מציעה טיפול בפרחי באך, אתי או עם מישהו אחר. מועיל מאד בעניינים רגשיים. חוץ מזה לתת לו הרבה לשחק בבצק, בבוץ, פלסטלינה ובכלל לתת לו להתנסות בדברים מלכלכים וגם כאלה שפחות בשליטה, כמו צבעי אצבעות ועוד.

הי
כתוב לי במרגיעון " תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" וזה מוביל אותי לכך, שלאחר שתארת באומץ רב את כל העובר ליכם, אתם כבר יותר קרובים לעשות את השינוי שיוביל להקלה גדולה לבנך ולכם- בני הבית. מכיוון שבנתך הוא ילד את ובעלך תצטרכו להיות סוכני השינוי, וזה בהחלט אומר משימה התנהגותית לא פשוטה להורים- כפי שאתם עושים עם הקקי. חשוב להגיד שעם קקי באמת התגלה עד היום שהגישה ההתנהגותית היא היעילה ביותר, בעוד בגישות טיפוליות דינאמיות לא ארע כל שינוי.
זה נכון גם לגבי החרדות, יתכן שבשל המצוקה בשעת הלידה נוצרו אצל בנך חרדות, ייתכן שגם בשל ואתה מצוקה פתחת את גישה חרדתית , ייתכן אפילו שזה הוביל לחרדת פרידה/ נטישה..גם סביב זה אפשר לטפל בכמה דרכים, ושוב אחת הדרכים שעוזורת היא גישת ה CBT שלומדים מה אנחנו חושבים על מה שקורה, מה במחשבות מפעיל אותנו- כמו האשמה- שהיא אף פעם לא מצפן טוב!!! ואיך זה בא לידי ביטוי במעשים ובדיבורים. ייתכן מאוד שדרך זה תוכלו ללמוד איך לעזור לכם ולילד, לגדול ולהבין שהיום הוא לא לא אותו תינוק במצוקה ותוכלו ללמד אותו אופני חשיבה שיעזרו לו להתגבר על חרדות שייתכן שיבואו: או כמו שאחד המורים שלי היה אומר- לכולנו ישחרדות וזה טבעי ונורמאלי, איך שאנחנו מגיבים לחרדות שלנו ולעצם קיום החרדות, זה מה שצריך לבדוק.

הייתי מציעה לבדוק טיפול בקרניו סקרנל, במיוחד אם את מרגישה שזה קשור לחוויית הלידה.

היי, אשמח לעזור בקשר לילד, שלחי מייל בבקשה:
[email protected]

היי,
לבן שלי בן 4 גם יש בעיות עם הקקי. יש לי עצות בקשר לזה. לוויסות חושי אני לא יודעת, אבל נדמה לי שיש מרפאים בעיסוק שמתמחים בכך. אוקי, אז מנסיוני מה שעזר הוא:
א. מרככי קקי כדי שלא תיהיה לו חוויה טראומטית
ב. ללכת איתו לרופא שיגיד לו שהוא צריך לשבת בשירותים כי הוא כבר גדול
ג. להגיד לו שמבינים אותו, שזה באמת אולי לא נעים, ללת לו בידבקים כשמתחיל לצאת ולומר לו שאני רואה שהקקי מתחיל לצאת עד שיתרגל. אפילו לנגב את התוסיק ולהראות לו את הניר שהנה הקקי מתחיל לצאת
ג. לעשות את הישיבה בשירותים למהנה- לוח ציור מגנטי מחיק, סיפורים, בלי לחץ העיקר שישב
ד. להסביר עם הקקי נמרח בתחתונים סימן שהוא רוצה לצאת. אם לא יצא יתקשה ויכאיב יותר ויהיה יותר קשה לו לצאת
ה. שעון חול בשירותים לשבת 2 דקות ובהדרגה להגדיל את הזמן עד 20 דקות
ו. פרסים על כל קקי. לקשט ביחד איתו קופסת נעלים שתיהיה קופסת פרסים. לקנות ביחד איתו הפתעות בשקל ולהכניס אותם לקופסה וכל פעם שעושים קקי הוא יכול לבחור פרס. הוא חיב לבחור ורק פרס אחד.
ז.אחרי כל קקי, מלבד פרס לשמוח ולעודד לעשות לוח שנה עם מדבקות של סמיילי כשיש קקי.
ח. כשלא יוצא לו ובוכה לזכור שזה ענין שלו. להתעלם מהבכי עם יש. אף אחד לא יכול לעשות קקי במקומו רק הוא, כל מה שאנחנו יכולים לתת זה המפטיה. שימי לב שאת נותנת אמפטיה ולא רחמים, כעס, אשמה וכו'
ט. . יש הרבה פעמים גם עניין עם שליטה. תבדקי עם עצמך, האם את שולטת בו מדי? האם את שמה לו גבולות? האם מרגיש שאת זמינה לו ונותנת לו מספיק תשומת לב?

בהצלחה!
אני יודעת שזה ממש קשה אבל בסוף זה יסתדר, תזכירי את זה לעצמך

תודה על כל העצות המועילות. בהחלט חושבת שאני צריכה לפתור עם עצמי את העניין החזק שיש לי עם הילדון המקסים הזה. משהו שמה תקוע לנו
אשמח לשמוע אם מישהו מכיר אולי טיפול אנרגטי היכול לענות על הצרכים שתיארתי

תודה רבה על כל התייחסות...מאד התרגשתי!!!

שבת שלום

המתאים הוא לפנות לפסיכולוג או פסיכולוגית של ילדים


פסיכולוג של ילדים - ידע גם לשלוח אותך לאבחון לאנשים אחרים אם יש צורך, כמו שכתבו כאן למשל בירור על נושא של ויסות חושי.

ואם טיפול התנהגותי - אז בשילוב של טיפול דינמי.
החשוב כאן הוא למצוא אשת מקצוע פסיכולוגית שתתאים לכם ושתהיה בעלת ניסיון וטובה.
כמו בכל פנייה לאיש מקצוע.
כל טוב.

נראה לי שהשם עזרה בדרך היה שייך למישהי אחרת שפתחה את הדף.

_כתבת שם כל מיני דברים שיכולים להעיד על קושי בויסות חושי ועל קשיים מוטוריים שהוא סוחב עוד מינקות. הקקי זה רק חלק מהענין, זו מן הסתם הבעיה המציקה ביותר אבל זה נשמע חלק מתוך בעיה כללית יותר. אפשר לבקש הפנייה למכון להתפתחות הילד, שם יאבחנו אותו אנשי מקצוע מכל מיני דיצפילינות. דברי עם אחות טיפת חלב שלכם ושאלי איך להתקדם עם זה.
בלי קשר הייתי מבררת גם על טיפול רגשי/אנרגטי תומך לכולכם_

מצטרפת לזה.
טיפול רגשי - אולי אצל פסיכולוג/ית ילדים. לנו זה עזר.

ומציעה/מבקשת להעביר או להעתיק גם את הפנייה בככר השוק וגם את התשובות לדף קקי במכנסיים אצל ילדים גדולים

הי, זה נקרא אנקופרזיס, קורה בד"כ כשהגמילה מחיתולים לא נעשית כמו שצריך, במו למשל לגמול ביום ולהשאיר טיטול בלילה וכדומה. מצריך טיפול התנהגותי+ מרככי צואה. זו הגישה הקונבנציונלית.
בטח אפשר לשלב את זה עם עוד טיפולים. בהצלחה. זה לא פשוט בכלל.

ממה שכתבת בככר השוק נשמע ששווה ללכת לאבחון. כתבת שם כל מיני דברים שיכולים להעיד על קושי בויסות חושי ועל קשיים מוטוריים שהוא סוחב עוד מינקות. הקקי זה רק חלק מהענין, זו מן הסתם הבעיה המציקה ביותר אבל זה נשמע חלק מתוך בעיה כללית יותר. אפשר לבקש הפנייה למכון להתפתחות הילד, שם יאבחנו אותו אנשי מקצוע מכל מיני דיצפילינות. דברי עם אחות טיפת חלב שלכם ושאלי איך להתקדם עם זה.
בלי קשר הייתי מבררת גם על טיפול רגשי/אנרגטי תומך לכולכם, פרחי באך למשל.
בהצלחה!

יקרה
מזמינה אותך לחזור 3 הודעות למעלה למה שכתבת. הייתי עובדת עם זה. מניסיון בעבודה עם נשים לילדים עם בעיות קקי שונות (כולל ניסיון אישי) - עיבוד תהליכי של מה שיושב אצלך או אצלכם
יכול לשחרר הרבה בהתנהלות של הילד שלכם. לא הייתי עובדת עליו ישירות . אין צורך. הייתי עובדת עם עצמי ועם מה שזה משקף לי (ולא בעניין של רגשי אשמה! אלא ממקום נקי שמוכן לבדוק
את ה"סיפורים" שחיים בי בנושא. וכן, הלידה יכולה גם להיות נקודת התחלה טובה!)
מוזמנת להתקשר ואשמח להרחיב או למצוא כל טיפול שיכול לתמוך בך במסע המופלא הזה.
בהצלחה!
שירלי 054-3004406

אני הייתי פונה להומאופתיה או פרחי באך (השניים זולים בהרבה, ומעולם גם הם לדברים רגשיים, הומאופתיה כולל יותר).
אם זה היה רק, או בעיקר, עניין הקקי - הייתי הולכת לייעוץ אצל דפנה תייר.
אבל את מתארת הרבה קושי רגשי שלא קשור רק לעניין הזה - ולכן משהו כללי יותר שיפתור מתאים יותר.

בהצלחה.

לגבי ההודעה בכיכר השוק. לדעתי המתאים הוא לפנות לפסיכולוג או פסיכולוגית של ילדים. ולמצוא מישהו עם ניסיון ובעזרת המלצות.
לדעתי, כמי שמכירה את תחום הפסיכולוגיה, תעזור כאן הכשרה של פסיכולוג או פסיכולוגית קלינית של הילד - בעלי ניסיון.
וגם, אני מוסיפה, כל טיפול של הילד יהיה מלווה בפגישות והדרכה וטיפול בהורה. כך זה בדרך כלל.

התגעשות חמה בבטן בצוואר
באה בגלים
לא נעימה
מחשבות מסוימות מעודדות אותה
ואני נשאבת לחום הזה כמו פרפר לאש
בהתחלה זה נעים ואחר כך זה שורף אותי ומכאיב לי
אחר כך החום הגדול עובר ונשארות רק הכוויות
ברגעים האלה כשאני מוכה וכואבת ומיובשת
מרגישה כאלו ננטשתי מאל
אין שום קרן של אהבה שחודרת מבעד לשריון הכאב שהתעטפתי בו
וכך משוועת לאיזושהי נחמה אני נותרת עזובה ונטושה

ואז זה עובר
ואני מביטה עלי אחורה ברחמים רבים
אני רואה את הילדה העזובה מלאת השנאה העצמית שלא מצליחה למצוא איזה רוך
שיגיד לה שהיא בסדר בעצם



אני יודעת שהיא תחזור ושעוד יהיו לי הזדמנויות לתת לה את הרוך הזה
לרוב אני נשאבת שוב כולי לדחייה העצמית הזאת כך שאיני מצליחה

היי
הרבה זמן שאני חושקת בבאופן להיות מצע חדש בעיקר לשיתוף רשמים הגיגים ותובנות

בת כמעט 29 רווקה
חזרתי בדיוק מארוחת שבת אצל ההורים
בדרך בנהיגה חזרה מצאתי את עצמי מדמיינת שאני מצלמת סרט דוקומנטרי. על המשפחה ובעיקר על אבא שלי
וככה אני אוספת קטעים קטעים של כל מיני שיחות. פיסות מידע. מסמכים מרגשים. אוספת ומתעדת.שומרת שלא ילך לאיבוד.
בדימיון ששלי חשבתי
איזה עבודה טיפולית משמעותית זה יכל להיות
כל החיים הרי אני הולכת בכיוון של מהם והלאה החוצה לא להביט אחור
פתאום ניעור בי איזה צורך להסתובב חזרה לדעת ולהבין משהו על ההיסטוריה שלי
בחינת העבר ילמד אותי משהו על ההווה.
פתאום שמתי לב שאני לא יודעת שום דבר על אבא שלי כמעט על המשפחה שלו על הילדות רק כמה פריטים בודדים כמה פרצופים מוכרים וזהו.
בעיקר רושם מתעתע שאין הרבה מה לדעת.
שאבא שלי חולה שמאז שאני זוכרת אותו הוא כזה ושזה הכל בעצם.
אין לי מצלמה. מעולם לא למדתי קולנוע או תסריטאות.
אבל אני יכולה לכתוב.