על ידי מתגעגעת* » 20 מאי 2004, 14:16
מחר ימלאו 9 שנים ליום שבו נפרדנו בפעם האחרונה.
זה היה שבת בצהריים, ההורים שלך היו אצלנו וקצת התלבטת אם לעזוב אותם או להישאר. בסוף האהבה שלך לכדורסל הכריעה את הכף ויצאת למשחק השבועי.
חיכיתי לך שעות, לא הבנתי למה אתה לא חוזר, עד לצלצול בדלת שמאחוריה עמד אבא שלי וסיפר לי שפשוט התמוטטת ואינך יותר.
סירבתי להאמין.
הפעם האחרונה שראיתי אותך היתה בבית הלוויות, שוכב על אלונקה ונראה ישן, רציתי להעיר אותך, ניסיתי לקרוא לך ולא ענית לי.
במקום ללכת איתך לחופה, ליוויתי אותך בדרכך האחרונה.
אחר כך ניכנסתי לסחרור נורא, עזבתי את הכול, התמכרתי לכדורים ולאלכוהול, נסעתי לחו"ל, ניסיתי לבנות משהו מהשברים שנשארו אחרי שהלכת...
כמה שאמרתי לך שאהבתי אותך, אף פעם לא נראה מספיק. עזבת אותי בשיא של הכול, בתקופה הכי יפה, בהכנות לחתונה, ונשארתי לבדי עם רסיסי חיים, אשליות מנופצות, איך ממשיכים הלאה?
היום אני אשה אחרת, והרבה בזכותך. אני מסתכלת על ילדי וחושבת שלו נשארת איתי הם לא היו, אולי היו לי ילדים אחרים, הילדים שלך. אבל אלו הילדים שלי, מקסימים ואהובים, איך אפשר לחשוב שלו נשארת לא היה לי אותם?
אני מסתכלת על בן זוגי, וחושבת שאילו נשארת גם הוא לא היה לצידי. לפעמים הלילות אני חולמת שאתה חוזר ואני צריכה להחליט עם מי משניכם אני נשארת, וזו החלטה שאני לא מסוגלת לבצע.
הוא עבר איתי את התקופה הקשה אחרי מותך, הוא תמך בי והיה לצידי גם בתקופות קשות אחרות, הוא לא נבהל כשהתברר לו שמערכת יחסים איתי תכלול גם אותך וגם את הוריך, הוא לא ברח גם כשהתמוטטתי מספר לא קטן של פעמים בגלל שאתה אינך.
לפעמים אני חושבת שעצם קיומך בחיים שלי הכשיר לו את הדרך. הפך אותי לאשה המתאימה בשבילו, יצר את האשה הזו שהיום היא אני.
אני לא מצטערת שהיית בחיים שלי, אני לא מצטערת על אף דקה, לימדת אותי לאהוב, הפכת אותי למי שאני היום.
קשוחה, יודעת מה אני רוצה, לא מתפשרת, וגם מציאותית, מוכנה לקשיים, שתמיד מגיעים.
יקר שלי, מחר ימלאו 9 שנים למותך. אין יום שחולף שאינך במחשבותי, ובתקופה זו של השנה זה גובר.
אם קיימים חיים של אחרי, אני מקוה שאתה מאושר. אני מקוה שאתה רואה אותי אני מקווה שמה שאתה רואה לא מאכזב אותך.
מתגעגעת תמיד.
מחר ימלאו 9 שנים ליום שבו נפרדנו בפעם האחרונה.
זה היה שבת בצהריים, ההורים שלך היו אצלנו וקצת התלבטת אם לעזוב אותם או להישאר. בסוף האהבה שלך לכדורסל הכריעה את הכף ויצאת למשחק השבועי.
חיכיתי לך שעות, לא הבנתי למה אתה לא חוזר, עד לצלצול בדלת שמאחוריה עמד אבא שלי וסיפר לי שפשוט התמוטטת ואינך יותר.
סירבתי להאמין.
הפעם האחרונה שראיתי אותך היתה בבית הלוויות, שוכב על אלונקה ונראה ישן, רציתי להעיר אותך, ניסיתי לקרוא לך ולא ענית לי.
במקום ללכת איתך לחופה, ליוויתי אותך בדרכך האחרונה.
אחר כך ניכנסתי לסחרור נורא, עזבתי את הכול, התמכרתי לכדורים ולאלכוהול, נסעתי לחו"ל, ניסיתי לבנות משהו מהשברים שנשארו אחרי שהלכת...
כמה שאמרתי לך שאהבתי אותך, אף פעם לא נראה מספיק. עזבת אותי בשיא של הכול, בתקופה הכי יפה, בהכנות לחתונה, ונשארתי לבדי עם רסיסי חיים, אשליות מנופצות, איך ממשיכים הלאה?
היום אני אשה אחרת, והרבה בזכותך. אני מסתכלת על ילדי וחושבת שלו נשארת איתי הם לא היו, אולי היו לי ילדים אחרים, הילדים שלך. אבל אלו הילדים שלי, מקסימים ואהובים, איך אפשר לחשוב שלו נשארת לא היה לי אותם?
אני מסתכלת על בן זוגי, וחושבת שאילו נשארת גם הוא לא היה לצידי. לפעמים הלילות אני חולמת שאתה חוזר ואני צריכה להחליט עם מי משניכם אני נשארת, וזו החלטה שאני לא מסוגלת לבצע.
הוא עבר איתי את התקופה הקשה אחרי מותך, הוא תמך בי והיה לצידי גם בתקופות קשות אחרות, הוא לא נבהל כשהתברר לו שמערכת יחסים איתי תכלול גם אותך וגם את הוריך, הוא לא ברח גם כשהתמוטטתי מספר לא קטן של פעמים בגלל שאתה אינך.
לפעמים אני חושבת שעצם קיומך בחיים שלי הכשיר לו את הדרך. הפך אותי לאשה המתאימה בשבילו, יצר את האשה הזו שהיום היא אני.
אני לא מצטערת שהיית בחיים שלי, אני לא מצטערת על אף דקה, לימדת אותי לאהוב, הפכת אותי למי שאני היום.
קשוחה, יודעת מה אני רוצה, לא מתפשרת, וגם מציאותית, מוכנה לקשיים, שתמיד מגיעים.
יקר שלי, מחר ימלאו 9 שנים למותך. אין יום שחולף שאינך במחשבותי, ובתקופה זו של השנה זה גובר.
אם קיימים חיים של אחרי, אני מקוה שאתה מאושר. אני מקוה שאתה רואה אותי אני מקווה שמה שאתה רואה לא מאכזב אותך.
מתגעגעת תמיד.
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.