אוריה כמו כל הגברים שיצאו למלחמה נתן גט לאשתו,
איך נתן גט איך? הוא בכלל לא יהודי! הוא חיתי!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בגידות ויהדות, נושא חביב עלי מאוד, טחנתי אותו כבר מכל הכיוונים, אבל מעניין לפגוש מישהי שכותבת על כך מתוך מחויבות ליהדות.
את חוזרת בתשובה ? והוא ? מעניין אותי מה הרקע הדתי שלכם.

לגבי התנ"ך כתוב כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, אני יודעת שזה נשמע מעצבן אבל אוריה כמו כל הגברים שיצאו למלחמה נתן גט לאשתו, וחוץ מזה חשבתי על כך שאם דוד אכן היה חוטא במלא מובן המילה (חז"ל התכוונו שהוא חטא אבל לא בחטא שמייחסים לו), כלומר בניאוף - שלמה (בנה של בת שבע) לא יכל להיות המלך.

איפה בתנ"ך את מוצאת בגידות ? אם את מתכוונת לאשה שנייה(שזה משהו אחר) אין שום עידוד בתנ"ך לאשה שנייה - כל התיאורים מלאים סיבוכים. אדם וחווה היו זוג אחד ותמיד מביאים אותם כדוגמא לכך שכך צריך להיות כי כך התחיל (בזוהר כתוב שלאדם היה גם את לילית אז לכך עוד לא מצאתי הסבר), אברהם ושרה - שרה הביאה לאברהם את הגר, יצחק ורבקה היו אחד, יעקב רצה רק את רחל והשינוי הגיע בהשפעת רחל, לאה וכמובן לבן. חנה ופנינה היו יריבות ואחרי שלחנה נולדו בנים בניה של פנינה מתו כי ציערה את חנה (עד כי עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה). אשה שנייה ביהדות מכונה צרה והמקור ממנו לומדים על אשה שנייה הוא "כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והשנייה שנואה" (לא תיאור מלבב). הרב אבינר מרחיב על כך.
אשה שנייה מותר לקחת רק ברצון האישה הראשונה, ואם מפתה אותה שתסכים הרי הוא נבל ברשות התורה ואם לקח בלי רשותה הרי הוא נבל שלא ברשות התורה (מופיע אצל הרב הס, לא יודעת מה המקור)

נאמנותו הראשונה של הגבר היא לשלמותו ואחדותו עם הבורא ונאמנות האשה צריכה להיות קודם כל ל... וכאן יש חילוקי דעות: היא אמרה לבעלה ואני אומרת לילדיה
ברור לי שנאמנותה הראשונה של אשה גם היא לבוראה, בהלכות כיבוד הורים כתוב שאם האב מבקש משהו שסותר את רצון הא-ל, הבן צריך להיות נאמן לרצון הא-ל, קשה לי להאמין שזה שונה כשמדובר באשה. הרי זו הסיבה העיקרית שלא רצוי לחתום על עבדןת עולם "כי לי בני ישראל עבדים" - ולא עבדים לעבדים.
מה המקור שלה (אשה כשרה עושה רצון בעלה לא מהווה הוכחה לכך).
אני כבר הרבה זמן מחפשת לדון בסוגיות שמטרידות אותי ביהדות, אבל עם אנשים מאמינים המחויבים להלכה והמכירים אותה לעומק. יש כמה נושאים שמאוד מעניינים אותי : מעמד הגוי ביהדות, מעמד האשה ביהדות, אשה שנייה ביהדות, אונס ביהדות.

אני חושבת שהשלמות היא תא משפחתי בו אמא ואבא (כמו שהאמנת תמיד)
יחד עם זאת אני בטוחה שביכולתך לספק לילדייך עולם שלם ומלא

אמרו שבן הזוג או בת הזוג צריכים להיות חשובים זה לזה דבר ראשון ורק אח"כ הילדים.
אהבתי, חזק ביותר
כשאני גיליתי את העניין הזה שמיד יפורט , גם אני הרגשתי "הי מה זה צריך להיות ומה איתי????" בכל השיעורים לאט לאט הבנתי
שמדריכים אותי לבנות את הבית בחכמה והתרעמץי מה עם הגברים? גם אותם מלמדים את זה? התשובה היא אולי כן
אבל אין להם את היכולות שלנו (כמו כל מיני אמהות שאומרות שיש להן "עוד" תינוק בבית=הבעל)
אין מנוס- הכח בידיים שלנו והשכל בראש שלנו הכל אמיתי. גבר יכול להיות גס בנפשו ולא מודע לכל מיני דברים עד שמעוררים את תשומת לבו
( אוי איך אני כותבת את זה - בעלי שלי....) אבל זה משחרר להבין את זה ולהרפות

מאוד מתחברת לדרך היהדות איך שהדברים צריכים להתנהל - יש ספר מצוין בחכמה בנתה ביתה
הכי כייף להיות מלך ומלכה ואז הנסיכים במקום השני- לפעמים כואב לי כל כך לראות אמהות שלא שמות על הבעל....

ונאמנות האשה צריכה להיות קודם כל ל... וכאן יש חילוקי דעות: היא אמרה לבעלה ואני אומרת לילדיה

אני דווקא מסכימה עם 'לבעלה'.
בניגוד למה שהרבה חושבים, אני חושבת שהנאמנות צריכה להיות קודם כל לבן הזוג (ולבת הזוג).

גם בשיעור יהדות ששמעתי פעם, אמרו שבן הזוג או בת הזוג צריכים להיות חשובים זה לזה דבר ראשון ורק אח"כ הילדים.

לדעתי, כאשר זה לא מתקיים, באמת יש יותר סיכוי לבעיות בנישואים או לגירושים.

איך הכל מתחבר לי פתאם,הכל אחד, זה מדהים

בסרטון של קישה שהבאתי בדף יומן למידה משפחתי , היא מדברת בין השאר גם על אמא ואבא

אבא הוא זה שנתן לנו את הנשמה,אבל אמא היא זו המכלכלת ומזינה ונותנת את טיפת דמה האחרונה במסירות נפש לבניה גם כשהם טועים (כתבתי על כך בדף חיים ברי קיימא בלוג מודעות אישית וסביבתית) . כמו רחל שנקברה על אם הדרך כדי לסייע לבניה לשוב לגבולם
(כתבתי על כך בדף דיון בפרשת השבוע)

התפקיד שלנו-האימהות,כמו אמא אדמה,הוא להזין ולדאוג לילדים שלנו,במסירות נפש
הגברים לעומת זאת, יכולים לקום וללכת-להתגרש(כמו הגבר שהיה שלי...וכמו הרבה מאד גברים בכל תולדות האנושות,כולל גדולים ומפורסמים כדוד המלך),להתייאש (כמו הקב"ה שמאס בבניו וכשראה שמלאה הארץ חמס-פשוט השמיד הכל ויצר משהו חדש-הביא את המבול והכליה כדי לזקק את העולם מיצר הרע של בני האדם שיצר,או להבדיל כמו שיש מי שאומרים שעשה בשואה, ואפילו עכשיו-כל האסונות שבאים ושיבואו על העולם שנועדו ליישר את הסטיה שלנו מהייעוד שנשמותינו אמורות לממש)

בקיצור- כפי שאמרה לי חברתי הדתייה כבר לפני חודשיים (כתבתי בתחילת הדף הזה): נאמנותו הראשונה של הגבר היא לשלמותו ואחדותו עם הבורא ונאמנות האשה צריכה להיות קודם כל ל... וכאן יש חילוקי דעות: היא אמרה לבעלה ואני אומרת לילדיה
את המימוש העצמי שלנו נצטרך או לשים בצד או ללמוד להיות מסופקת מהמשימה שיועדה לנו-לגדל את הדור החדש.
אני בחרתי להשלים,ואני אכן שלמה
(מעבר מתחושה של אי-מהות ,יענו-שאין לך מהות אחרת חוץ מהיותך אמא, לתחושה שאת כולך הינך אי של מהות, יענו-למצוא את המהות כאי שאת חיה בו עם ילדייך ,בשלמות עם התפקיד הזה שנועדת לו)

אני שלמה עם התפקיד הזה
ובשנה האחרונה למדתי (עדיין לומדת,בכאב) להשלים עם חוסר השוויון בין המינים-לוותר על הפנטזיה שהאבא יהיה שותף שוויוני בגידול הילדים וניהול הבית.
אני עקרת בית! אני עיקר הבית!!!
וזה הרבה
רק צריכה ללמוד עוד קצת צניעות והסתפקות במועט כדי להיות שלמה באמת עם הוויתר על מסגרת התא המשפחתי השלם,השמרני,שהיתה כה מקודשת בעיני עד לא מזמן ולאחר שחולל קודש הקודשים,אני לומדת להפנים את היתרונות שיש בפירוק המסגרת,גם המסגרת הזו של הנישואין שנחשבה בעיני עד לפני זמן לא רב כהכרחית וברורה מאליה

בגלל זה גם נקבעת הדת של הילדים לפי האם ולא לפי האב- כי היא תמיד תהיה שם עבורם והוא לא


תודה

קןראת אותך . וגם חושבת.
לא פשוט התפקיד שלנו.
לכאורה אשה העושה רצון בעלה, אבל מה עם רצונה שלה? והלוא גם האשה נבראה בצלם וגם בכל אשה ניצוץ אלוהי.

קוראת אותך....

משהו בנוסח: האשה מנגנת לפי החלילי של בעלה , רק שהיא דואגת להניח לפניו קודם את התווים... זו מן מינפולציה כזו שנהוג לכנותה "בינה נשית" - לתת לגבר את התחושה שהוא זה שקובע,הוא זה שיש לו את המילה האחרונה, אבל בעצם לגרום לו להחליט לפי מה שאת חושבת שנכון
ככה כבר יותר טוב.

את מכירה את הגברים האלה שאומרים תמיד את המילה האחרונה - כן יקירתי.

אולי הוא באמת לקח אחריות על חייו ויושב עכשיו לכתוב מנגינה חדשה.
עכשיו כשאת מהרהרת, תתחילי לכתוב את המנגינה החדשה של חייך. מנגינה שאת אוהבת.

כואב לקרוא אותך ומעורר מחשבה @}

אחותי מסבירה את המשפט הזה כך ש"אשה כשרה עושה... (יענו-היא זו שעושה-שיוצרת את רצון בעלה)
משהו בנוסח: האשה מנגנת לפי החלילי של בעלה , רק שהיא דואגת להניח לפניו קודם את התווים...

זו מן מינפולציה כזו שנהוג לכנותה "בינה נשית" - לתת לגבר את התחושה שהוא זה שקובע,הוא זה שיש לו את המילה האחרונה,
אבל בעצם לגרום לו להחליט לפי מה שאת חושבת שנכון

היות ואני לא הייתי מעוניינת לשחק את המשחק הזה,אז יצא שעשיתי מה שרציתי באופן שעורר את התנגדותו במקום את התגייסותו/תמיכתו
בסוף,הוא הבין שייטב לו אם יקרא תווים שהניחה בפניו אשה אחרת...
או שלא,אולי הוא באמת לקח אחריות על חייו ויושב עכשיו לכתוב מנגינה חדשה. אני לא יודעת.
כמו שזה נראה מרחוק (ואני רחוקה מאד) ,הוא משחק את אותו משחק על אותה במה,רק השחקנית הראשית התחלפה
ואולי לא,באמת לא יודעת

_"אשה כשרה עושה רצון בעלה" – כך,אחותי החרדית מוסיפה
מדוע קיימת האפליה הזו?_
על סמך מה אחותך אומרת את זה? הנה דבר פי הגבורה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, -- כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ:

ציטוט מתוך האתר של צעירי חב"ד-פרשת השבוע: פרשת ויחי

יעקב ורחל

יעקב ורחל מייצגים את השלמות של בעל ואישה בעם-ישראל. יעקב היה הבחיר שבאבות, ורחל הייתה אשתו העיקרית (כפי שיעקב אמר: "מתה עלי רחל"), עקרת-ביתו - עיקר ביתו. על-כן אפשר לראות בהם את הנקודות המאפיינות איש ואישה בישראל.

יעקב מבקש להעלותו לאחר מותו לארץ-ישראל ולקברו במערת המכפלה. הוא חותר לשלמות הקדושה שהוא יכול להשיג, ולכן הוא מבקש להיקבר במקום קדוש. לעומתו, רחל מסמלת מסירות-נפש - היא מוותרת על רצונה להיקבר במקום קדוש, כדי להיות לעזר לבניה. ועל כך אומר לה הקב"ה: "יש שכר לפעולתך".

בעל ואישה

השוני הזה בין יעקב לרחל מסמל את תפקידם השונה של איש ואישה. אף-על-פי שעל שניהם חל הכלל: "אני נבראתי לשמש את קוני", יש לכל אחד ואחד תפקיד שונה:

תפקידו של גבר הוא לחתור למירב השלמות האישית. לכן חלות עליו יותר מצוות מאשר על אישה, ולכן הוא נדרש להתרכז בלימוד התורה, בעבודת התפילה, וגם בענייני העולם, כדי להגיע ל"בכל דרכיך דעהו".
לעומתו, האשה מוסרת את שלמותה האישית למען בניה. היא פטורה ממצוות-עשה שהזמן גרמא, משום שיש לה תפקיד גדול וחשוב יותר - לגדל ולחנך את הדור הבא. אמנם בכך היא מוותרת על מידה מסויימת של שלמות אישית, אך היא עושה זאת במסירות-נפש.

האם קובעת

בכך באה לידי ביטוי מעלתן של הנשים: אצל גבר, מכיוון שהוא עוסק בהשגת שלמות אישית, יכול להתפתח רגש של שביעות רצון עצמית, ועד להרגשת גאווה. אולם אצל אישה, שמבטאת את מסירות-הנפש, מאירה הנשמה היהודית הפנימית בלי שום מחיצות של ישות עצמית וגאווה.

ולכן, ההשתייכות לעם-ישראל נקבעת לא על-פי האב, אלא על-פי האם. שכן המהות היהודית היא תולדה מעצם הנשמה, שהיא מאירה בגלוי דווקא אצל האישה. לכן גם מסירות-הנפש של האישה, רחל אמנו, היא שהביאה את ההבטחה: "ושבו בנים לגבולם".

מוזמנים/מוזמנות להוסיף הארות/הבנות מניסיון וחוכמת חייכם


על גברים,נשים ומה שבניהם 12/11/2010

מוצאת עצמי מבולבלת מתובנות שמגיעות אליי מכאן ומשם
שאלות על תפקידי האשה ותפקידי הגבר בחיי הזוגיות,בחיי המשפחה ובחיים בכלל
מאפשרת לעצמי לתהות,לטעות,לתעות
אז איך הכל מתחיל?
האדם-נברא מהאדמה. ויאמר האדם: עצם מעצמי,בשר מבשרי
לזאת ייקרא אישה כי מאיש לקחה זאת
ההתחלה היא האש המאחדת בין האיש לאישה.
האישה היא זו המקבלת את ה"ה" של אלוהים.לה ניתנה התוספת של הנשמה היתרה.

האיש נותן והאשה מקבלת. הוא מעביר לה זרע ליצירת חיים חדשים והיא מקבלת ושומרת,מזינה
כך,באופן טבעי ומסורתי,השתרשו דפוסי ההתנהגות ,החשיבה,חלוקת התפקידים הברורה מאליה: הוא נותן: מפרנס,מביא מזון והיא מקבלת:מגדלת,מטפחת,שומרת,דואגת,מאכילה
הוא שותף ליצירה כבר מהרגע הראשון,הוא אחראי על העברת הזרע שינבט ומכאן נגזרת גם אחריותו לדאוג לעתיד הצאצאים
אבל...של מי האחריות לשמור על האש בין האיש לאישה?
אלוהים נוכח במקום בו מכבדים את נוכחותו. השכינה. זוהי אחריות משותפת של שני בני הזוג
ומה אם לא? מה קורה כשהזוגיות סדוקה ומוזנחת אחרי שנים של ריבים וחילוקי דעות,אחרי שנים של אימהות אינטנסיבית ומתישה של הנקה,הענקה,לילות בלי שינה,הריונות ולידות

ומה אם אני הרגשתי שכאשה- אני לא מקבלת ( אהבה/שימת לב/התחשבות) כדי לתת בחזרה לבן הזוג (את אותה אהבה/שימת לב/התחשבות שהוא ציפה לקבל ממני)
עוד כתוב בבראשית: " ויעזוב איש את אמו ואביו ודבק באשתו"
כלומר-האחריות על להיות נאמן לאשה היא של האיש.
מישהיא דתיה מבהירה לי שע"פ ההלכה תפקיד האישה לשמור על האיש שלה- שלא ייפול וייחטא עם נשים זרות.
ע"פ המשפט המצוטט להלן מבראשית פרק א,מראשית הבריאה,כתוב:"ודבק באשתו"
לא כתוב שהאשה צריכה "להדביק" אותו
עם זאת,חכמים וגדולים משך כל הדורות הבינו את הסכנה הכרוכה ביצר הגברי שעלול להפילו ולכן התקינו תקנות המורות לא רק לגבר להישמר ממגע/מבט בנשים אחרות זולת אישתם, אלא גם על הנשים-לשמור על בעליהן. ליישר את הקו עוד בטרם מתחילה הסטייה הצידה,אפילו רק בהחבא,בקרן זווית.אפילו ללא נגיעה, רק במחשבות,במבטים, באנרגיה

חברתי מבהירה לי שאפילו אם היא נמצאת נוכחת בבית-אל לו לגבר שלה לראות אשה אחרת בשנתה (אני עם ילדיי בביקור סופ"ש- ישנים בביתם: לא מצא חן בעיניה)
אני לא שמרתי על האיש שלי.
מרגע שנכח עם אשה אחרת , ללא נוכחותי (וללא ידיעתי גם!),ב"ייחוד" מה שנקרא,משך שבוע שלם, נפתח הפתח לאינטימיות בניהם. מרגע שגילה שיש אלטרנטיבה קלה והרמונית לחוות זוגיות שתמלא את החסכים שהצטברו משך שנים של הזנחה הדדית , הדרך לפרידה כבר נסללה

ואני, בתמימותי,בעוולותי,בבורותי,בעוורוני , לא שמרתי על הזוגיות שלנו ולא שמרתי עליו

נתתי אמון מלא: לי זה לא יקרה. יש לי וודאות ובטחון מלא בגבר שלי. בזוגיות שלנו.
היה לי ברור ומובן מאליו שלא משנה מה יהיה-תמיד נהיה יחד, תמיד תמיד תגשר האהבה על הבעיות והקשיים.
אחרי ההתנסות שחווה בזמן ממושך בלעדי, ואחרי שחווה אינטימיות עם אשה אחרת, כבר היה לו מספיק אומץ לבחור בדרך חדשה: הוא כבר לא מוכן יותר להיות ברור ומובן מאליו.

רכילות שמגיעה לאוזניי מדווחת על משפחה שאני מכירה אישית: גבר-רב גדול בתורה (ממקורבי קרליבך), שבגד באשתו-אם ל 14 ילדים. ברח לחו"ל עם אשה אחרת. הייתכן? אם להם זה קרה,אז... הכל יכול לקרות
באיזה עולם אנחנו חיים?
ואולי זהו אותו יצר שהיה קיים מאז ומעולם בעולם
דפדוף מהיר בספר התנ"ך מגלה כי לא רק המלך דוד –צדיק,מלך המשיח, חטא עם נשים, אלא דורות לפניו ואחריו. התנ"ך כולו עמוס בסיפורי בגידות .
רק אני הייתי תמימה מדי לחשוב שלי זה לא יקרה, שהגבר שלי שונה מכל ה"גברים"
רק אני הייתי תמימה מדי לחשוב שנוכחות של איש ואישה(זרים,שאינם נשואים)יחד באותו בית,סופה של אנרגיית האש להצית אותם, עם/בלי קשר למידת מוסריותו/דתיותו/ערכיו של האיש.זה גדול עליו. בסוף גם הטובים נופלים. קרקע של זוגיות בקשיים (ולמי אין קשיים? ולנו היו לא מעט )פוריה מספיק כדי לאפשר לזיק התרגשות בינו ובינה להצמיח קשר של בגידה.
מוצאת עצמי תוהה ותועה: האם היתה זו אחריותי לשמור על האיש שלי מפני חטא הסטייה מדרך הישר?
שמא מעלתי אני בתפקידי כאשה המצווה ע"פ ההלכה לשמור על בעלה?
אחרי שכבר חוללה קדושת הנישואים בנינו, הסכמתי לו ללכת. "לך לך", קראנו באותה פרשה
בייאושי,בחולשתי,בחוסר האונים שלי מול המציאות החדשה שהתהוותה בעל כורכי, הסכמתי לשחרר אותו להמשיך בסטייה (ועוד עם אשה גויה,השם ירחם)

הוא מגיש תביעת גירושים אכזרית,מעליל שקרים , מאשים בעלילות שווא
ואני נכנעת, מוותרת עליו, מוותרת על הזוגיות שאולי אפשר היה לשקם
ואולי לא הייתי צריכה לוותר?
בעידן החדש בו ה"אני" מקבל מקום של כבוד בהוויה היומיומית, בעידן שבו כל אחד נקרא לקחת 100% אחריות על עצמו,על הבחירות שלו,התנהגותו,מעשיו,
אני הייתי זו שהטיפה לו משך שנים,שנים-קח אחריות על הבחירות שלך ואל תצפה ממני לבחור בשבילך. זה קל –כי אז אתה יכול להאשים אותי (שאני משתלטת לך על הבחירות),אבל זה לא הוגן ולא מוסרי
ועכשיו,אחרי שלקח אחריות ובחר לעזוב את הבית, את הזוגיות,את התא המשפחתי שבנינו משך 20 שנה של יחד, עכשיו אני פתאם מבינה שאחריות האדם לא רק על עצמו ובחירותיו אלא זו אחריות הורית של שנינו, לדאוג לדורות הבאים. האחריות המשותפת לגדילתם הבריאה של ילדינו
האיש של חברתי הדתייה מוסיף לדבריה: אחריותי הראשונה היא להיות נאמן קודם כל לבורא עולם.
רק אח"כ באה הנאמנות לאשה
לעומת זאת האישה מצווה ע"פ ההלכה לשים את נאמנותה המלאה קודם כל לאיש שלה ורק אח"כ לאמונתה,לילדיה. "אשה כשרה עושה רצון בעלה" – כך,אחותי החרדית מוסיפה
מדוע קיימת האפליה הזו?
מדוע לא לגיטימי שהאישה תהה מחוייבת לשים את נאמנותה המלאה בשם, במימוש האימהי שלה
אולי כי מאיש לקחה זאת? עצם מעצמי אמר האדם,בשר מבשרי.
כחלק מתהליך חשבון הנפש שאני עושה עם עצמי בניסיון להבין את השבר שפקד אותנו
(אגב,כשאשה נכנסת להריון ,נהוג לומר שהיא נפקדה. הגבר גבר עליה והיא קיבלה פקודה!)
על אותו משקל-המשבר שפקד אותנו, היה חייב לקרות,בפקודה!
על מה ולמה? למה אלוהים רצה שניפול? למה הוא פוקד עלינו את הפקודה הזו?
אולי כדי שנוכל אח"כ לקום ולהתחיל מחדש?
הרי ללא החושך,לא היינו רואים את האור.
החושך היה קיים מבראשית.כתוב: "וחושך על פני תהום". רק אח"כ ברא אלוהים את האור והפריד בין יום מלילה.
בקיצור-כחלק מתהליך חשבון הנפש,אני בוחנת ובודקת היכן נפלתי אני? מהי האחריות האישית שלי שלא מילאתי כהלכה
באיזה אופן לא שמרתי אני עליו,על האיש שלי,על האש בנינו.
האם הוא לא היה מספיק חשוב עבורי כדי שאשקיע בשמירה עליו?
או שמא התעייפתי משמירה אינטנסיבית כל כך על הילדים ,שלא נשארו בי כוחות לשום דבר אחר בסופו של יום
ולמה בעצם אני צריכה לשמור עליו מפני היצרים של עצמו? האין זו אחריות שלו?
כן. בוודאי שזו אחריות שלו. אבל לי יש גם אחריות לשמור על שלמות המשפחה,למען עתיד ילדיי. הייתי צריכה לשמור יותר.
שיחררתי את האיש שלי לדרכו מתוך הבנה שאני מודעת לאחריות שלי-לחלק שלי בהדרדרות היחסים. רציתי לתקן. ביקשתי לתקן.שיניתי סדרי עדיפויות,אבל זה היה קצת מדי ומאוחר מדי. הוא היה כבר במקום אחר. לא מסכים. לא רוצה. יש לו כבר חיים חדשים עם תפאורה חדשה: אשה אחרת,בית,עבודה,נוף,עיסוקים,חיי חברה, הכל מהתחלה
אבל המהות? האם הוא נשאר במהותו אותו אדם? מה היא אחריותו כלפי יצירתו מהעבר לעומת חייו החדשים?
הפקודה שקיבלנו במשותף פוקדת עלינו להמשיך להיות שותפים לאחריות ההורית כל חיינו,כל עוד נשמת חיים באפנו-אנחנו אבא ואמא. בין אם נרצה בכך ובין אם לאו. העבודה שלשמה ירדה נשמתנו לעולם וחברה יחד,חייבת להיעשות.
ודבק איש באשתו והיו לבשר אחד" "
איזו משמעות ריקה מתוכן יש לחתיכת נייר המסמיכה בית דין לקבוע גירושים
הרי אם יש לנו ייעוד משותף ביחד- נהיה יחד כל עוד נשלים את ייעודנו,את הלמידה ההדדית
השאלה שמעסיקה אותי היא היכן למקם את הבחירות שלי בסולם הערכים המוסרי-רוחני:
האם לעשות הפרדה בין האחריות שלי לשלו, האם כל אחד מאיתנו אחראי רק על עצמו או שיש לנו אחריות משותפת על היצירה שלנו-על הילדים שלנו
נפקדנו. קיבלנו פקודה. זכינו להקים בית ומשפחה. זו זכות שהיא גם חובה
איך אני חיה בשלום עם עצמי ,עם האינדיווידואליות שלי,של מי שהנני,של האמא שחשוב לי להיות,עם האשה שבי-זו שצריכה לקבל (ולא מקבלת!!!) על מנת שתוכל לתת
איך אני לוקחת אחריות על המעשים והבחירות שלי,על הטעויות שעשיתי ועדיין חיה בשלום עם עצמי,במציאות שבה האיש שהיה אישי אינו מעוניין להיות שותף,למלא את הפקודה,לממש את הזכות,לקיים את החובה