לילה טוב, תודה על הנושא החשוב הזה שהעלית למחשבה, ותודה על הדף
ומסכימה בכלל עם דברייך האחרונים ועם שאר הדברים שנכתבו כאן.
קראתי את מה שאורנה כתבה, ושוב חשבתי - מבורך, מבורך הדף הזה ולו רק מפני שבזכותו אורנה קמה ומדברת!
ובעקבות הדברים האחרונים של אורנה חשבתי, הנה - זה משהו שחסר לנו פה.
בזמן האחרון לא השתתפתי בעצם בדפים על
חינוך ביתי. לא הרגשתי שיש לי מה לומר שם. לא הרגשתי שיש לי מקום שם.
יש את אורנה וכנראה גם אותך, שבטוחות בעצמן ובדרכן.
זה נכון, וזה גרם לזה שלא הרגשתי שיש לי מה לתרום. אני בטוחה בעצמי ובדרכי, ואני סומכת על הילדים שלי, במובן ש - יש לי ביטחון בהם, בהווה, בדרך, בחיים.
אבל זה דבר חדש לי, לגלוש על גלי החיים בגלשן הביטחון והאמונה.
לפעמים צצים הפחדים.
הם לא ספקות על הדרך. אין לי ספק בחינוך הביתי, בכך שהוא מתאים לנו. גם אין לי שום השוואה לבית הספר. אין לי ספק בכך שהילדים שלי היו נדרסים במערכת. במיוחד הילדה שלי, שדומה לאמא שלה בנטייה שלה להצטיין. במערכת, ילדה כזאת שוכחת מהר מאוד מי היא. מאבדת מהר מאוד את עצמה ואת הרצון שלה ואת תחומי העניין שלה. נאחזת בשרידים בעולם החלום, ובריאליה נופלת קורבן לריצוי ולפחד הכישלון ולשאיפה לשלמות וצורך לשמור ולהחזיק ולא ליפול מהמדרגה של "המוכשרת" וה"מצטיינת". ואני לא רוצה גורל כזה לילדה שלי. אני לא רוצה חיים כאלה לילדה שלי. ראיתי ניצנוצים של זה קורה כשהיא ביקרה בגן, ושמחתי מאוד לראות את תהליך ההתנקות מזה כשחזרה לחינוך ביתי.
אני רואה אותה שומרת על הכוח שלה ומתחזקת, הולכת בדרך שלה ומאושרת. עושה את מה שמעניין אותה ולומדת להתמודד עם טעויות וכישלונות,
ואני יודעת שלמרות הטעויות שלי, ולמרות החסרונות שלי, ולמרות האמהות הלא שלמה שלי, אני גם תורמת לכך שיש לה חיים טובים יותר כאן ועכשיו. נעזוב את העתיד - בחיים שלה, החיים שלה
הם לא פרוזדור לעתיד. הם לא "כל מה שאת עושה עכשיו הוא סבל בהווה שישרת אותך כהכנה לעתיד החשוב שעוד יבוא ושבו את תהיי משהו".
היא משהו כבר עכשיו. החיים שלה מתרחשים כבר עכשיו.
ומה נותן לי כוח?
קראתי את השאלות של אורנה, ואני רוצה לתרום ממה שאני מרגישה ביטחון וחופש לעשות:
ואותם הורים שמודאגים מכך, מה הם עושים בקשר לדאגה שלהם?
כשאני מודאגת - אני עושה. אני יוזמת.
כי בעיני לפחות, חינוך ביתי חופשי - חופשי גם מצד ההורים ולא רק מצד הילדים. ואני מאמינה שעדיף שהורה שמודאג מכך שבנו בן התשע לא יודע לקרוא, ילמד אותו לקרוא, בטוב, בנעימות ובשמחה
בדיוק האמונות שלי.
ככל שאני יותר בחינוך ביתי, כך החופש שלי גדל.
אם אני מודאגת מכך שהילדים שלי לא יידעו תנ"ך - אני קוראת איתם תנ"ך ואני מדברת איתם על התנ"ך ואני מספרת להם סיפורי תנ"ך ומחייה את גיבורי התנ"ך.
הרי זה כל העניין בחינוך ביתי לדעתי - שאני לקחתי על עצמי את האחריות לחינוך של ילדי. זה אומר שאם יש משהו שחשוב לי שהם ייחשפו אליו, אני חושפת אותם. אם יש משהו שחשוב לי שהם יידעו, אני מיידעת אותם.
הרי אלה הילדים שלי. אני חיה איתם מיום היוולדם. הנקתי כל אחד מהם חמש שנים לפחות. אני ישנה איתם. מי אם לא אני אכיר אותם? מי אם לא אני ארכוש דרכים יצירתיות, שמחות ונעימות ללמד אותם דברים שאני חפצה ביקרם?
ברור שאני לא מלמדת אם יש התנגדות, אבל האמת - אף פעם אין. כי אנחנו אוהבים לשוחח על כל דבר שבעולם. כי אני יודעת מתי לדבר ומתי להפסיק. כי אני יודעת ששיעור אמיתי יכול להימשך דקה או שלוש דקות בלבד.
אני יודעת את זה, אבל לא נולדתי עם הידע הזה. אז אני יכולה כן לחלוק אותו כי אולי יש הורים בחינוך ביתי שלא מכירים את הטריק הזה והשיתוף שלי ייתן להם רעיונות.
לא נולדתי עם הידע הזה, אבל יש לי נקודת פתיחה לא רעה. כשאני צופה באבי ובאמי עם ילדי, אני רואה ששניהם יודעים ללמד את הילדים בלי "ללמד". הם מצביעים לפניהם על דברים בצורה מעניינת ומושכת, כל אחד בתחום שמעניין אותו. ואני רואה איך יש לאמי סבלנות לעשות איתם פאזלים (גם אותי היא לימדה לעשות פאזלים (-: ), ואבי יודע מתי להפסיק "ללמד" כי הוא מאוד קשוב לרגע של איבוד העניין אצל הילד.
מה שאני צריכה לשכלל ולהשחיז אלה דווקא היכולות לא ללמד, לא להעשיר, לא לדרבן, אלא לעזוב את הילד לנפשו ולסמוך.
במשפחה שלי, ילד בן חמש שעוד לא יודע קרוא וכתוב זו אנומליה.
ואני, אני משקיעה הרבה אנרגיה לפתח את האומץ שלי לתת לילד שלי בן החמש להתעניין בקצב שלו, אף על פי שאני נשבעת לכם שעולות בי לפעמים מחשבות פסיכיות להחריד שאולי יש לו איזו פגיעה התפתחותית... (אתם צריכים לשמוע אותו מדבר בשביל להבין כמה פסיכי ומטורף הפחד הזה).
_אולי יש מי שחשוב לו שילדיו ידעו קרוא וכתוב וזה מה שהוא מלמד אותם אבל לנושאים אחרים הוא מניח?
ואולי יש מי שחשוב לו מאד שילדיו יגיעו בתחום הכשרונות שלהם למצויינות?
ואפילו אולי יש מי שלמלד את ילדיו חשבון כי זה מאד חשוב לסבא וסבתא וכך הוא מרגיש שנכון לו?_
בדיוק -
או במלים אחרות, אנשים, אתם חופשיים! אנחנו חופשיים!
חופשיים ללמד, חופשיים לא ללמד, חופשיים לעזור ולדרבן, חופשיים להניח ולהרפות -
תעשו מה שבא לכם!
תעשו מה שמתאים לכם!
אם הילד שלכם כל היום בטלביזיה וזה מציק לכם ומדאיג אתכם - תסגרו את הטלביזיה! תרקדו!
גם הילדים שלי רוצים לפעמים לראות טלביזיה. ואני רואה שזה משפיע עליהם בצורה שלילית וכתבתי על זה בדף
ילדים וטלויזיה או בדף אחר על הנושא (שזה כמו סמים וילדים מתמכרים לזה כמו סם). אז אני לוקחת על אחריותי את זה שהטלביזיה תישאר סגורה ואנחנו נעשה משהו אחר.
הוא לא חייב להיות מסובך ולימודי. אולי סתם נהפוך את התוכן של איזו מגרה ונמצא בה אוצרות וגם נסדר אותה ביחד ונפטפט לנו על דא ועל הא. אולי אני אביא את הסולם ואלך לשטוף תריסים והילדים ישר יתנפלו על הסולם ויתחילו לטפס ולקפוץ (התריסים יכולים לחכות).
חשוב לי שהילדים שלי יידעו תנ"ך, היסטוריה וגיאוגרפיה, אבל לפיסיקה וכימיה אני מניחה. ירצו ילמדו, כשהם שואלים אנחנו מוצאים מי ייתן לנו תשובות, אבל אני לא לחוצה עליהם (הבת שלי לומדת כימיה מהחבר שלה בחינוך הביתי, מי היה מדמיין כזה דבר בבית הספר? והיא אולי מספרת לו על המיתולוגיה היוונית).
חשוב לי שאם יש לילדים שלי כישרון, והם גם מעוניינים בתחום, אני אאפשר להם לפתח אותו.
אם כי רשמתי את הילדה ללמוד חליל רק מפני שהיא רצתה, לא מפני שחשבתי שיש לה שמץ כישרון (לא ממש העסקתי את עצמי בשאלה אם יש לה או אין לה כישרון). אבל היה לי חשוב לעזור לה ללמוד את הדברים שהיא הביעה רצון מפורש ללמוד.
וגם לימדתי את הילדה לרכב על אופניים כי זה היה מאוד חשוב לסבא וסבתא (טוב, לימדתי אותה רק כאשר היא רצתה בכך, וגם מפני שאני בעצמי רוכבת אופניים ומאמינה שזה ידע בסיסי בחיים).
כי אני מרגישה שאין חוקים.
אלה אנחנו שממציאים את החוקים, as we go
הכי חשוב, לגלות מה חשוב
לנו, רק לנו ולמשפחה שלנו, וללכת עליו. בלי לבקש אישור. בלי לשאול רשות.