על ידי מרוקנת* » 11 יוני 2010, 11:02
"טוב זה - הריון לא תקין" אמרה הטכנאית.
לא הייתי צריכה שתגיד לי את זה. על המסך הענק היה הרחם שלי, גדול, שחור, וריק.
לא כאב לי. למעשה הרגשתי יותר טוב בשבוע האחרון. כבר כמעט עמדתי זקופה. הבחילה נעלמה, פחות כאבו לי השדיים. חשבתי שאני מתרגלת. מצליחה לשלוט קצת יותר טוב בחיים שלי. הפסיכית והמדקר אמרו שאני נראית יותר טוב. ושמחתי. שנאתי את האומללות, את הבחילה, את החולשה. ואז עם צליל מנדולינה בלב הלכתי לשירותים וראיתי דם. מעט מאד ממנו. אבל דם. לא משהו שאת רוצה למצוא מתחת למותניים בשבוע 11. האיש ניסה להרגיע אותי כל הדרך לבית החולים שזה כלום, שאני היפוכונדרית (צודק) ושהכל בסדר. ולמרות זאת, בדרך מאד לא אופיינית לו נסע ברמזור אדום ועקף מימין. ורציתי להגיד לו, בקול הבוגר שבי שאמר אתמול לרופאה שאין טעם לדאוג בגלל אבדן הבחילה - כי אין מה לעשות בקשר לזה - שאנחנו לא ממהרים כי או שזה כבר אבוד או שהכל בסדר אבל בכל מקרה - זה לא דחוף. ולא אמרתי. כי רציתי לדעת שהכל בסדר. רציתי להמשיך לספור ימים ושבועות.
כל כך הרבה זמן לקח להגיע לשבוע הזה. כל יום נמשך שנה מעט. כל כך הרבה זמן של חולשה, של עייפות, של הרגשת מחלה. שבוע 11 זה כבר כמעט - אמיתי. בר אפשר לראות את סוף השלב הראשוני שהוא הכי נורא בעיני. השלב שבו את חולה - אבל האנשים סביבך לא יודעים למה. והחברה לא חושבת שכדאי שתספרי להם ואם את מספרת - הם לא רוצים לדעת או לדבר על זה עד שזה בטוח. השלב שבו את מאושרת וגם אומללה אבל לבד. ולא רואים ולא מרגישים והכל קטן וחדש ולא בטוח.
וכבר ראיתי את הסוף.
ועכשיו צריך להתחיל הכל מהתחלה.
וכבר סיפרנו. להרבה מאד אנשים. אני לא טובה בסודות. למעשה, אני מאד מאד מאד גרועה בהם. והיו לי כל כך הרבה שמחה ואהבה בלב ורציתי שכל העולם ידע. דודה שלו אמרה לנו בדרך בחזרה מבית החולים שבגלל זה לא מספרים ורציתי לחנוק אותה. אותה ואת כל הנשמות הטובות שישתמשו בסיפור הזה הוכחה לזה שאסור לספר לפנ י שבוע 14, עדיף 20. כאילו זה כזה רעיון מוצלח לשמור את כל הכאב של החיים מוחבא. שאף אחד לא יידע כשאנחנו חלשים וכואבים. איזה מן אדם רוצה לדעת רק את החלקים השמחים של החיים של בני משפחה וחברים? למה תחושת השמחה שלי בשבועות הראשונים משמשת עכשיו את השמחים לאיד? כמה רשע צריך להיות במי שמצליח עכשיו לשדר "שמגיע לנו" כי שמחנו מוקדם מדי? כמה צרות עין?
הטכנאית שהגעתי אליה בגלל הדימום הקל, רק כדי להירגע ולראות דופק ולדעת שהכל בסדר עם זיגי (כי שכשנתנו לו שם הריון הוא עוד היה זיגוט - באמת שהוא עוד היה זיגוט, ידענו בשלב כל כך מוקדם בגלל שאני לוקחת תרופות שצריך היה להפסיק כי זה לא בריא לו), לא הצליחה לראות כלום במכשיר החיצוני וצריך היה לעשות וגינלי. זה לא סימן טוב.
עם המכשיר בתוכי והמסך השחור והריק מולי פרצתי בבכי. אני יודעת שהיא לא אשמה אבל כעסתי עליה שהיא אמרה את זה ככה. בחוסר - בחוסר משהו. כי היא היתה כל כך נחרצת שגם אני האופטימית חסרת התקנה לא יכולתי להאחז בשבריר תקווה או לפחות בהמתנה לרופא שיגיד לי את מה שהיא הרגע אמרה. זה פשוט נגמר. ורציתי להתעסק בכעס אבל לא יכולתי. תחושת האובדן היתה כל כך חזקה, כל כך חודרת שלא היה מקום בגוף או בנשמה שלי לשום דבר אחר חוץ מבכי. בלי שליטה. בעוד שהטכנאית מחפשת בתוכי סימנים להריון חוץ רחמי (יכולתי לחסוך לה, לפני חודש ראינו דופק) כל הגוף שלי רעד בלי שליטה.
ולא יכולתי להפסיק. הילד שלי מת.
הרופא היה נחמד. באמת. ועדין. ואמר שאם היה אולטראסאונד עם דופק אז זה כבר לא עניין של הריון צעיר משחשבנו. וכיוון שחיכינו כמעט שעה להכנס אליו שמחתי בעצם שלא ידעתי שזו אופציה. שבר התחלתי להפרד. ושוב הציפו אותי הדמעות בלי ששמחתי לב אפילו. אני לא יודעת מה לעשות עם דמעות. אין לי דרך להתמודד איתן ואנחנו לא חברות טובות בדרך כללץ מבחינתי זה פשוט אובדן שליטה.
אבל לגוף שלי, שהיה כבר עמוק בתהליך האבל לא היה אכפת מהתסביכים שלי והוא פשוט בכה ובכה לכל אורך היום.
באולטראסאונד למחרת, לפני הציטוטק, ביקשתי לכבות את המסך הגדול. לא יכולתי להסתכל שוב על החור השחור שנשאר מהתינוק שהיה לי. בכיתי גם בלי התמונות.
כולם במחלקת הנשים של שערי צדק היו נחמדים. הטכנאית החדשה אפילו התנצלה על שאין לה חדשות טובות יותר. והצטערתי שגרמתי לה להרגיש רע כי באמת לא היה לי יותר מקום לכעס. רק עצב גדול מאד, גדול כל כך שלא רציתי לגרום אותו גם לאחרים. הרופא שראה את האולטראסאונד הקודם, התמונה הראשונה של זיגי שתייקתי בשמחה גדולה כל כך בקלסר הראשון שלו, אמר ששכנעתי אותו שההריון לא תקין. ואני כל כך לא רציתי לשכנע אפחד בזה. כל כך רציתי שישכנעו אותי שיום אתמול היה טעות. וכל כך ידעתי, במקום הזה בלב של הביטחון המוחלט, שאפחד לא יכול לעשות את זה. שדי, נגמר.
ושוב בכיתי. בדמעות גדולות ושקטות של כאב בזמן שהרופא הכניס לתוכי את הרעל שיגרום לי להקיא את מה שנשאר מבכורי.
ב-10 בבוקר קיבלתי את הכדורים. ב-11 התחילו הכאבים. לא הרבה דם אבל חתיכת רקמה ענקית, גדולה מספיק כדי לכסות את כל גודל הרחם שהוגדר בצילומים. אבל זו היתה רק ההתחלה. שעתיים אחר כך התחיל דימום שוטף. לא כאב לי מאד, האדוויל עזר, אבל הדם זרם ממני החוצה בכמויות כאלו שחזרנו לבית חולים. לא היינו צריכים למהר, הרי ממילא מה שעושים בבית חולים זה לחכות. את זה יכולתי לעשות בבית.
הרגשתי שהגוף שלי בוגד בי. על כסא הטיפולים הוא המשיך לדמם בשטף, בעוז. ואני לא ידעתי לאן להוביל את חרפתי. הרופאה ניסתה להגיד לי שזה בסדר, שאני לא היחידה, שהדם הוא צפוי ומוכר לה. אבל זה לא עזר. הרגשתי דביקה ומלוכלכת ובעיקר רציתי ללכת הביתה לישון. ולא רציתי גרידה. מתוך כל הכעס שהנץ בי במהלך השעות האחרונות של הדימום, מתוך תחושת חוסר האונים והאבדן, מתוך הפחד הגדול מאד שלי לחזור שוב לאותה הנקודה הנוראית בה אני עכשיו ידעתי שעוד לא ויתרתי, שעוד יש לי תוכניות לרחם שלי. ואני לא סומכת על הרופאים שייתייחסו אליו באותה יראה הכבוד שלי. אני שונאת ללכת לגניקולוגית שלי, שהיא נחמדה ועדינה כי אני תמיד חוששת שהספקולום או מכשיר אחר שנכנס לתוכי יעשו נזק. זה לא הכאב שמדאיג אותי, זה התוצאות ארוכות הטווח.
ולא רציתי לשכב מעולפת על שולחן ניתוחים בחצות הלילה בעוד שמתמחים מותשים מעייפות בחטטים לי בקרביים והורגים, אולי, גם את הילדים הבאים שלי.
הרופאה הסכימה לחכות לראות אם הדימום נפסק מעצמו. אחרי שקמתי מהכסא וראיתי את כמויות הדם והחומר ההריוני שהשארתי עליו, על הרצפה, על הקיר שממול ועל כלי המשחית של הרופאה - הכרתי לה תודה רבה על האומץ שלה.
בסוף, אחרי הרבה מאד שניות, דקות ושעות שהרגישו כמו שנים הדימום נחלש ושוחררנו הביתה. צריך לחזור ביום ראשון לעשות אולטראסאונד כדי לוודא שזה נגמר.
אבל אני לא צריכה אולטראסאונד כדי לדעת שזה נגמר.
אני מרוקנת. לחלוטין.
אין לי כוח אפילו לקוות שהפעם הבאה תגמר אחרת כי אני עייפה מכדי לחשוב על הפעם הבאה.
רוצה לנוח. לא לכאוב, לא לחשוב, לא לזכור את הילד שהיה שלי ואיננו.
"טוב זה - הריון לא תקין" אמרה הטכנאית.
לא הייתי צריכה שתגיד לי את זה. על המסך הענק היה הרחם שלי, גדול, שחור, וריק.
לא כאב לי. למעשה הרגשתי יותר טוב בשבוע האחרון. כבר כמעט עמדתי זקופה. הבחילה נעלמה, פחות כאבו לי השדיים. חשבתי שאני מתרגלת. מצליחה לשלוט קצת יותר טוב בחיים שלי. הפסיכית והמדקר אמרו שאני נראית יותר טוב. ושמחתי. שנאתי את האומללות, את הבחילה, את החולשה. ואז עם צליל מנדולינה בלב הלכתי לשירותים וראיתי דם. מעט מאד ממנו. אבל דם. לא משהו שאת רוצה למצוא מתחת למותניים בשבוע 11. האיש ניסה להרגיע אותי כל הדרך לבית החולים שזה כלום, שאני היפוכונדרית (צודק) ושהכל בסדר. ולמרות זאת, בדרך מאד לא אופיינית לו נסע ברמזור אדום ועקף מימין. ורציתי להגיד לו, בקול הבוגר שבי שאמר אתמול לרופאה שאין טעם לדאוג בגלל אבדן הבחילה - כי אין מה לעשות בקשר לזה - שאנחנו לא ממהרים כי או שזה כבר אבוד או שהכל בסדר אבל בכל מקרה - זה לא דחוף. ולא אמרתי. כי רציתי לדעת שהכל בסדר. רציתי להמשיך לספור ימים ושבועות.
כל כך הרבה זמן לקח להגיע לשבוע הזה. כל יום נמשך שנה מעט. כל כך הרבה זמן של חולשה, של עייפות, של הרגשת מחלה. שבוע 11 זה כבר כמעט - אמיתי. בר אפשר לראות את סוף השלב הראשוני שהוא הכי נורא בעיני. השלב שבו את חולה - אבל האנשים סביבך לא יודעים למה. והחברה לא חושבת שכדאי שתספרי להם ואם את מספרת - הם לא רוצים לדעת או לדבר על זה עד שזה בטוח. השלב שבו את מאושרת וגם אומללה אבל לבד. ולא רואים ולא מרגישים והכל קטן וחדש ולא בטוח.
וכבר ראיתי את הסוף.
ועכשיו צריך להתחיל הכל מהתחלה.
וכבר סיפרנו. להרבה מאד אנשים. אני לא טובה בסודות. למעשה, אני מאד מאד מאד גרועה בהם. והיו לי כל כך הרבה שמחה ואהבה בלב ורציתי שכל העולם ידע. דודה שלו אמרה לנו בדרך בחזרה מבית החולים שבגלל זה לא מספרים ורציתי לחנוק אותה. אותה ואת כל הנשמות הטובות שישתמשו בסיפור הזה הוכחה לזה שאסור לספר לפנ י שבוע 14, עדיף 20. כאילו זה כזה רעיון מוצלח לשמור את כל הכאב של החיים מוחבא. שאף אחד לא יידע כשאנחנו חלשים וכואבים. איזה מן אדם רוצה לדעת רק את החלקים השמחים של החיים של בני משפחה וחברים? למה תחושת השמחה שלי בשבועות הראשונים משמשת עכשיו את השמחים לאיד? כמה רשע צריך להיות במי שמצליח עכשיו לשדר "שמגיע לנו" כי שמחנו מוקדם מדי? כמה צרות עין?
הטכנאית שהגעתי אליה בגלל הדימום הקל, רק כדי להירגע ולראות דופק ולדעת שהכל בסדר עם זיגי (כי שכשנתנו לו שם הריון הוא עוד היה זיגוט - באמת שהוא עוד היה זיגוט, ידענו בשלב כל כך מוקדם בגלל שאני לוקחת תרופות שצריך היה להפסיק כי זה לא בריא לו), לא הצליחה לראות כלום במכשיר החיצוני וצריך היה לעשות וגינלי. זה לא סימן טוב.
עם המכשיר בתוכי והמסך השחור והריק מולי פרצתי בבכי. אני יודעת שהיא לא אשמה אבל כעסתי עליה שהיא אמרה את זה ככה. בחוסר - בחוסר משהו. כי היא היתה כל כך נחרצת שגם אני האופטימית חסרת התקנה לא יכולתי להאחז בשבריר תקווה או לפחות בהמתנה לרופא שיגיד לי את מה שהיא הרגע אמרה. זה פשוט נגמר. ורציתי להתעסק בכעס אבל לא יכולתי. תחושת האובדן היתה כל כך חזקה, כל כך חודרת שלא היה מקום בגוף או בנשמה שלי לשום דבר אחר חוץ מבכי. בלי שליטה. בעוד שהטכנאית מחפשת בתוכי סימנים להריון חוץ רחמי (יכולתי לחסוך לה, לפני חודש ראינו דופק) כל הגוף שלי רעד בלי שליטה.
ולא יכולתי להפסיק. הילד שלי מת.
הרופא היה נחמד. באמת. ועדין. ואמר שאם היה אולטראסאונד עם דופק אז זה כבר לא עניין של הריון צעיר משחשבנו. וכיוון שחיכינו כמעט שעה להכנס אליו שמחתי בעצם שלא ידעתי שזו אופציה. שבר התחלתי להפרד. ושוב הציפו אותי הדמעות בלי ששמחתי לב אפילו. אני לא יודעת מה לעשות עם דמעות. אין לי דרך להתמודד איתן ואנחנו לא חברות טובות בדרך כללץ מבחינתי זה פשוט אובדן שליטה.
אבל לגוף שלי, שהיה כבר עמוק בתהליך האבל לא היה אכפת מהתסביכים שלי והוא פשוט בכה ובכה לכל אורך היום.
באולטראסאונד למחרת, לפני הציטוטק, ביקשתי לכבות את המסך הגדול. לא יכולתי להסתכל שוב על החור השחור שנשאר מהתינוק שהיה לי. בכיתי גם בלי התמונות.
כולם במחלקת הנשים של שערי צדק היו נחמדים. הטכנאית החדשה אפילו התנצלה על שאין לה חדשות טובות יותר. והצטערתי שגרמתי לה להרגיש רע כי באמת לא היה לי יותר מקום לכעס. רק עצב גדול מאד, גדול כל כך שלא רציתי לגרום אותו גם לאחרים. הרופא שראה את האולטראסאונד הקודם, התמונה הראשונה של זיגי שתייקתי בשמחה גדולה כל כך בקלסר הראשון שלו, אמר ששכנעתי אותו שההריון לא תקין. ואני כל כך לא רציתי לשכנע אפחד בזה. כל כך רציתי שישכנעו אותי שיום אתמול היה טעות. וכל כך ידעתי, במקום הזה בלב של הביטחון המוחלט, שאפחד לא יכול לעשות את זה. שדי, נגמר.
ושוב בכיתי. בדמעות גדולות ושקטות של כאב בזמן שהרופא הכניס לתוכי את הרעל שיגרום לי להקיא את מה שנשאר מבכורי.
ב-10 בבוקר קיבלתי את הכדורים. ב-11 התחילו הכאבים. לא הרבה דם אבל חתיכת רקמה ענקית, גדולה מספיק כדי לכסות את כל גודל הרחם שהוגדר בצילומים. אבל זו היתה רק ההתחלה. שעתיים אחר כך התחיל דימום שוטף. לא כאב לי מאד, האדוויל עזר, אבל הדם זרם ממני החוצה בכמויות כאלו שחזרנו לבית חולים. לא היינו צריכים למהר, הרי ממילא מה שעושים בבית חולים זה לחכות. את זה יכולתי לעשות בבית.
הרגשתי שהגוף שלי בוגד בי. על כסא הטיפולים הוא המשיך לדמם בשטף, בעוז. ואני לא ידעתי לאן להוביל את חרפתי. הרופאה ניסתה להגיד לי שזה בסדר, שאני לא היחידה, שהדם הוא צפוי ומוכר לה. אבל זה לא עזר. הרגשתי דביקה ומלוכלכת ובעיקר רציתי ללכת הביתה לישון. ולא רציתי גרידה. מתוך כל הכעס שהנץ בי במהלך השעות האחרונות של הדימום, מתוך תחושת חוסר האונים והאבדן, מתוך הפחד הגדול מאד שלי לחזור שוב לאותה הנקודה הנוראית בה אני עכשיו ידעתי שעוד לא ויתרתי, שעוד יש לי תוכניות לרחם שלי. ואני לא סומכת על הרופאים שייתייחסו אליו באותה יראה הכבוד שלי. אני שונאת ללכת לגניקולוגית שלי, שהיא נחמדה ועדינה כי אני תמיד חוששת שהספקולום או מכשיר אחר שנכנס לתוכי יעשו נזק. זה לא הכאב שמדאיג אותי, זה התוצאות ארוכות הטווח.
ולא רציתי לשכב מעולפת על שולחן ניתוחים בחצות הלילה בעוד שמתמחים מותשים מעייפות בחטטים לי בקרביים והורגים, אולי, גם את הילדים הבאים שלי.
הרופאה הסכימה לחכות לראות אם הדימום נפסק מעצמו. אחרי שקמתי מהכסא וראיתי את כמויות הדם והחומר ההריוני שהשארתי עליו, על הרצפה, על הקיר שממול ועל כלי המשחית של הרופאה - הכרתי לה תודה רבה על האומץ שלה.
בסוף, אחרי הרבה מאד שניות, דקות ושעות שהרגישו כמו שנים הדימום נחלש ושוחררנו הביתה. צריך לחזור ביום ראשון לעשות אולטראסאונד כדי לוודא שזה נגמר.
אבל אני לא צריכה אולטראסאונד כדי לדעת שזה נגמר.
אני מרוקנת. לחלוטין.
אין לי כוח אפילו לקוות שהפעם הבאה תגמר אחרת כי אני עייפה מכדי לחשוב על הפעם הבאה.
רוצה לנוח. לא לכאוב, לא לחשוב, לא לזכור את הילד שהיה שלי ואיננו.