תודה שמחה {@

[u]לינדה, המורה לאמנות ברכתנו לשלום וסיפרה ש בשנה הבאה, ינתנו שיעורים גם באמצע השבוע בשעות הבוקר בשביל הילדים בחינוך הביתי![/u]
קיבלתי את טופס ההרשמה. תכנית לימודים עשירה ויפה וכוללת גם ביקורי אמנים בכיתה וטיולים. שכ"ל כנ"ל . בסוף המכתב המפתה הזה מתגוללת רשימה ארוכה של ניירות, צבעים ועפרונות שצריך לקנות.
דא עקה - מיועד לגילאים 8 עד 12. באוגוסט הבן בן 13 והחוג מתחיל בספטמבר. אצתי ונרשמתי בכל זאת - המקומות מוגבלים.
מסתבר שיפתח גם חוג מדע אבל הוא כבר מלא. החוג נוצר מפה לאוזן (לא שלי) בין הורים ומורה שכבר, כך נאמר לי על ידי מרילין, אין לו ממילא זמן לעשות יותר ממפגש אחד בשבוע. אני לא יודעת מי הוא המורה ולא מי הם ההורים או הילדים. מה שלא יודעים, לא יודעים ולא מצטערים.

אני עדיין רוצה בליבי שהבת תרצה ללכת לחוג המחול. הלוואי. בנתיים למרות שהיא רוקדת בבית, היא לא מוכנה אפילו ללכת ולראות במה מדובר.
היא אמרה לי שהיא מתביישת ממבוגרים. היא אמרה זאת לא פעם. אמרתי לה שגם אני התביישתי בילדותי. שלא רציתי שיפנו או ישימו לב אלי, במיוחד אלו שיותר מידי מתלהבים.
"אז אני משערת שזה עובר שמתבגרים" אמרה הבת. "כן." אמרתי. "אבל לא לגמרי".



<

@}
[u]כתבת יפה, תודה[/u]

תודה לכן {@

גם הבן שלי לא אוהב לשחרר חפצים. אני צריכה לעביר הלאה בסתר, מאחורי גבו... כשמסרתי את שידת ההתחלה הישנה, שכבר לא היה לנו צורך בה/מקום בשבילה, הוא בכה נורא וביקש לצייר אותה פעם אחרונה ולצלם אותה בטלפון, כדי שנוכל לבנות אחת בדיוק כזאת.
כתבת יפה, תודה @}

מזדהה. @}

[b]ישן על פני חדש[/b]

מידי פעם היו באתר שיחות על עודף של דברים בבית. והמלצות - גם שלי אולי - לדלל, לתת, ללהפטר מצעצועים ומשחקים.
מזה די הרבה זמן, יש לי ראיה אחרת. ראיתי עד כמה הילדים שלי לא אוהבים את זה. ארון או מדף מאווררים גורמים לי נחת, להם לא.
הם נקשרים לחפצים ולמשחקים שהם בילו איתם, מצאו להם מקום בחדר והתרגלו לראותם כחלק מהעולם שלהם.
אני רואה את הבת משתמשת ומשחקת בבובות, משחקים, ספרים ויצירות שלה במשך שנים. כולל דברים שהיו פעם משהו אחר או חלק ממשהו אחר והיא יצרה אותם מחדש (חוטים, מסגרות, ניירות, קופסאות, בקבוקי שמפו, קשיות - מה שמלכה האס קוראת "גרוטאות").

אתמול למשל היא איתרה מחדש אוהל רשת בצורת אוטובוס קטן, צהוב ונחמד. גיסי מצא אותו על הכביש לפני יובלות. היא ישנה בו במשך המון המון זמן, עם שמיכה כמזרון, אחר כך הוא הייה קצר לה מידי ונשכח במחסן לפחות לשנתיים. כאשר היא שאלה עליו לפני יומיים, הייתי בטוחה שכבר מזמן העברתי אותו הלאה.
מזל שלא!

הבן מצידו, שומר בקפדנות על כל מיני דברים, כולל בובות-פעולה ( BIONICLES ) אבל לא משתמש בהם כבר בכלל. חלק מהספרים על המדף שלו הוא קרא, החלק שלא - את רובם קיבל במתנה ולא בחר בעצמו. הוא שומר אותם למרות שפעם אחר פעם הוא אומר שהם לא מעניינים אותו.

פעם בכמה חודשים (ששה...), אני מדללת את האוספים מאחורי גבם מדברים מאד בלויים או כאלה שאני בטוחה במליון אחוז שאין סיכוי.
כולל עטיפות, פתקים, חוטים, פקקים.
אולי בדצמבר נעשה דוכן בבזאר של חג המולד. זו דרך מהנה מאד לדלל.

אני מצידי, ארזתי והכנתי למשלוח ערימה של שאריות בדים בדוגמאות אפריקאיות והודיות שקניתי בגרושים במתפרה מקומית כדי ליצור...
הנמענת היא חברה ששולחת לי צילומים של עבודות הטלאים המרהיבות שלה.
לכמה רגעים חשבתי וגם שמרתי קופסאות בצורות שונות כדי לעטפן ואולי להשתמש בהן שוב.
אבל החשק והרעיונות לא התפתחו מספיק. מעבר לקופסת נעליים אחת שהפכה לקופסת מכתבים ישנים, לא נרשמה התלהבות
לא בא לי לשחק במשחק הזה.
אולי כי בשבילי Zה מראש זה לא הייה משחק. כלומר, משהו רב פנים ושימושים שגורם נחת בזמנו המתאים ולא כי הוא יפה או שימושי.
משחק הוא של כאן ועכשיו.

כלכלת (חינוך)בית(י)
החורף כאן כבר חודש או יותר. קר, (פחות אבל עדיין) גשום ואפור. אפשר מידי פעם לספוג שמש ויש ימים יפים לפרקים.
אבל רוב הזמן אנחנו בבית והחלונות סגורים כי קר.
אני שמה לב יותר לנורות שנשרפות, לשלט שמתרסק שוב, לצינור שנוזל ורהיטים סדוקים.

שכר הלימוד ששילמה החברה לבית הספר הייה קרוב ל10 אלפי דולר לילד לשנה. אמנם כולל ה כ ל אבל בכל זאת כואב.
ואת זה חסכנו לחברה שהסכימה לתת לנו סכום חודשי סמלי למימון ההוצאות כמו ספרים, ניירות, חוגים, דבק, משחקים, פלסטלינה ותיקון השלט..

אני תוהה עד כמה החינוך הביתי תורם לבלאי בבית.
קצת בשעשוע אני כותבת את זה אבל היום, אחרי שהטלאתי רשת של חלון וקניתי בפעם השישים נורות של מאה (או ההיפך)(שנשרפות גם בגלל זרם חשמלי לא קבוע ואיכותן הגרועה), כשאני מתקתקת כאן מאד בקלילות כדי שהמדף של המקלדת לא יפול על הברך - אני אומרת שאולי כדאי להוסיף ל [po]מדור חינוך ביתי[/po] את
[po]בלאי בחינוך הביתי[/po] (וסימן השאלה במקומו עומד).

לא ממש ידעתי כי אנחנו לא נפגשים. ידעתי שיש משפחה אחת פה ואחת שם אבל מסתבר שזו מגמה צומחת.
מי ששנים מבניה היו בבית, החזירה עוד בן. מי שגר רחוק מבתי הספר (יש שניים אפשריים פחות או יותר באותו ממקום), מי ששכר הלימוד מופרז בעיניו (כ-10 אלפים דולר בשנה לילד), מי שהדרישות נמוכות בעיניו... מי שפשוט חושב שזה מיותר ומי מסיבות דתיות וכו'
נראה בשנה הבאה כמה באמת יש.
ביום שישי פגשנו זוג עליו שמענו מזמן ש"הסיימונסונס גידלו 4 ילדים בבית ועכשיו הילדים בבית ספר והאמא מורה"
הילדים כולם היו בבית עד תיכון. הבת למשל נכנסה בערך בכיתה י"ב. עכשיו אי שם באוניברסיטה.
הם גרו ברחבי אפריקה מאד רחוק מהציווילזציה ואחר כך, כשקרבו אליה, כנראה כבר התרגלו לטוב בבית.
מרילין סיפרה שהסתבר לה ששלושה מבניה עם לקות למידה (דיסלקציה אולי ) בתקופה שבבית הספר בארושה קראו לזה עצלנות.
היא למדה לבד מספרים ולימדה אותם בדרכה-דרכם (הם עושים הום סקולינג, לא אנסקולינג).
בנתיים עשתה תואר שני וכיום היא מורה לחינוך מיוחד בבית הספר הבינלאומי. הילדים כאמור, בתיכון.
אז נראה

[u]בשנה הבאה, ינתנו שיעורים גם באמצע השבוע בשעות הבוקר בשביל הילדים בחינוך הביתי![/u]
ואוו !! מה יש כל-כך הרבה כמוכם ???

פוווווו ! כמה אבק יש פה.

לפני מספר חודשים נפתח בארושה [url=http://www.umoja-arts.org/iWeb/Site/Home.html]מרכז אמנות חדש[/url]
(חזונו: אמנות לכל ילד ומבוגר הרוצה בכך על ידי התאמת שכר הלימוד ליכולת = העשירים מסבסדים את העניים ותורמים חפצים, רהיטים, מה שאפשר).
לימודי הנגינה - כינור, גיטרה, פסנתר ועוד עברו לשם (עד אז התקיימו בביתה ספר הבנ"לאומי).
ופתחו גם שיעורי זימרה, ציור ומחול. בשבתות, הבן הצטרף לשיעור אמנות, ציור בעצם, ומאד נהנה. לינדה, המורה-המייסדת נעדרה מידי פעם והחליפו אותה 2 מורות אחרות.
הוא למד עם כולן ומכולן. משקיע מאד ואוהב מאד את התוצאות. (גם אני והמורות..) אני הצטרפתי לשיעורי מחול אפריקני מודרני - תענוג צרוף.

בשבת בערב נערכה מסיבת פתיחה רשמית למרכז - יין, תזמורת ג'אז והופעה של טינה, המורה שלי למחול. המוזיקה למחול
[url=http://www.musicaneto.com/[po]disk]בוסתן אברהם[/url] details[/po].asp?[po]disk id[/po]=6454 מדיסק שלי.
הכנסות הערב מוקדשות כמובן למרכז, היו הרבה מאד אנשים והייה ממש נחמד. מאורגן בצניעות גמורה עם המון חום ושמחה.

דער עיקאר - לינדה, המורה לאמנות ברכתנו לשלום וסיפרה ש [b]בשנה הבאה, ינתנו שיעורים גם באמצע השבוע בשעות הבוקר בשביל הילדים בחינוך הביתי![/b]

הזוגי חזר מהשבוע סמינר בארץ והביא, על פי פקודתי, סנדלים חדשים לבן.
מספר 39. שיהיה לשנה הבאה.
מדדתי אותם בעיני, שקלתיי בידי והנחתי ליד הרגל שלו.
איזו טעות, חשבתי. אין מצב שהרגל שלו כל כך גדולה!
לי יש רגל מספר 38,אבל אני אמא והוא רק ילד בן 12
כמובן שהוא נעל וזה הייה בול. בדיוק.

לבן שלי יש כף רגל יותר גדולה משלי
אוי
וואלה
מוזר
איך זה קרה
מה עכשיו

אולי יש על זה מחקרים, על השלב הזה?
כאילו, להמשיך כרגיל?

אוי [po]נסיכת השום[/po] - לא שמתי לב כל כך הייתי בתוך הזוכרונות שלי.
תודה שבאת. גם את בנכר נכון?

חשבתי שוב על מה שחשבתי שראיתי את הג'מייקים היושבים ומסתכלים.
האמת שקנאתי בהם קצת. לא הבנתי למה אני מרגישה איזה געגוע. מה יש לקנא פה בכלל?
הרי מ ש ע מ ם להם. [b]הם[/b] היו מתים להתחלף [b]איתי[/b] לא?
אולי כן.
רק עכשיו אני מבינה שזו דרך נהדרת לחיות; לפחות חלק מהזמן, אפילו רק בסוף שבוע -
לשבת ולהתבונן.

אין לי [po]מה חדש[/po] ואני לא יודעת על מה כולם מדברים...
אז שוטטתי במצאתי [url=http://cafe.themarker.com/view.php?t=147934]מיניות השעמום[/url]
ואהבתי מאד. אני זוכרת איך היינו נוסעים בסופי שבוע לטייל בג'מייקה. בהרים בעיקר אנשים יושבים על מרפסות שלהם, (אלה עם עמודים קצרים בכניסה לבית, DECK אבל עני) או על ספסל מחוץ לאיזה באר או מכולת קטנה ומסתכלים על הכביש. לפעמים כל המשפחה. יושבים על המדרגה, על המעקה של המרפסת, על ספסל מקרשים. יושבים, שותקים, מסתכלים. אז ריחמתי על כמה משעמם להם - אין להם טלויזיה או קולנוע או קניון. (ים הייה להם שאין כמותו ליופי). אבל ראיתי גם איזה שהוא יופי בנינוחות הזו.

פתאום גיליתי את הבלוג הזה...
קוראת...

אתמול דיברתי עם ש. שחזרה מחופשה ארוכה בישראל.
היא אמרה, מה שאני הייתי אומרת - שהיא כבר מתכננת את הביקור הבא.
"ומה איתך?" היא שאלה.
"אני? אני נגמלתי מהארץ."
"וואלה?" היא אמרה. "את? אמא אדמה שכמוך?"

לפני כמה ימים אמר לי הזוגי:
"מאז שאמרת שאת לא רוצה לחזור, האדמה נשמטה מתחת לרגליים שלי".
אני חשבתי שהגעגועים המייגעים שלי הם בוץ טובעני לאיש המרחף הזה.
מסתבר שבמקביל ליסורי המצפון שפיתחתי - איך אני מקרקעת את חלומותיו - בשבילו, אהבת ציון שלי היתה קרקע יציבה, בית.

וכל זה קרה בלי שום כוונה.
סרח עודף לביקורים האחרונים בהם כבר לא הייה לי הבית הקבוע בארץ - דירה פינתית בקיבוץ פינתי.
הבית של אבא.
ואולי לא רק. לא ממש משנה.

התשוקה הזו לישראל נעלמה. והיא לא חסרה לי.

(()) (קוראת אותך בשקט, שולחת לכם הרבה כוחות {@ )

תודה גם לך@}

תודה טליה {@
הזמנתי עצמי לדף שלך וקראתי על הלידה שלך
אני, אחרי 2 ניתוחים קיסריים, קוראת דבר כזה וזה כל כך מרגש וכל כך יפה וכל כך בבשר החי - אף מילה בעצם לא מתארת את ההרגשה שלי כמו שצריך ובטח גם לא את ההרגשה שלך אז.
זה משמח. זה כמו עוד אור שנדלק בחשכת הבערות הזו שקוראים לה לפעמים תרבות מערבית מודרנית.
ואני, צרכנית שרופה של המודרניות, מרגישה שאיזה מזל שיש לידות בית ולידות טבעיות והנקה ממושכת ואחיותיהן שהן, כמו כרית רכה, מרפדות את הנפילות הכואבות לפעמים, ממרומי אותה מודרניות.

פעם ראשונה מבקרת אצלך ונעים לי מאד...@} עוד לא קראתי הכל אבל אקרא...
לסבתא שלי היה אלצהיימר, התמודדות מאד קשה לקרובים...((-))
הכתיבה שלך מאד מרגשת ונוגעת. תודה@}

הבוקר קמתי מוקדם וראיתי את הזריחה מהאמצע, השמש עוד כתומה אבל בחוץ, לא חצי, כמו ביצת עיין לא הפוכה.

ואיזה חוסר שקט שבו אני מאז שלשום שדיברתי עם האחות הצעירה בסקייפ.
בעוד מספר ימים היא ומשפחתה טסים לשנה לארה"ב.
ואבא שלי נשאר עם 2 אחיות שאחת קרובה גיאוגרפית והשנייה רחוקה אבל דואגת מאד.
אבא שלי בן שמונים ויש לו חרדות, דמנציה ואולי גם אלצהיימר.
הוא ממציא סיפורים ממוחו הקודח - מחפשים אותו, גונבים לו, רודפים אותו, רוצים להרעיל אותו, יענישו אותו ויסלקו אותו מהבית המוגן.
הוא יושב לבדו בחדר ולא מדליק את האור.
לא יכול לקרוא או להאזין, לצפות בטלויזיה, לתת אמון באנשים.
הוא מבולבל מאד למרות שבשיחות הטלפון תמיד הוא מזהה אותי ושואל על הילדים ועל הזוגי בשמותיהם ונשמע מתעניין ומבין.
אבל בביקור האביבי שלי, שהיתי מספיק במחיצתו כדי להכיר גם את ההתקפות האלו שבהן הוא מסתכל לתוך עיני בעיניים בורקות , הקרועות לרווחה כמו חלונות לעולם של סיפורי אימה ופחד.

זה לא מהיום. זה כבר קרה בעבר לפני כמעט 30 שנה.

ואנחנו לא יודעות מה הלאה.
התרופות שניסו מידי פעם עוצרות אותו. כמעט שיתוק מוחלט. כמו באירוע מוחי. אפילו במינון מינימלי.
אחותי הדואגת, דואגת מאד.
אני לא יכולה ממש לעזור. לא לה. לא לו. לא לעצמי.
לאן הוא הולך? מה יהיה איתו? למה הוא צריך ככה לסבול?

דגנית. קוראת אותך ומתרגשת ונרגשת ומתחברת ומזדהה.

הנה אשתף בעצמי ונגע ביחד, לב אל לב ברגעי הקושי והכאב.

גם אצלנו, אחד מהם נוטה להתנהגויות לא פשוטות עבורי, מורכבות קשות וכו' וכו'. מאד עזר לי כשאמרתי לעצמי או כשמישהי קרובה קרובה אמרה לי לחשוב לעצמי שהנה יש לי ילד עם צרכים מיוחדים וכמה משחרר זה ועוזר כשנתונים לזה מקום. אפילו שזה לא משהו מוגדר או מאובחן...
_ברגע שאנחנו בטוחים שאי אפשר לשנות אותו, האיסטרטגיות שלנו משתנות. אנחנו מתפשרים לגמרי בדברים שפעם היו מאד חשובים בעינינו.
ברגע שהבנו שאי אפשר לשנות אותו -אנחנו מגלים, ביזע ודמעות, שיש לנו יכולת הכלה שמזינה את עצמה, צומחת ולובשת צורות חדשות ורבות עוצמה._
בדיוק הדיוק {@ {@

רסיסונת יקרה,
אתמול כתבתי כאן מגילה ממש ארוכה. ממש. רציתי לעשות תיקונצ'יק ותשעים אחוז נמחק.
זמני על יד המחשב עבר וגם האנרגיה נחלשה.
מכיוון שאני מאמינה שמה שקורה, לפעמים הוא מה שצריך לקרות, וויתרתי על המגילה.

התחבטתי בין הצורך כאילו "להצדיק" או להסביר למה אני חושבת שאני בטוחה לבין חוסר רצוני לפרט יותר מידי ענינים אישיים.

שאלתי את עצמי בשביל מה אני כותבת את זה כאן.
עניתי לעצמי שיש כאן ובפורומים אחרים אנשים שמספרים על קשיים מיוחדים וזה מאד עוזר להם ולקוראים.
בתקוה שאעזר ואעזור.

נכון שלא כתבתי עד כה דברים בכיוון. זה בגלל שאני כותבת מעט ובדרך כלל את הדברים הטובים (בשבילי).
חשבתי על זה הרבה זמן והתייעצתי עם עצמי ועם כתובים שונים ורק שזה הייה "גמור" בתוכי, הרגשתי שאני יכולה להוציא, להראות לאחרים להתלבט עם הזוגי. ככה אני בדרך כלל עם שינויים.

בגדול - אספרגר במאמרים שקראתי, בדרך כלל משוייך לרצף האוטיסטי כמו שכתבת, בתפקוד גבוה.
במאמרים מצטטים חוקרת בשם Uta Frith שאמרה שאלו ילדים ש:
'Having a dash of Autism'
כך או כך, (כי לא כולם מסכימים כמובן) תעינו בחשיכה לגבי הילד שלנו.
בעיקר, לא הצלחנו למצוא את מילת הקסם או שתיקת הקסם או תנועת הקסם שתחדור/תעצור/תמתן/תסנן תגובות ממש תוקפניות, התפרצויות, וויכוחים של צרחות, ואוסף רגישויות זר ומוזר שיצר חלק מההתנהגות הזו.
(במאמר מוסגר כמעט אך ורק בבית. לא בין זרים).
יחד עם אינטלגנציה גבוהה, כשרונות רבים, גילויי אהבה, חוש הומור מעולה, סקרנות ואישיות מקסימה ביותר (גם חיצונית...)

האיבחון הזה שעשינו לעצמנו אמור לעזור לנו עם רגשות האשמה שלנו וגם להגיד לעצמנו שככה זה - דיבורים יוצאים חלשים יחסית בסיטואציות רבות איתו.
לפני, אחרי, בזמן - הוא לא מקבל בשום אופן.
ניסינו לשנות אותו ולא צריך איבחון כדי לדעת כמה זה בעייתי. אבל יש מצבים, ואנחנו איתו במצב כזה, כל כך מיוחדים וקשים ומעייפים שלא ראינו שום דרך פעולה אחרת.
בנתיים לא אפרט. הבת שאלה "למה יש לי אח כזה?" ורציתי למצוא איזה חוט בשבילה/בשבילי כי היא "אוכלת" לא מעט מרורים.
ברגע שאנחנו בטוחים שאי אפשר לשנות אותו, האיסטרטגיות שלנו משתנות. אנחנו מתפשרים לגמרי בדברים שפעם היו מאד חשובים בעינינו.
ברגע שהבנו שאי אפשר לשנות אותו -אנחנו מגלים, ביזע ודמעות, שיש לנו יכולת הכלה שמזינה את עצמה, צומחת ולובשת צורות חדשות ורבות עוצמה.

בסוף יצאה מגילה אחרת - מגילת (הח)רות?

דגנית, אני קוראת וקוראת שוב ועוד פעם ועוד ועוד ולא מבינה מאיפה זה הגיע פתאם ??? לא שמתי לב לשום דבר שכתבת לגביו עד עכשיו שיכול להעיד על הכיוון הזה. את בטוחה שאת מתכוונת לתסמונת אספרגר ??? (במכון שבו עבדתי הם נחשבו להכי "גבוהים" בספקטרום של האוטיזם)

בימים האחרונים החלטנו, ההורים, ללכת על אספרגר.
בנתיים, סופית.
המילה הזו מטיילת לי בראש כבר זמן ממושך. יוצאת ונכנסת, מציצה דרך החלון.
קראתי. קראתי. הצצתי בפורום ב"תפוז" והמשכתי לקרוא.
רק אחרי שקראתי את [url=http://www.asperger.org/[po]MAAP]המאמר היפה הזה[/url] Sub Find It [/po]-_[po]Publications Rosalyn Lord Article[/po].htm
הרגשתי שאני יכולה לשתף את הזוגי.
גם קודם אמרתי לו אבל פה ושם כזה, בהסתייגות זריזה, עם רגל אחת על המדרכה.
בשבת ויום ראשון עברנו יחד על שניים-שלושה מאמרים ואמרנו:
"זה! וגם זה! זה ממש לא הוא! לפעמים, אבל אז מה? נכון! שהוא הייה בן שלוש"

רווח לנו וצר לנו.

משהו נפתח אצלינו. ואצלו. ובין כולנו.

קודם הייה הרבה מ:
"מציקים לי" "לא פייר" " אתם לא מבינים אותי" "אף אחד לא מקשיב ליייייייי!"
ועוד יהיה.
(הוא בן 12...)
אבל בימים האחרונים אני זוכה לשמוע דברים סודיים שלו. תמיד הייתי אשת סודו העיקרית אבל יש כמה גילויים מסוג אחר.
למשל - תיאור מדויק של ה"מחשבה רעה" התורנית.
נינוחות של הגוף, ריכוז מסוג אחר.

אין צורך לנו כרגע באיבחון מקצועי.
איבחון מקצועי ממנף את הסיוע בבית הספר.
אבל הוא בבית.
איזה מזל!

< ילדים עם אספרגר מתקשים להשתלב חברתית בבית הספר - נכון. אבל תיאורי המקרים וההסברים המאולצים ("אינו מבין שדוחים אותו...") גורמים לי לחשוב שמי שצריך סדנאות תקשורת והבנה רגשית חברתית - הם הילדים האחרים >

תחזיקו מעמד !!!! (תרתי משמע)

זה מה ש [url=http://www.mg.co.za/articlepage.aspx?area=/[po]breaking]קרה אצלנו בארושה[/url] news[/po]/[po]breaking news africa[/po]/&articleid=314256
ביום ראשון בשתיים וחצי הילדים והזוגי עשו סיבובי באופניים בחוץ (הבת קיבלה חדשים)
ומולי המסך התחיל לרעוד בקצב עם הכיסא.
מאז עד אתמול בתשע וחצי כבר 8-9 TREMORS.
המרכז של הרעידות בשולי הסרנגטי הדרומיים. קרוב גם למכתש הנגורונוגורו.
אנחנו הרי יושבים על מה שנקרא פה The great rift valley
וואחד שיעור בגיאוגרפיה ושליטה עצמית
מזל שטנזניה לא כל כך מיושבת ואין באזור הזה בניינים גבוהים כמו בניירובי למשל.
בכלל - מזל

[u]ובמחשבה שנייה - מרגישה זרות. קשה להסביר.[/u]
מבינה ומזדהה ורק שולחת חיבוק גדול וסימן חיים...

הי רסיסים יקרה,
כן אני כאן. מפעם לפעם.
אני בטוב וכך כולנו.
יש קשיים מידי פעם ויש שאלות שעולות.
אני עוצרת וחושבת: "מה עם הדף שלי? כבר 2007 ..."
ובמחשבה שנייה - מרגישה זרות. קשה להסביר.

את עוד כאן ??

ואם כן, מה שלומך ומה שלומכם ??

[u]סתם פתאום קראתי היום[/u]
וואלה? :-)
סתם פתאום במקרה נכנסתי לדף שלך ולא שמתי לב לתאריך, אז קראתי הכל מהתחלה :-)
@}

סתם פתאום קראתי היום 2 בלוגים על תינוקות (רוקדת וקרוטונית - תודה @} ).
ונורא התגעגעתי למתיקות הזו. לרוך, למילים המצחיקות, לחיוכים, לבדיחות.
איך, כאשר הם מגלים משהו פתאום גם העולם שלי, הישן והמשעמם, הופך עגול ופתוח, מתחדש ושופע, נוצץ וקורץ.
עבמ"ים נמוכים שסומכים עלינו בכל ונותנים לנו כפל כפליים של אהבה והתמסרות מכל שחווינו אי פעם.
הוי... (()) לכל ה- |תינוק|

וואו איזו הפתעה לראות את הבלוג שלך שוב במה חדש!
שמחה שהחלטת לצאת מהמקלט.

גם אצלנו מזג האויר חופרי וסוער משהו, ההבדל היחיד (והמשמעותי!) שפה חם כל כך...הגשמים האלה שיורדים מצליחים להפיג במעט את הלחות האיומה ולכן הם מבורכים בעיני (עם כל החרקים המופלאים שצצים בכל עבר).

וואלה גם [po]לכם יש[/po] מישהו מאד חשוב שגר על ידכם_, מה טוב.
גם אנחנו גרים ליד מישהו חשוב אחר ולכן גם אצלנו החשמל נמצא רוב הזמן (חוץ מבדקות אלה שבו ידידינו הטוב "הגנרטור" מספק לנו חשמל...)

מחכה בסבלנות למילותייך הנוספות.
{@

לוטם : [u]אז לא להפסיק את הזאטוטים בתווך של מריבה משיכות שיער ומכות? (3 ו11 חודש)..?[/u]
בגיל הזה? ממש לא ישבתי בצד...
ותודה. טוב. וגם לשרון - תודה לך.

[b]שנת 2007הגיעה וה- |H| הופיעה![/b]

אין זה דבר של מה בכך - כבר למעלה מחודשיים יש פה מבול. קוראים לזה עונת הגשמים הקצרה וזה אמור לתפקד כמטר יומי בין 12 ל- 2 בצהריים. בשאר הזמן השמיים צריכים להיות בהירים, והשמש אמורה לזרוח וחייב כבר להיות קצת חם.
אך ציפיות לחוד ומציאות נפרדת - רטוב, קר, אפור וטחוב. בכביש - שלוליות בגובה של חצי אוטו, בוץ דביק ב5 גווני חום, דרכי עפר חרוצות לעומק, וחרקים - מינים חדשים נוצרים מידי יום על קירות הבית ואריחי האמבטיה. חלקם עוקצים, אחרים מפרישים ריר ארסי שגורם לכוויה והאחרים סתם גורמים לנו לקפוץ בזועה למראם.
לנו יש בונוס - אנחנו גרים סמוך למבשלת הבירה הלאומית וגם "יש מישהו מאד חשוב שגר על ידכם" (אגדה אורבנית מקומית) ולכן (אולי) לא מנתקים לנו כמעט את החשמל כמו לשאר טנזניה היושבת בחושך כל יום משבע בבוקר עד שבע בערב (נשימה) אבל, מאחורי ההר שלנו יש ביוב עירוני פתוח. אחרי כל גשם, כל גשם (!), אם כבר השמש עושה את הקטע שלה לכמה דקות, ענן מצחין נכנס הביתה דרך כל פתח אפשרי. |אוף|
ב-31 לשנה שעברה, נענו להזמנה לחגוג עם חברים. כל אותו יום הגשם ירד לחיינו. הדרך לשם בשעה 9 בערב היתה אפלה ומסוכנת. בורות מיים וענפים של צמחיית פרא תקפו את האוטו מכל צד. "התרשמנו" שלמרות שלכבוד החג יש חשמל, לרוב טנזניה ממש לא איכפת כי להם אין גם שיש...
הגענו בתחושת רווחה ואת הערב העברנו במשחקים, שיחה ואוכל. נים לא נים כזה.
נסענו הביתה ב-1 בלילה.
מין יובש חשוד נספג באויר.
ZZZ
קמנו למחרת בעשר בבוקר - והשמש זרחה מצד אחד של הארץ עד הצד השני.
ומאז לא יורד גשם.
ריח פריחה באויר @}
[hr]
[list]
[*] |נורה| לראש השנה האזרחית (למשל)
[/list]
[b]עוגיות מזל סיניות[/b]
V מוצאים מתכונים דרך גוגל (אני בחרתי אחד מ"ערוץ הילדים" כי הוא הכי אנושי בעיני
V אוספים מימרות קצרות מאתרי ציטוטים (גם מבאופן טבעי כמובן) בעניין של עבר, עתיד, החיים, אלוהים ומה יהיה
ומכינים פתקונים פצפונים. לדוגמא If you want to forget all your other troubles, wear 2 tight shoes
V מחברים בינהם לפי המתכון ולתנור (סקופ! כדי שיצא הפתק בתוך חלל ולא דבוק לבצק - לרדד דקקקׂ)
V מגישים ברגע האמת (12 בלילה) יחד עם השמפניה

[list]
[*] |נורה| לראש השנה העברי (למשל)
[/list]
[b]פנקסי חלומות[/b]
V קונים/משיגים/מכינים (תמהני?) פנקסים סופר פושטים כמספר האורחים לחג
V עוטפים אותם בנייר עטיפה על פי הטעם והכיס, כמו ספר
V שובפם הולכים לחפש ציטוטים מלאי השראה/הומור/מוסר השכל/רוחניות/נעליים הקשורים בחלומות.
"חלומות מבריקים מתחילים בתוהו ובוהו" (יו-צ'ינג). למשל.
V מדביקים ציטוט על כל כריכה ורושמים בפנים "פנקס לחלומות", תאריך ומקום.
V על כל צלחת (מזקן ועד טף) מניחים פנקס. ( מוסיף הרבה צבע לשולחן החג).
V מחייכים בביישנות למפל המחמאות על הרעיון המושקע

[hr]
חודשים ארוכים עברו מאז כתבתי כאן לאחרונה. היינו בקייץ בארץ והמלחמה היתה גם. חזרנו לפה מוקדם.
אבל לקח לי הרבה זמן לצאת מהמקלט...

דגנית,

מה שלומכם באמת???
המילים שלך, הלמידה האינסופית, התובנות ובכלל התהליך הנפלא שכולכם עוברים מדהים בעיני.
מחכה לשמוע עוד...

_אני חושבת שבזכות המאבקים, הם מתייחסים לגוף בצורה פשוטה וספונטנית.
אחר כך זורמים לאפשרות של לצעוד מחובקים בכיכר העיר. כמו מפל קוצף ורועש שנופל ונרגע לתוך בריכה צוננת ושלווה_

תודה על ההארה הזו. אז לא להפסיק את הזאטוטים בתווך של מריבה משיכות שיער ומכות? (3 ו11 חודש)..?
מה שלומכם?
@}

[u]עם תינוק עליך זה בטח יותר קשה.[/u]
זה האנדרסטייטמנט של החודשים האחרונים בביתנו...
מקווה שילך וישתפר
(וכן, לפעמים הם הולכים לריב במקום אחר ובדרך שוכחיםפ מהריב ומתחילים משחק משותף...)

[u](איך בכלל אומרים סטנד בעברית?).[/u]
מעמד

[u]ולפעמים אני ממש מבקשת מהם ללכת לריב בחדר אחר כדי שהם יוכלו [b]לריב בשקט[/b] ואני לא ארגיש שאני תכף משתגעת...[/u] D-: והם הולכים?

עם תינוק עליך זה בטח יותר קשה.

תודה על העדכונים ובכלל...

אני נורא מתחברת בשלב זה אצלנו ל:
_אני חושבת שחלק רציני מההתקרבות אחד לשני נוצרה בקרבות ביניהם.
הם רבים, נאבקים, רודפים זה אחר זו. מתעצבנים, צווחים ומרגיזים בכוונה ושוב נאבקים._

לי נורא נורא קשה להיות ברקע של כל זה ולפעמים אני ממש מבקשת מהם ללכת לריב בחדר אחר כדי שהם יוכלו לריב בשקט ואני לא ארגיש שאני תכף משתגעת...

[u]והמרגיעון שהופיע לי: קירבה ללא קרב[/u]
מעניין המרגיעון הזה |רעיון|

אני חושבת שחלק רציני מההתקרבות אחד לשני נוצרה בקרבות ביניהם.
הם רבים, נאבקים, רודפים זה אחר זו. מתעצבנים, צווחים ומרגיזים בכוונה ושוב נאבקים.
רוב המאבקים נגמרים ב (-: לא כולם. בשבילי, לפעמים זה ):<
אין בינהם קללות, מילים משפילות או מכות קשות ואכזריות.
ה"משחק" מתנדנד על הגבול הדק. הם נשמרים לא לעבור אותו. אבל בורח להם לפעמים...

אני חושבת שבזכות המאבקים, הם מתייחסים לגוף בצורה פשוטה וספונטנית.
אחר כך זורמים לאפשרות של לצעוד מחובקים בכיכר העיר. כמו מפל קוצף ורועש שנופל ונרגע לתוך בריכה צוננת ושלווה
(נחל יהודיה למשל?)

<אמא שלהם זוכרת מילדותה את החיבוקים הזהירים והנדירים במשפחתה ועדיין מגייסת, כמבוגרת, טון של אומץ כדי לשקוע בחיבוק חם עם קרוביה>

אורית - תודה ענקית ו (()) שאת כל הזמן איתי .

[u]צעדו חבוקים![/u]
גדולים!
זה אחד הדברים שעושה השהיה הממושכת בבית. לומדים לאהוב אחד את השני, לומדים קירבה, לחיות אחד ליד השני. |Y|

ובכלל, נראה שדברים קורים, נראה שהחיים שלכם נעימים וממלאים.@}

<והמרגיעון שהופיע לי: קירבה ללא קרב>

עם התקרב סיום שנה"ל הנוכחית במיין סטרים, [po]ציוני דרך[/po] (דף מרתק) בביתנו:

היום:
|*| במקביל למונדיאל, מתקיים טורניר שחמט. בן לימד את בת. אנחנו גם משתתפים. בנתיים היא מפסידה בכבוד אבל נראה לי שיחול מהפך ברגע שאני אפסיק ללמד אותה...

|*| קיבלתי SMS מהמורה של LAMDA - תעודת הסיום של הקורס - אחרי דיקלום פואמה לנציגת האקדמיה מלונדון (!!!) - מוכנה. והוסיפה: Well Done!

וצל"ש המפקד -
|[b]| הלכנו לסיבוב יומשישי הקבוע: סופר+קלטת להשכרה+גלידה. מהסופר לחנות הוידיאו בת (אולסו נואון אז "אמאאא!!") ובן ("לא עשיתי כלום!!!") צעדו [/b]חבוקים*!

< למרגיעון - כבר חיבקת וגו' - יאללה! שיתחבקו לבד |יש| >

שמחה לקרוא ששוב טוב לכם, ושוב אתם לומדים ועושים ונהנים מעצמכם ומהכל. @}

[b]שיעור בעברית[/b]

אתמול הגיע מכתב - בדואר! נייר עם שורות! מעטפה! - לבן מהחבר שלו בארץ.
הבן החליט לשלוח לו גלויה.
הבן כותב בדפוס - לשלב הזה הוא הגיע בכיתה א'בארץ ובנתיים מתנגד לנסות כתיב.
הוא ביקש שאשב לידו בזמן שהוא מנסח.
מכיוון שהוא כמעט לא כותב בעברית, הוא ביקש ממני לעזור לו באיות של כמעט כל מילה.
החבר אמנם קצת כותב באנגלית (כתובת, ICQ ) אבל הבן החליט שהוא עונה בעברית!
זה הלך לאט אבל ללא לאות.

איזה יופי שהחיים מזמנים אתגרים כלבבנו.

גיליתי כמה קשה לאיית: [b]שלחת[/b] (בלי ה' בסוף...), [b]כרטיס[/b], [b]לשחות[/b], [b]רכבת[/b] .
מידי פעם הראיתי לו על נייר (שבמקרה הייה על יד) שיש שורש משותף למילים כמו: [b]טסים[/b] ו [b]מטוס[/b] . מה עם [b]כרטיס[/b] ? מבלבל קצת.
ו-[b]רכבת[/b] ו-[b]בריכה[/b] ממש דומות.
[b]ואין יוד ב-הצלחנו ו-נתראה[/b] כי כי ההברה נגמרת ללא תנועה (הסבר שנכנס מפה ויצא משם).

אני שואלת את עצמי אם הייתי מוכנה שישלח מכתב עם שגיאות, כמו שכבר קרה בעבר.
ועונה לעצמי ש
א. באנגלית הוא מאאאדדד מקפיד
ב. אם הוא שואל "איך" כנראה שגם לו חשוב לכתוב נכון.

התרופה עזרה!
וגם יום ההולדת שלי שעבר באושר רב.
בן הזוג אמר לי שאני יפה, שלח לי {} והזמין לנו מקום לארוחת ערב חגיגית במסעדה הודית חדשה וחביבה.
קישטו לנו את השולחן בעלי וורדים והייה 9-:

הגשם פסק וה |H| הופיעה.

חגגנו ביכורים עם המשפחות הישראליות והבאנו טנא גדול עם חסה, רוקט, בצל ירוק, תירס ודלעת ענקית.
שמעתי 3 הרצאות /שיחות עם JoAnn Deak . היא הופיעה כאן בימיעיון למורים בבית הספר שלנו" ומורים מבתי ספר בארושה. פסיכולוגית בהכשרתה ויועצת ומנהלת בתי ספר בארה"ב שעובדת ומדריכה בכיוון של מניעת החוליים המודרניים אצל ילדים ונוער ולא רק טיפול אחרי ש...
מוקד הדיון הוא הספר האחרון שלה Girls will be Girls . בספר היא מספרת על הגילויים האחרונים בחקר המוח האנושי.
על בסיס זה (ולא רק) היא מציעה אופן התייחסות אל הבנות לאורך צמיחתן, מצד האם ומצד האב ועוד.
למרות שכיוונה בעיקר למורים, התקיימו 2 שיחות מרתקות להורים .
מאד מעניין הייה לשמוע אותה, את ההורים האחרים ולקרוא את הספר (שעוד לא גמרתי).

הזדמנות (לצחצח תאי מוח מאובקים) שהופיעה באופן מובהק אחרי שהזמנתי אותה...
מפה לשם הבדידות לא כל כך מעיקה. יש מפגשים, יוצאים מהבית.

הטלויזיה "מתוקנת" ומודלקת הרבה .
על ידה הכל ממשיך כרגיל - עבודות פלסטלינה, קומיקס, אנציקלופדיות מהספריה (בה יחסי ידידות מתפתחים ביני לבין ג'ויס הספרנית (-; ) LAMDA עוד מעט מסתיים לרווחת הבן, הבת עושה כושר יומיומי עכשיו בקפיצה על החבל, מתיחות וריקודים - עכשיו זה היפ הופ, עונת הריקוד האירי ניגמרה. הכל מתוכה, מלימוד עצמי והנאה גדולה.
הבן גילה לבד את WIKIPEDIA שם ב"מועדפים" ולך תוציא אותו משם עכשיו.

אני נהנית שוב לראות את ארושה. עכשיו היא נראית כמו מזכירה לי נזיד קסמים מבעבע וחם; משכר בצבעיו וריחותיו.

לאחרונה אני מקבלת שיעורים מביתי הביישנית בכל הנוגע ליציאה ובילוי מחוץ לבית, למפגשים בכלל.
בסוף השבוע, אחרי בילוי ביריד התיירות השנתי וחזרה מתוחת עצבים ממנו ("עכשיו הביתה!" כל 5 דקות) ובעקבות סצינה דומה במפגש שבועות, נזכרתי בשבת אחת בבוקר:
אני כבת 9 והדודים שלי עומדים להגיע. הנה! הם כבר דופקים בדלת. אני מזנקת לחדר השינה של ההורים, מסיטה את הווילון האפור שמשמש כמחיצה עם החדר הגדול, יושבת על המיטה, ליבי דופק מהר. אני מתפללת שישכחו אותי.
הדוד, איש יקר וטוב, שואל "איפה דגנית?". למרות שאני לא עונה, הוא נכנס ומתיישב על ידי בשקט.
שואל כמה שאלות על הלימודים והחיים. מחייך באהבה ויוצא.

היום זה המחר שאתמול כל כך פחדתי ממנו.( מישהו אחר אמר את זה ואולי אני קצת שיבשתי).

איתך. (())

רציתי רק להגיד שקראתי אתכן רסיסים ואורית ותודה על שאתן קוראות ומגיבות.
וכרגע אני כנראה חולה ועייפה מידי בשביל לחשוב הלאה.
גם אם אני מבינה שזה עכשיו קטע שלי בלבד, אני מרגישה אחריות לא לקלקל לאחרים עם זה.
וקורה בזמן האחרון שאין לי סבלנות לעזור, להקשיב, לענות בזמן.
אני מייחלת בזמנים כאלו לפעילות מחוץ לבית שתדלל קצת את הנוכחות שלי איתם.
פעילות להם ולי.
בסוף השבוע היתה לי הזדמנות נפלאה לכך. יצאתי ונהנתי מאד. גם הילדים לא "סבלו".
רק שלא התחזקתי מספיק מכך.לא כמו שרציתי.
אני נעזרת בתרופה הומיאופטית שזה חדש בשבילי. בנתיים, אין כל השפעה.
אני מייחסת את הסינוסיטיס שמורגש בעיקר כלחץ בראש ובאף, ללחץ בתוכי.
לדברים שרוצים לצאת ואני עוצרת אותם.
זה קשור לעבודה שלי עם הספר "דרך האמן". אני מתקדמת מאד לאט. קשה לי. חסרת אמונה.
למרות שניסים קורים כל הזמן.
היום לקחתי עוד מנה מהתרופה. אולי ממחר...

[u]נורא נורא נורא קשה לי בזמן האחרון.[/u]

_הימים אפורים וקרים, יש לי סינוסיטיס כבר 3 שבועות ואיתו עצבות וחוסר אונים.
אנחנו כמעט בעצם, בכלל לא, פוגשים חברים.
ואני מפחדת מאד על החינוך הביתי ועל הנזק מהבדידות הזו_

דגנית יקרה, זה אך ורק שלך.
כי כמו שכתבת
[u]הילדים פורחים כמובן.[/u]

מזכירה לך שאני כותבת ממרום חיינו באפריקה (למרות שאני עכשיו בישראל), שנים של בדידות.
לא קל בכלל, כמובן. גם לך וגם להם. הבדידות, אני מתכוונת.
אבל יש לזכור ש [b]שום נזק בלתי הפיך לא נגרם כאן[/b]. זאת אני יכולה להגיד בוודאות היום.
הבחירה להיות בבית מאוד קשה לישום בגל צורת החיים אצלכם, אבל זו בחירה מודעת.
שבי עם עצמך והיזכרי למה חזרתם הביתה. ובמקרה שלכם גם הילדים בחרו .

האמת, קצת קשה לי למצוא את המילים המתאימות, כי אני מאוד מזדהה עם הקושי שבבדידות הממושכת, אבל זה לא היה כך קודם, הלא כן? אז אולי זה משהו חולף, אולי בגלל עונת הגשמים, אולי בגלל המצב שלך?
סתם מעלה השערות.
הפיתרון אידאלי.... לחזור לארץ ;-)
חיבוקים גדולים יקירתי.
יכולה בעיקר להזדהות עם דברייך...


[u]קרפדה (בתפקיד של צפרדע) שמנה וצבעונית משכשכת במעמקי המתקן.[/u]
אךךךךךךךך, אפריקה, אפריקה...

[u]קשה לי וזה מורגש. האפור הזה. חוסר האמונה. הדאגה.[/u]
ברגעים כאלה הייתי אומרת לך להרים טלפון אלי... אולי בכל זאת...

[u]קשה לי וזה מורגש. האפור הזה. חוסר האמונה. הדאגה.[/u]

[u]נורא נורא נורא קשה לי בזמן האחרון.[/u]

[u]אנחנו כמעט בעצם, בכלל לא, פוגשים חברים.[/u]

סימנתי לי את כל המשפטים שאני מזדהה איתם כרגע ומרגישה שהם קשורים זה בזה נורא נורא (אופס, מישהו בוכה, אמשיך אחר כך !)...

הופ! מרגיעון... "נוכחותך חשובה לי מדעתך" ????
יופי של ביטוי רק שהפעם ממש לא מתאים להלך הרוח שלי.

נורא נורא נורא קשה לי בזמן האחרון.
הימים אפורים וקרים, יש לי סינוסיטיס כבר 3 שבועות ואיתו עצבות וחוסר אונים.
אנחנו כמעט בעצם, בכלל לא, פוגשים חברים.
ואני מפחדת מאד על החינוך הביתי ועל הנזק מהבדידות הזו.
הילדים פורחים כמובן. קוראים, כותבים, לומדים, שרים, רבים, משחקים, רבים, ממציאים, רוקדים,רבים, אוכלים יפה. צוחקים המון. בקולי קולות.
אבל צריכים מאד עוד ילדים סביבם. הם עולים 'חד לשני על העצבים די מהר.
"אל תשירי" "אל תיגע" אני נצחתי" " הוא משך לי"
החוג היחידי שהבת כמעט רצתה הייה מלא - כמעט כפול מהמכסה.
כמו גנב נכנסות המחשבות על השנה הבאה. אולי בי"ס חלקי ?
המנהלת מתחלפת. מי יבוא במקום. למי יש כוח להתחיל לברר? למי יש כוח לריצה המטורפת של הלימודים?
והם בכלל לא רוצים. אבל החברים שלהם כל כך עסוקים במשך השבוע. וכולם גרים כל כך רחוק.
ובית הספר, כבר כתבתי, נעים. עכשיו ירוק שם ומלא עשייה, לילדים יש חיוך על השפתיים.
יצאנו משם כי לא הייה מספיק טוב. כי היו ימים צהובים, יבשים וכואבים.
אז מה השתנה?
קשה לי וזה מורגש. האפור הזה. חוסר האמונה. הדאגה.

[b]מכות טנזניה[/b]

טוב, מכת המיים זה אורגינלי לטנזניה.

חושך יש פה גם בחגים אחרים...

אחרי הגשמים מגיעים לאור המרפסת מעופפים הנקראים משום מה טרמיטים.
הם באמת נראים כמו נמלים ענקיות עם כנפיים צרות ושקופות. הם משתחלים אפילו מתחת לדלת כדי להגיע לאור ובשלב הבא, מאבדים את הכנפיים ומתים.
בבוקר רצפת הכניסה מלאה כנפיים.

בבוקר למחרת הסדר ראינו מראה מוזר:
יש לנו שביל בטון עם קירות מצדדיו המוביל לחניה.
צמודים לקירות היו אשכולות של מאות טרמיטים. זה נראה כמו קיפודים שהתכרבלו בגלל הקור.
מוזר, מעניין והאמת - די דוחה.
טיפין טיפין, התקבצו להקות של בולבולים מכל העיר והחלו לבלוס בכל פה.
תדמיינו - קיפודי כנפיים חומים, בולבולים שחורים שמקורם מלא חרקים, קיר בטון אפור..
צילמנו. יצא מגעיל!

קראנו לזה מכת הארבה.

יום אחד ירד ברד.

בוקר גשום נוסף של חג - הזוגי חוזר מבית השימוש שבכניסה (יש דבר כזה. הוא למעשה כמעט בחוץ) עם תמונה:
קרפדה (בתפקיד של צפרדע) שמנה וצבעונית משכשכת במעמקי המתקן.
"כנראה שחיפשה מקום להשריץ" מעלה דיוויד אטנבורו שלנו היקש מלומד (יעני לידת מיים) ומעביר אותה [po]באופן טבעי[/po] לגינה.

[b]ארוחת הסדר והסדר שבארוחה[/b]

ביום החג הצטרפה אלי ר. (שגם נתנה לי הרבה זרעים לגינה) לבישולים.
ר. היתה מבשלת בקיבוץ לפני שנים (היא כבר שנים באפריקה)
היא הכינה מרק עוף לכופתאות.
לאט וביסודיות שטפה וניקתה את העוף מכל שארית חשודה של נוצה, וצחצחה את הירקות.
היא הסבירה לי כל שלב בבישול. איך לכל מרכיב יש את הזמן שלו להצטרף לסיר.
על המרק לרתוח בעדינות כדי שיקבל את הטעם של העוף. אז צריך סבלנות.
לסנן את הירקות, לחתןך יפה ולהוסיף לפני ההגשה.
בזמן שהמרק פעפע בשקט המשכנו לדבר לבשל .

יצא מרק קיבוצי כאילו רק עכשיו יצקו אותו , צלול ומהביל, לתוך הקערות של חדרוכל!
(אכלתי מרק עוף בכל מיני הזדמנויות ומכל מיני סגנונות {גם יותר טעים, ביננו} אבל הטעם הפעם הייה כמו תמונה באלבום ילדות שהופכת סיפור שלם)

גם אמא שלי היתה מבשלת בקיבוץ. לא רציתי להיות כמותה ולא ללמוד ממנה.
גם היא בישלה "לפי הספר" והנסיון. בלי אילתורים ובלי חיפופים.
ידעה בעל פה מה הולך עם מה ומה לא. מתי להקטין את האש ומתי להוציא את הירקות. כמה חשוב לנקות ולמה לא לערבב יותר מידי.
<ואיך להכין כ-10 ליטר מרק עם עוף אחד ובלי אבקת מרק. אחר כך לטחון את הבשר עם פטרוזיליה ולחם לבן - חנוכת המטחנה שלי שנקנתה לפני 4 שנים - בשביל כדורי בשר "של תינוקות>

הרגשתי איך בישול המרק קשר באופן כלשהוא אחד מהחוטים הקרועים ביני לבין אימי ז"ל.
***************************************

אורחת אחרת הכינה 170 קניידלך! רובן נשארו אצלנו 9-:
לפני הארוחה סיפרתי למסובין שחלק מהירקות שעל השולחן הם מתוצרת גינתי וגינת ר. (ולא רק בזכות "1 מי יודע?").

את סדר פסח ערכנו בביתנו.
היינו 15 והייה ממש טוב. ישבו וישבו, דיברו וצחקו עוד ועוד.

הבן אייר דף לפסח.
חשבנו ביחד איך אפשר לשלב זאת בסדר.
הצעתי והוא הסכים שנמספר את האיורים, נדפיס וניתן כמין חידון.

אחרי הארוחה חילקנו.
כולם התיישבו ועבדו.
רק מה?
חלק התייחסו לשאלות בהומור של מבוגרים כזה 'קולי'.
כאשר הבן קרא את זה, ראיתי שהוא נפגע.

(באוביקטיביות גמורה (-; ) הציורים היו טובים מאד.
ראיתי שהדף חימם את האוירה - חיבר בין האנשים ופתח נושאים לשיחה וצחוק.
אחר כך חשבתי שבעצם הוא ממשיך קצת את דרכי בכך שהוא מחפש דרכים להוסיף משהו אישי לארוע לעוס וקצת משמים. אני הייתי תרבותיניקית שכזו בקיבוץ ואהבתי את זה. כאן אין לי הרבה הזדמנויות לבטא את עצמי כך ולא יכולתי לעשות זאת יותר טוב!

אבל התעצבתי איתו על מידת הציניות של הישראלים.
כעסתי קצת שהם לא ראו שזו יצירה של ילד בן 10 ולא "ארץ נהדרת"...

זה בא ממנו באופן ספונטני.
אולי אני צריכה לחשוב יותר ברצינות לפני שאני שולחת אותו ל "גוב האריות" מלא כוונות טובות.
שלא יפגע ויוותר אחרי תגובה כזו.

תראי, אני אומרת לעצמי, תראי איך כולם מפחדים ממבחנים.

[u]תזכירו לי לספר על סדר פסח ומכות מצריים של טנזניה כי אורית עכשיו בארץ ואיך תדעו?>[/u]
מזכירים. נוווווווווו....

בערך חודש לפני יום ההולדת שלה סיימנו לתפור ארנב.
עכשיו הוא כבר נראה קצת מרוט.
היא אוהבת אותו והוא איתה רוב הזמן.
אחרי מסיבת יום ההולדת היא אמרה לפני שהלכה לישון שהוא בשבילה כמו מתנת יומולדת שנייה (הראשונה עלתה המון ואחרי שימוש אינטנסיבי של שבועיים, נוחרת במגירה). "תודה אימא".
תודה לך בת שלי.

סליחה אורית שלא עניתי.
את כבר בישראל בנתיים. איך שהזמן עובר.

לגבי החוגים: עכשיו כבר נגמר החופש של איסטר ועוד מעט יתחילו מחדש.


בשליש הקודם הבן הלך ל-LAMDA ונהנה מאד. בסוף השליש הילדים הופיעו בהצגות קצרות ומצחיקות ובדיקלום השיר.
כולם היו נרגשים והוא הכי.
הבת פרשה מהLAMDA מייד ובאופן סופי. אבל השקיעה בחוג השחייה - אותו הבן פחות אהב.
פעם אחת אמרה המורה החמודה שלהם בחצי צחוק "איזה בלגן הם עושים. הם לא רגילים למסגרת...."
הם באמת לא צייתו לקטע של "ועכשיו תעשו בריכה הלוך וחזור רק עם הרגליים" אבל המורה אותגרה מהעניין ולמדה לעבוד איתם.

הגינה עולה ופורה - חסה ורוקט קבועים בסלט. יצאו דלעות שבנתיים נראות כמו קישוא שיצא מפרופורציה (מכירים? המכון הזה לניתוחים קוסמטיים)... נקטפו 3 צנוניות והשאר? ירקות. נהנים מהגשם ומתפתחים לאיטם.

הבת ממשיכה בקצב אש בעבודות בפלסטלינה. כל יום. ליומולדת קיבלה גם איזה חומר צבעוני שנראה כמו פלסטלינה אבל אפשר לאפות. אפינו. נשבר. אז עכשיו זה פשוט פלסטלינה. היא מבקשת שאשחק איתה. לפעמים זה תענוג - המון צחוקים ורעיונות בשפע. לפעמים זה משעמם אותי או שאני ממש רוצה לעשות משהו אחר. אז היא עושה קצת פרצוף.
אני חושבת שמכיוון שהרבה פעמים אני איתה בכל כולי, קל לה לקבל שיש פעמים שאני רוצה משהו אחר.

לפעמים היא כועסת על אחיה שלא עושה מה שהיא רצתה למרות שהיא עשתה מה שהוא רצה.
" למה עשית אם לא רצית?" היא עונה "I'm a giver-upper" ואז אני חושבת שגם אני בעצם ככה.
פעם או פעמיים אמרתי כמה מילים בעדינות על כך שהיא יכולה להגיד לא אם היא לא רוצה. כמו הבן.

אבל אני לא טוחנת את זה. למילים יש את הגבולות שלהן.

כדי (אם בכלל אני רוצה )להתערב/להשפיע על התגבשות הזהות והערך העצמי שלה, אני קודם כל לומדת לעשות דיאטה לדרמה (אוי אוי אוי - היא תהייה סמרטוט בעיני עצמה ותעשה מה שכולם אומרים ותתלונן ותתמרמר וישחירו שולי הקדירה [אני בקורס אמנות עכשיו, רואים לא?] !!!).
אני מקשיבה ושואלת קצת ומשתמשת בזה כדי לזכור לעשות מה שאני רוצה, לבקש מה שאני רוצה, לקבל תשובות שליליות ביתר שלווה ובקיצור, להוות דוגמא אישית.

<תזכירו לי לספר על סדר פסח ומכות מצריים של טנזניה כי אורית עכשיו בארץ ואיך תדעו?>

[u]אז היא מסבירה לי שהיצירות הקודמות כל כך הרשימו אותי והיא לא יודעת מה לעשות עכשיו.[/u]
איזה יופי שהיא מסוגלת להגיד לך את זה במילים.
תודה על התזכורת. :-)

מה עם החוגים שהתחילו, עדיין ממשיכים?

[u]קיבלתי הדגמה מוחשית להפרדה בין תהליך היצירה, הגורם אושר ליוצר ובין היצירה למען הקהל - מחשבה שיכולה להקפיא ולתקוע את התהליך הזה ולהסב תיסכול ליוצר.[/u]
לוקחת לתשומת ליבי {@ {@

לפני כשבועיים החלטתנו להפסיק את השיעורם עם אייזק.
למרות הרצון הטוב, זה הסתבך והלך. הבן ישב על תרגילי חשבון ועבד וגם למד כמה חוקים ושיטות.
אבל בלי התלהבות בכלל.
את הבת היינו מחפשים רוב הזמן בחוץ או מאחורי דלתות.
אז נפרדנו בטוב. הוא עשה קצת כסף, הבת התקדמה מעט בקריאה והבן בחשבון.
ואני נשארתי עם ערימת חוברות עבודה צבעוניות שקניתי בניירובי. וכמה חששות שבאים והולכים.


מידי פעם אני נוכחת שהבת לומדת לקרוא - מהטלויזיה והמחשב, קופסאות הקורנפלקס ומשפטים הכתובים בגדול בספרים.
אני נוכחת בהבנת החשבון של הבן כאשר הוא בוחן את הבת בזמן הנסיעות ומחשב כסף ודקות או מחלק פרי לצלוחיות.

לפני כשבועיים זה קרה! מצאתי כאן פלסטלינה!
ולא רק - חנות לחומרי לימוד שאפילו קרובה אלינו, נענתה כנראה לגישושים הנואשים שלי והנה, עומד שם סטנד חדש (איך בכלל אומרים סטנד בעברית?).
עליו, חבילות של נייר צבעוני בעוביים שונים, סוגים של צבעי בד, זכוכית וקרמיקה. צבעי שמן וגואש באריזות מפתות וכמובן פלסטלינה.

הבת קרנה מאושר.
תוך זמן קצר עמדה על השולחן קבוצת חיות זעירות: פינגוין, כלבלב דלמטי, ציפור ודגיג צהוב.
כל כך יפה.
איך אפשר שלא להתלהב? צולם ונשלח לתפוצות.
עברו ימים. כל יום מתווספת יצירה חדשה -ענבים ודובדבן, איש שלג, גור של כלב ים, ארנב, עוגת שוקולד מקושטת.

היום היא מסתובבת במטבח בפנים עגומות. לוקחת את הפלסטלינה. יושבת. "אין לי רעיונות"
אני נופלת בפח ומציעה כל מיני.
היא מתייאשת. הארנב מתפרק. הרעיונות קשים מידי.
"אם אני לא עושה, אני משועממת ואז אני חוזרת לפלסטלינה ושוב, אין לי רעיונות"
היאוש מזין את עצמו והילדה מוציאה כל מיני קולות מעצבנים כאלה של רחמים עצמיים וטרוניה (שהיא למדה ממני...).
אני כבר מתחרפנת. מתאפקת ושואלת אותה כך וכך.
אז היא מסבירה לי שהיצירות הקודמות כל כך הרשימו אותי והיא לא יודעת מה לעשות עכשיו.
אצלי נופל אסימון ומתגלגל ברעש בתוך הגולגולת: " אז את חושבת איך להרשים אותי שוב?"
"כן"
הצעתי לה שנסגור את הקופסא עם ה"מרשימות" ונחביא אותה.
היא סוגרת בזהירות ואני מחביאה את האוצר הסגוני על מדף גבוה.

הפלסטלינה נשכחת והעצב נמוג.
עכשיו היא רוצה שנשחק בתופסת ובכדורסל. וכך עושים.

***************************************************

מזל (או סינכרוניות?) שאני קוראת את "דרך האמן".
קיבלתי הדגמה מוחשית להפרדה בין תהליך היצירה, הגורם אושר ליוצר ובין היצירה למען הקהל - מחשבה שיכולה להקפיא ולתקוע את התהליך הזה ולהסב תיסכול ליוצר.

הבן סיים ספר קומיקס חדש.
הגיבור חדש. מורכב וכמעט מתוסבך.
הפורמט חדש - משבצות גדולות "פתאום הבנתי שאפשר קודם לצייר ולכתוב ואחר כך לעשות את המסגרת". עיפרון במקום עט (חסל סדר מצעד בקבוקי הטיפקס מתייבשים).
התוכן "אני כבר לא משתמש בהשראה מסרטים וטלויזיה, אני ממציא הכל מהראש"

הוא כותב על שולחן שבנינו לו כשהייה כבן שנה אבל בעצה נבונה, בנינו מעט גבוה. למרות זאת זה קטן ולמרות זאת, הוא מעדיף אותו ולמרות זאת, אני רוצה לעשות/לקנות שולחן כתיבה עם כסא.
הניירות מסודרים בערימות מסודרות
יש עיפרון מועדף והוא כותב מידי פעם כרבע שעה, לפני השינה לפעמים שעה.
כשסיים אמר "עכשיו אני אעבור על הכל לראות שאין טעויות והסיפור makes sence ."
חיברנו, סרקנו ושלחנו באי מייל למשפחה וחברים.
ואז הוא אמר שזה לא סיפור טוב כי אין אמצע - יש התחלה וסוף אבל אין מספיק באמצע.
"כל כך רציתי כבר לגמור אז כתבתי מהר מידי".

משמעת עצמית, בדיקה, ביקורת עצמית, חיפוש מילים ואיותן, ארגון - כל התשעים אחוז עבודה שנדרשת מעשרה אחוז כישרון - נבנים וצומחים בקצב ובדרך המיוחדת שלו.

תודה. על הכתיבה והזרימה ובכלל {@

נשמע שנהניתן!
מלא רעיונות נפלאים. זה עם הנר והמים נשמע לי מקסים במיוחד.
כולם מהספר או שכמה משלך?
ואם כבר, אצלנו כל היום מתעסקים במים בחצר (אביב..). יש לך במקרה רעיונות יפים כאלו לניסויים במים? אולי יש בספריה שלכם ספר שנקרא water ? :-)

הבת הסכימה שאקרא לה מספר הנקרא [b]"אויר" AIR[/b] .
ספר קצר עם איורים קלילים ומצחיקים, הסברים פשוטים וכמה נסויים ביתיים.
רוח, אויר במיים, חיות ואויר, אש, תכונות האויר - מה זה גז, ממה הוא עשוי,
מה קורה לאויר בגוף ואיך אנחנו והצמחים מתחלקים באויר.
אחרי תיאור של כל ניסוי אני שואלת: "רוצה לעשות?"
והיא עונה: "לא!"
הספר נגמר.

פתאום היא מבקשת לעשות ניסוי ראשון.
דוחסת מפית נייר לתחתית כוס זכוכית.
משקיעה את הכוס מאונכת לקרקעיתו של כיור מלא מים.
שולפת את הכוס.
המפית יבשה!
ושתינו מסבירות לעצמנו שזה האויר שבכוס שבגללו המים לא נכנסו.

וישר ומייד ממשיכות:
מכניסים את הכוס+ מפית למיים ומטים את הכוס.
מוציאים. המפית נרטבה עכשיו כי האויר יצא ומים נכנסו.

נותנת לכוס להתמלא במיים.
המפית נמסה ופירוריה מתפזרים במיים.
המפית ספגה מיים והתפרקה בגלל זה.

מגלה שכאשר הכוס הפוכה ומלאה מיים ומושכים אותה החוצה
ממש סמוך לפני המיים, פתאום קשה יותר להוציא אותה.

אחר כך אני פשוט חייבת להדביק נר על צלחת ולשפוך סביבו קצת מים.
אני מדליקה את הנר והיא כבר מוכנה לכסות אותו בצנצנת זכוכית ריקה.
הנר כבה מהר והמיים עושים טסס... ונכנסים לצנצנת!
הנר כילה את החמצן, אין אויר, יש מקום למיים.

"יש עוד? יש עוד?" היא שואלת.
הכיור עוד מלא והיא משחקת עם הכוס במיים.

אני גוזרת סרט מנייר 3X20 ס"מ.
היא מניחה את קצה הסרט מתחת לשפה התחתונה ונושפת.
הסרט מפרפר קצת ומתיישר מתוח.
כמו כנף של ציפור או אוירון - אויר עומד לוחץ מלמטה. אויר שזז לוחץ פחות.

היא לוקחת את הנייר, מציירת עליו 2 עיניים שחורות - נחש.

ממלאת כוס במיים.
"את רואה בה משהו?"
אחרי שעה, דפנות הכוס מכוסות בבועות אויר קטנות.

אבא חוזר בערב ושומע בסיפוק ש"למדנו היום משהו".
הוא ממלא כוס במיים ומצמיד לפיה צלחת.
הופך. הכוס עומדת על הצלחת והמיים נשארים בתוכה.

הניסוי האחרון לא מתקיים (היו עוד 1 או שניים אבל שכחתי והספר כבר חזר לספריה).
משקיעים לבנה במיים ורואים בועות.
גם בלבנה יש אויר.
אבל אין לנו לבנים.

ואוו! איזה תהליך מדהים, דגנית.
ומרגש ומופלא!
ממשיכה לעקוב. @}

אני בפרק השישי של הספר.
והעבודה שלי איתו מאד משפיעה עלי ועל האחרים בבית.לטוב ולרע.
אני לומדת להסיר מחסומים שהנחתי לעצמי כדי להתחיל או לחזור אל חיים יצירתיים יותר.
בספר יש משימות שבועיות מסוגים שונים שתואמות את העניין שעל הפרק - חברים, דימוי עצמי, כסף, כוח עליון וכדומה.
כלי מועיל מאד הוא כתיבת "דפי בוקר" - כל יום על הבוקרׁ(אם הצלחתי) אני כותבת 3 עמודים ברצף (בספר כתוב 3 דפים אבל החלטתי שזה גדול עלי מה גם שאולי במקור זה PAGES ואז זה יכול להיות עמודים - סוף התנצלות מיותרת) מכל בכל כולל התייחסות לרגשותי, מעשי, אחרים, חלומות, בקשות, מצבי רוח,זרם תודעה,רשימות.

רעיון מעניין ולא חדש הוא הסינכרוניות - מצב שבו אני מבקשת משהו או מתכננת משהו וההזדמנות לפתע מופיעה מולי.
אימון בזיהוי וניצול של הדלתות שנפתחות והעבודה המשותפת עם היקום/אלוהים/כוח עליון/אמונה/יצירה .

בפועל, הימים שלי עמוסים! וזה לא הייה ככה.
בישולים, קריאה, חיפושים באינטרנט במילון, כתיבה, עשיית בובות, לימודים, ריקודים והתעמלות, תוכניות קורמות עור וגידים. ארועים וחברים מטפטפים באופן קבוע יחד עם הבנות, תשובות אבל גם מצבי רוח חזקים מאד.
פעמים זה תוסס כמו מארש ניצחון.
פעמים צלול כמו קונצירטו לחליל, רוגש ככינור וזורם כמו נבל.
והרבה ימים זה נשמע כמו כיוון כלים פראי...

וראה זה פלא - גם הילדים וגם החינוך הביתי מושפעים. משפיעים. שופעים.

תודה על התגובות.
בכל תגובה ותגובה, נופל אור על משהו אחר במה שכתבתי ברצף אחד גדוש. ומשמח אותי מחדש.

החיים שלי, במיוחד בשבועות האחרונים, צפופים מאד.
איזה ערפל נמוג ודברים מתחדדים.
מפל של רעיונות, אירועים, מחשבות, משברים, שמחות ושאלות, מנסה להדחס לא רק למשבצת של "הוסף לדף" אלא גם לצינורית הדקיקה הזו של אות-אות-מילה-משפט-רעיון.
וגם למשבצת הזמן העלובה שלי על יד המחשב...
|אייקון של רחמים עצמיים מזוייפים|

[b]דרך האמן[/b] - נתיב רוחני לשפע יצירה/ [b]ג'וליה קמרון[/b]
את הספר הזה אספתי בחנות ספרים בחורף. החנויות האלו שמזכירות מזנון בחתונה.
מעולם לא ראיתי בעצמי אמנית. לפחות לא אמרתי לעצמי את זה בקול רם או אפילו בלב.
אבל הספר הזה התיישב בנוחות אצלי כל הדרך לקופה.
בחרתי לראות בו את הקינוח של המיזנון (שלפעמים, למרות יופיו וריחו המתוק, יכול לקלקל את הטעם הטוב של המנה העיקרית ולגרום לי להצטער על עיני הגדולות)
רק אחרי שגמרתי כאן לקרוא את המציאות האחרות (לא משהו) שהבאתי, התפניתי אליו.
כמו שההורים שלי ניקו את הבית עד ברק דוקא לכבוד הביקור הדו-שנתי של הדודים -
אם מתוך הערכה ושמחה ואם מתוך חשש לעינה הבוחנת של הפולניה.
כבדהו וחשדהו.

נגמר לי הזמן. אוי.

אוווווו, נשמע שהגינה שלכם (שלך) מתקדמת באופן נפלא.
כאילו אף פעם לא היית קיבוצניקית-לשעבר-שברחה-קילומטרים-מכל-רמז-לחקלאות (כמה שאני מזדהה..).
והארנב שהצלחתן לעשות, בכלל כייף. עם הידיים השמאליות והכל.
יופי לכם |*|

[u]אני גאה בעצמי שידעתי לקנות בד מתאים, גזרתי ותפרתי כמעט יומיים פיסות בד זעירות,פרמתי וגזרתי ותפרתי מחדש (כמעט) בלי להתלונן.[/u] |Y|
כל הכבוד.
באמת, אני מאוד מזדהה עם הסיפור על תפירת הארנב, עם כל החששות הנלוות, והגאווה הסופית.
השמחה של הבת בסוף עושה את זה הכי שווה. :-)

זרעתי לפני כשבוע.
השעועית, בזריזות אופיינית, כבר דחפה עלים גדולים החוצה. בחלק מהערוגות האחרות יש שורות רכות של ירוק. בחלק - מלבן חום מנוקד בעלים בלי שום סדר ומשמעת.
חוץ מהשעועית זרענו גם רוקט, דלעת מופלאה (יש ספר כזה) וצנונית. לא שמנו שלטים עם שמות.
אוכלוסיית הבולבולים גדלה כאן באורח פלא ואני הוזה על דחליל.
ר. שנתנה לי חלק מהזרעים, גילתה לי סוד מקצועי: "בלי הרבה ציפיות". מילים במקום בשביל מישהו כמוני שגם לגינה מתייחסת מתוך אמונה שהכל בשליטתי.
השבוע הגנן בחופשה. יש קצת גשם אבל גם צריך להשקות. צריך למשוך את הצינור מהבית במעלה הטרסה שמאחורי הבית עד הברז ואז לחזור לערוגות. ללכת באלכסון בזהירות ולהשקות.
וכל זה בנתיים בלי טיפטוף של עניין מצד הילדים.
בדמיוני, אני מזיזה עכשיו את הדאגה והביקורת העצמית כמי שמסיט ערימת חשבונות כדי לפנות מקום על השולחן לכוס קפה עם עוגה או צנצנת פרחים או "בואי אני אצייר לך איזה ארנב אני רוצה".

הארנב מוכן! איזה צוות אנחנו!
ראיתי שאם אני עוקבת אחרי ההוראות של הבת, העבודה זורמת. וגם אם עושים טעות די קל לתקן.
לא שלא היו משברים דרמטיים: "אני כל פוחדת שזה לא יצא חמוד כמו בציור. ומה אם אי אפשר להרטיב אותו באמבטיה.
אני פשוט לא מסוגלת להחליט איזה זנב לעשות" (בסוף וויתרנו על זנב) - הו! בנפתולי היצירה.
הבת גאה בו וחושבת שזה הארנב הכי יפה והכי בדיוק כמו שהיא רצתה ובשום חנות בעולם כולו לא יימצא כזה!
אני גאה בעצמי שידעתי לקנות בד מתאים, גזרתי ותפרתי כמעט יומיים פיסות בד זעירות,פרמתי וגזרתי ותפרתי מחדש (כמעט) בלי להתלונן.

לא יכולה לכתוב הרבה (סופסופ גם אני יכולה להשתמש באייקון הזה של מקלידה ומניקה !!!!!! -) אבל מתענגת על כל מילה ועוקבת אחריכם באהבה רבה {@

_פשוט נהנית לקרוא.
עוד._ @}

פשוט נהנית לקרוא.
עוד. @}

אצלי השניה מידי פעם באה עם רעיונות לכל מיני בובות שאני "חייבת" להכין לה, ו\או בגדים לבובות שכבר קיימות.
לשמחתי הרבה יש לנו מלאי של בדים וחומר מילוי.
אבל לעיתים אני ממש "שוברת את הראש" איך לעזעזל להכין לה דובי, או מעיל לבובת כלב שלה...

היום, אחרי הגשם של אתמול, נזרעו קישוא, עגבניה, חסה, בצל ופטרוזיליה.
אחר כך ירד עוד קצת גשם.
ויש הרבה קומפוסט.
תמיד זכרתי שקומפוסט זה תחמיץ שזה בור מסריח על יד הפרות בקיבוץ.
אני זרעתי קצת והשאר אדם. למרות שרציתי עם הילדים.
למה? כי ראיתי שגם הוא רוצה. זו העבודה שלו. יש לו "שמבה" (גינה) בבית. יש לו נסיון. ועד עכשיו, עשה יופי עם התנאים הדי קשים אצלנו. הרי הרבה יותר כיף לגדל ירקות מדשא!
ואני עדיין חסרת בטחון.
אבל
יש עוד זרעים ועוד מספיק מקום ובפעם הבאה - תורי

אני לא כותבת על הילדים.
קצת קשה בזמן האחרון. חוסר שקט אצלי ואצלם. ובן זוג מוצף בעבודה ועייף.

הבת ציירה ציור של ארנב וביקשה שנכין בובה כזו.
הצילו...
אחר כך כתבה בצד הציור באנגלית "איך להכין את הארנב הזה" בעצמה וראיתי שהיא מכירה את כל האותיות.
כלומר צליל של הא = H וצליל של ווא=W וכדומה. עזרתי לה קצת באיות אבל זו יצירה שלה.
בערב היא קראה מהטלוויזיה כותרת של תכנית.

אתמול קניתי בד שנראה מתאים והזמנתי (אחרי שיח חרשים קצר) ספוג למילוי כי היא רוצה שזה יהיה עמיד במיים אז צמר גפן לא מתאים.
היא מאד מודאגת שזה לא יצא כמו שהיא רוצה. גם אני. אין לי מושג איך עושים דבר כזה.
אני צריכה את אמא שלי בשביל זה.
פעם היא סיפרה לי שאמא שלה היתה בעלת ידי זהב - תפרה, סרגה ורקמה ופירנסה את המשפחה כך.
לאימי בנערותה, אמרה סבתי העלומה "יש לך ידיים שמאליות".
חבל שהיא לא ראתה את אימי סורגת בלי להסתכל, מוציאה גזרות, תופרת, מתקנת ורוקמת.
אימי היתה מאד דייקנית בעבודה. היו לה ידיים קטנות עם ציפרניים קצרות ומטופחות והידיים האלו הפליאו בעבודתן.
בביקור החורפי השנה, ניגשתי מידי פעם לחטט בתיבת התפירה גדולה שנשארה בבית אבי.
כל טוב יש בה - מספריים מיוחדים לגזירת בד, פורמים, חוטים וכפתורים, גירים לסימון, גלילים של סרטים בצבעים שונים, המון מחטים והמון רעיונות....
לי יש ידיים רחבות, מאבא.
בחוג התפירה בתיכון איבדתי כל קשר בין ידיי לרגלי בנסיון הנואל לנדנד בקצב קבוע את הרגלית של מכונת התפירה ובאותו הזמן, לשמור על קו ישר. הרגשתי חסרת תועלת מאד.
אבל אני יודעת לתפור ביד וזוכרת את שמות התכים במבטאה הרוסי של סוניה, המורה לתפירה, שחיוך הייה נקרץ בזוויות עיניה כשהיתה מסבירה "שעכשיו עושים את התפר לפופו (ישבן)".
אבל גם סוניה ניפטרה מאז.

אז העיקר - לא לפחד כלל!

[u]חממות הי-טק וצילומי מזון מעוצבים מרחיקים אותי מהדבר האמיתי בהתיימרות שלהם לתת את הפרי המושלם.[/u] |Y|

שישי בבוקר. בנתיים נעים. בלילה שוב הפסקת חשמל אבל עם חלון פתוח - ישנו טוב.
בזמן האחרון, החום, היובש והפסקות החשמל סוחטים אותי. אני לא שקטה ולא מרוכזת ומתרגזת מהר.
ומודאגת.

ובמקביל - ביקרו אותי שתי ישראליות שעברו לכאן לא מזמן, הדריכו אותי ואת אדם, הגנן, בהכנת גינת ירק.
בלכתן השאירו שפע של זרעי חסה,עגבניות, רוקט,פטרוזיליה, צנונית, בצל ועוד. וגם כמה יחורים של צמחי נוי.
סביב הבית שטח גדול עם אדמה מועטה וקשה. דשא שנאבק על חייו ודורש המון השקייה.
במעלה הגבעה יש שטח נוסף עם הרבה אדמה. שם אדם טיפח פאפאיות רכות וטעימות, שפע לימונים, בננות וקצת עגבניות - כולם נשתלו פעם והוזנחו.

עכשיו נעשה שם גן ירק ואני מתכוונת לעבוד וללמוד.
קיבוצניקית שכמוני עם אבא שבילה בגינה יותר מבבית ולא יודעת כלום כלום כלום בחקלאות.
איך הפך גידול של צמחים למשהו מסובך כל כך, מדעי כל כך, מרוחק כל כך בשבילי?
"אין לי אצבעות ירוקות"אמרתי על עצמי.
היתה לי מחשבה כזו:
אנשים נולדים עם היכולת להצמיח מהאדמה. ואם לא - הם צריכים להתמחות בזה ולקרוא על זה ולהבין את זה כדי לעשות נכון.
ועכשיו אני אומרת -
העולם מסביב כל הזמן מצמיח בלי מגע יד אדם. שמש, אדמה, אויר ומיים ויש חיים!

בקלות הפנמתי את הבררנות הזו לגבי פרות וירקות - למשש אותם בחשדנות, לבחון את שלמותם, לפסול כל סדק או כתם. להשתמש בהם ברשלנות ולזרוק כל מה שלא "יפה".

כאן, בחינוך הביתי באפריקה, אני לומדת 2 שיעורים עכשיו:
[list]
[*] לכל פרי או ירק יש טעם. גם אם הוא צמוק, או קטן, מיובש ומאובק - יש לו טעם.
[*] הטעם מתגלה כשאני נפגשת בו: אם זה בעצם גידולו או בשימוש בו בסלט, מרק או סנדויץ'.
[/list]

חממות הי-טק וצילומי מזון מעוצבים מרחיקים אותי מהדבר האמיתי בהתיימרות שלהם לתת את הפרי המושלם.
מעניין איך נראה התפוח בגן העדן? אולי שם נזרע הרעיון ש "לא כל הנוצץ - זהב הוא", היופי הוא בעיני המסתכל. והטעם הוא בפי האוכל.

לפני שנה, מיוזמת הבן, זרענו פלפלים חריפים משקית שקנינו בסופר.
אנחנו ואדם זרענו לפי ההוראות וזה נבט!
אדם הכין שורות ארוכות של בורות ושתל כל נבט עם צלחת ענקית מסביב.
ועלה יבול ענק! נוצצים באודם וצורבים בחריפות עסיסית.
בן זוגי מחמיץ ירקות חריפים בכמויות המספיקות גם לחלוקה לאחרים.
מוסיף אותם לסיר של אורז עם שעועית מידי סופ"ש.
גם ערימת הקומפוסט שהתחלנו בשנה שעברה נושאת "פרי".

ואני חייבת להפסיק.

[u]הנסיון השלישי יצא מושלם[/u]
תשובה מעולה לשאלה למה לעשות עוד ילדים ;-)

נשמע שחזרתם-הגעתם למקום מעולה (או שלפחות את במצב רוח טוב :-) )
שישאר, וימשך, ויתפתח. אחלה {@

תודה לכן!

כן. אפשר לחזור לשגרה.
השגרה אפילו נעימה.
ממשיכים בשיעורי אנגלית וחשבון עם אייזק. אני עובדת עם הבת כי היא מתביישת קצת.
התחלנו חוג שחייה עם מורה ישראלית פעם בשבוע
פעם בשבוע יש לכל אחד חוג לדרמה LAMDA בבית הספר. בנתיים - יופי.
הבת חששה מאד שתצטרך לשיר ולהופיע לפני אחרים אבל המורה הרגיעה אותה מייד. אפשר רק להסתכל.
לשמחת הבת בקבוצה שלה יש ילדים שהיא מחבבת מהכיתה שלה, לשעבר.
אחת מהן פרשה עליה חסות וכולם מאד שמחו לראותה איתם.
החוג מתנהל עם שירים ותנועות, המורה מספרת סיפור ואחר כך מתחלקים לקבוצות וכל קבוצה מקבלת זמן להמחיז לבד לגמרי את הסיפור. אחר כך מופיעים לפני שאר הילדים.
יש תרגילי הרפיה נחמדים בהתחלה והזמן עובר בצ'יק.
עשינו מינוי מחודש לספריה והיחסים שלי עם הספרנית משתפרים.

בבית יש הרבה פעילות:
היום הבת התאמנה בקפיצה על חבל בפעם הראשונה. לא וויתרה למרות הצליפות על הרגליים והעובדה שהחבל קצת ארוך מידי וכבר הגיעה ל-5 דילוגים רצופים. גם הבן קפץ וגם אני.
אחר כך הם שדרגו - תוך כדי קפיצה, ממציאים שיר בחרוזים. האידיליה נגמרה כשהבן התחיל לחרוז על הבת...(:<

(למרות רצוני להשוויץ ביצירות, החלטתי לדגול בצנעת הפרט ובזכויות יוצרים) (-;
הבת גילתה ערכת חימר שכוחה. החזרנו את החימר לחיים והיא כיירה כמה חיות בסבלנות רבה וצבעה אותן בגואש.
כתבנו "לא לגעת" כי הבן...(:<
.

הבן חזר לשולחן הקומיקס עם דמויות חדשות ואיורים גדולים יותר. "הראש שלי מלא בכל כך הרבה רעיונות שהוא כמעט מתפוצץ!"
הבת גם מתאמנת על האופניים שלה והסקייטבורד. יש לה כוח סבל אין סופי.

מעודד לראות איך הם מגלים משחקים וחומרים שלא נגעו בהם מזה זמן וחוזרים אליהם בהרבה התלהבות.

אני משתפרת בתהליכי הגישור ביניהם. יש הרבה הקנטות והצקות קטנות ומעצבנות ומעליבות... את הבת.
הבת (בעניין אמיתי ובטון מזועזע): "למה עשיתם שני ילדים?" ):<

תוך הקלדה אני טועמת את ההמצאה האחרונה של הבן:
כאן בטלויזיה מXXXים את המוח על חג האהבה- וולנטיין. הבן רצה להכין כיבוד.
הציע שנכין ג'לי בצורת לב.
עשינו ג'לו ב- 3 שכבות -אדום, צהוב, כתום בתוך תבנית פאי. חתכתי בעזרת חותכן עוגיות בצורת לב.
הנסיון השלישי יצא מושלם.
הלב יצא יפה בשלושת צבעיו השקופים. הטעם? כמו החג: מתוק מידי .

אמרנו אחד לשני "חג אהבה שמח!" והייה טוב.
אז גם לכם |L|

<תבוא? נשאר המון>

(()) גם ממני

[u]יפה ומרגש מה שכתבת, נוגע בלב.[/u]

(())

וואו.
יפה ומרגש מה שכתבת, נוגע בלב.

מאחלת לכם להתאקלם חזרה בקלות (אם זה אפשרי בכלל) @}

[u]2 מזוודות מנופחות בבגדי החורף החדשים, שלוש דמעות וכאב אחד חד בין הצלעות[/u]. (())
ברוכה השבה.
<אורית מזדהה עמוקות. >

חזרנו לפני 19 יום. החופשה היתה משוגעת. זאת המילה שקופצת לי.

איך להסביר המולה משפחתית וחורף קר וחם וביתו היפה של אבא שלי שהחליט לעבור לבית הסעודי בו גם שפע חיבה מתקשה לאוורר את השיממון?
גשם ורוח קרה בלוויה של חמי שנפטר לפתע והחזיר את זוגי לשבעה יום אחרי שחזר לכאן והשאיר אותנו עוד שבועיים מחכים למקום בטיסה צפופה ומייגעת ישר לחמסין ולבצורת האפריקאית הנושכת.

חנוכה כפול 3 עם חמי הנוגס בסופגניה האחרונה שלו ועוד אחד עם אבי שעוד שר "באנו חושך" ואני קוראת נר שביעי "לעלייה וקליטה" ואחד קצת הזוי בחדר אוכל גדול מידי של קיבוץ קטן מידי עם שקיות הפתעה אפילו לאורחים ובלי חימום.

טלויזיה ישראלית מתקשקשת בבוקר ועוקצת בערב.
טיול מהחלומות בשדרות רוטשילד-שיינקין-טשרניחובסקי: הפרים הצבעוניים בשדרה, הצבעוניות הרוחשת, חנות יד שנייה בטשרניחובסקי עם אוצר חוברות קומיקס לבן. מיצפרי טרי ומקדונלד "בריא"
משפחה עם חמין וקמין ותינוקות ומחלות ופגישות קצרות לפני פרידות ארוכות.
וקפוצ'ינו בלי קצפת ("זה בעצם הפוך!") בקניון שיש בו הכל ובעצם אין בו מספיק רק המוני אנשים שבאו למדוד...

ובוקר שבת קר בין הגשמים נועלים בוץ בין זרזיפי נחל הגעתון, אוספים פומלות ומסיימים בארוחת דגים בעכו.
רק עוד יום, עוד חיבוק, עוד שיחת פרידה בטלפון כי לא הספקנו, כי כבר צפוף לנו בבית של סבא ומכאיב מידי להתנדנד בין שני העולמות.

2 מזוודות מנופחות בבגדי החורף החדשים, שלוש דמעות וכאב אחד חד בין הצלעות.

[b]דף המשך ל [po]עכשיו בבית[/po][/b]