על ידי אינפורמציה* » 09 ינואר 2011, 16:46
אני בהריון שני (הראשון לא נגמר טוב) ועם דילמה דומה - לוקחת בשוטף תרופות פסיכיאטריות שעוזרות לי לתפקד והעדרן הנוכחי מפריע לי לעבוד.
כיוון שאני בשלב הלפני התובנות שלי נובעות מהיכרותי עם עצמי לבד - בלי ילד - אבל אם תעזורנה לך, תהני:
אני מאד רוצה ילדים. מאמינה שיכולה לתת להם הרבה ושחוויית ההורות תעניק לי המון. באה ממשפחה מהסוג ב"באופני" בייחוד בכל הנוגע להנקה שנחשבת אלנו כמעט לדת וזו נקודת ההתייחסות שלי - מאד רוצה את החוויה מאד רוצה שתהיה לילדים שלי, מאד חשוב להתפתחות ולבריאות שלהם מבחינתי.
א-ב-ל
אני חושבת שלילדים שלי חשוב לא פחות, ואולי קצת יותר שתהיה להם אמא בריאה שיש לה יכולת להכיל אותם ואת עצמה בלי לטפס על הקירות. ואני חושבת שהחוויה, גם אם לא תהיה מושלמת כפי שחלמתי כשהייתי צעירה יותר, עדיין תהיה טובה, מעצימה ואיכותית.
לכן התוכנית שלי, נכון להיום, היא לנסות. בזמן ההריון אין ברירה או אופציה אחרת (למרות שהאיש שלי השתעשע ברעיון של סרוגייט) ולכן ויתרתי על התמיכה הכימית. אחרי הלידה - להניק לפחות כל עוד אני בחופשת לידה ולא סימפטומלית (ויש לי מזל, ברגע זה אני יחסית "ברמיסיה" וסובלת "רק" מקשיים בריכוז). אם המחלה תחזור לפני תום חופשת הלידה - אני חוזרת לתרופות והעולל יעבור לצערי הרב לתמ"ל. אם לא, בתום חופשת הלידה המתוכננת נעשה הערכת מצב / סיכונים / תפקוד ונראה כמה אני מסוגלת עוד לסחוב. אם ארגיש שזה לא זה - אני לא אאמלל את עצמי ואשתדל מאד לא להרגיש אשמה ואבחר לטפל לא רק ביורש העצר אלא גם באמא שלו.
זה לא מושלם. זה מתסכל אותי שאני לא יכולה להיות הכל בשביל האוצר שאני מחכה לו כבר כל כך הרבה זמן.
אבל זו אני, וזה מה שיש. ולא הייתי רוצה למנוע את החוויה מעצמי רק כי היא לא תהיה בדיוק מה שתכננתי.
יש לי חשד כבד שבכל מקרה - היא לא תהיה אפילו קרובה למה שתכננתי...
אני בהריון שני (הראשון לא נגמר טוב) ועם דילמה דומה - לוקחת בשוטף תרופות פסיכיאטריות שעוזרות לי לתפקד והעדרן הנוכחי מפריע לי לעבוד.
כיוון שאני בשלב הלפני התובנות שלי נובעות מהיכרותי עם עצמי לבד - בלי ילד - אבל אם תעזורנה לך, תהני:
אני מאד רוצה ילדים. מאמינה שיכולה לתת להם הרבה ושחוויית ההורות תעניק לי המון. באה ממשפחה מהסוג ב"באופני" בייחוד בכל הנוגע להנקה שנחשבת אלנו כמעט לדת וזו נקודת ההתייחסות שלי - מאד רוצה את החוויה מאד רוצה שתהיה לילדים שלי, מאד חשוב להתפתחות ולבריאות שלהם מבחינתי.
א-ב-ל
אני חושבת שלילדים שלי חשוב לא פחות, ואולי קצת יותר שתהיה להם אמא בריאה שיש לה יכולת להכיל אותם ואת עצמה בלי לטפס על הקירות. ואני חושבת שהחוויה, גם אם לא תהיה מושלמת כפי שחלמתי כשהייתי צעירה יותר, עדיין תהיה טובה, מעצימה ואיכותית.
לכן התוכנית שלי, נכון להיום, היא לנסות. בזמן ההריון אין ברירה או אופציה אחרת (למרות שהאיש שלי השתעשע ברעיון של סרוגייט) ולכן ויתרתי על התמיכה הכימית. אחרי הלידה - להניק לפחות כל עוד אני בחופשת לידה ולא סימפטומלית (ויש לי מזל, ברגע זה אני יחסית "ברמיסיה" וסובלת "רק" מקשיים בריכוז). אם המחלה תחזור לפני תום חופשת הלידה - אני חוזרת לתרופות והעולל יעבור לצערי הרב לתמ"ל. אם לא, בתום חופשת הלידה המתוכננת נעשה הערכת מצב / סיכונים / תפקוד ונראה כמה אני מסוגלת עוד לסחוב. אם ארגיש שזה לא זה - אני לא אאמלל את עצמי ואשתדל מאד לא להרגיש אשמה ואבחר לטפל לא רק ביורש העצר אלא גם באמא שלו.
זה לא מושלם. זה מתסכל אותי שאני לא יכולה להיות הכל בשביל האוצר שאני מחכה לו כבר כל כך הרבה זמן.
אבל זו אני, וזה מה שיש. ולא הייתי רוצה למנוע את החוויה מעצמי רק כי היא לא תהיה בדיוק מה שתכננתי.
יש לי חשד כבד שבכל מקרה - היא לא תהיה אפילו קרובה למה שתכננתי...