצועי.
כן עסקתי רוב חיי מתן טיפול רפואי (במסגרות כמו מדא, בשירותי הצבאי וגם במוקדי חירום) והתחום הרפואי תמיד משך אותי אליו, אפילו כתלמידה בחטיבת הביניים בזמן שהחברות שלי לקחו חלק בתנועת נוער ובחוגים ספורט אני לקחתי שיעורי העשרה שנקראו פרחי רפואה ;-)
כשהפנמתי את המסר על היכולות המוגבלות שלי מייד החלטתי שאהיה עו"ס (אפשר לחשוב שלמקצועות הומאניים לא צריך שכל) ואטפל בחולים בבית החולים.
תמיד רציתי לעבוד עם אנשים בקצוות הקשים של החיים, אחותי אמרה פעם (בהקשר לחלק שלקחתי בלידה של בנה) שאני תמיד מפספסת את היופי ונשארת לחלקים הקשים ובמקום מסוים היא צודקת - מאז ומתמיד לקחתי על עצמי להיות האדם שמטפל בזמן קושי.
[hr]
אני לא בטוחה שאני לא רוצה להיות אחות שוב לעולם, אני חושבת ש[b]כרגע[/b] זה לא מתיישב עם מי שאני רוצה להיות.
אבל אני אפילו לא יודעת להגיד מה זה בדיוק.
אני רוצה לתת יותר מעצמי לילדות שלי, אני רוצה ה להראות להן שאפשר יותר, שאפשר לגדול ולהשתנות ולהמציא את עצמך מחדש.
אני רוצה להרחיב את הגבולות שלי, לצאת מאזורי הנוחות שלי ואני רוצה ללמוד לחבב את עצמי, בשבילן.
ככ טוב למדתי להתרחק מעצמי, לכבות את הרצונות והרגשות שלי, ככ אני מצטיינת בשיעור המקריבנות שאני לא מסוגלת להודות, אפילו לא ביני לבין עצמי, שזה גם בשבילי, כי אם אודה בזה זה ירפה מיד את ידיי.
אני רוצה ללמוד ביטחון מהו, כדי שאוכל ללמד גם אותן.
אני רוצה להיות מסוגלת להסתכל על עצמי, חיצונית ופנימית ולהצליח להגיד דבר חיובי אחד לפחות.
אני רוצה לנתק את הכבלים הרגשיים שלי, הפחדים והאיסורים ולגלות מה מסתתר בעולם שמחוץ לראש שלי.

_ואם אנחנו מתמקדים בצרכים ו/או ברצונות של הזולת - אז אנחנו אלטרואיסטים צדיקים (במקרה הטוב) או מקריבנים (במקרה הרע).
וזה בעיני לחלוטין מפספס את מהות החיים.
שבה, כולנו כל כך מושפעים ותלויים זה בזה, שאם את עושה משהו טוב, אבל באמת טוב, בכוונה טובה ובביצוע ותזמון נכונים (לא מושלמים, כן? משהו ברמת האנושי) - אז בהכרח גם את וגם הזולת שמסביבך יהנו וירוויחו ממנו.
אבל אם, נניח, את מקריבה את עצמך - מישהו אחר מסביבך (שתלוי בך או זקוק לך) ישלם על זה את המחיר. במוקדם או במאוחר.
זה עניין נורא עדין, אבל גם נורא פשוט ומובן מאליו, ברמת ה"דאאאא?"_
וגם
[u][po]ו חברה[/po] אמרה לי שלדעתה לרפא את עצמנו זו משימה נאצלת, כי אם אנחנו נמצאים במצב טוב יותר וסובלים פחות, בהכרח זה מקל על האנשים שחיים אתנו ומושפעים מאתנו[/u]

וואו, [u]תמרוש רוש[/u] ככה בדיוק.
אלו בדיוק המניעים לפעולה, שהתחילו את העמקת השאלות.
תמיד אמרתי שאני לא מאמינה ב אלטרואיזם טהור, כולנו, בעצם קיומנו, אנוכיים. התנהגות אלטרואיסטית גם היא בבסיסה כזו - אנחנו עושים טוב למעננו, לא באמת למען האחר.
לטובת המצפון השקט שלנו, לטובת הדימוי העצמי שלנו, בגלל הצורך שלנו לרצות.
אבל איפה עובר הגבול? מתי ההקרבה הזו נעשית עול? והאם קיום העול הזה הופך את המעשה למשמעותי יותר או פחות? האם בשלב מסוים אנחנו הופכים בעיני הסביבה וגם בעיני עצמנו ל"קדושים מעונים"? ומה זה מפעיל אצלנו?
אני למדתי שההתנהלות הזו, שכונתה (בחוכמה) מקריבנות משליכה הלאה, על הקרובים ביותר לך אפילו יותר מאשר עליך בעצמך.
הילדות שלי לא בחרו להקריב את עצמן או מעצמן כמו שאני לא בחרתי בילדותי, אלא ההורים שלי, בחרו בשבילי. הם הקריבו את הצרכים שלי לטובת עצמם אבל הרבה יותר לטובת אחרים, האם זה הופך אותם ל אנוכיים יותר? לא בהכרח. ולו בגלל המודעות החסרה.
ועדיין, התוצאה זהה, הועמד בפני רף ציפיות בלתי אפשרי, הם הבינו את זה במידה מסוימת וניסו לרכך את האכזבה שלי מהעולם וכנראה את שלהם ממני, אבל פגעו, מבלי להתכוון.
ואני יודעת שאני לא רוצה לעשות אותו הדבר לילדות שלי. אני רוצה לחבק אבל לא לחנוק, לא לרפד ולא לעצור.
האוטומט שלי לעיתים מקשה אבל אני נלחמת בו בכל הכוח, מזכירה לעצמי שזה בשבילי, לא בשבילן, הן יסתדרו בסדר גמור אם רק אאפשר להן.
ואם יהיה לי מזל יפנו אלי כשיזדקקו לעזרה.

אכן, האהבה הכי גדולה שלי בבית ואחת מהן בדיוק קראה לי להראות לה עד כמה היא אהובה בזמן שקראתי את הטקסט של בשמת (איזו הפניה מדויקת, משובחת ונפלאה, תודה!) והדיון שהתפתח ממנו.
וככה אני מוצאת את עצמי מסתובבת ברחבי הבית, קטנתי יונקת במרץ בתוך מנשא הבד שכרוך סביבה בשעות האחרונות, כך שתוכל לנמנם לה ברוגע ואני אוכל להתענג על הקרבה הפיסית כמו גם הרגשית של מי שעד לפני כמה חודשים הייתה חלק ממני וככל שהזמן חולף מבקשת לעצמה עצמאות ומרחק, אבל ברגעי החסד של הנקה ושינה היא מתארקת עלי, לא מחפשת לחקור, אלא לנוח במקום המוכר לה.
מסתובבת בבית ומתנדנדת מצד לצד, מרגישה את הגוף הקטן מרפה, מגניבה אליה חיוך כשהיא נרדמת ונזכרת באימא שלי עם בכורתי - איך הייתה "משתגעת" לראות אותי נושאת אותה במנשא - אבל הגב שלך! הברכיים! למה הילדה כל היום כל הידיים?
כמה לא טבעית נראתה לה ההנקה - זה משעבד! היא תלויה בך! תני לה כבר מוצץ!
לא ברוע, בדאגה. מתוך אמונה שלמה שזה מה שייטיב איתי ואיתה.
רק לפני מעט יותר משנה, כשכבר לא הייתה איתנו מצאתי טקסט שכתבה על אחותי הגדולה, איך לא הסכימה לינוק והחלב התמעט עד שנגמר, והרגשתי אותה, ילדונת בת 21 שלא מצליחה לעמוד במשימה הראשונית שלה כאימא ויכולתי לראות איך זה עיצב הרבה בהמשך ואיך היא הגנה על עצמה כל השנים האלו.
וחשבתי לעצמי על הניסיון האמיתי שלה בשנתה האחרונה לעשות דברים אחרת, איך דיברה על מה שתשאיר אחריה וכמה היא רוצה להיות שונה מאימא שלה.
והיא, באמת עשתה כל מה שיכלה עבורנו, עד הרגע האחרון. נתנה מה שהיה לה, שזה לא תמיד מה שהיינו צריכות.
אבל לקבל את הפער שבין מה שנתפס בעיניהם כנורמלי לבין מה שהיא ראתה בי היה מעל לכוחותיה.
וחשבתי על אבא שלי, שכסבא הוא מתנהג ממש כמו אבא אלא שהפעם המניעים חשופים ומדוברים, ילדים הם עם רע, חבל שיצחקו עליו שהוא שמן, הוא אומר והולך להעיר שוב לאחד הנכדים.
תראה איך אתה נראה, תפסיק לאכול ככ הרבה, אתה חייב לרדת במשקל.
ואני מתכווצת מבפנים מהמבט הפגוע שלו, זוכרת היטב את התחושה.
סבא אוהב ודואג שחוזר על אותו המשפט באוזני בכורתי -
אל תרוצי, את תיפלי!
אפילו לא את עלולה ליפול, שמרי על עצמך.
את לא תצליחי.
את לא תגיעי.
את לא יכולה, אני אעשה במקומך.
ולמה לא - אני כאן כדי לעזור, אני כאן כדי להקל. אם תרצי.
ואני מחבקת אותה ואומרת לה שהיא יכולה הכל, שהיא תמיד תצליח ושאני כאן בשבילה ולמענה.

הערות ארציות הן מבורכות בהחלט.
לפעמים, כל מה שאתה צריך זה שמישהו יסמן לך את הדרך.
תודה על התזכורת, [u]תפילה[/u]
אכן יש אחיות מחוץ לבית החולים, זה תחום רחב ככ עם אינסוף אפשרויות.
אבל אני אחות בית חולים, בהוויה שלי.
ובכלל, אני אוהבת את העבודה שלי, מאוד מאוד. בתיאוריה.
אני עובדת במחלקה מיוחדת, שמשלבת שיקום עם מטופלים ששייכים לטיפול נמרץ ובעצם ההכשרה שלנו זהה לאחיות טיפול נמרץ.
אני אוהבת את האקשן, את האדרנלין, אני אוהבת לנכוח ברגעים האלו של התנדנדות בין חיים למוות ולהיות חלק מכוח שמושך את האנשים בכיוון ה(לא תמיד)נכון.
ויותר מזה, אני אוהבת לללוות אדם כשהוא לומד לראשונה לעשות שוב את הפעולות הבסיסיות, המובנות מאליהן בשבילנו המבוגרים - לנשום לבד, לאכול לבד, ללכת לבד ולהיות לצידו עד הרגע שהוא חוזר לחיים האמיתיים.
או לחילופין, לתמוך בהבנה וההפנמה שהחיים האמיתיים יהיו עכשיו אחרים ככ ממה שמוכר כי המציאות השתנתה ואין עוד דרך חזרה, לראות אדם מעכל את החיבור למכונת הנשמה תמידית, לכיסא גלגלים, לגוף אחר, לנכוח בשבילו ברגעים ככ קשים.
זה ממלא, לא פחות משזה מרוקן.
אני אוהבת להחזיק את היד למשפחות ברגעים הכי קשים ומאיימים.
אוהבת לחבק קשיש בודד בדרכו האחרונה.
אני לא אוהבת את ההתנהלות הבית חולימית, זו שמתנהלת בדומה למסגרת צבאית - המדידה האינסופית לפי זמנים והספק וציות.
אבל גם עם זה למדתי להשלים.
[hr]
ואז הפכתי אימא והחיים התהפכו גם כן.
פתאום מי ומה שאני לא מספיקים, פתאום אני רוצה להתרחב, לגדול.
פתאום עולות בי שאלות על הדרך הארוכה שהביאה אותי למקום שבו אני נמצאת ולכאורה ככ אוהבת.
טכנית, אני כנראה במקום הנכון, אבל מבפנים? לא בטוח.
ואז האיזון הדק הזה שבין התמלאות לריקון נסדק, לאט לאט.
בכל פעם שעזבתי את המשפחה שלי לטובת העבודה, בכל פעם שנאלצתי לבחור בין הבית לבית החולים.
בכל פעם שהאחראית שלי אמרה לי - הבית מפריע לך להיות האחות שאת יכולה להיות ואני חשבתי לעצמי, בדיוק להיפך, בית החולים מפריע לי להיות האימא שאני רוצה להיות.
בכל פעם שאמרו לי הילדים יגדלו ויעזבו, העבודה לא תיגמר, תתקדמי, תנסי, הדימוי העצמי שלך הוא שחשוב, בטווח הארוך.
ואני הצטמררתי כי מה חשוב יותר מהמשפחה שלי?
וזה העלה שאלות ותהיות ורצונות חדשים.
הסיר את האבק מחלומות ישנים.
ואני כבר בכלל לא בטוחה שאני במקום הנכון.
אמרת נכון [po]תמרוש רוש[/po] על אילוף הרגשות.
ואותי לימדו תמיד להיות שמחה בחלקי.
להודות על מה שיש לי.
זו תכונה טובה, אבל כמו כל דבר, אם היא משתלטת היא עלולה להזיק, לכבות, להשתיק.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

כמה מרגשות אתן.
אני לא זוכרת מתי לאחרונה הרגשתי כה עטופה ומוגנת.
תודה.

הולכת לקרוא את כל מה שצירפתן ולענות על הכל בצורה מגובשת יותר.

ולגבייך תמרוש רוש, נשמע שאת אישה מופלאה שנולדה לעשות את מה שהיא עושה, ושאת עושה את זה טוב. ומזל שיש אותך וכמוך. שתמשיכי בכל הכוח עד הפנסיה.
טוב עשית שחתמת רק לשנה 😁

תמרוש רוש, יש לך טיעונים טובים. אנחנו די אומרות את אותו הדבר בניסוחים שונים. כלומר, את מציגה צד אחד של המטבע של מישהי שנשארה על אף הקשיים וחוסר הכיף שחוותה בתקופות לא מעטות, שאני אישית מאוד מעריכה, כי אם לא היו אנשים כמוך, לא היו מקצועות חשובים וחיוניים שבלעדיהם החברה והציבור לא יכולים להתקיים. מאידך, אני מציגה את הצד השני, שהוא הצד שלי, של לקום ולעזוב, ולא להתפשר, כי וואלה חיים פעם אחת ולא שווה להמשיך להקריב ולהישחק ולתת ממקום שכבר אין לך מה לתת, והמצברים מרוקנים בלי בטריה חזקה בסביבה להטענה. אם בכל זאת ממשיכים על בטריה נמוכה, זה כבר נקרא בעיניי חסד שלילי. כי במצב כזה אדם עוזר לזולת אך פוגע בעצמו. לא סתם יש בעיית התמכרויות קשה כמו משככי כאבים, אלכוהול, סמים באחוזים גדולים יותר בקרב אנשים שעובדים במקצועות הסיעוד פה בארה"ב. זה לא מתאים לכל אחד לעבוד בזה למרות האהבה למקצוע. צריך אישיות מסוימת וכושר סיבולת והכלה שלא לכל אחד יש בברירת המחדל. הרבה חווים דיכאון והתמכרויות וזה יכול להשליך באופן שלילי על הטיפול בחולים, ועל התפקוד שלהם במשפחה, ועל התחזוקה העצמית שלהם.
כשאת אומרת:
"נכון לזהות ולהבדיל בין עבודה שמורידה אותך ביגון שאולה, ולא משנה עד כמה היא היתה אמורה להיות רעיון טוב, לבין עבודה שמכבדת אותך ומאפשרת לך לתפקד, לחיות באיזון טוב עד סביר ולהיות מרוצה בדרך כלל. ולתעדף עבודות מהסוג השני
מאוד לא נכון להקריב את עצמך, לסתום את הפה לרגשות שלך ולהתאבד על מזבח השירות לזולת. זה פשוט לא נכון ולא בריא, בין אם המזבח הספציפי הזה הוא משרה בטיפול נמרץ או חינוך ביתי"
וואלה איך עושים את זה? תני את המתכון בבקשה...
אני מאוד מסכימה איתך לגבי זה, באידיאל זה מה שצריך לעשות. אבל אני תוהה אם את מבינה שזה עבודה בפני עצמה? זה ממש עבודה נוספת ב"לא להישחק" שבפני עצמה שוחקת.
זה דורש מודעות עצמית, וכוחות, ותמיכה מהסביבה בכלל לזהות שאת במצב כזה שאת מקריבה את עצמך ויורדת שאולה. את כל הזמן צריכה לחפש ולמצוא דברים שימלאו את הקנקן שלך לפני שהוא מתרוקן ואת נשחקת. גם כי מצופה ממך כל הזמן לתת, במיוחד במקצועות הרפואה והחינוך. נניח לדוגמא בסיעוד: את בהגדרה קודם אחות, לפני שאת תמרוש רוש. ככה החולה רואה אותך, ולא אכפת לו שנניח היה לך יום רע או שבא לך עכשיו להיות עם הילדים שלך ולא איתו. את צריכה כתמרוש רוש לרצות להיות עם החולה כמטרה נעלה, לפני שאת עם הילדים שלך. וזה לא דבר קל ופשוט לכל אחד למצוא את האהבה הזו ואת הדברים מסביב שיטעינו אותה כל הזמן כדי שתוכלי להמשיך לעשות את העבודה בצורה מתקבלת על הדעת במינימום, ובצורה מצויינת במקסימום. כאחות מצופה ממך להיות כל הזמן מלאת חמלה, סימפטיה, להיות קשובה, להיות מישהי שקודם רואה את הצרכים של החולה לפני הצרכים שלה. ונכון שלהחליף עבודה ואווירה יכול לפעמים לעזור ולאוורר קצת עניינים. אבל בסוף תפוח לא יכול להיות תפוז, ועבודה בסיעוד היא עבודה סיזיפית ולרוב לא מתגמלת כמו שבאידיליה צריכה להיות.אז כן, צריך לאהוב את זה ולרצות להיות שם על אף כל השיט. בהגדרת המקצוע את צריכה להעניק טיפול, להעניק קשב אנושי לאדם כשלפעמים את בסערת רגשות בעצמך או שאין לך באמת יכולת אמיתית לעזור, להעניק תשומת לב לפרטים שפספוס קטן בהם יכול לעלות בחיי אדם. זה כשלעצמו משרה הרבה מתח, דריכות, פחד, מלפגוע, מלהזיק, שחיקה...
אז את צריכה לעבוד בגם לא להישחק וגם לעבוד בעבודה. ואחרי 20 שנה במקצוע, טבעי מאוד שהתחושה של האדם תהיה תחושה שדרסה אותו משאית במקסימום או שגודל המשא מכביד על כתפיו במינימום, ולא בא לקום לעוד יום כזה של עבודה.
ואז לא חייבים להילחם אם אין שם עוד אהבה למקצוע, אפשר להתגרש יפה ולפתוח פרק ב' עם מקצוע אחר/ עבודה אחרת. ולא צריך להרגיש כישלון ולחפש צידוקים ללמה להישאר רק כי זה המוכר והידוע והפחד מנחה ממה יהיה. צריך לדעת למצוא אלטרנטיבות שמתאימות, וזה בסדר שהם יהיו בתחום אחר. צריך לכבד את התחושות ולפרוש בכבוד.

[u]ברגע שישנו סבל נפשי ובעיות בריאותיות מתחילות לצוץ, נפגע האיזון העדין הזה. וצריך לעצור רגע, לשמוע מה הגוף רוצה להגיד, מה הנפש מנסה לתקשר. קל להתעלם מהצמד חמד הזה ולהמשיך לדהור מכח האינרציה בגלל מוסכמות החברה, בגלל אילוצי פרנסה, בגלל קולות של מה יגידו?[/u]
|Y||Y||Y|

(בדיוק התלבטתי אתמול עם המנהל שלי אם להתחייב בכל זאת על לחתום על חוזה קבוע עם מקום העבודה שלי. אני רוצה לחתום על חוזה לשנה, לא יותר. אבל עכשיו הם מראיינים מרפאות, ואם הם ימצאו מישהי קבועה הם ישלחו אותי הביתה, בתודה אך בנחרצות. הוא אמר לי: "יש דבר אחד שאת צריכה לחשוב עליו והוא הקובע: מה יהיה הכי טוב לתמרושרוש?"
אמרתי לו: "האמת, מה שטוב לי זה להסכים להתחייב לשנה אחת אבל לא יותר מזה, ומה שיהיה יהיה".
כי באמת לא יהיה נבון מצידי להיתקע שם לטווח הארוך.
ומה שפיתה אותי לרגע להישאר ולחתום קבע היה פחד ולא אהבה. פחד לאבד משהו בטווח הקצר)

"לא לפחד להתאהב, שישבר הלב, לא לפחד בדרך לאבד
לקום כל בוקר ולצאת אל החיים ולנסות הכל לפני שייגמר..."
עידן רייכל: https://www.youtube.com/watch?v=dG3NAutpEoY

[u]אין ספק שזה דבר מאוד סובייקטיבי, ואין נכון או לא נכון בהחלטות האלו של האם להישאר או לעזוב.[/u]
להיפך :-)
מה ששתינו אומרות הוא שברמת העיקרון, דווקא כן יש עניין של נכון ולא נכון.
נכון לבוא למקצוע כזה ולהישאר בו מתוך אהבה ולא מתוך פחד.
נכון לעבוד במקצועות טיפוליים תובעניים תוך שימת לב מתמדת לעצמך ולצרכים שלך. אחרת יש שחיקה ואבדן.
נכון, באופן כללי בחיים, להתחשב בעצמך ובצרכייך תוך כדי שאת נותנת מעצמך לזולת.
נכון לזהות ולהבדיל בין עבודה שמורידה אותך ביגון שאולה, ולא משנה עד כמה היא היתה אמורה להיות רעיון טוב, לבין עבודה שמכבדת אותך ומאפשרת לך לתפקד, לחיות באיזון טוב עד סביר ולהיות מרוצה בדרך כלל. ולתעדף עבודות מהסוג השני ;-)
מאוד לא נכון להקריב את עצמך, לסתום את הפה לרגשות שלך ולהתאבד על מזבח השירות לזולת. זה פשוט לא נכון ולא בריא, בין אם המזבח הספציפי הזה הוא משרה בטיפול נמרץ או חינוך ביתי.

אלה בעיני העקרונות הכלליים של נכון ולא נכון.
את הפרקטיקה של איך ליישם אותם - כל אחת צריכה לגזור לעצמה.
וכאן באמת אין חוקים. יש רק הקשבה והתאמה למציאות שלך. ועיצוב של הפתרון [b]שנכון לך[/b].

(כתבתי בהכללה, מתוך סיכון לזייף בפרטים. תקראו את זה גלובלי, ממעוף הציפור)

[hr]
[u]חיפשתי ומצאתי הודעה שלך שמסבירה את הענין[/u]
זה: [po]תמיכה לאחר אובדן הריון[/po] (2018-12-16T15:12:13)
(כשאת רוצה לקשר להודעה ספציפית, תלכי לצד שמאל בפס הירוק שלה, איפה שיש את "קישור | העבר | מחק", תלחצי על "קישור" וזה ייתן לך לינק פנימי להודעה הזאת. ואז תעתיקי אותו לאן שבא לך. מאוד נוח)

תמרוש רוש, תודה לך על השיתוף, אני גם נהניתי לקרוא את החוויה המקצועית שלך. אין ספק שזה דבר מאוד סובייקטיבי, ואין נכון או לא נכון בהחלטות האלו של האם להישאר או לעזוב. יש פה עניין של אישיות ייחודית של כל אחת, התאמה למקצוע, דרישות המקצוע, נסיבות החיים, ועוד כל מיני דברים כמו רצונות, רגשות, אילוצים, וכו'.
בסך הכל בסוף צריכים לקבל החלטות ממקום שלם אחרי מכלול השיקולים. אני שמחה לשמוע שמקצוע שבחרת ממלא אותך ואת שמחה בו וחשה סיפוק. אני חושבת שעל אף הקשיים שיש בכל מקצוע, מה שהכי חשוב זה לקום בבוקר לעבודה עם חיוך וליהנות ממה שעושים. ברגע שישנו סבל נפשי ובעיות בריאותיות מתחילות לצוץ, נפגע האיזון העדין הזה. וצריך לעצור רגע, לשמוע מה הגוף רוצה להגיד, מה הנפש מנסה לתקשר. קל להתעלם מהצמד חמד הזה ולהמשיך לדהור מכח האינרציה בגלל מוסכמות החברה, בגלל אילוצי פרנסה, בגלל קולות של מה יגידו?
עיצה שלי ל"אבודה בתוך עצמי" שהתחילה את הפוסט המופלא הזה, זה קודם כל לעצור רגע, ולשאול את עצמך "מה אני אגיד לעצמי?" אחרי הפנסיה כשמירב ומיטב שנות חיי מאחוריי. האם אני אשמח על ההחלטה שעשיתי של להישאר? או לעזוב?
כמובן זה קשה לדעת, אבל תנסי רגע להתחבר לאישה שתהיי, בת ה- 70 או 80 שלך שמסתכלת בדיעבד על חייה ובוחנת אותם במבט קצת שונה.

אויש
[po]תמיכה לאחר אובדן הריון[/po]

[po]תמרוש רוש[/po],
חיפשתי ומצאתי הודעה שלך! שמסבירה כל כך מדוייק את הענין
לא מצליחה להניח פה קישור להודע ספיציפית

בדף [po]תמיכה לאחר אבדן הריון[/po]
הודעה של [po]תמרוש רוש[/po] בתאריך 16.12.2018

לא בטוחה האם לדברים הללו התכוונת אבל ניראה לי שווה הפניה וממש קשור לדיון הנוכחי...

אני ממש @}

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

יקרה, את כותבת כל כך יפה וברגש, אפשר ממש לחוש כמוך.
כואב לי על הילדות שלך, שלא עברה חלק ובנעימות, על היחס שקיבלת, ועל איזה יחס את ממשיכה לקבל.
אין לי עוד הרבה מה לומר מעבר למה שכבר נאמר, רק להציע חיבוק חם, אוהב ומבין
(())
@}

מאמר יפה.
אבל אני התכוונתי למקריבנות, לא לקורבנות. לדעתי יש פה הבדל מהותי.
@}

לוותר על עמדת הקרבן
מאמר של [po]עירית לוי[/po]

https://www.articles.co.il/[po]mobile article[/po].php?id=166893

וזה:
[po]אמא שאוהבת יותר[/po] (2001-11-30T10:52:00)

ניסיתי להשאיר לך פה שיר יפהפה שמצאתי עכשיו, ולא הלך. השורות התבלגנו. אז קפצי לדפבית שלי (שם זה הצליח) או קבלי לינק:
https://www.poetryfoundation.org/poems/46548/harlem

סימפוניה, אני כל כך מסכימה אתך, למרות שעל פניו אני לא מזדהה עם זה בכלל :-D
היה תענוג לקרוא את מה שכתבת ואת התהליך שעברת - ולאן הגעת בסוף.
[u]היום אני עושה משהו שקשור באדמיניסטרציה ואני מאוד נהנית מזה. יש לי הרבה שקט נפשי ופיזי. ושמחת החיים שהייתה לפני סיעוד חזרה. יש תחושת הקלה. כבר עברה שנה ואני יותר ויותר שלמה עם ההחלטה מיום ליום.[/u]
|Y||Y||Y|

[u]קראתי ש 60% עוזבים את המקצוע בחמש שנים הראשונות בגלל שחיקה פיזית ונפשית.[/u]
גם במקצועות פרא-רפואיים, אומרים ש- 50% מהמרפאות פורשות מהמקצוע תוך שבע שנים.
אני מאלה שנשארו, וכנראה גם יישארו לנצח. עד איזה גיל שישים-שבעים.
באמת, אין דבר אחר שאני רוצה לעשות.
ולמה?
כי אותי, בגדול, זה לא שוחק.
[u]כמה כוחות צריכים כדי להכיל את סבלם של אחרים ולפעמים גם את חוסר האונים שבמצבים כמו מחלות סופניות, מוות וכו'.[/u]
אצלי זה להיפך: אני אוהבת לעבוד עם זקנים, ולא אכפת לי ש"אי אפשר לרפא" ושהנסיגה צפויה מראש. אני אוהבת לעבוד עם ילדים שיורקים עלי ובועטים בי ומייללים כל הדרך לחדר הטיפולים. אני אוהבת לעבוד עם הקשישים העיקשים הסרבנים שאומרים לי "מי את בכלל" ומטגנים אותי לראות אם אני שווה משהו. אני אוהבת לעבוד באשפוז פסיכיאטרי עם אשה במצב פתיחה מזעזע, אישיות גבולית קשה והיסטוריה שאלוהים ישמור, שעפה לתקרה וצורחת "אני קורבן אונס!!! את לא מבינה את זה??? אני לא מרגישה בטוחה פה!!" היא גורמת לי לבכות, נכון, אבל היא גם מצחיקה אותי. אני מתענגת על כוח החיות והלחימה ואפילו על המניפולציות שלה. ואני כל כך אוהבת לעבוד עם אנשים בימיהם האחרונים ובשעתם האחרונה. להביא להם הקלה זמנית אחרונה. זה כיף.
בגדול, בטווח של שנים, זה ממלא אותי יותר מאשר מרוקן.
זה גם מרוקן, במקביל. מקומית זה בסדר. אבל האיזון הכללי צריך להיות חיובי. לא שלילי.

אבל אם זה לא כיף, אם האיזון הזה לא חיובי - אז זו בעיה. באמת אסור להמשיך ככה.

וגם אני, באופן מקומי - היתה לי נקודה אחת שהמערכת דרסה אותי לאורך זמן, עבדתי במקום ובסוג שירות שלא מתאים לי, ואני ניסיתי וניסיתי וניסיתי, ובסוף נכשלתי ועפתי משם. יצא טוב, כי בדיוק אז נכנסתי להריון. ואמרתי "הביתה. אני רוצה ללכת הביתה, לגדל את הילדים, להתנדב במה שטוב לי, בקצב שלי, ולא לראות את המקצוע הזה ממטר. אולי לתמיד, ואולי לכמה שנים טובות".
יצא מעולה. חמש שנים הפסקה, שבהן התאוששתי מהשנים הקודמות, הסיזיפיות, ובניתי את הכישורים שלי באופן נינוח, עדין, אוהב, שהתאים לי, והייתי עם הילדים שלי, וראיתי ברכה. ואז גיליתי שאני עדיין חמה על המקצוע, אם כי לא על התחום שעבדתי בו עד אז, והתחלתי לעבוד בתחום חדש.
וכשגם התחום החדש הזה נשחק לי, מכל מיני סיבות, התחלתי שוב בתחום אחר.

אז זה נסיון החיים שלי. אבל אני תומכת לחלוטין ב-
[u]אני דווקא מחזקת אותך שאת אמיצה מספיק לעזוב ולא להמשיך לסבול וללכת נגד מה שאת מרגישה[/u]
זה נכון.

כי אני הגעתי למקצוע הזה מכל מיני סיבות (תמיד יש כלמיני סיבות) אבל בבסיס - מאהבה. גם מתוך רצון לעזור לזולת, וגם כי זה התאים לי ולאופי ולמזג ולצרכים שלי.
בעיקר - לצרכים שלי.

ואת, [po]אבודה בתוך עצמי[/po], נשמע שהגעת אליו בעיקר בגלל עול שלא היית אמורה בכלל לשאת ותחושת חובה חסרת פרופורציות, ומצד שני פחד. ההקטנה שלך של "את לא מסוגלת להיות רופאה".
איפה את בכל העסק הזה? איפה נמצאת האהבה שלך?
כרגע נשמע שהאהבה שלך היא בבית (()) מחכה לבואך מכל משמרת.

[u]אני לא מסוגלת לראות עצמי עושה משהו אחר ועושה אותו כ"כ טוב.[/u]
אני כן.
אבל באמת קשה לראות את זה כל עוד את בעמדת המקריבנית.
(אם יש איזושהי אפשרות לעשות חיפוש מעמיק בדפים ולמצוא מה שבשמת כתבה אי פעם על עמדת המקריבנית - לכי על זה)
בינתיים תזכרי:
לעשות דבר באופן "כל כך טוב" כלפי אחרים אבל בלי לשמוע את עצמך, הצרכים והרצונות שלך, ובחוסר איזון בין עצמך לזולת - זה אולי לא כזה טוב ;-)

וכל הקולגות והמטופלים והמנהלות והמשפחות ששופכים עלייך מחמאות לא רואים את זה. הם רואים את מה שהם מקבלים, לא את מה שנשלל ממך ((-))
@}

[u]מהרגע שהחלטתי שמגיע לי יותר טוב מזה, כבר לא עניין אותי מה אחרים אומרים וחושבים. פשוט שמתי את כל הקולות בקופסא ולא נתתי להם לצאת.[/u]

ניסיתי לגריין את המשפט הזה, ומקווה שהצלחתי.

סימפוניה, תודה על השיתוף מעורר ההשראה. שמחה שטוב לך.

סיעוד זה מקצוע תובעני ושוחק. אני דווקא מחזקת אותך שאת אמיצה מספיק לעזוב ולא להמשיך לסבול וללכת נגד מה שאת מרגישה למרות שהסביבה שופטת מסביב, וזו החלטה לא קלה. אני לא יודעת אם תתחברי לחוויה שלי, אבל אני מרגישה שיש בה מן המשותף לשלך מבחינת התחושות. אבל אני גרה בחו"ל, והייתי סטודנטית לסיעוד. לקח לי המון זמן להתקבל ללימודים, כי תוך כדי נכנסתי להריון פעמיים, ילדתי פעמיים, הנקתי והייתי עם כל ילד בבית עד שמלאו לו שנתיים. וכשכבר התחלתי הייתי בעננים, השקעתי את כל כולי והייתי נאמבר וואן מבחינה אקדמאית. עשיתי ממש חיל מבחינת המבחנים, ציונים, הערכה של המרצים.
אחרי שהשלמתי סמסטר וחצי של לימודים תובעניים ומשמרות קליניות בבתי חולים, התחילו לקנן בי ספקות, התחיל לכרסם עצב, דכדוך, חששות, תחושה שאני גוזרת על עצמי חיים שבהם בגלל העבודה האינטנסיבית והשחיקה הפיזית והמנטלית, הילדים והבעל יצטרכו להיות במקום השני. והם באמת הוזנחו, וכשכבר הייתי נוכחת, לא באמת נתתי את ה 100% שלי, והייתי הגירסא הפחות טובה של עצמי. וזה הכה בי יום אחד שאני פשוט לא רוצה לחיות כאלו חיים, אני מעדיפה להרוויח פחות ולהיות איזו פקידה משעממת וחסרת מעוף אבל להיות מסוגלת לשים את המשפחה במקום הראשון וגם להיות מאושרת ביומיום. אני לא צריכה לספר לך כמה תחלואיי החיים והסיפורים העצובים והקשים של חולים זולגים לנו למחשבות גם אחרי שעות העבודה, וכמה כוחות צריכים כדי להכיל את סבלם של אחרים ולפעמים גם את חוסר האונים שבמצבים כמו מחלות סופניות, מוות וכו'. זה קשה לשמוע על זה גם בלי להיות במקצוע, אבל במקצוע זה ממש לחיות את זה כמעט כל יום.
בקיצור, אחרי סמסטר וחצי בדיוק פרצה הקורונה שאני רואה בה כסימן מאלוהים וכברכה מהשמיים. הלימודים פסקו לחצי שנה, ובזמן הזה נרגעתי, עשיתי חושבים, היה לי פתאום זמן לנוח, להירגע, להתרגל לסגנון חיים אחר, פחות אינטנסיבי. הלחצים בחזה והאולקוס שסבלתי ממנו נרגעו, פתאום ישנתי יותר טוב, פתאום הרגשתי יותר הנאה מהדברים הקטנים שהיו שם גם לפני, אבל היה קשה לראות אותם בתוך ענני הלחץ, המטלות, הלהספיק, הלהצטיין, הלעשות הכל בזמן ולעשות מושלם, כי אני פרפקציוניסטית.
ואז פשוט הודעתי שאני לא חוזרת, בהתחלה היה לי תירוץ שאין לילדים מסגרת בגלל הקורונה, ואין לנו פה משפחה ותמיכה. ואחרי שהמסגרות לילדים חזרו פשוט החלטתי לעשות את הצעד. כמובן שכל הסביבה שפטה אותי. מי לא שפט? חוץ מבעלי ואחותי רוב המשפחה, חברים, אנשים שלמדו איתי ביקרו וחשבו שאני עושה טעות גדולה ולא חושבת בהיגיון.
אני הלכתי עם הלב, כי הבנתי שהאיכות חיים שלי, התחושות, הרגשות, המצבי רוח מאוד תלוייים במה אני עושה ביומיום. סיעוד זו עבודה שריגשית מביאה לקצה ושוחקת. והחלטתי שאני לא יכולה להיות שם ולא רוצה להיות שם. ונכון שיש בתוך סיעוד אלטרנטיבות שמחות יותר כמו מחלקת יולדות, אבל לא הגעתי אפילו לבדוק את זה. וזהו. מהרגע שהחלטתי שמגיע לי יותר טוב מזה, כבר לא עניין אותי מה אחרים אומרים וחושבים. פשוט שמתי את כל הקולות בקופסא ולא נתתי להם לצאת. היום בדיעבד אני שמחה שעשיתי את זה ולא חזרתי למוכר, ולמה שהיה מצופה ממני. היום אני עושה משהו שקשור באדמיניסטרציה ואני מאוד נהנית מזה. יש לי הרבה שקט נפשי ופיזי. ושמחת החיים שהייתה לפני סיעוד חזרה. יש תחושת הקלה. כבר עברה שנה ואני יותר ויותר שלמה עם ההחלטה מיום ליום.
קראתי ש 60% עוזבים את המקצוע בחמש שנים הראשונות בגלל שחיקה פיזית ונפשית. את החזקת 20 שנה, תטפחי לעצמך חזק בשכם ותני לעצמך חיבוק גדול. זה בסדר גמור לרצות לפתוח פרק ב' מקצועי אחרי 20 שנה, במיוחד כשיש שתי קטנטנות לטפל בהם ואת רוצה גם להנות ולבנות איתם קשר חזק וחם.
נכון, שיש לעיתים אילוצי פרנסה, אבל אם יש לך את האופציה לעשות הסבה למשהו אחר, אל תחששי, רוצי על זה.

מתייחסת רגע לההארה ה"ארצית" של תפילה
אישית, הייתי שמחה לראות אחיות אוהבות אדם בטיפת חלב.
לצערי, פוגשת שם באופן עקבי נשים ממורמרות ועייפות שרק מקטרות ומקטרות...

זה יכול להיות מקום ממש מקסים להיות בוצבשביל נשים בתקופה רגישה, ומי שמגיעה לשם עם הלב, יכולה בעיניי להינות מכל העולמות - שעות עבודה הרבה יותר נוחות

[b]אבל[/b]
כל מה שאמרתי זה באופן כללי
לא בטוחה בכלל האם רלוונטי אליך...

אויש,
פשוט קורע לב
|u|

__זו לא אשמתם.
הם לא ידעו אחרת.
הם התנהגו אלי כמו שהתנהגו אליהם,
כמו שהם התנהגו לעצמם.__

הערות פרקטיות וארציות זה מצוין :-]

מקווה שאני לא מסיטה את הדיון מדרכו בהערה ארצית, אבל אולי כן יתרום לך להיזכר שאחיות עובדות גם מחוץ לבתי חולים, ויש אפשרות להינות מעבודה מספקת וחשובה שאת מוצלחת בה ונהנית ממנה בלי להתחייב למשמרות ערב.

[u]פתאום, כל זכרונות ההתמלאות ממשמרת מוצלחת, כולם מתחלפים בתחושת ההתרוקנות שבסוף המשמרת, כשאני חוזרת לילדה רכה, ישנה כששבילי הדמעות עוד נוכחים על הלחי שלה, כי הפרידה מאימא קשה מנשוא. בקושי שבלהקשיב לה מייבבת, מבקשת את אימא, לא מוצאת נחמה.[/u]
את יודעת מה טוב
את יודעת מה טוב
את יודעת מה טוב
את יודעת מה טוב
את יודעת.
את פשוט יודעת.
|*|

(())
יקירה, אני אוהבת אותך.
אני אוהבת את מה שכתבת פה.
את הכוח והתבונה והכמיהה.
ואת העצב. גם הוא ראוי לאהבה.
וגם את הכעס שעוד לא ביטאת.

[hr]

[u]בעצם זה מותר להרגיש ככה. זה בריא להציף.[/u]
יותר ממותר.
לאנשים שאולפו לא להרגיש את עצמם, לא לתת לעצמם מקום, זה נחוץ והכרחי וחיוני.
ובריא, כן. מאוד מאוד בריא.
(אני כותבת את זה והלב שלי נקרע. אין לך מושג כמה זה בריא)

אני מזכירה לך שיש לך חובה קדושה להתייחס אל עצמך ולטפל בעצמך באותה חמלה, באותה תמיכה וסקרנות והתמדה שבה התמסרת לטפל באחרים.
אותו יחס, בדיוק אותו יחס, מגיע גם להם וגם לך.

יש צורה של אפלייה ועוול שרואים הרבה, דווקא אצל אנשים טובים: אפלייה עצמית.
כולם בני אדם, לכולם מגיע יחס טוב ואוהב ואוהד ותומך ומעודד - אבל לא לי.
כולם זקוקים לתמיכה ולעזרה ושייענו לצרכיהם ושיראו וישמעו אותם - אבל לא אני.
אני, אני היחידה שמותר לי להתייחס אליה כאל פיסת לכלוך שנדבקה לסוליית הנעל. משהו שמנפים ומנפנפים הלאה.
אני לא נחשבת. אני לא ראויה לכבוד, להערכה ולחמלה שאני מפנה אל כל אדם אחר זולתי.
מותר לי להפלות את עצמי לרעה, יום יום ושעה שעה, רק על סמך זה שאני חיה בתוך עורי.
האמנם?
((-))

[u]אני כ"כ עסוקה בלדאוג לאחרים, לטפל באחרים, להפגין אחריות, שלאורך 34 שנותי לא הייתה לי הזדמנות לברר האם זו אני או שזו מי שמצופה ממני להיות.[/u]
אה, אל תדאגי לזה כרגע.
אני מהמרת שזה שניהם.
יש בך את הכוח הזה ואת העדינות הזאת. הם אמיתיים. יש בך נתינה וחמלה, והן טובות וראויות.
ואם היית מסוגלת לבחור את דרכך באמת, אני מאמינה שכל אלה בהחלט היו באים לידי ביטוי, באופן זה או אחר.
א ב ל,
כרגע הם עולים ומתבטאים בך באופן שבור, פגום וחולה.
כי אין איזון טוב בחייך בין עצמך לבין אנשים אחרים.

אי אפשר.
אי אפשר להפנות את היחס הטוב הזה רק לזולת, ולהתעלם מעצמך. זה לא... זה לא בר קיימא :-(
ואני שמחה, כל כך שמחה, שקמת ועצרת היום. עכשיו. ולא בעוד 20 שנה.
הצלת את נפשך, קטנה שלי.
תמשיכי כך.
@}

את מרגשת מאוד.

התחלתי לצטט אותך, [po]תמרוש רוש[/po] והבנתי שלא אצליח להפסיק.
פתאום הכל מצלצל לי בפנים כמו עשרות גונגים עומדים בשורה.
הרי זה בדיוק זה, בדיוק שם נעוצים הפחדים - השוני, הוא הדבר שהפחיד אותם יותר מכל.
הצורך להסביר למי שצופה [b]בהם[/b] בעין ביקורתית איך הם פישלו ככה עם הילדה הזו.
איך אף פעם לא התאמתי לפאזל שהם בנו לעצמם בראש, כמה ניסיתי, תמיד.
איך הם לא רצו להתמודד עם הכאב שב אכזבה, ממני, אולי גם מעצמם.
תמיד ניסו להשאיר אותי באמצע, בתווך שעובד מבחינתם, קלה לעיכול, לא שאפתנית, לא נוכחת.
שרק מלא אבקש לעצמי יותר מהמינימום אותו אני צריכה.
שרק לא אדרוש מהעולם להכיר אותי, להכיר בי.
כן, הם אכן כיסו בצמרגפן עד שנחנקתי.
כן, הם בהחלט ריסנו אותי בדרך עדינה במקום באזיקים ושלשלאות.
זו לא אשמתם.
הם לא ידעו אחרת. הם התנהגו אלי כמו שהתנהגו אליהם, כמו שהם התנהגו לעצמם.
ואני מניחה, עכשיו, שאני מנסה להיות מסוגלת לבחור אחרת.

תודה לכן על המילים משמעות הלב, על ההזמנה, על החיבוק ועל התבוננות ככ מעמיקה באדם זר.

[u]אשמח להמשיך לקרוא אותך. אם תרצי, אולי תוכלי לפרט קצת על הדרך שבה מתבטאת ה"קופסה" שתיארת בחייך כעת. לפעמים עוזר לתאר סיטואציה לדוגמה ושנעזור לך לנתח אותה, לראות מה אפשר אולי לעשות אחרת, לחשוב אחרת. אם מתאים לך כמובן[/u]

תודה לך [u][b]שקטה[/b][/u].
אימא שלי, שהלב שלה היה תמיד במקום אבל המזל היה רחוק מלהיות לצידה, חלמה להיות אחות, נסיבות החיים לא איפשרו לה והיא הצרה על כך עד היום האחרון לחייה.
כשהייתי נערה צעירה (אולי בעצם ילדה) היא חלתה בסרטן השד, איתו רקדנו ריקוד מלחמה מתמשך במשך שני עשורים עד שהוא ניצח את כוחותיה והתגבר עליה, עלינו.
הבטחתי לעצמי שאעשה הכל כדי להציל את אימא, כי כשאת ילדה צעירה שלוקחת על עצמך את האחריות למחלה הזו, הדברים נראים הגיוניים וסבירים. החלטתי שאהיה רופאה ויהי מה. ולאורך שנים שמעתי כמה עלי להנמיך ציפיות, לא נועדתי לרפא מחלות, אין לי המוטיבציה, והאמביצייה, שלא לדבר על אינטיליגנציה שיספיקו עמ להצטרף לאליטה הסגורה הזו.
תהיי אחות, שמעתי, את טובה בחמלה, לא בחשיבה.
בי נשבעתי שלעולם לא אהפוך להיות כלי שרת של אף אדם וגם היא לא תגשים את חלומותיה דרכי.
ואז, עשיתי דרך ארוכה ומעגלית כדי למצוא עצמי - אחות :)
האבסורד הוא, שלא מזמן, בשבעה של אימא שמעתי כמה היא ציפתה שאעשה את הצעד הנוסף ואשלים בסופו של דבר את התואר ללימודי רפואה, כי היא הייתה פתאום מופתעת לגלות כמה אני כן יכולה והנה, שוב אכזבתי.

אני אוהבת את העבודה שלי, בתיאוריה.
[b]אני טובה בעבודה שלי[/b] זה התחום היחיד בחיי שאני יכולה להעיד שאני טובה בו.
אני טובה בחמלה, בהקרבה, אני מסוקרנת מגוף האדם וממחלות ולומדת כל הזמן עוד ועוד, אני אוהבת אנשים והטיפול בהם טבעי לי, בכז, 20 שנה של ניסיון.
אני ו מקבלת מחמאות אינסוף - מקולגות, מממומנים ומטופלים.
על פניו, אני חיה את החלום, אני לא מסוגלת לראות עצמי עושה משהו אחר ועושה אותו ככ טוב.
אלא שעכשיו, ארבעה חודשים אחרי לידה שנייה, הדבר האחרון שאני רוצה הוא לחזור לשם.
לחזור לבית החולים, למשמרות האינטנסיביות, לעייפות הפיזית והמנטלית, להצפה הרגשית, לפרידה בכל פעם מחדש מהילדות שלי, להפקיד אותן בידיים של מישהו אחר עמ לטפל בזרים.
ופתאום, כל זכרונות ההתמלאות ממשמרת מוצלחת - מ החייאה שצלחה, ממפגש רגשי עמוק ואמיתי עם מטופל או משפחה, כל שיחת טלפון לעדכון על מצבו הטוב של מטופל והוקרת התודה - כולם מתחלפים בתחושת ההתרוקנות שבסוף המשמרת, כשאני חוזרת לילדה רכה, ישנה כששבילי הדמעות עוד נוכחים על הלחי שלה, כי הפרידה מאימא קשה מנשוא. בקושי שבלהקשיב לה מייבבת, מבקשת את אימא, לא מוצאת נחמה.
הוודאות המלאכותית שהתחושה של זה נועדתי מתחילה להסדר, פתאום כל הסיבות להתמסר חזרה לעבודה הן פרקטיות. וזה לא רק המרחק, אלו להיות שקברתי בכל יום מחדש.
אני עומדת מול המראה ושואלת את עצמי - אז מה כן? מה עוד מאת יכולה לעשות? ואין לי תשובה.
אני חופרת עמוק פנימה ומנסה למצוא תכונה אחת שחביבה עלי, דבר אחד שגורם לי ביטחון - ואין.
אני מסתכלת מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה ושומעת את אותו המילים.
את לא. את לא. את לא.

לפני ארבע שנים עזבתי הכל וחזרתי לעיר הולדתי השנואה כדי לטפל באימא.
עזבתי את החלומות על חיים פסטורלים בקצוות של הארץ והתמסרתי לחיי הלחץ במרכז.
מאז הספקתי להתחתן, ללדת פעמיים, להיפרד מאימא לנצח ולעבור שוב דירה.
ואפילו לעזוב את השכונה אני לא יכולה, כי עכשיו שאימא איננה אמי צריכה לדאוג לאבא.
ומשהו, גם במיקום הגאוגרפי אבל בעיקר בהתנהלות הצמודה לחיים שמהם ככ ניסיתי לברוח החזיר אותי ללימבו של חששות, של קיבעונות של ציפייה לכישלון.
אני חיה חלקים מהחיים שלי לפי האמונה שלי, כבל מודעת עד כאב לעין לביקורת הנוקבת של הסביבה המשפחתית. מודעת ולעיתים קרובות מ שהייתי רוצה גם מושפעת.

בכלל נכנסתי כדי למחוק את מה שנכתב.
פתאום, הרגשתי עירומה, חשופה.
ולא סתם, אלא באופן שמכתים אותם, את הכוונות שלהםאת הבית הבאמת אוהב אליו ממנו יצאתי.
כאילו בעצם כתיבת המילים ושחרורם לעולם אני מסתכנת בפגיעה בנם ובכוונות הטהורות שלהם. כפוית טובה. חצופה.
זה הרי טיפשי, גם לו הייתי מאמינה שרוחה של אימו המנוחה מסתובבת סביבי ומחפשת סיבות לעלבון, גם לו הייתי חושדת שאבי, בזמנו החופשי גולש באתרים שמייצגים ההיפך הגמור מתפיסת החיים שלו, הם הרי לא היו מעלים בדעתם שזה נכתב עליהם.
ואז, המילים שלכן, הידיעה שיש מי שיכול להבין את המילים שלי בכזאת עוצמה (ובעיקר תודה לך [po]תמרוש רוש[/po] שפקחת את עיני לרגשות שלא העזתי להודות שקיימים בי) גרמו לי לחשוב, שבעצם זה מותר להרגיש ככה. שזה בריא להציף.
אני ככ עסוקה ב לדאוג לאחרים, לטפל באחרים, להםגיןם אחריות שלאורך 34 שנותי לא הייתה לי הזדמנות לברר האם זו אני או שזו מי שמצופה ממני להיות.

והמרגעון:
[b]בכל אדם מבוגר יש ילד שמחפש הכרה[/b]

אההה...

יקרה,
המילים שלך כל כך...נוגעות. מרגישות. עצובות.

אני רק רוצה לשלוח לך חיבוק @}
((-))

ובקצרה גם לומר ש...קשה, אבל אפשר
לברוא מבפנים אמא.
עצמאית, מכבדת, מאפשרת
אמא אחרת

@}

עד שהאחרות יצטרפו, קבלי שיר: כל מה שיש בך זו את
https://www.youtube.com/watch?v=zM0Fi-2q7IY
|L|

[u]אני אומרת תמיד שיש גבול להאשמת ההורים והבית בו גדלת, בקשיים שאתה חווה כמבוגר.[/u]
לא חשובה האשמה. חשובה האחריות :-)
הם עשו מה שעשו. את - אחראית למה שאת עושה מהיום, מעתה ואילך (())
הבית בו גדלת מהווה בסיס, התחלה נתונה שממנה נגזרים הרבה המשכים אפשריים.

[u]הילד שבתוכנו מנהל חלקים מאיתנו כל הזמן. אז מה? זה לא תירוץ, זו לא סיבה.[/u]
באמת? :-)
הילד הפנימי שמנהל אותנו הוא סיבה גדולה, ממשית ואמיתית לאיך אנחנו מרגישים ואיך אנחנו פועלים כל עוד הוא דומיננטי בניהול שלנו.
אבל הוא לא תירוץ להימנע מלעשות משהו עם הניהול הפנימי הזה, ולשנות את הדפוסים והמאזן שלו (())

[u]מי אני בכלל?[/u]
אשה גדולה, נבונה ויפהפיה.
כל כך הרבה דברים שכתבת פה - אני אוהבת.
אהבתי את המילים, אהבתי את הטון, האינטונציה שעולה מהכתב, את התובנות, את ההתחלה שאת נמצאת בה, את האומץ לרצות ולפרוץ החוצה מהכבלים, לרצות לשנות כיוון, את שם הדף (שני השמות).
אלה החדשות הטובות.

[hr]
החדשות הקצת פחות טובות הן שאני קוראת את מה שכתבת, ומתחת למילים הכתובות עולות בי מילים אחרות. כמו גרסה אחרת של המציאות, כמו פני השטח של קרקעית האגם והצמחיה שמתחת לפני המים, ותובעות את תשומת לבי.
האם אני שומעת משהו בך או משהו אחר שמעוות את ראייתי ואת שיפוטי? תחליטי את (())

_חבל היה, בעיניהם, שאני אגלה את זה בכוחות עצמו, במפגש עם החיים והעולם.
עדיף היה להסיח את דעתי, להסית אותה אל דרך הישר.
עדיף שאשמע מהם את הדברים, ככה הם ישמרו עלי מכל משמר._
ואני שומעת:
חבל היה בעיניהם שתגלי את הכוחות שלך שהם לא הבינו, את הרצונות שלך שהם לא רצו לדעת עליהם, ושבמפגש עם עצמך והעולם תקחי את עצמך לכיוון אחר ממה שהם רצו, קיוו או שהיה להם נוח אתו.
עדיף היה להסיח את דעתך, להנחות אותה אל הדרך שהם העדיפו שתלכי בה.
עדיף שתישארי לידם, תשמעי להם ותאמיני להם שאת לא מסוגלת. ככה הם ישמרו על עצמם מכל משמר, בטוחים מפני האיום הצפון בך.

[u]ההורים שלי, לו יכלו, היו עוטפים אותנו בצמר גפן באופן המילולי ביותר.[/u]
ואני שומעת:
ההורים שלי, לו יכלו, היו קושרים אותי בכבלים של עור ופלדה. אבל זה לא נאות וזה לא נראה טוב. אז הם עטפו בצמר גפן. עד שנחנקתי.


_הם ראו בי אדם שברירי, נוטה לטעות, להיכשל וליפול, את מגושמת, שמעתי הרבה, את מפוזרת ומבולגנת.
את לא חכמה ככ ולא אמיצה ככ, את לא יפה ולא מוכשרת.
את לא יכולה, את לא מסוגלת, את לא תצליחי, את לא תביני, לא יאפשרו לך ולא ירצו בך._
ואני שומעת:
הם ראו בך משהו שהפחיד אותם. מה זה היה? אינני יודעת. אולי דווקא משהו חזק מאוד. משהו שאיים עליהם ודחף אותם להקטין ולהנמיך אותו ככל האפשר.
ואולי הם ראו בך משהו שונה. זר. אחר. משהו שהם לא היו רגילים לו. לא ידעו איך לאכול אותו. איך להתייחס אליו. לאן הוא יוביל. משהו שאולי יערער אמיתות, יגלה להם משהו חדש, יהפוך את עולמם. וזה איים עליהם, ודחף אותם להחניק אותו בכל כוחם.
כי זה מה שהם אמרו לך: את אפס. את לא שווה כלום. אל תנסי אפילו.

[u]מה נעשה עם השאיפות הגדלות, איך נשמור על הלב שלה, כשההצלחות יעלו לה לראש.[/u]
ואני שומעת:
מה נעשה עם השאיפות שמאיימות עלינו, איך נשמור על עצמנו ממנה, כשהיא תצליח ותשאיר אותנו.... איפה בדיוק?

[u]מה נעשה איתה, עם המרדנית הזאת.[/u]
עם ההיגד הזה אני דווקא מסכימה (())


_אני כבר לא ילדה.
ואני מרגישה אבודה._
יקירתי,
במשך שנים גדלת והבשלת, צברת כוחות וצברת ניסיון, חיזקת את עצמך ככל יכולתך, הכנת את עצמך למפנה בדרך, והיום עשית את הצעד הראשון כדי למצוא את עצמך.
ואני כל כך שמחה שפתחת. שעשית את הצעד הזה.
ברוכה הבאה למסע ארוך, מרתק ומופלא @}

אנחנו כאן. רואות אותך. רואות שאת רוצה. מאמינות שאת יכולה. רואות כמה את יפה ואמיצה.
ובעיקר: רוצות אותך כאן. רוצות שתמשיכי.

כבר לא מעט שנים שאני קוראת באתר, מתמסרת בעונג לדיונים ישנים.
זה מצחיק, יש לי כבר מערכת יחסים סבוכה וחד צדדית עם משתתפי האתר, אני מכירה את צורת הביטוי והדעות, כולל אחר התפתחות המשפחות והתובנות (רגע! אני לא באמת סטוקרית, רק קוראת בנושאים שונים שרלוונטיים לחיים שלי באותו הרגע, הדעות לא מתיישנות, לרוב וככה יוצא שאת הדמויות הדומיננטיות בעברו של האתר אני קוראת הרבה וממשיכה לפעמים את הדיון בראש שלי, מה הייתי עונה לו הוא היה מתקיים היום?).
אני לומדת ומשכילה ומפתחת את החשיבה שלי בנושאים הנידונים באתר ובאופן כלשהו, העובדה שהדברים קרו לפני שנים ובכז, הרגשות שמתוארים מתאימים, גורמת לנירמול התחושות והרגשות שלי בעצמי.
מאז שנולדו בנותיי זה משמעותי עוד יותר.
ועכשיו, עם הקורונה, אפילו יותר, יש משהו מאוד מנחם בידיעה שגם ללא סגר מתמשך, אנשים הגו באותן שאלות הוריות, זוגיות, מקצועיות כמו אלו שמטרידות אותי.

כל זה כי רציתי להסביר, בעיקר לעצמי, שפה אני מרגישה כמעט בבית, קצת ללכת לבקר בבית של ההורים, זה מוכר ונעים ומרגיש בטוח, גם אם זה לא המקום הטבעי לך בדיוק.

ועכשיו.

בבית שבו גדלתי, הייתה מטרת על מקסימה - למנוע קושי.
למגר כאב, לעצור התמודדות ולהפחית את המגע עם המציאות הכואבת בפוטנציה, עד כמה שאפשר.
ההורים שלי, לו יכלו, היו עוטפים אותנו בצמר גפן באופן המילולי ביותר.
לא לטפס את עלולה ליפול, לא לרוץ את יכולה למעוד ואפילו לא לצחוק - זה מקשה עלייך לנשום.
עם השנים, המעטפת הרכה שהם ערכו סביבי הפכה חונקת - אל תנסי, אל תחלמי, יהיה לך קשה, את תיכשלי.
הם ראו בי אדם שברירי, נוטה לטעות, להיכשל וליפול, את מגושמת, שמעתי הרבה, את מפוזרת ומבולגנת.
את לא חכמה ככ ולא אמיצה ככ, את לא יפה ולא מוכשרת.
חבל היה, בעיניהם, שאני אגלה את זה בכוחות עצמו, במפגש עם החיים והעולם, עדיף היה להסיח את דעתי, להסית אותה אל דרך הישר, עדיף שאשמע מהם את הדברים, ככה הם ישמרו עלי מכל משמר.
את לא יכולה, את לא מסוגלת, את לא תצליחי, את לא תביני, לא יאפשרו לך ולא ירצו בך.
ואני האמנתי להם.
למדתי להתפשר, לא לשאוף, לא לנסות, לוותר.
להסתיר את הבטן, להנמיך את הקול, להיעלם ברקע.
לאורך החיים היו נקודות שונות בהן ניסיתי לשבור את תקרת הזכוכית בקופסא שבתוכה גדלתי - אני יכולה לשחות בלי מצופים. כן, גם במים העמוקים.
אני יכולה לרדת במשקל בכוחות עצמי
אני יכולה ללכת לבד לבית הספר.
אני יכולה לנסוע באוטובוס להתנדבות.
אני יכולה לצאת לטיול שנתי עם קרסול הקטע.
אני יכולה לשרת בבסיס רחוק מהבית.
אני יכולה לטייל בהודו.
אני יכולה לעזוב את הבית.
אני יכולה לסיים תואר ראשון ואילו למלצר, כן, למרות שיש לי שתי ידיים שמאליות.
אני יכולה ללדת, ככה, טבעי, בלי קביים.
אני יכולה להניק, אפילו שתיים.
ולמרות כל אלו, למרות על ההצלחות הקטנות והגדולות - הזכוכית מתאחה ומתחזקת, לא נפרצת.
הקופסא הקטנה שלי מוצפת בחרדות ופחדים ודעות קדומות.
מי אני בכלל שלא דרך המראה שהציבו לי כל החיים?
ובמקום להתרחב אני מצטמצמת .
כל הכבוד, הצלחת, אנחנו שמחים - אבל במקום קמטי חיוך נוספו קמטים של דאגה, במקום בטן תופעת מנחת העיניים נפוחות מחוסר שינה.
מה נעשה איתה, עם המרדנית הזאת.
מה נעשה עם השאיפות הגדלות, איך נשמור על הלב שלה, כשההצלחות יעלו לה לראש.
אני אימא לשתיים, אני אדם מבוגר, אני בוחרת בעצמי ומנסה לגדול כל הזמן ואיכשהו, אני עדיין מרגישה בתוך הקופסא, בתוך אקווריום שמונע ממני לחשוב מה אני באמת רוצה ומי אני יכולה להיות.
אני אומרת תמיד שיש גבול להאשמת ההורים והבית בו גדלת, ב-שיים שאתה חווה כמבוגר.
וזאת למרות ההבנה שהילד שבתוכנו מנהל חלקים מאיתנו כל הזמן. אז מה? זה לא תירוץ, זו לא סיבה.
אני כבר לא ילדה.
ואני מרגישה אבודה.
מה בחרתי בכוחות עצמי? מה בחרתי במסגרת האינקובטור בו חייתי?
מי אני בכלל?
אימא לשתיים, אדם מקצועי, חלק מזוגיות ארוכה.
ועצובה. ככ ככ עצובה.