אופס... פעם אהבתי :-) אבל לא יצא לי אחיד, ובמקום לתת שוונג... הפסקתי... וקצת שכחתי איך מזיזים את הידיים (למה צריך בעצם? עם סבתא שסורגת מעל 70 שנה, וחמות שגם סורגת לי לפעמים....)
:-/

נסי לסרוג!

תודה, [po]אמא של[/po] אני מקווה שזה יהיה נסבל שם, אחד הסמינרים הכי דוסים, והמרצה היא קרובת משפחה שלי.... (משתי הסיבות אם יגלו אותי, זה יחשב מאוד מאוד לא מנומס. אבל צריך לראות איך נשב שם. הקבוצה שם קטנה מאוד)

סוכר יעסיק אותי בו ;-) אולי אני אביא קופסת ירקות ואנסה להשחיל מדי פעם משהו.
זו פעם ראשונה שאני לומדת משהו רציני, אחרי סיום לימודי (לפני 3-4 שנים). וזה אומר שהתחלתי להשתחרר מהטראומה הזו...
מקווה לא לפתח חדשה D-:

נסי מסטיק. משהו שיעסיק את הפה.
ועוד משהו שיעסיק את הידיים.
יכול להיות שסוכר יעזור לך, אבל גם יכול להיות שזה יפזר אותך. את מכירה את עצמך.

אה!!
והצהוב אומר: [b]זה לא נגדך, זה בעדי[/b]

שבוע טוב,
אני לקראת אבחון BRC לאבחון הפרעת קשב שככל הנראה אני סובלת ממנה מאז... אי אז :)
כרגע אני בשלב מעבר בין ההחלטה לקביעת התור והאבחון, מה שאומר שיקחו לי עוד אי אלו ימים ושבועות עד שאוכל להתחיל לקחת ריטלין :-|
מודה ומתוודה, קשה לי עם זה מאוד, כל חיי הייתי נגד, עד שקלטתי שזה פשוט גול עצמי... אני כל כך סובלת מהמצב הזה, לא השלמתי את לימודי וחלק גדול מהמבחנים מסוף היסודי ומעלה לא עברתי או עברתי גבולי, ותמיד היה לי ה"פוטנציאל גבוה מהמימוש" אבל לא אובחנתי, וסבלתי בשקט (למזלי לא הועפתי כמעט בכלל מהכיתה. אין לי מילה אחרת חוץ מנס :-) )

מחר אני מתחילה להשתתף בקורס שיכול מאוד לשנות את פני המשכורת שלי (קורס מבוקש מאוד ויקר מאוד של הקניית הקריאה ופתלוגיות שהצלחתי להשתחל אליו במחיר הנסיעות שלי אליו בלבד)
החסרון האדיר הוא 3 שעות לשבת על הכסא.............................
יש לי כבר עכשיו קוצים ב*** מהמחשבה הזו.
\יש לכן עצות בזק להגברת הקשב לטווח קצר?
אני לא מחפשת שינוי יכולת קשב לאורך מן, אלא לשעות הקורס בלבד.
גם זה הרבה, למען האמת D-:

תודה יקירותי :-)

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4580620,00.html

מומחה הטוען שאין הפרעה כזו.

תודה בשמת. שאלה טובה לגבי משך התופעות, כנראה שהחלו לא מזמן, מאז שעברנו דירה (צריכה לחשוב עדיין כמה זה מעמיס). אנחנו רק שנתיים ביחד, אבל מאוד חשוב לי שלא להרגיש שאני עושה בשבילו מתוך חובה. יש לו הרבה חובות בבית שהוא ממלא להפליא (מהסוג הממוקד כמובן, שלא להתפזר בדרך). חוץ מזה, יוצא לי לפעמים להגיד לו שיבוא לפנות את השולחן מהכלים שלו כדי שלא ארגיש פריירית. בקיצור, אני לא בטוחה שמדובר דווקא בעומס...

תוכלי לפרט בקשר לאפשרות לבעיה הורמונלית או תזונתית?

ירח _מלא, כל אלה יכולים להיות סימנים של בעייה הורמונאלית או איזון תזונתי גם בלי קשר אליו...
כמו כן, זה כאמור יכול להיות סימפטום של עומס ומאמץ. וזה שאת "רגילה" ואומרת ש"לי זה לא קשה" רק אומר שאת לא חשה את הקושי והמאמץ כי החלק [b]המודע[/b] שלך התרגל לתפקד ברמה הזאת. זה לא אומר שבמציאות אין עומס ומאמץ גבוהים ששחקו אותך כבר.

כמה זמן התופעות האלה נמשכות?
כמה שנים אתם ביחד?

בפועל, את חיה עם אדם בעל "צרכים מיוחדים".
מאמצי היתר אולי לא מורגשים במסגרת היחסים איתו - ולכן הם יוצאים ובאים לידי ביטוי באיזורים אחרים בחייך.

בשמת - ראשית, הוא מודע לקשיים שלו. אבל, לי זה לא קשה, כי באתי ממשפחה כזו. אבל בגלל האינטנסיביות אני מרגישה שזה השתנה עם אנשים אחרים, כאילו צריך לשנות פיוז כשיוצאים מהבית, או אפילו באותה שיחה כשהוא נמצא. אני לא מתחילה לגלות סימנים של עומס יתר, אנחנו עובדים על זה הרבה שהוא יהיה שותף (כולל מאמץ שלו והתאפקות שלי).
אמא של כוכב - דווקא שנינו עובדים על זה - להקשיב עד שהשני מסיים ולא להתפרץ...

שאלתי כי יותר מטריד אותי התמקדות וסיום משימות, בבית ובעבודה. אני מרגישה נמרחת, ולא מתוקתקת כמו שהייתי תמיד. שוכחת להחזיר טלפונים, מתקשה להתרכז בחומר מסובך, לסיים לכתוב משהו בלי לקפוץ לעשות מליון דברים בדרך...

[u]זה לא שזה "מידבק" אבל זה משפיע. בוודאי.[/u]
מסכימה.

גדלתי עם אמא ADHD, ולי עצמי בפירוש אין.
אבל כילדה למדתי ממנה והעתקתי ממנה הרגלים שהיא רכשה בהשפעת הפרעת הקשב שלה (בין אם כתוצאה ישירה של זה או כדרך התמודדות שהיא סיגלה).
ממש בתקופה האחרונה אני מתחילה לזהות את זה...

[u]שחיים ושיחות עם אדם שיש לו קשיי קשב וריכוז מקשות אחר כך לדבר עם אנשים שלא קופצים נושא כל משפט שני?[/u]
כן... כשאתה חי עם אדם שיש לו הפרעת קשב, אתה מתרגל להיות דרוך בשיחה ולהתבטא בהזדמנות הראשונה, לפני שבן השיח יקפוץ לדבר על משהו אחר לגמרי. אחרי שיצאתי מהבית לקח לי כמה שנים להבין שאפשר לדבר עם אנשים בנחת...

זה לא שזה "מידבק" אבל זה משפיע. בוודאי.

[u]שחיים ושיחות עם אדם שיש לו קשיי קשב וריכוז מקשות אחר כך לדבר עם אנשים שלא קופצים נושא כל משפט שני?[/u]
אני מבינה שהוא לא מודע לקשיים שלו?
ולכן לא משקיע מאמצים להתאים אלייך?
ולכן את מוצאת את עצמך בחיים המשותפים משקיעה מאמצים עילאיים כדי להתאים את עצמך אליו? כל הזמן לדבר בצורה שהוא יצליח לקלוט? כל הזמן להיות בלחץ על הדברים שהוא לא מתמקד בהם, שהוא לא מתמיד בהם, שהוא לא מסיים (אולי צריכה לנדנד לו? אולי נאלצת לקחת על עצמך יותר אחריות ממה שיש לך כוחות כי הוא מפיל דברים בגלל הקשיים שלו?).
בקיצור, המאמץ שאת משקיעה, מתחיל להשאיר בך סימנים?
את מתחילה לגלות סימפטומים של עומס יתר?
וגם מושפעת במובן זה שכל כך התרגלת לתקשורת הקשה הזאת, שאת כבר מתקשה להתרגל לתקשורת רגילה?

גם אני משתמשת בפלטפורמה, אבל לשאלה אישית...
זה מדבק?

לבעלי האהוב יש כנראה קשיי קשב וריכוז (לא מאובחן, סיפור ארוך) וככול שאנחנו יותר ביחד אני מרגישה שאני נדבקת: קצרת ריכוז, מתקשה להתמקד ולהתמיד, לסיים מטלות. אני לא בטוחה, אולי זו תחושה פנימית, אבל כילדה אובחנתי ולא נמצאתי עם קשיים כאלה (לאחי יש וגם קצת לאחותי). יכול להיות שזה מדבק? שחיים ושיחות עם אדם שיש לו קשיי קשב וריכוז מקשות אחר כך לדבר עם אנשים שלא קופצים נושא כל משפט שני?

אשמח להארות של בעלי/ות ניסיון...
תודה!

מנצלת את הדיון הקשה להפצת ההודעה המשמחת הזו, מפי כנרת שרפי, מרפאה בעיסוק בחסד שיוצרת תוכנית חדשה ומבטיחה.
אשמח לעזרתכם בהעברה לאנשים הרלוונטים.
יום טוב
אלה


"

[b]לקויות למידה וקשב[/b]
אם אתם, ילדכם, בני זוגכם, או מישהו אחר שאתם מכירים מתמודד איתן - כדאי שתמשיכו לקרא!

שמי כנרת שרפי ואני מרפאה בעיסוק.
בימים אלה אני מסיימת מחקר של 5 שנים שעסק בתפקוד יומיומי ובאיכות החיים של אנשים עם לקויות למידה וקשב.

במסגרת המחקר שלי זכיתי לפגוש אנשים מדהימים עם לקויות למידה וקשב שלימדו אותי המון, ובעיקר סיפרו לי
כמה קשה היה להם בבית הספר כל השנים, לא רק בגלל שהיה להם קשה לקרא, לכתוב, ולחשב, אלא גם, ובעיקר, משום שאף אחד מעולם לא הבין אותם!

המצב כיום הוא שתלמידים עם לקויות למידה וקשב "נופלים בין הכסאות" בגלל פוליטיקה ומשחקי כבוד.

כעת יש לנו הזדמנות לשנות את המצב הזה!

למזלי הגדול, בחודשים האחרונים ניתנה לי הזדמנות מיוחדת - לפתוח תוכנית לימודים חדשה במכללה לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע (החל מנובמבר 2014).
התוכנית מיועדת למורים המעוניינים לרכוש הכשרה מקיפה לעבודה עם תלמידים עם לקויות למידה וקשב.

במסגרת התכנית המורים יקבלו שני דברים עיקריים:
א. כלים ואסטרטגיות לעבודה בתחום הדידקטי (כמו שעושים גם במכללות נוספות)
ב. מיוחד: כלים כדי להתבונן, להקשיב ולהבין תלמידים עם לקויות למידה וקשב.

המטרה היחידה של התוכנית היא:
לתת מענה אמיתי בתוך בתי הספר לכלל התלמידים עם לקויות למידה וקשב.

אז - אם אתם רוצים לעזור לעשות שינוי בעולם של לקויות הלמידה והקשב ובחוויה היומיומית של התלמידים האלה בבתי הספר -
פשוט הפיצו ושתפו את כל חבריכם בפייסבוק וברשימות התפוצה במייל שלכם, כי התכנית הזו חייבת להיפתח.

מצרפת קישור עם פרטים על התכנית:
http://www.kaye.ac.il/קורסים/29-2012-02-18-15-27-24/development/1253-מורה-מאבחן-דידקטי

תודה רבה מראש שקראתם עד לכאן (במיוחד אם יש לכם לקויות למידה וקשב)
ושוב מבקשת פעם אחרונה: שתפו, שתפו ושוב שתפו, את כל מי שעשוי להתעניין בנושא.

בהצלחה לכולנו!!!
שלכם, כנרת

--
כנרת שרפי, Kineret Sharfi
מרפאה בעיסוק מוסמכת,
OT, MSc.
"

_אז שאני קוראת דברים כמו
היא שבתרבות שלנו (הכללית), עם התזונה הנפוצה והמקובלת בה(הרבה סוכר מעט שומנים טובים), עם מעט מדי פעילות גופנית, עם המון שעות מסך, ועם מערכת חינוך זוועה - כנראה פחות מדי ילדים לוקחים תרופות ביחס לכמות הילדים הסובלים שיכולים להיעזר בהן,
ן-
כי ההורים שלהם לא יכולים לשנות את התרבות של עצמם או שמסביבם או את מערכת החינוך.
אני מקבלת צמרמורת.
למה? כי קשה לי עם הפסימיות? למה לקבוע מראש שאין ביכולתנו לשנות. החיים יראו הרבה יותר טוב אם יותר ויותר אנשים יאמינו בשינוי. אם כל אחד מאיתנו יעשה אפילו משהו קטנטן, אין לי ספק שלבסוף הוא יהיה מורגש. את האמת אני מודעת שקשה לראות את זה במציאות הישראלית הכל קשה, אבל אני מבטיחה לכן שיש הרבה אנשים בעולם שכן פועלים לכיוון האופיטימי._

<לא רוצה להתווכח, רק להסביר את עצמי>
אני מבינה את הצמרמורת שלך. וגם אני אופטימית ביחס [b]לעתיד[/b].
אבל בהווה הנתון, ילדים ומשפחות [b]סובלים[/b]. ילדים לא מאובחנים גדלים באמונה שהם לא בסדר - טיפשים, או מופרעים, או סתם לא יוצלחים.
(אני מזכירה שוב שהטענה העיקרית שלי היא בעד אבחון.)
וילדים שנמצאים במערכת החינוך - שזה כרגע רוב הילדים, ומערכת החינוך כרגע מזעזעת (בישראל. פה אני חיה וזה מה שמעניין אותי) - נמצאים בהתמודדות מאוד מאוד קשה. בעיקר ההיפרים. זה סבל. שלהם, של המורים ושל ההורים.
ולכן שימוש בתרופות במצב הזה הוא לא פסול בעיניי, להפך.
כל משפחה צריכה לעשות את החישוב שלה, איזה מחירים היא מוכנה לשלם. ואי אפשר לשפוט את זה מבחוץ. [b]בטח[/b] לא מי שלא מכיר את הנושא מקרוב.

[u]כי קשה לי עם הפסימיות?[/u]
? = .

[u]אולי תבחרי כינוי, דרך אגב[/u]
מצטערת אני כל פעם שוכחת. (אולי סתם חוסר ריכוז, אולי באמת יש בי הפרעת קשב קשה (-: )
אם-ילדה.

[u]כתבתי שאני חושבת ככה בעצמי במקרה הזה, לא היה שום טון מלגלג, מצטערת אם זה הובן באופן מעליב![/u]
מנטה תודה. לא לקחתי אישית אבל כן הבנתי שאת לא חושבת ככה, והייתי צריכה לעצור את עצמי כדי לא לכתוב תשובה צינית (-:. אז אנחנו מסכימות שיש שימוש עודף בתרופות? אנטיביוטיקה, אקמול, וכן אפילו תרופות פסיכאטריות.

אמא של כוכב
[u]לא כתבתי אותה דווקא אלייך... סתם, באופן כללי.[/u]
אני יודעת. אבל הרגשתי צורך להציג לך איך התשובה שלך יכולה להיות מובנת. סתם בתור אישה מתעניינת בעולם שסביבה.
[u]אני לא מזלזלת בתשובות שלך ולא בך.[/u]
אני יודעת שלא זילזלת בי, ולא לקחתי את זה אישי. אני מבינה שיש פה הרבה מטען רגשי.
לכן אני רוצה להסביר לכן מאיפה אני באה, וזה לא עם מטען רגשי.
אני הגעתי לקרוא על הנושא הרבה לפני האמהות. אני אוהבת לקרוא היסטוריה ופוליטיקה. ויש המון פוליטיקה בנושא הזה. כמו בכל נושא שיש פה פוטנציאל כספי גבוה. כמובן שההורות הגבירה את ההתעניינות שלי, ואחד הדברים הכי בולטים הם איך אנשים נהיים סוכנים לאותם גורמים בלי להיות מודעים לכך.
דוגמא (הרי אתן אוהבות שאני נותנת דוגמאות (-: ) - טובה היא חיסונים.
שמתם לב להשלחויות של אלא שכן בעד באלה שנגד. לקרוא תגובות של קוראים בעיתונים היומיים זה מזעזע. איזו שנאה, איזה רוע. סיסמאות כמו, "להרחיק את הילדים הלא מחוסנים ממוסדות חינוכיים", או יותר גרוע "לזרוק את ההורים הלא מחסנים לכלא". ואלה שיושבים שם מאחורי הקלעים לבינתיים סופרים את המזומנים. שוב אני לא אומרת שאני זאת שצודקת שלא חיסנתי. אבל העובדה היא שכמו שאני מסיקה את מסקנותי מקריאה על הנושא, כך גם אותם הורים מחסנים. ההבדל הוא שלהם החדירו חזק שאני מסכנת אותם ואת ילדהם ושכדאי להם להתרחק מאותם "שונים", ושאנשים שכמותים משולים לפושעים.
בגלל זה אני שוב חוזרת ואומרת הכל עניין של אמונה. כן, גם בנושאים מאוד מדעיים לכאורה. על כל מחקר שאומר כן יש מחקר שאומר לא. אתמול במקרה קראתי מאמר רדוד על חזיות וסרטן השד. יצא מחקר שאומר שאין קשר בינהם, אז האם אנחנו אמורים לזרוק לפח את המחקר שטען שכן. כל אחד מחליט למי הוא מאמין. ואני נותנת לאינסטניקט הפנימי שלי לפעול במקרים כאלו.
אז האינסטניקט שלי מבולבל לגבי החזיה, אבל זה לא ממש חשוב פשוט בחרתי לא ללכת בלי למקרה וכן יש נזק בלבוש הזה.
חיסונים זה כבר יותר מסובך. קודם כל לא מדובר בי. אני מחליטה פה על ישות אחרת, ויותר מזה, היא הרי מאוד מאוד מאוד יקרה לליבי. אבל הבפנים שלי אמר בשום פנים ואופן לא לחסן אז אני מקשיבה לו.
אני מודה שלגבי תרופות לבעיות קשב לא הייתי צריכה להחליט. זה לא אומר שאין לי דעה. דעה שהצגתי כאן. אני מבטיחה שזה בא אחרי הרבה מאוד מחשבה.
האמת זה נושא שאי אפשר לברוח ממנו. כמעט בכל ספר על הורות שאני קוראת יש לפחות פרק אחד שמדבר על הנושא. פסיכולוגים, נוירולוגים, רופאי משפחה ומסטיקנים לכולם יש מה לומר. ולמה זה? התופעה הזאת מתרחבת עם כל שנה שחולפת.
אז אני לא שופטת הורים שהחליטו שהפתרון הכי טוב לילדם זה תרופה. אני מאמינה שיש מקרים שזה באמת המצב, וכל הורה יודע מה טוב בשביל משפחתו, אבל מבחינה "פוליטית" אני יכולה להגיד לכם שאני לא רק מאמינה אלא גם דיי בטוחה שכן יש תיוג עודף, וכן קלים על ההדק התרופתי (אני כמובן מדברת על העניין ממבט בינלאומי לא רק ישראלי). ותזכרו מדובר פה ב ה-מ-ו-ן כסף. זה מעצבן לשמוע, אבל ככה עובדת החברה הקפיטלסיטית בה אנו חיים.

אז שאני קוראת דברים כמו
[u]היא שבתרבות שלנו (הכללית), עם התזונה הנפוצה והמקובלת בה(הרבה סוכר מעט שומנים טובים), עם מעט מדי פעילות גופנית, עם המון שעות מסך, ועם מערכת חינוך זוועה - כנראה פחות מדי ילדים לוקחים תרופות ביחס לכמות הילדים הסובלים שיכולים להיעזר בהן,[/u]
ן-
[u]כי ההורים שלהם לא יכולים לשנות את התרבות של עצמם או שמסביבם או את מערכת החינוך.[/u]
אני מקבלת צמרמורת.
למה? כי קשה לי עם הפסימיות? למה לקבוע מראש שאין ביכולתנו לשנות. החיים יראו הרבה יותר טוב אם יותר ויותר אנשים יאמינו בשינוי. אם כל אחד מאיתנו יעשה אפילו משהו קטנטן, אין לי ספק שלבסוף הוא יהיה מורגש. את האמת אני מודעת שקשה לראות את זה במציאות הישראלית הכל קשה, אבל אני מבטיחה לכן שיש הרבה אנשים בעולם שכן פועלים לכיוון האופיטימי.
אתן מכירות את התאוריה על ילדי אינדיגו. אני בוחרת (לפעמים (-: ) להאמין בה, רק בגלל האופטימיות שבה. מי יודע? אולי באמת מגיעים ילדים שונים ונשמותהם לא מוכנות לקבל יותר את הבולשיט של המסגרות. בכל מקרה אם זה גורם להורים לתת יותר כבוד לילדים, אז מבחינתי טוב שהתאוריה הזאת קיימת. הרי זה עדיף מ
[u]ילד דיסלקט שהוריו לא הבינו אותו וזלזלו והתעללו בו,[/u]
אישית אני משתדלת להיות פתוחה לכל מיני אפשרויות, אבל בוחרת להאמין רק בכאלה שנותנים לי קצת אופטימיות לגבי האנושות. כי אם התאוריה על כוח המחשבה, אז שווה להשקיע בכך.

מצטערת על האורך. מדיגישה שוב שאין פה שוב שפיטה, רק הרגשתי צורך להוציא את זה מהסיסטם (-: .
(כן היו הרבה סמיילים בתשובתי ואולי זה לא ראוי שמדובר בנושא כזה כאוב, אבל זה הצד האופטימי מחייב אותי להמשיך בכך. מקווה שלא פגעתי באף אחת)

[u]ופלוני-אלמונית (אולי תבחרי כינוי, דרך אגב?) תגיד שגם כאן רצים ישר לתרופות במקום למשל לברר מה באורח החיים גרם לבעיה,[/u]
[list]
[*] כתבתי שאני חושבת ככה בעצמי במקרה הזה, לא היה שום טון מלגלג, מצטערת אם זה הובן באופן מעליב!
[/list]

[u]אמא של כוכב, במקום לשכנע, את רק מקבעת את דעתי.[/u]
כתבתי מסקנה שהיתה לי. אני בעצמי לא לגמרי מקובעת עליה. לא כתבתי אותה דווקא אלייך... סתם, באופן כללי.

[u]את האמת קצת היה לי שוק לקרוא את כל הקטע האחרון שלך[/u]
כן, זו אמירה חזקה ודי קשה, למען האמת. יש בה משהו נורא עצוב. בגלל זה אני לא סגורה עליה כל כך.

[u]במיוחד אחרי שהרגשתי שמזלזלים בתשובות שלי כאילו אני איזו הזויה[/u]
אני מצטערת שאת חשה כך, ואני מצטערת שלאורך הדיון התערבבתי עם המטען הרגשי שלי בנושא, מה שתרם לתחושה של עימות.
אני לא מזלזלת בתשובות שלך ולא בך. @}

[u]אז המסקנה שהתחדדה אצלי בעקבות הדיון הזה וההרצאות שראיתי (דניאל איימן ועוד), היא שבתרבות שלנו (הכללית), עם התזונה הנפוצה והמקובלת בה(הרבה סוכר מעט שומנים טובים), עם מעט מדי פעילות גופנית, עם המון שעות מסך, ועם מערכת חינוך זוועה - כנראה פחות מדי ילדים לוקחים תרופות ביחס לכמות הילדים הסובלים שיכולים להיעזר בהן, וכנראה יותר מדי ילדים לוקחים ריטלין בשעה שהם בעצם צריכים לקחת תרופות אחרות (אבל במקום לראות את זה בסריקת מוח, מנסים קודם כל ריטלין ומקווים לטוב).[/u]
אמא של כוכב, במקום לשכנע, את רק מקבעת את דעתי.
את האמת קצת היה לי שוק לקרוא את כל הקטע האחרון שלך. במיוחד אחרי שהרגשתי שמזלזלים בתשובות שלי כאילו אני איזו הזויה.
כמו התגובה הכל כך נחמדה של מנטה -
[u]ופלוני-אלמונית (אולי תבחרי כינוי, דרך אגב?) תגיד שגם כאן רצים ישר לתרופות במקום למשל לברר מה באורח החיים גרם לבעיה,[/u]
שיהיה לכם לבריאות.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

חחח אכן ניתוח מעמיק...
העדפתי לראות ולהסיק מסקנות לבד...
גם התרגום שם לוקה בטעויות.
אבל באמת שנהנתי מהסרט...
כל אחד והתרגום שלו D-;

לא ראיתי, אבל
"סרט חינוכי על ילד דיסלקט שהוריו לא הבינו אותו וזלזלו והתעללו בו, עד שהגיע לידיים טובות וגילו את כל כישרונותיו, מומלץ לכל מלמד והורה, הרבה פעמים אנו לא מבינים ילדים מכים אותם, ובסוף מתברר כמה הם ילדים מיוחדים וכמה אנו צריכים להתאמץ ולהבין אותם ולא ישר ללכת לדרך המכות..."
???

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]


הנה קישור:
https://www.youtube.com/watch?v=DCIqpKNek1U

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

תראו את הסרט הזה..אנחנו התרגשנו מאוד.
חלקכם בוודאי מכיר אותו, אך אני התוודעתי אליו בפעם הראשונה. מומלץ.
שם הסרט: כוכבים על פני האדמה (יוטיוב) תפנו שעתיים וחצי מזמנכם- שווה!
לא הצלחתי להעביר קישור.

[u]ומהי הבדיקה הנוירולוגית?[/u]
אין לי מושג מה הבדיקה הנוירולוגית בתחום הזה, אני דיברתי על האופן שבו נוירולוגים מאבחנים [b]בכלל[/b]
ולא סביר שאבחון כזה לא יכלול בדיקה נוירולוגית.
יש כל מיני סוגים של בדיקות נוירולוגיות - הפשוטה ביותר היא כשנותנים הוראות קואורדינטיביות שונות ובודקים תגובה
(ללכת בקו ישר בעיניים עצומות, להושיט אצבע לאף וכו') - וזה רק חלק מבדיקה מקיפה, כמובן.
אבל שוב, לא יודעת אם זה קשור לאבחון הפרעות קשב וכיו"ב

חשבתי על משהו.
אני חושבת שההכרזה, או הדאגה שמא, יותר מדי ילדים לוקים ריטלין, זה סוג של לשאול את השאלה הלא נכונה.

הטענה היא כלפי החברה בכללותה, נכון? המיינסטרים.
אז המסקנה שהתחדדה אצלי בעקבות הדיון הזה וההרצאות שראיתי (דניאל איימן ועוד), היא שבתרבות שלנו (הכללית), עם התזונה הנפוצה והמקובלת בה(הרבה סוכר מעט שומנים טובים), עם מעט מדי פעילות גופנית, עם המון שעות מסך, ועם מערכת חינוך זוועה - כנראה פחות מדי ילדים לוקחים תרופות ביחס לכמות הילדים הסובלים שיכולים להיעזר בהן, וכנראה יותר מדי ילדים לוקחים ריטלין בשעה שהם בעצם צריכים לקחת תרופות אחרות (אבל במקום לראות את זה בסריקת מוח, מנסים קודם כל ריטלין ומקווים לטוב).

לזעוק נגד מתן ריטלין לילדים לא יעשה טוב לילדים האלה.
כי ההורים שלהם לא יכולים לשנות את התרבות של עצמם או שמסביבם או את מערכת החינוך.
לעזאזל, אפילו אני, באופנית אדוקה למדי כבר שנים, לא יכולה כרגע לשלוט לחלוטין על התזונה של הבן שלי ולמנוע ממנו שעות מסך במידה שהייתי רוצה, ואפילו לא מוציאה אותו לחינוך ביתי או לבי"ס שיכול להכיל אותו.
וגם אם כן הייתי עושה את כל הדברים האלה, יכול מאוד להיות שבכל זאת היינו נעזרים באדרל, ולו מדי פעם.

[u]אחד הדברים שהמערכת אף פעם לא אומרת, ואני אישית ממליצה עליו: לנסות בבית[/u]

לנו באופן אישי זה נאמר ע"י הרופא שאבחן ורשם את התרופה...
והאמת שלא היה עולה על דעתי לעשות אחרת...

אחד הדברים שהמערכת אף פעם לא אומרת, ואני אישית ממליצה עליו: לנסות בבית.
בכל המקרים שאני מכירה ההדרכה להורים לגבי מתן ריטלין היא לתת כך שהכדור ישפיע בשעות ביה"ס.
רק במקרים מאוד מאוד קיצוניים של חוסר יכולת להכיל התנהגויות של הילד בבית רופא ממליץ על מתן טיפול תרופתי גם בשעות הבית.
זה יוצר מצב שההורה אף פעם לא רואה את הילד עם ובלי ריטלין, לא יכול להשוות, ונשען על הדיווחים של ביה"ס.
אישית אני חושבת (זו דיעה מאוד לא מקובלת למיטב ידיעתי ולא שמעתי אותה מעולם) שאת אותו מרשם שהרופא נתן בשביל שעות ביה"ס, לא יקרה כלום אם ההורה ינסה בהתחלה דווקא בבית.
הורה שרגיל לשבת הרבה עם הילד שלו, נותן תמיכה לימודית, מכיר אותו במצבי למידה שונים, יכול בקלות לראות את ההבדל עם או בלי, יוכל להבחין האם יש או אין תופעות כמו בהייה, ועוד, ובנוסף נוצר כך שיח בריא בין ההורה ובין הילד סביב הטיפול התרופתי כך שהילד יכול לשתף בתופעות כמו כאבי ראש אם יש בלי שייחשד כניסיון למניפולציה.
ההורה יכול ככה לראות בעיניים גם את הרווח שבתרופה וגם את המחירים, ולעשות את השיקול שנראה לו הכי נכון לילד הספציפי שלו.
בתי ספר והמערכת הרפואית רואים את ההורה כמי שאינו מקצועי מספיק כדי לעשות "הערכה ביתית" בעצמו, וגם טוענים שיש הבדל בין כיתה עם הרבה ילדים ובין תפקוד בבית אחד על אחד. להערכתי, הורים שניסו בבית יכלו לראות את ההבדל ולהחליט ממקום של התנסות מה שווה להם.
ראיתי מקרים של יעילות גבוהה מאוד של הטיפול התרופתי בלי שהצוות ראה תופעות לוואי, וראיתי מקרים של יעילות של הטיפול כשבמקביל הצוות ראה תופעות לוואי שבעיניו נתפסו כקלות מאוד ומצא לנכון שלא לדווח עליהן. וראיתי מקרים של חוסר יעילות, שגם הצוות הכיר בה.

_החליטו לתת לה אחר כך תרופות כי הבית ספר לא היה מוכן לקבל אותה.
תמוה, לא?_
לא בארה"ב. יש "נהלים" והם קובעים גם אם כל קשר בינם לבין המציאות מקרי או הפוך.

[u]עדיין לא הצלחתי להבין באיזו שיטת טיפול הוא כן מאמין.[/u]
בחיטוט נוסף באתר שלו, יש שם סיפור של אמא אחת, שהילדה שלה עברה שינוי מדהים תוך שלושה שבועות אחרי שינוי תזונתי ופעילות גופנית, עוד שינוי משמעותי בציונים כעבור ששה שבועות, אבל עדיין החליטו לתת לה אחר כך תרופות כי הבית ספר לא היה מוכן לקבל אותה.
תמוה, לא?

[u]לעצם העניין, בארץ לא נהוג לעשות סריקות מוח כדי לאבחן את זה (וחבל).[/u]
למיטב הבנתי, וזה מה שהוא מדבר בהרצאה, גם בארה"ב לא.
[u]רק בפסיכיאטריה, לא משתמשים בבדיקות. הכל עובד על ניחושים![/u]
אין ספק שזה מעלה הרבה שאלות, את לא חושבת? (לא מדברת על המקרה הספציפי שלך, אלא על האפשרות אם באמת יש הרבה "סתם")

[u]לפחות מעולם לא שמעתי על נוירולוג שנותן אבחנה בלי בדיקה נוירולוגית כלשהי[/u]
ומהי הבדיקה הנוירולוגית?

[u]האם נוירולוגים עושים בדיקה רפואית על מנת לאבחן AD(H)D, או הם מסתפקים בשאלונים?[/u]
בלי קשר מיוחד לנושא הדיון, נוירולוגים לא מאבחנים על סמך שאלונים בלבד,
לפחות מעולם לא שמעתי על נוירולוג שנותן אבחנה בלי בדיקה נוירולוגית [b]כלשהי[/b]
פסיכיאטרים כמובן זה עניין אחר

[u]האם נוירולוגים עושים בדיקה רפואית על מנת לאבחן AD(H)D, או הם מסתפקים בשאלונים?[/u]

אנחנו עשינו אבחון אצל פסיכיאטר ולא אצל נוירולוג, אבל נראה לי שתהליך האבחון דומה אצל כל אחד מבעלי המקצוע הרלוונטיים.
בודקים באמצעות כמה וכמה שאלונים, די ארוכים, ומבצעים כמה בדיקות רפואיות כדי לשלול דברים אחרים (ראייה, שמיעה, נדמה לי שעוד משהו לא זוכרת).
לעצם העניין, בארץ לא נהוג לעשות סריקות מוח כדי לאבחן את זה (וחבל).

ועכשיו נעבור לפרסומות
http://healingaddin30days.com/now/

עדיין לא הצלחתי להבין באיזו שיטת טיפול הוא כן מאמין.

[u]תנוח דעתך. רופא שמוסמך לאבחן AD(H)D בילדים יודע לזהות מתי חוסר הקשב נובע מזה. המאפיינים די ספציפיים.[/u]
האמון שלך ברפואה וברופאים הרבה יותר גדול משלי.
האם נוירולוגים עושים בדיקה רפואית על מנת לאבחן AD(H)D, או הם מסתפקים בשאלונים?

[u]רק בפסיכיאטריה, לא משתמשים בבדיקות. הכל עובד על ניחושים![/u]
מההרצאה שבשמת הוסיפה. הבנתי את הבעיה שהוא מציג, אבל לא הבנתי בדיוק את דרך הטיפול שלו. האם זה היה ניתוח ששינה את האחיין שלו? מה שכן הבנתי שהוא טוען שכן רושמים תרופות לילדים בלי באמת לדעת מה הבעיה שלהם, ושהוא מזכיר בינהם איזה רוצח או שניים.

וראיתי אצלו גם: הימנעות או המעטה של משחקי מחשב.
מהנסיון שלי, מחשבים מחריפים סימפטומים.
אני מכירה את זה גם מעצמי - שימוש ממושך במחשבים גורם לבעיות ריכוז. אצל הילד זה ממש קריטי. ואנחנו לא מצליחים לגמול אותו.
מעניין אם עשו סריקות מוח של אנשי מחשבים או גיימרים. אני לא אהיה מופתעת אם ניתן לראות השפעה של השימוש מחשבים בסריקות.

טוב, לתוך השעה השנייה של ההרצאה של ד"ר איימן הבנתי כבר שהנושא הוא כלל וכלל לא "איך לרפא ADD", אלא איך [b]לטפל[/b] ב-ADD.
מבחינתו תרופות הן חלק מהותי מהטיפול (הוא מסביר איזה סוגים של תרופות מתאימים לכל אחד מ-6 סוגים של ADD, והוא מבדיל ביניהם בעזרת סריקות מוח), שלא כדאי לוותר עליו ושאסור להסתפק בו, והוא מונה גם את שאר הדברים שהוזכרו פה לאורך הדף: תזונה (הרבה חלבון-שומן ומעט פחמימות-סוכרים - לכל הסוגים של ADD למעט FASD, שהוא מונה כסוג של ADD), פעילות גופנית אינטנסיבית, טיפול או אימון רגשי, הדרכת הורים.

[u]האם אתן מכירות את ההרצאות של ד"ר גאבור מאטה על ADHD?[/u]
כן, מעולות!! בכלל שווה לשמוע אותו על כל נושא.

עדיין צופה בהרצאה המאלפת של ד"ר דניאל איימן על איך לרפא ADD. בכל ארבעים הדקות הראשונות הוא מסביר בעצם מה זה ADD (עם או בלי H), איך זה נראה, למה זה גורם כשלא מטופל, ולמה.
מרתק ביותר. (הכל מוכר לי כמובן מהבית.)

האם אתן מכירות את ההרצאות של ד"ר גאבור מאטה על ADHD?

https://www.youtube.com/watch?v=vqRec-K4qY4

זו רק דוגמא אחת, אבל כמעט כל ההרצאות שלו נוגעות בנושא.

[u]יש אפילו הרצאה שלו "איך לרפא ADD".[/u]
אני בדיוק צופה בה עכשיו. עדיין רק בהתחלה. בינתיים זה מרתק.
הנה קישור ישיר: [url=https://www.youtube.com/watch?v=ItieANAruo8]איך לרפא ADD[/url]

הוא מסביר שם הרבה דברים שאני טוענת. ובמהלך הדקה ה-16 (מ-15 וקצת) מפריך את המיתוס על אבחון-יתר בארה"ב.

אה, נו, תראו מה מצאתי:
http://www.youtube.com/results?[po]search query[/po]=Daniel+Amen
יש אפילו הרצאה שלו "איך לרפא ADD".

הוא אומר שם, שבכל מקצוע רפואי עושים [b]בדיקות[/b] כדי לברר, איפה הבעיה.
רק בפסיכיאטריה, לא משתמשים בבדיקות. הכל עובד על ניחושים!
ולכן הוא ממליץ בלהט רב לעשות בדיקות - לסרוק את המוח. בלי זה אנחנו מטפלים באדם "על עיוור", לא באמת יודעים מה הבעיה ולכן כל הנסיונות "לרפא" הם ירייה באפילה.
והוא גם נותן תקווה, כי הוא אומר שאפשר לשקם את המוח. למשל, במחקר שנעשה על שחקני כדורגל/פוטבול/וכדומה שנפגעו הרבה פגיעות ראש משנים של תאונות ספורט, היו כ-80% הצלחה בשיקום המוח מפגיעות. זה אחוז מאוד גבוה של ריפוי.

לצערי הוא לא מסביר שם כלום על "איך משקמים את המוח" אבל על זה קראתי בספר "המוח הגמיש" אז יש לי קצת מושג.

לפי דעתי, החברה שלי בהחלט עושה לעצמה "שיקום מוח" בתירגול החוזר ונשנה של בעיות, סוגיות ותרגילים שהיא מתקשה בהם. היא בונה מחדש קשרים במוח שמעולם לא היו לה, כפי הנראה היו שם חללים כמו שרואים בסריקות שהוא מציג בסרט, עקב פגיעות מסוגים שונים - חלקן מולדות וחלקן בילדות.

ההרצאה היא על מסקנות מצילומים של המוח. המרצה מראה איך נראית פעילות מוחית של אנשים עם בעיות כמו אלצהיימר או פגיעות מוחיות, וגם בעיות "נפשיות" כמו פוסט טראומה, דיכאון או OCD. הצילומים מראים איך הבעיות ה"נפשיות" נגרמות מפעילות פיזית לחלוטין במוח.
ופלוני-אלמונית (אולי תבחרי כינוי, דרך אגב?) תגיד שגם כאן רצים ישר לתרופות במקום למשל לברר מה באורח החיים גרם לבעיה,
וכאן אני דווקא מאוד מזדהה. וגם לא מזדהה, כמובן.

אולי זה חלק מתסמונת השפע של החברה המערבית.
כמו בנושאים אחרים - יש לנו שפע של אפשרויות, שפע של שאיפות, שפע של מידע. רק הבחירה היא לא תמיד קלה.

אוף טופיק מהדיון על איבחון יתר,

הזדהתי (בכאב רב) עם משפט מההרצאה שבשמת הפנתה אליה
http://www.youtube.com/watch?v=esPRsT-lmw8
לגבי נער שהמרצה איבחן אותו, דרך סריקה מוחית, כבעל פגיעה (פיזית) מוחית מנפילה בילדות שגרמה לו לבעיות "נפשיות" של אלימות ועוד. הוא מספר שבזמן האיבחון הוא היה במוסד השלישי שלו, שעבד איתו בתרפיה התנהגתית. זה היה "אכזרי", על פי המנחה, "לתת לו תרפיה התנהגותית בזמן שההתנהגות היתה ביטוי של הבעיה ולא הבעיה עצמה"

אני נזכרת בכאב בנסיונות ללמד את הילד איך לשתף, לשחק בתורות ולהפסיד...
כמה מאמץ הוא השקיע בזה, ממש ראו עליו שהוא מתאמץ, ועדיין לרוב הוא לא הצליח. המוח שלו פשוט לא היה מכוון בהתאם.

אני לא מתכוונת לומר פה שום אמירה על הערך של טיפול התנהגותי, כן? זו אמירה לגמרי אישית ונקודתית.
אני בטוחה שבהרבה מקרים טיפול כזה עובד מצויין.
בעצם גם אצלינו הוא עבד במידה מסוימת, אבל בדיעבד זה נראה לי אכזרי.

_חוץ מזה תודה רבה גם לך וגם למנטה.על התשובה על שאלתי
אבל אם ילד צריך כדור בשביל להתמודד עם מצבים חברתיים, מה יקרה ברגע שהוא יפספס כדור?
קראתי, למדתי, הפנמתי._

זה כל כך משמח אותי. באמת.
@}

חשבתי קצת על ההשוואה שלך לניתוחים קיסריים מיותרים (עברתי לפחות אחד כזה) וזה הזיז אצלי משהו.
עד עכשיו חשבתי שלא סביר ולא הגיוני שהורים בהמוניהם (דגש על המוניהם. כי אני מסכימה שבוודאי יש אבחון-יתר כלשהו) ירוצו לתת ריטלין לילדים שלא זקוקים לו בכלל. (אני לא מדברת על בעלי ADHD שיכולים להסתדר גם בלעדיו. יש לחץ עצום של מערכת החינוך על הורים לפתור את זה תרופתית. בעיקר מסיבות ביטוחיות, כי במערכת החינוך הרגילה אין כוח אדם שישגיח על ילדים אימפולסיביים עם סף שעמום נמוך שמשוטטים בחצר ומחפשים גירויים ואדרנלין ומסכנים את עצמם ואת חבריהם. באבחון-יתר אני מתכוונת לילדים שהליקוי הזה לא קיים אצלם וריטלין לא יכול להועיל להם בצורה משמעותית.)

אבל ההשוואה שלך לניתוחים קיסריים עוררה אותי לחשוב, ואני מסכימה שזה יכול להיות. אולי יש הורים שממש לא מתעמקים, כמו שנשים לא מתעמקות בנושא של לידה ופשוט באות ללדת לפי הוראות. גם אם לי זה נראה הזוי ולא ייאמן. ואין ספק שחברות התרופות הן אינטרסנט רב-עוצמה בסיפור הזה.

תודה.

_אני יודעת, אבל לפי מה שהבנתי אם מתחילים בגיל צעיר אז השינוי יהיה יותר משמעותי וטבעי. מקווה שלא יהיה לי ניסיון עם זה אבל זה נשמע לי הגיוני.
וזה גם אולי מתקשר למה שאמא של כוכב ומנטה כתבו אחר כך. הן כן רואות שיפור ושנוי גם בהפסקה מהכדור, שאצל המובגר יהיה יותר קשה._
ממה שאני רואה אצל מכריי, למבוגר זה לא יותר קשה.
אנשים עם AD(H)D שלא אובחנו בילדותם, בכל זאת מפתחים עם השנים אי אלה אסטרטגיות התמודדות (מה שבמקרים מסוימים כרוך במחירים מאוד כבדים). ורוב המבוגרים עם הליקוי שמשתמשים בתרופות לקשב עושים את זה בצורה מדודה, לפי הצורך.

[u]לא אני זאת שהכניסה את ההסנפה. אלא בשימוש בזה גם אם לא זקוקים לזה. לפעמים רק לסטלה לפעמים בגלל שקל יותר ללמוד ככה. כמו שיש הרבה שלוקחים ספידים כדי לעמוד בלחץ של עבודה, לימודים ובחינות. וכן קוקאין יכול לפקס. לא לקחתי ריטלין אבל הבנתי שכן יש תכונות דומות בהרגשה[/u]
אוקיי. אבל כמו שכתבת לי, שכשאני טוענת שיש ילדים שבאמת ובתמים זקוקים לתרופה, אפשר להבין מזה שכדאי לתת תרופה לכל מי שמתקשה בלימודים (הבנתי אותך נכון? בדוגמה שלך על האבא האוהב?) - כך לדעתי ההשוואה שלך בין ריטלין לקוקאין מטעה וזורעת דיסאינפורמציה.
נכון, שניהם סמים ממריצים. כזה הוא גם קפאין, להבדיל אלפי הבדלות.
יש אנשים שכותשים ומסניפים ריטלין כתחליף לקוקאין. בהחלט אפשר ויש אנשים שעושים אביוז של ריטלין כסם (אסי וליאור דיין הם דוגמה ידועה שעשתה יחסי ציבור נוראיים לתרופה ולמשתמשיה).
אבל כשנוטלים אותו כתרופה, לפי התוויה והנחיה, הוא לא דומה לקוקאין יותר משהוא דומה לקפה. להבדיל אלפי הבדלות.

[u]לפעמים באמת יש חוסר קשב אבל זה לא מבעיה נוירולוגית אלא בגלל דרך חיים לא מתאימה[/u]
תנוח דעתך. רופא שמוסמך לאבחן AD(H)D בילדים יודע לזהות מתי חוסר הקשב נובע מזה. המאפיינים די ספציפיים.
ואי אפשר להסתפק בחוסר קשב כמאפיין יחיד כדי לאבחן ADHD ולרשום על סמך זה תרופה לילד.

[u]האם מקרים שבהם דרכי טיפול לא תרופתיות עוזרות מאוד, ומייתרות את השימוש בתרופות, נחשבים בעינייך למקרים של אבחון שגוי?[/u]
עוד משהו שעלה לי לגבי זה. לפעמים באמת יש חוסר קשב אבל זה לא מבעיה נורולוגית אלא בגלל דרך חיים לא מתאימה. אז כן גם במקרים האלו זה אבחון שגוי מבחינתי.

[u]לא עניין של מה בכך, "פשוט" לוותר על הקביים שידועים כ"משקפיים" וללמד למעשה לא רק את העיניים שלי אלא את כל גופי ונפשי דרך התנהלות חדשה ולא מוכרת, כדי שבהדרגה אהיה מסוגלת לראות בדרגה כלשהי - ללא משקפיים (להוריד ממספר 4.5 ל-0 לא ייקח לי כנראה שבוע...).[/u]
אני יודעת, אבל לפי מה שהבנתי אם מתחילים בגיל צעיר אז השינוי יהיה יותר משמעותי וטבעי. מקווה שלא יהיה לי ניסיון עם זה אבל זה נשמע לי הגיוני.
וזה גם אולי מתקשר למה שאמא של כוכב ומנטה כתבו אחר כך. הן כן רואות שיפור ושנוי גם בהפסקה מהכדור, שאצל המובגר יהיה יותר קשה.

[u]את קצת מוציאה דברים מהקשרם... כתבתי שהדעה שלפיה השפעה של ריטלין, כשניטל לפי התוויה והנחיות ובבליעה, דומה להשפעה של קוקאין בהסנפה, היא מטופשת.[/u]
לא אני זאת שהכניסה את ההסנפה. אלא בשימוש בזה גם אם לא זקוקים לזה. לפעמים רק לסטלה לפעמים בגלל שקל יותר ללמוד ככה. כמו שיש הרבה שלוקחים ספידים כדי לעמוד בלחץ של עבודה, לימודים ובחינות. וכן קוקאין יכול לפקס. לא לקחתי ריטלין אבל הבנתי שכן יש תכונות דומות בהרגשה.
לגבי הגודמא שלי לגבי אלכוהול, זה באמת לא מתאים. שחשבתי על זה אחר כך ישר עלה לי נושא המריחואנה. עוזרת מאוד לאנשים עם סרטן, יש לכך לא מעט עדויות. מכירה גם מקרה באופן אישי. זה לא מרפא, רק משפר את ההרגשה של החולה, עוזר לו לאכול וככה גופו מתחזק להלחם יותר טוב במחלה. למקרה של ילדים אני לא מכירה, רק ראיתי סרט על ילד אחד שהוריו נתנו לו אחרי טיפול כימותרפי. במקום לשכב במיטה ולהקיא את נשמתו, הוא ביקש לאכול המבוגר. אבל כמובן שלא ניתן את זה לילד שאין לו תאבון בגלל שפעת.

[u]אין לי מושג מה קורה בארה"ב. הדעה שלי נוגעת למה שקורה בארץ.[/u]
בארה"ב המספרים רק עולים ומשתוללים. נכנסתי מהר עכשיו בגוגל וכבר מצאתי את המספר חמש מיליון. בכל מקום מופיע מספר אחר (כמו גם לגבי אחוז הניתוחים הקיסרים לפעמים זה עומד על עשרים ולפעמים על שלושים, זה תלוי גם מתי הטקסט נכתב) הבנתי שגם בארץ יש מגמת עליה. האם יש יותר ילדים מופרעים או פשוט חוסר יכולת להתמודד איתם.

[u]האם מקרים שבהם דרכי טיפול לא תרופתיות עוזרות מאוד, ומייתרות את השימוש בתרופות, נחשבים בעינייך למקרים של אבחון שגוי?[/u]
ברור שלא. אבל אם במקרה שטיפול לא תרופתי יכל לעזור אבל לא ניסו אותו אלא ישר נתנו כדור, אז כן יש פה אבחון שגוי (שוב ארה"ב - יש כמה מאות אלפים של מקרי מוות בגלל תרופות כתוצאה אבחון שגוי). א
ני לא יכולה להתעלם מהעובדה שיש חברות שמרוויחות משגיאוות אלו, כמו שאני לא יכולה לשכוח שיש רופאים שמעדיפים ניתוח קיסרי כי קודם כל זה יותר מהיר ונוח, וגם כי זה מכסה להם את התחת מתביעות. טובת הילד או ההורה היא לא בראש סדר העדיפויות שלהם.

חוץ מזה תודה רבה גם לך וגם למנטה.על התשובה על שאלתי
[u]אבל אם ילד צריך כדור בשביל להתמודד עם מצבים חברתיים, מה יקרה ברגע שהוא יפספס כדור?[/u]
קראתי, למדתי, הפנמתי.

אבל את הסברת את זה הרבה יותר טוב :-) @} |Y|

אה. בינתיים [po]אמא של כוכב פנצנץ[/po] כבר ענתה על אותו נושא...

[u]אבל אם ילד צריך כדור בשביל להתמודד עם מצבים חברתיים, מה יקרה ברגע שהוא יפספס כדור?[/u]
זו כמובן היתה גם הדאגה שלנו
אז ככה:

אצל ילד "רגיל" יש מעגל חיובי של סוציאליזציה. שכהוא נפגש עם ילדים (או מבוגרים) אחרים, הוא לומד מתוך משחק ופעילות משותפת איך מתנהגים עם אחרים, ואז יש לו אינטרקציות יותר מורכבות והוא ממשיך ללמוד עוד, וככה המעגל של הלמידה מזין את עצמו.

אצל ילד עם "בעיות התנהגות" המעגל הזה לא עובד. לא רק שיש לו את הבעיות שלו, גם כשהוא כן נמצא עם אחרים הוא לא לומד ומקבל מהקשר את אותו ערך מוסף שילדים אחרים מקבלים ממנו, וככה נוצר פער שהולך ומתרחב.

אצל ילד עם "בעיות התנהגות" בבית ספר, יש חוץ מזה מעגל שלילי, שבו הילד "לומד" שהוא מופרע וטיפש.
בחינוך ביתי אפשר לשפר את העניין הזה, אבל עדיין יש את המעגל הראשון.

אז ברור ברור ש [u]כדאי לנסות קודם דברים אחרים שאולי כן ירפאו, או דרך ללמוד כן להסתדר עם אותם מצבים[/u] , אבל את גם צריכה לקחת בחשבון שיש פה גם עניין של זמן. ככל שהילד גדל, קשה יותר לסגור את הפערים ולתקן את הנזקים.

מה שקרה אצלינו, אחרי חינוך ביתי, אומגה 3 של גיא בן צבי, דיאטה מיוחדת, טיפול רגשי, טיפול בעיסוק וכו', הכל עזר אבל לא עד לרמה של ה"נקודת מפנה" - שהמעגל של לימוד עצמי של הסוציאליזצה מתחיל לעבוד בעצמו. אז הוא למד, באופן חיצוני, שצריך לשחק בתורות ולדעת להפסיד, אבל זה היה מתיש אותו והוא לא היה מצליח להחזיק ברמת המאמץ הזו להרבה זמן. הוא ממש היה מותש, פיזית.

אחרי שהתחלנו טיפול עם אדרל, חוץ מזה שזה השפיע ישירות על איפולסיביות ושליטה עצמית, לאט לאט הוא התחיל להשתלב במעגל של למידה עצמית מתוך נסיון של סוציאלזציה.
עכשיו גם בימים שהוא לא לוקח כדור כבר יש לו מספיק ניסיון והכרות עם "איך מתנהגים", שהוא כבר סוחב הרבה יותר.
למשל מצב שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה, אם פעם הוא היה יכול במצב כזה להשתולל ולהתחיל לזרוק על כל מה שבסביבה כל מה שבא לו ליד (ולא מתוך כוונה רעה, הוא פשוט היה נכנס לקריז וחוסר שליטה), אז היום אולי הוא יצרח קצת, אבל אז הוא יצא החוצה ויעשה סיבוב ריצה (על דעת עצמו!) או ילך לשחק בלגו שזה מרגיע אותו, או מקסימום יזרוק את הכריות של הספות לרצפה.
זה במצב בלי תרופה, כן? עם תרופה הוא נגיד יתווכח או יתמקח.

אז זה בנוגע ליצירת המעגל החיובי של ללמוד איך להתנהג.
הדבר השני זה שבירת המעגל השלילי. גם בלי ללכת לבית ספר, יש תסכול מצטבר מזה שהכל פשוט כל כך קשה.
עכשיו אין את כל התסכול הזה, אז גם כשהוא לא לוקח כדור הרבה יותר קל לו מהסיבה הזאת.

[u]אם ילד צריך כדור בשביל להתמודד עם מצבים חברתיים, מה יקרה ברגע שהוא יפספס כדור? הרי לפי מה שאתן טוענות אין ריפוי לעתיד, זה רק בזמן שהוא תחת השפעת הכדור.[/u]
לא, זה יותר מורכב מזה.
אחרי שילד עובר אבחון מסודר, ולומד מה זה ADHD ולמה זה גורם, ומבין שכל מיני דברים שלא הצליח מעולם לעשות (כמו לחכות לתור שלו, להבין חוקים של משחק ועוד) לא מעידים שום דבר עליו אלא על הכימיה במוח שלו, הדימוי העצמי שלו משתקם. הוא גם לומד להסביר את הקושי שלו כלפי חוץ. אם הוא לוקח תרופה, ולו רק לתקופה מסוימת, הוא חווה הצלחות, זה מחזק אותו, וגם הדימוי החברתי שלו משתקם (כי קל יותר לשתף אותו במשחקים בלי שזה ייגמר בפיצוץ). אח"כ, גם אם הוא יפסיק לקחת תרופה (זמנית או לתמיד), כבר יהיה לו יותר קל.

[u]האם הוא מהווה באותו רגע סכנה לאנושות (שואלת לא מבקרת)?[/u]
פחות לאנושות, יותר לעצמו. תלוי עד כמה ה-ADHD שלו קשה. יש בזה דרגות שונות. אצל הבן שלי זה די קיצוני.
כשהוא הולך לבי"ס בלי תרופה במשך תקופה רצוף, אני צריכה להיות בכוננות כל יום כל היום, כי יגיע הרגע שאצטרך לבוא לקחת אותו מבי"ס. הוא יעשה משהו שמוגדר כ"התנהגות בסיכון", דברים שגם אם אותי הם לא מפחידים ואני יודעת שהוא לא יינזק מהם, ביה"ס לא יכול להכיל אותם, ולו מבחינה ביטוחית. אני מדברת על דברים כמו טיפוס על גדרות גבוהות והליכה לאורכן, בריחה משטח ביה"ס לרחוב (כבר הזעיקו משטרה פעם אחת לחפש אותו), לעיסת מספריים. היתה גם אפיזודה של יריית סיכות חדות במורה בעזרת רוגטקה מאולתרת.
(אגב, צוות שלא יודע לשייך את זה ל-ADHD ולהתייחס בהתאם, עלול לדרדר מצבים כאלה בצורה איומה.)

[u]לא כדאי לנסות קודם דברים אחרים שאולי כן ירפאו, או דרך ללמוד כן להסתדר עם אותם מצבים. ורק אם כל הדברים לא עוזרים רק אז עוברים לנשק הכבד שנקרא ריטלין.[/u]
אם את שואלת אותי, אז כן, בוודאי. כדאי מאוד. אין לנו ויכוח פה.
אבל קחי בחשבון שלדרכים אחרות יש את המחירים שלהן, וכבר פירטתי על כך.

[u]להגיד לי שדעתי מטופשת לא ישכנע אותי שזה נכון[/u]
את קצת מוציאה דברים מהקשרם... כתבתי שהדעה שלפיה השפעה של ריטלין, כשניטל לפי התוויה והנחיות ובבליעה, דומה להשפעה של קוקאין בהסנפה, היא מטופשת.

[u]היא חושבת ככה, אני חושבת שלא. זה דיסאינפורמציה בעיני. בארה"ב יש בערך שני מיליון ילדים על ריטלין, בלי לבדוק את זה אישית אני בטוחה שיש שם המון מקרים של "סתם".[/u]
אין לי מושג מה קורה בארה"ב. הדעה שלי נוגעת למה שקורה בארץ.
(אגב, סתם ככה, 2 מיליון ילדים באוכלוסייה של 300 מיליון איש, מתוכם לפחות 50 מיליון ילדים אם לא הרבה יותר, זה ממש לא הרבה. לי זה לא נשמע כמו המון מקרים של "סתם". אבל מה אני יודעת. לא הייתי שם בחיים ולא מכירה את הנתונים)

_שימי לב איך התחיל הדיון הזה.
בתי: "היום אחת המורות אמרה בכיתה שאם ישנם ילדים עם בעיות קשב וריכוז שיבואו להגיד לה כדי שתדע"._
תראי, זה באמת בעייתי, אני לא יודעת באיזו כיתה הבת שלך אבל נראה לי שבכל כיתה ביסודי, המורה לא אמורה לקבל את האינפורמציה הזאת מהתלמידים אלא מההורים. זה משהו לומר באספת הורים ראשונה של השנה, לא בזמן שיעור בכיתה. לא כ"כ מקצועי מצד המורה.
מצד שני, אני לא מבינה איך זה מתקשר לאופנתיות של העניין לדעתך.

[u]על זה המורה מדברת עם הילדים שלהם בכיתה. בעיני זה מטורף. מרוב אינפורמציה אנשים מבולבלים וזה אומר לכל הכיווונים[/u]
את יודעת משהו? הלוואי שבבתי ספר היו מארחים הרצאות על ADHD. זה יועיל לכולם. לצוות ולמורים, לילדים שסובלים מזה, לחברים שלא יודעים איך להתייחס לזה. שיתנו את האינפורמציה הנכונה וישימו סוף לבלבול.
יש ספר נפלא לילדים בשם "האיידיאייצ'די שלי" מאת לאורה וולמר. אני ממליצה עליו לכל מי שרוצה להבין את התופעה הזאת שנקראת ADHD, ולדעתי הוא צריך להיות חובה לצוותים חינוכיים (שחלקם לא מבינים שום דבר בנושא), וטוב גם שיהיה נגיש בכל כיתה, לילדים.

[u]את טוענת שדיס אינפורמציה גורם לאנשים לא לתת ריטלין וזה פוגע בילדים[/u]
לא רק, אני טוענת שדיסאינפורמציה בקשר ל-ADHD גורמת להורים לא לאבחן, לא ללמוד על התופעה ולא לשייך אליה התנהגויות קיימות, וכמובן לא לטפל בה (תרופות הן רק חלק מהטיפול, ולבד הן בדרך כלל לא מועילות הרבה). דיסאינפורמציה לגבי תרופות קשב גורם גם הוא לפחד ולהכחשה, וגם לאווירה ציבורית מסוימת שגוררת בושה, חוסר מוטיבציה של הילדים לטיפול ועוד ועוד.

לגבי רוב החצי האחרון של דברייך, נראה לי שנפלנו כאן לשיח חירשים.
מנסה להבין: האם מקרים שבהם דרכי טיפול לא תרופתיות עוזרות מאוד, ומייתרות את השימוש בתרופות, נחשבים בעינייך למקרים של אבחון שגוי?
כי מבחינתי ממש לא.

ואגב, [u]אני פשוט עונה להחלטיות של אמא של כוכב שזה הפתרון היחידי בנמצא[/u] - איפה ראית שכתבתי את זה? נדמה לי שכתבתי יותר מפעם אחת את ההפך.

[u]אלה שצועקים לי הדעה שלך מסוכנת ומטופשת כי יש רק דרך אחת לטפל במצבים האלו כי אין אבחונים שגויים.[/u]
את בכלל קוראת את מה שאני כותבת?
כתבתי על שני דברים מאוד מסוימים שכתבת שהם לא נכונים, שלא חכם לבסס עליהם תפיסה שלמה, שהפצה שלהם גורמת סבל.
כתבתי שטיפול תרופתי זה רק חלק לא הכרחי ולא הכי חשוב מהטיפול. כתבתי שלא נראה לי שאבחונים שגויים נעשים בהמוניהם (ברור שיש אחוז מסוים של אבחונים שגויים. אני פשוט לא מאמינה שמדובר במאסות, כי לא נתקלתי בעדויות לזה וכי זה לא סביר בעיניי מטעמים שהסברתי).

חובה לצפות:
http://www.youtube.com/watch?v=esPRsT-lmw8

[u]יש תלות במשקפים (שנים אני מרכיבה), אבל יש גם תרגילים שיכולים לשפר את הראיה. אישית עוד לא ניסיתי, אבל אני יודעת שזה יגיע באיזשהו שלב שגם לזה אקדשי את זמני. נראה לי שווה את המאמץ. לא עדיף, אם אפשר, כן להרפא מהתלות המעצבנת הזאת? לי נראה שכן[/u]
בטח ששווה (-:
אז בניגוד אלייך, אני כבר עשיתי שתי סדנאות שונות לתרגילים לשיפור הראייה, ואני אכן עושה חלק מהם.
זה דורש ממני:
[list]
[*] השקעת מאמץ (שאנשים שרואים באופן תקין לא צריכים בכלל להשקיע)
[*] הקדשת זמן אקסטרה ל"תרגילים" (למדתי אצל שתי מנחות שונות מאוד, השנייה מתנגדת לקונצפציה של "תרגילים" ומנסה ללמד את זה כדרך חיים ומשחקיות)
[*] תשומת לב מיוחדת לאורך כל היום, שפשוט מעייפת אותי מאוד. אני מודה שהרבה יותר קל פשוט להרכיב משקפיים וגמרנו
[*] התמודדות עם המון פחדים ודפוסים שנראים לא שייכים בכלל לליקויי ראייה אבל הם כן: מה לא הייתי מוכנה/יכולה לראות כשהייתי ילדה והראייה שלי התקלקלה? מה אני מפחדת "לראות" עכשיו בחיים שלי? ועוד.
[/list]
ולא מיציתי.
בקיצור:
לא עניין של מה בכך, "פשוט" לוותר על הקביים שידועים כ"משקפיים" וללמד למעשה לא רק את העיניים שלי אלא את כל גופי ונפשי דרך התנהלות חדשה ולא מוכרת, כדי שבהדרגה אהיה מסוגלת לראות בדרגה כלשהי - ללא משקפיים (להוריד ממספר 4.5 ל-0 לא ייקח לי כנראה שבוע...).

כרגע, כשאני בשלב שבו עדיין לא התקדמתי בכלל בתהליך הלימוד הזה (כלומר, לא הורדתי אפילו רבע מספר), יש לי ליקוי ראייה ואם אני רוצה לתפקד בתחומים מסוימים שנחוצים לחיי, אני זקוקה למשקפיים. כי למשל רמת הראייה הנחוצה לצורך נהיגה בכבישים מודרניים, היא 6/6.

[u]אבל אם היית שומעת על גננת שהמליצה על אבחון בגלל שהילד מצחקק יותר מדי, איך היית מגיבה על כך? האם זהו ניסיון לאילוף הסורר, או דאגה אמיתי לנשמתו של הילד?[/u]
מראש אין לנו ויכוח.
אני אישית לא אומרת שאין "איבחון יתר". להיפך. מסכימה מראש, עוד מימי [po]תסמונת הכשל החינוכי הנרכש[/po].
אני רק אומרת (במלותיה של [po]אמא של כוכב פנצנץ[/po]):
[u]יש דבר כזה ADD / ADHD, זו לא המצאה של חברות התרופות, זה לא תולדה של מערכת חינוך דפוקה, זה לא קשור רק ללימודים, והכרה בקיום של זה היא חשובה וחוסכת הרבה סבל[/u]

_את כותבת בתוך אחת שמסתדרת מצוין (לפי מה שאת אומרת), ואין לך שום סיבה לקחת ריטלין.
זה מעולה !_
קודם כל תודה לך. אבל את לא יודעת כמה זמן לכתוב את כל זה (-: . אין לי בעית קשב, אבל השנים לימדו אותי להיות מודעת שאני מאוד איטית.
דבר שני מצטערת. כשכתבתי לא עניתי לך. אני לא שופטת לא אותך ולא אף אחד. את ניסית כל מה שאת יכולה ואלה התוצאות שלך. אני לא טענתי שאין מקום לרטלין, אני טענתי שיש הרבה מקרים "סתם". מן הסתם בגלל מקום התשובות שלנו הייתי צריכה להדגיש שאני לא מדברת אליך כבר מהתחלה.
עניתי לסגנון דברים כאלו - [u]אגב, אני ממש לא חושבת שיש הרבה ילדים שמאובחנים סתם.[/u]
היא חושבת ככה, אני חושבת שלא. זה דיסאינפורמציה בעיני. בארה"ב יש בערך שני מיליון ילדים על ריטלין, בלי לבדוק את זה אישית אני בטוחה שיש שם המון מקרים של "סתם". להגיד לי שדעתי מטופשת לא ישכנע אותי שזה נכון.

[u]א הבנתי מה הקשר בין מה שאני כתבתי לבין התשובה שלך.[/u]
אני מדברת על זה שיש את זה כל כך הרבה מסביב שזה נהיה כמעט כמו אופנה. שימי לב איך התחיל הדיון הזה.
[u]בתי: "היום אחת המורות אמרה בכיתה שאם ישנם ילדים עם בעיות קשב וריכוז שיבואו להגיד לה כדי שתדע".[/u]
על זה המורה מדברת עם הילדים שלהם בכיתה. בעיני זה מטורף. מרוב אינפורמציה אנשים מבולבלים וזה אומר לכל הכיווונים. את טוענת שדיס אינפורמציה גורם לאנשים לא לתת ריטלין וזה פוגע בילדים, אני טוענת שיש גם מקרים הפוכים שבגלל דיסאינפורמציה אנשים מבקשים מעצמם את האיבחונים האלו. ומדובר באבא אמיתי ומקסים, פשוט תמים.
ניתוחים קיסריים יכולים להציל חיים, אבל מדוע האחוז שלהם כל כך גדל עם השנים? המון סיבות, דיסאינפורמציה חוגגת גם פה. אז בהתחלה זה היה בשביל להציל חיים, והיום יש רופאים שמשכנעים את האמהות שזה עדיף לתינוקות מבחינה פסיכולוגית, וככה בלי לשים לב נהיה אופנה לקבוע תור מראש לקיסרי. אז אני לא טוענת שלא טוב שיש לנו את האופציה לניתוח קיסרי, אבל גם אם אפשר להגיד שאין עכשיו שימוש יתר. וכן גם פה ניתקלתי בהמון אמהות שקבעו תאריך מראש.

[u]כמו שאני לא מסוגלת לראות ברור בלי משקפיים. יש לי לקות ראייה ובלי משקפיים אני פשוט לא רואה. אז מה, "לא כולנו נולדנו כדי לראות"? אולי אלו שמתקשים לראות ברור, מרכיבים משקפיים מפני שזה מה שהחברה משדרת להם, ולא האמת הפרטית שלהם על מה שנחוץ לחייהם?[/u]
לא פעם ראשונה שאני נתקלת בהשוואה הזאת. קודם כל לא ממש מקבלת אותה.
דבר שני, יש תלות במשקפים (שנים אני מרכיבה), אבל יש גם תרגילים שיכולים לשפר את הראיה. אישית עוד לא ניסיתי, אבל אני יודעת שזה יגיע באיזשהו שלב שגם לזה אקדשי את זמני. נראה לי שווה את המאמץ. לא עדיף, אם אפשר, כן להרפא מהתלות המעצבנת הזאת? לי נראה שכן. במיוחד אם זה יהיה מדובר בילדים שלי.

[u]גם אני הבאתי את הדוגמא לתקרית שהיתה לה בגן[/u]
אוקי דוגמא חזקה. עכשיו השאלה שלי היא כזאת, פה מדובר באישה בוגרת שמחליטה מעצמה שהיא צריכה את זה.
אבל אם היית שומעת על גננת שהמליצה על אבחון בגלל שהילד מצחקק יותר מדי, איך היית מגיבה על כך? האם זהו ניסיון לאילוף הסורר, או דאגה אמיתי לנשמתו של הילד?
ועוד דבר (מראש אומרת לא שופטת, אני פשוט עונה להחלטיות של אמא של כוכב שזה הפתרון היחידי בנמצא) אבל אם ילד צריך כדור בשביל להתמודד עם מצבים חברתיים, מה יקרה ברגע שהוא יפספס כדור? הרי לפי מה שאתן טוענות אין ריפוי לעתיד, זה רק בזמן שהוא תחת השפעת הכדור. האם הוא מהווה באותו רגע סכנה לאנושות (שואלת לא מבקרת)? לא כדאי לנסות קודם דברים אחרים שאולי כן ירפאו, או דרך ללמוד כן להסתדר עם אותם מצבים. ורק אם כל הדברים לא עוזרים רק אז עוברים לנשק הכבד שנקרא ריטלין.

_ודרך אגב, לגיא בן צבי (אומגה 3 גליל ) יש פרוטוקול לטיפול בעזרת שמן דגים, שכבר עזר ללא מעט ילדים. שמן הדגים, במינון טיפולי, מזין את הנוירוטרנסמיטורים במוח וכך תוך כמה חודשים משקם את משק הדופמין והאדרנלין והמוח מתחיל לתפקד בצורה בריאה.
לשמן דגים אין תופעות לוואי, בניגוד לריטלין. הוא מזון, לא תרופה._
לזה אני מתכוונת. ויש עוד הרבה דוגמאות. אצות מאוד מסוימות שעשו פלאים. ויש שמדברים על שינוי מאוד מסיבי בצורת החיים, שלפעמים דורש שינוי בחיי היומיום של ההורים. לפעמים זה יותר קשה מלתת תרופה. האם להפוך ילד קטן תלוי בתרופות פסיכאטריות לא צריך להיות הפתרון האחרון?
שוב פעם בגלל זה כתבתי את מה שכתבתי כתגובה ל - [u]השאלה אם אכילת חיטה או תזונה לא מיטבית גורמת לתופעות של ADHD או לא, לא קשורה בעיניי לשאלה אם ילדים מקבלים אבחון שגוי בהמוניהם.[/u] . אז שוב מציינת אני לא שופטת את אלו שכן הגיעו למסקנה שצריך לתת למקרה הפרטי שלהם, אלא את אלה שצועקים לי הדעה שלך מסוכנת ומטופשת כי יש רק דרך אחת לטפל במצבים האלו כי אין אבחונים שגויים.

[u]הפרוטוקול הזה כולל הימנעות גורפת מסוכר, ואם אני לא טועה גם מפחמימות פשוטות ומזון מעובד.[/u]
נכון.
(חזרנו שוב לסעיף התזונה, שומנים לעומת סוכרים...).

[u]מה שפלונית-אלמונית אומרת באמת מתאים לליקויי למידה[/u]
אבל לילדים לקויי למידה לא רושמים ריטלין (אם אין להם AD(H)D בנוסף. לפעמים זה באמת בא יחד. ממש לא תמיד).
עוזרים להם בעזרת הוראה מקדמת, ריפוי בעיסוק, מורת שילוב, התאמות במבחנים ובשיעורי בית... (דברים שבמקרה של ADHD ללא ליקוי למידה ספציפי, עוזרים כמו כוסות רוח למת.)
ילד לקוי למידה עם קשב תקין, לא יהפוך להיות תלמיד מצטיין על ריטלין, ולמערכת אין שום אינטרס "לסמם" אותו, לא כל שכן להורים ולרופאים.
אם הדברים של פלוני אלמונית נובעים מבלבול כזה, היא נובחת לשווא על עץ תמים.

(אגב, בנושא של לקויות למידה כנראה יש אבחון-יתר מסוים. הורים שיכולים להרשות לעצמם כלכלית לוקחים את הילד למאבחן פרטי, שתמיד מוצא משהו כי בשביל זה משלמים לו, ואז אותו תלמיד מקבל יתרון בבגרויות ובפסיכומטרי - היבחנות על-פה, תוספות זמן וכד'. זה משמעותי בעיקר בפסיכומטרי, שהתוצאות שלו יחסיות לכלל הנבחנים באותו מועד בחינה)

יכול להיות שיש כאן בלבול בין add/adhd לבין לקויי למידה כלליים יותר?
מה שפלונית-אלמונית אומרת באמת מתאים לליקויי למידה.
באמת נדמה לי שיש נטיה אצל אנשים שלא מעורבים בעניין באופן אישי, לקרוא לכל בעיה לימודית ADHD.
אז זהו, שזה לא.

בשמת, תודה... מסכימה כמעט עם כל מילה שלך.


[u]אלה מחלות המחסור בויטמינים של העולם המודרני. וחלקן נובעות מהרחם, מתזונת העובר ברחם[/u]
אני מאמינה שיש נטייה גנטית, ושהתזונה רק מעצימה אותה.
נראה לי שאנשים עם גנטיקה של ADHD מלכתחילה הרבה יותר ניזוקים מפחמימות / סוכר / מחסור בחומצות שומן חיוניות.
זה גם מתאים לתיאוריית [url=http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA[u]%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%99%D7%93_%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D_%D7%A9%D7%9C[/u]%D7%97%D7%A7%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%9D.]צייד בעולם של חקלאים[/url] כנראה תזונה של חקלאים (מבוססת דגנים) לא מתאימה לאנשים עם קשב וריכוז, פעלתנות, סף גירוי גבוה וצורך באדרנלין של ציידים.


לגבי זה -
_ודרך אגב, לגיא בן צבי (אומגה 3 גליל ) יש פרוטוקול לטיפול בעזרת שמן דגים, שכבר עזר ללא מעט ילדים. שמן הדגים, במינון טיפולי, מזין את הנוירוטרנסמיטורים במוח וכך תוך כמה חודשים משקם את משק הדופמין והאדרנלין והמוח מתחיל לתפקד בצורה בריאה.
לשמן דגים אין תופעות לוואי, בניגוד לריטלין. הוא מזון, לא תרופה._

הפרוטוקול הזה כולל הימנעות גורפת מסוכר, ואם אני לא טועה גם מפחמימות פשוטות ומזון מעובד.
ילדים צעירים - אפשר לא לחשוף אותם (הבית ממילא צריך להיות נקי מהדברים האלה, ועם ילדים צעירים יש מידה גדולה יחסית של שליטה על מה שהם נחשפים אליו מחוץ לבית). ילדים גדולים (נערים ונערות) - יכולים לקחת החלטה בוגרת להימנע.
ילדים בגיל הביניים, שחיים בחברה שלנו הרגילה (ולא נגיד באיזו קהילת פלאו סגורה), ייחשפו לסוכר לעתים קרובות מאוד מחוץ לבית, ויהיה להם מאוד מאוד קשה להימנע. יכולות להיות לזה השלכות לא פשוטות על הדימוי העצמי, וגם על חיי החברה, וזה בדיוק מה שלעתים קרובות מדי פגוע מראש אצל הסובלים מ-ADD/ADHD.
אני ככה, נותנת איזו נקודת מבט שמעודדת הסתכלות פחות שיפוטית על בחירות של הורים...

[u]יש דבר כזה ADD / ADHD, זו לא המצאה של חברות התרופות, זה לא תולדה של מערכת חינוך דפוקה, זה לא קשור רק ללימודים, והכרה בקיום של זה היא חשובה וחוסכת הרבה סבל[/u]
זהו.

[u]הרי לא כולנו אותו הדבר ואולי הגיע הזמן להפנים את זה גם במובן הזה. לא כולנו נולדנו כדי להיות אקדמיים. אולי אלו שמתקשים ללמוד משהו מסוים, זה בגלל שהיעוד שלהם נמצא במקום אחר בכלל. זה כתשובה גם לזה אנשים אחרים שאני מכירה שיש להם למעשה ADD או ADHD, מוותרים מראש על לימודים עיוניים ועל קריאת כל טקסט מורכב וארוך יותר מחדשות בעיתון. השאלה שאני שואלת את עצמי היא, אז מה? אז הם לא לומדים עיוני. האם זה מפחית את מערכם? ואם הם מרגישים שכן, האם זה בגלל שזה מה שהחברה משדרת להם, ולא האמת הפרטית שלהם על מה שנחוץ לחייהם?[/u]

אין שום בעיה עם אלה שלא רוצים ללמוד עיוני.
אני בכלל לא התייחסתי לרגשות או לתגובות סביב זה.
רק לעובדה שהם לא מסוגלים לעשות את זה גם לו היו רוצים.

כמו שאני לא מסוגלת לראות ברור בלי משקפיים. יש לי לקות ראייה ובלי משקפיים אני פשוט לא רואה. אז מה, "לא כולנו נולדנו כדי לראות"? אולי אלו שמתקשים לראות ברור, מרכיבים משקפיים מפני שזה מה שהחברה משדרת להם, ולא האמת הפרטית שלהם על מה שנחוץ לחייהם?

לגבי החברה שיש לה לקות מסוג ADHD - היא מצאה את הייעוד שלה. הוא לא אקדמאי אבל [b]הדרך אליו[/b] עוברת דרך לימודים. כי ככה זה היום. מקצועות רבים מאוד עוברים דרך לימודים עיוניים (שפעם היית לומדת רק בשיטת השולייה, שזו השיטה שבאמת מתאימה לה) ואני מצדיעה לה על האומץ והנחישות להשיג את החלום שלה למרות הקשיים.

אה, אני רואה שזה מה שמנטה כתבה:
[u]לא עם דברים כי אומרים לנו שהם יותר שווים אלא עם הדברים הכי בסיסיים שהם בעצמם רוצים לעשות.[/u]

[u]את שוב ושוב חוזרת לנושא של לימודים, איך ללמוד, האם ללמוד, ואני מנסה להסביר לך שזה ממש לא כל העניין.[/u]
נכון.
גם אני הבאתי את הדוגמא לתקרית שהיתה לה בגן - לא היה לזה שום קשר ללימודים או לתיפקוד בלימודים. זה משהו במוח שמתבטא בכל מיני תחומי חיים. לדעת שיש לך אימפולסיביות "כימית" שמייצרת לך כל מיני נזקים, שאפשר למנוע אותה (את האימפולסיביות) ואת הנזקים שלה פשוט ע"י איזון החומרים הכימיים בגוף...

ודרך אגב, לגיא בן צבי ([url=http://www.omega3galil.com/]אומגה 3 גליל[/url] ) יש פרוטוקול לטיפול בעזרת שמן דגים, שכבר עזר ללא מעט ילדים. שמן הדגים, במינון טיפולי, מזין את הנוירוטרנסמיטורים במוח וכך תוך כמה חודשים משקם את משק הדופמין והאדרנלין והמוח מתחיל לתפקד בצורה בריאה.
לשמן דגים אין תופעות לוואי, בניגוד לריטלין. הוא מזון, לא תרופה.

אם אני חושבת גם על ההרצאה של ד"ר [url=http://www.youtube.com/watch?v=KLjgBLwH3Wc]טרי וול[/url] בנוגע למחלות ניווניות כמו טרשת נפוצה, פרקינסון ועוד, אני מגיעה למסקנה, שכל המצבים והמחלות האלה הם בעצם
[h=3]מחסור בויטמינים ומינרלים[/h]
כמו רככת, כמו צפדת, כמו ברי-ברי. אלה מחלות המחסור בויטמינים של העולם המודרני. וחלקן נובעות מהרחם, מתזונת העובר ברחם. וכנראה גם מרעלים סביבתיים שמגיעים למוח (ראו פירוט ותיאור בספרה של רייצ'ל קרסון, Silent Spring).

רגע, שלא ישתמע ממה שכתבתי על השילוב המסוכן בין חיפוש גירויים חזקים לאימפולסיביות, כאילו אני טוענת שהפתרון היחיד או הכי טוב או בכלל למצב הזה הוא נטילת תרופה. ממילא אי אפשר לכסות את כל שעות הערות כדי למנוע סיכונים כאלה (וטוב שכך!).
אבל חשוב להבין את הרקע מאחורי זה, מאיפה זה בא, כדי שאפשר יהיה להתמודד עם זה נכון (למשל, לספק את הגירויים הרלוונטיים בזמן, לדעת למה לצפות, לא להיות ביקורתי כלפי הנטייה הזאת כי היא לא רצונית - וזו נקודה מהותית שמשפיעה המון על דימוי עצמי).
מה שמחזיר אותי לטענה המרכזית שלי שבכלל לא קשורה לתרופות -
[b]יש דבר כזה ADD / ADHD, זו לא המצאה של חברות התרופות, זה לא תולדה של מערכת חינוך דפוקה, זה לא קשור רק ללימודים, והכרה בקיום של זה היא חשובה וחוסכת הרבה סבל[/b]
אם רוצים ויכולים להתמודד עם זה בלי תרופות - אני סופר סופר סופר בעד!!!!!!!

[u]כמה את צודקת. השאלה היא איזה צד הוא הדיסאינפורמציה. את בטוחה שאת יודעת. הבנתי את זה. לשנות את דעתי, את עדיין עוד רחוקה.[/u]
אם דעתך היא שנוטלי ריטלין / שאר תרופות קשב צריכים להעלות את המינון חדשות לבקרים כי אחרת הם לא יקבלו אותה השפעה עקב התרגלות הגוף, אז את אוחזת בדיסאינפורמציה, וכן אני יודעת. וכן במקרה כזה חשוב לי לשנות את דעתך, אבל את לא חייבת להאמין לי. תבררי אצל מקורות אמינים, לא באינטרנט בבקשה אלא בספר מקצועי רציני, או אצל רופא מומחה לקשב, או אצל רוקח מומחה לקשב (יש כאלה).

[u]אולי זה מקרה שבו ריטלין יעזור לל להתרכז כמו שצריך ולהגיע לניסוח יותר מוצלח ומשכנע[/u]
קודם כל אני מתנצלת על הניסוחים שלי בדיון הזה. מאוד לא אופייניים לי. אני פשוט טעונה רגשית בנושא הזה וקשה לי לעשות את ההפרדות המתבקשות. זה לא עניין של ריכוז. אין לי ליקוי בתחום הזה. במקרים שבהם לא הצלחתי להתרכז, בגלל עייפות או בתקופה שהייתי בדיכאון, וניסיתי ריטלין, זה לא עזר לי. ניסיתי 3 פעמים. כשאני לא מרוכזת זה לא נובע מכך שהמוח הקדמי לא מקבל מספיק אדרנלין, ולכן ריטלין לא משפיע על הריכוז שלי.

_השאלה אם אכילת חיטה או תזונה לא מיטבית גורמת לתופעות של ADHD או לא, לא קשורה בעיניי לשאלה אם ילדים מקבלים אבחון שגוי בהמוניהם.
ובעניין רציני יותר, בעיני גישות ואינפורמציות כאלו הן גם מסוכנות ביותר. רצית דוגמאות קבלי דוגמא קטנה. אבא אוהב ונחמד אבל לא במיוחד מתעמק עד הסוף בכל מה שנאמר שהגיע למסקנה המוזרה שאולי כדאי לו לתת לביתו בת השמונה ריטלין כי נראה לו שהיא לא מקבלת ציונים גבוהים מספיק וככה היא תצליח יותר בלימודים. אז לפני שאת זורקת מידע באוויר תדעי שיש אנשים שעוד יקחו את זה מילה במילה גם אם זה לא מתאים למצב הספציפי שלהם._
לא הבנתי מה הקשר בין מה שאני כתבתי לבין התשובה שלך.
אבא שמגיע למסקנה שריטלין יכול לעזור לבתו להצטיין בלימודים = דוגמה לאבחון יתר? אלא אם האבא הזה הוא במקרה נוירולוג ילדים / פסיכיאטר ילדים / רופא ילדים עם התמחות ספציפית בקשב / פסיכולוג חינוכי, התשובה היא לא. כדי לקבל מרשם לריטלין עבור ילד, צריך לעבור אבחון מסודר אצל אחד מאנשי המקצוע האלה, ואלה בלבד. (פסיכולוג חינוכי מוסמך לאבחן אבל כמובן לא לתת מרשם)
תגידי, זה אבא אמיתי או תיאורטי?
תאמיני לי שהורה שמחזיק ביד קופסת ריטלין בפעם הראשונה, קורא את העלון של התרופה שבתוך הקופסה, ומחליט, מחר בבוקר נתחיל עם זה - לא ישן באותו לילה, ואולי גם כמה לילות אחר כך. זו תרופה פסיכיאטרית, לא סוכריות. לא רק אתם המתנגדים יודעים את זה, גם אנחנו ההורים, המודעים, שחלקנו באים מאותה תפיסת עולם כמוך, שמתמודדים עם בעיה קשה ורוצים לעשות הכל בשביל לעזור לילד, יודעים את זה. אף הורה, אני מאמינה, לא נותן את זה לילד שלו בקלות ראש.
ההבדל הוא שאנחנו ההורים, שמתמודדים עם זה בבית, יודעים תכלס מה זה ADHD וכמה סבל הוא גורם, ואת כנראה, כך אני מסיקה, לא.
בכל מקרה אני עדיין לא השתכנעתי, וגם לא נתקלתי באינפורמציה אמינה, שלפיה אבחון יתר שגוי וסימום "סתם" מתבצע כלפי ילדים בהמונים.

את שוב ושוב חוזרת לנושא של לימודים, איך ללמוד, האם ללמוד, ואני מנסה להסביר לך שזה ממש לא כל העניין.
דוגמה קטנה: במוח של ADHD יש מחסור באדרנלין בגלל דופמין שלא מגיע לאן שאמור להגיע. בגלל המחסור באדרנלין, המוח הקדמי, שמתפקד כמעין שוטר פנימי ואחראי למשל על ריסון עצמי, שליטה עצמית, נמצא במצב רדום. אז קורים שני דברים: אחד, האדם מנסה לקבל אדרנלין על-ידי חיפוש בלתי פוסק של גירויים חזקים. שתיים, הוא מבצע מיידית כל רעיון שעולה במוחו בלי לחשוב על התוצאות.
את קולטת איזה שילוב מסוכן זה?

ועוד דבר,
אני חושבת שיש פה ערבוב בין הרבה תחומים שהם לא [b]בהכרח[/b] קשורים .
[u]אנחנו עושים דברים כי אומרים לנו שהם יותר שווים, ולא כי זה מה שמתאים לנו.[/u], אורח החיים המודרני, קפיטליזם, תזונה, חשיבות ההליכה, רפואה אלנטרנטיבית ואורח חיים אלנטנטיבי,
הכל נושאים נורא חשובים, ויש הרבה מה לדבר עליהם, אבל הם לא [b]בהכרח[/b] שייכים כשמדברים על בעייה ספציפית של אדם ספיציפי, או ילד ספיציפי.
וגם אם כן, אין לך שום אפשרות לדעת את זה, רק על סמך הנושא של כן/לא ADD / ADHD/ ריטלין.

[u]אני כותבת בתור אחת שמודעת לקשיי הלימודים שלה[/u]
את כותבת בתוך אחת שמסתדרת מצוין (לפי מה שאת אומרת), ואין לך שום סיבה לקחת ריטלין.
זה מעולה !

האם זה סותר את האפשרות שישנם אנשים (וילדים) אחרים שלא מסתדרים מצוין?
שאולי יש להם בעיות שונות עם ביטויים שונים מאשר אצלך?

לא עם [u]דברים כי אומרים לנו שהם יותר שווים[/u] אלא עם הדברים הכי בסיסיים שהם בעצמם רוצים לעשות.

בתור הורים, אנחנו לפעמים צריכים לקבל החלטות לא פשוטות, לא החלטות של "מה הכי טוב", אלא החלטות של "מה הכי פחות גרוע" בתנאי אי ודאות.
אף אחד לא רוצה לסמם את הילדים שלו, ובתור הורים מודעים להשלכות ולאלטנטיבות, כמו רוב מי שקורה כאן מן הסתם, אנחנו מודעים לסיכונים.

זו לא החלטה קלה, הבעיה היא שלפעמים הסיכון לא להתערב הוא יותר גדול.

כתבתי כבר על האנדקוטה האישית שלי, שלא היה בה שום קשר לדרישות בית ספר. הקשיים היו קיימים באותה מידה גם במסגרת אנסקוליג הכי אידאלית שיכולה להיות למצב.

את נשמעת מאוד שיפוטית לגבי שימוש בתרופות. למה את חושבת שאת יכולה, או שיש לך זכות, או שאת צריכה, לשפוט אותי?
(אני אומרת אותי כדוגמה, וכמה שאני מכירה הדוגמה שלי יותר מאפיינת מאשר "הורים שנותנים לילדה שלהם ריטלין כדי שתשיג ציון גבוה יותר בבית ספר")

[u] לבסס על זה תפיסה שלמה זה... לא חכם.[/u]
תודה על המחמאה. מהמקלדת שלך זה נקרא כברכה.
מה שכן, תשובה עינינית לא מתבקשת כאן.
[u]הדיסאינפורמציה בעניין גורמת לנזק אמיתי.[/u]
כמה את צודקת. השאלה היא איזה צד הוא הדיסאינפורמציה. את בטוחה שאת יודעת. הבנתי את זה. לשנות את דעתי, את עדיין עוד רחוקה.
לבינתיים חוץ מלזרוק הערות מתחכמות לא הצלחת להעביר לי דבר.
סתם זורקת לאוויר הוירטואלי - אולי זה מקרה שבו ריטלין יעזור לל להתרכז כמו שצריך ולהגיע לניסוח יותר מוצלח ומשכנע (מצטערת על הציניות, אבל את ממש מבקשת את זה (-: ).
[u]השאלה אם אכילת חיטה או תזונה לא מיטבית גורמת לתופעות של ADHD או לא, לא קשורה בעיניי לשאלה אם ילדים מקבלים אבחון שגוי בהמוניהם.[/u]
ובעניין רציני יותר, בעיני גישות ואינפורמציות כאלו הן גם מסוכנות ביותר. רצית דוגמאות קבלי דוגמא קטנה. אבא אוהב ונחמד אבל לא במיוחד מתעמק עד הסוף בכל מה שנאמר שהגיע למסקנה המוזרה שאולי כדאי לו לתת לביתו בת השמונה ריטלין כי נראה לו שהיא לא מקבלת ציונים גבוהים מספיק וככה היא תצליח יותר בלימודים. אז לפני שאת זורקת מידע באוויר תדעי שיש אנשים שעוד יקחו את זה מילה במילה גם אם זה לא מתאים למצב הספציפי שלהם.

ועל מנת לעזור לכן לחדד לי את ההבנה כמה חשוב ריטלין ברשותכן אשאל כמה שאלות.
[u]לא רק "למדה ללמוד אחרת" - הבינה שהיא צריכה באמת ללמוד פי כמה וכמה מאדם רגיל,[/u]
האם העניין הוא כמה זמן לוקח לי ללמוד, או אם אי אפשר ללמוד בכלל?
הרי לא כולנו אותו הדבר ואולי הגיע הזמן להפנים את זה גם במובן הזה. לא כולנו נולדנו כדי להיות אקדמיים. אולי אלו שמתקשים ללמוד משהו מסוים, זה בגלל שהיעוד שלהם נמצא במקום אחר בכלל. זה כתשובה גם לזה [u]אנשים אחרים שאני מכירה שיש להם למעשה ADD או ADHD, מוותרים מראש על לימודים עיוניים ועל קריאת כל טקסט מורכב וארוך יותר מחדשות בעיתון.[/u] השאלה שאני שואלת את עצמי היא, אז מה? אז הם לא לומדים עיוני. האם זה מפחית את מערכם? ואם הם מרגישים שכן, האם זה בגלל שזה מה שהחברה משדרת להם, ולא האמת הפרטית שלהם על מה שנחוץ לחייהם?

[u]הבעיה שהתרופות גורמות לתופעות לוואי וגם הגוף מתרגל (ואז נזקק למינון גבוה יותר) אז היא מנסה לעשות ימים בלי התרופה.[/u]
אם זה לא ניתן לתיקון, אולי לא צריך לתקן? אולי יש דרכים אחרות ללמוד עם ה"נכות" הזאת. לא לשנות, לא לתקן, אלא לקבל.

לגבי התשובה האחרונה של בשמת נראה לי שמה שמסכם את כל הכללים האלו הוא
[u]המכלול מחדד את החשיבות של ההליכה היומיומית עבור כולנו, ובמיוחד עבור מי שסובלים מרמות שונות של ADD או ADHD[/u]
האם זה לא נכון לשאר הסעיפים שלמעלה.

[u](וכנראה שאם לא הייתי לוקחת ריטלין הייתי מבינה מוקדם יותר שזה לא בשבילי, אבל זה כבר סיפור אחר).[/u]
לי דווקא נראה שזה מאוד מהותי מה שפלוני כתבה פה לפני שנה וחצי.
לי זה מאוד מסתדר. מסתדר עם עוד המון תחומים בחיים שלא קשורים רק ללימודים. אנחנו עושים דברים כי אומרים לנו שהם יותר שווים, ולא כי זה מה שמתאים לנו.
אני כותבת בתור אחת שמודעת לקשיי הלימודים שלה ועדיין לימדה את עצמה בלי סוף ומאז שעזבה את המוסדות (מדהים אבל אפילו אחרי שנים אני עדיין לא זוכרת איך מכנים למידה שכזאת, אבל זה ממש לא מפריע לי עם חיי והמשך לימודי האיטיים ביותר. לא נראה לי הגיוני לקחת סמים כדי לעמוד בקצב שהחברה קבעה שהיא הנורמל)

אה, עוד כמה לקחים בענייני לימודים עם קושי מסוג "קשב וריכוז":
[list]
[*] לתרגל שאלות בחשבון כל יום (כל אחד שוכח דברים שהוא כבר יודע, אבל כשיש לקות כזאת, שוכחים יותר מהר ו"עולה" יותר להחזיר את הידע).
[/list]

[list]
[*] לא לדלג על שלבים. לעשות באופן ברור את כל השלבים וגם לכתוב אותם, ביחס לכל שאלה/סוגיה/חומר לימוד. חייבים להצליב חומר בין העין ליד הרבה פעמים, ולהתקדם מאוד לאט, לא למהר (אף שיש נטייה כזאת, למהר), לא להתקדם הלאה עד שלא מוודאים שתי וערב שהשלב הנוכחי מובן לחלוטין, לא "בערך" (עוד נטייה שמפריעה: סבילות גבוהה לדברים לא מובנים, מעורפלים וכדומה. כך האדם לא קולט שבכלל לא הבין, וממשיך הלאה כך ששכבה על שכבה נבנית על גבי ערפל).
[/list]

[list]
[*] להשתמש בהמון עזרים מוחשיים. למשל, לספור קוביות או עצמים מוחשיים אחרים, לעבוד עם עוגה אמיתית או עם תפוח אמיתי כדי לחשב שברים, שוב ושוב ושוב. לא להרפות מאביזרי ההמחשה במשך זמן רב.
[/list]

[list]
[*] תזונה (בריאה ועתירת שומנים טובים כמו אגוזים, שקדים, שמן זית, טחינה, וכן ברזל, חומצה פולית וויטמין B12 כמו בשר, ביצים, תמרים, שקדים ועוד). קריטי להפחית סוכרים מכל סוג (כולל קמח לבן) ולהקפיד על מספיק ירקות ירוקים ושומנים. ההבדל ניכר באופן מיידי.
[/list]

[list]
[*] פעילות גופנית ובעיקר, הליכה מרובה. כנראה שלא רק תנועה אלא גם הרבה תנועה במרחב וחזרה על מסלולים מוכרים בסביבה דרך הרגליים בונה קשרים ומעגלים במוח. חלק מסויים מזה כנראה קשור לנושא ה- [b]נוכחות[/b] ועצם הצורך להקדיש תשומת לב לדרך ולמה שמסביב, בניגוד למצב שבו נוסעים באוטו. פה רואים במיוחד הבדל מדהים עם ילדים, שעוברים מלהסיע אותם במכונית לכל מקום - לללכת איתם ברגל לאותם מקומות (גן, בי"ס, קניות וכדומה). מובן שאין פה רק גורם אחד שמייצר את השיפור, אבל המכלול מחדד את החשיבות של ההליכה היומיומית עבור כולנו, ובמיוחד עבור מי שסובלים מרמות שונות של ADD או ADHD (ובטח עוד הרבה מצבים P-: ).
[/list]

נכון :-(

אכן, התרופה עצמה לא לגמרי מתאימה. אבל יותר טוב מכלום...
לגבי סל, עלויות וכדומה: גם זה שיקול משמעותי. גם התרופות שבסל, יקרות.

(סליחה אם אני יוצאת ניג'סית. הדיסאינפורמציה בעניין גורמת לנזק אמיתי.)

[u]הבעיה שהתרופות גורמות לתופעות לוואי וגם הגוף מתרגל (ואז נזקק למינון גבוה יותר)[/u]
בשמת,
לגבי תופעות לוואי - יש תרופות קשב אחרות, לא ממשפחת הריטלין / קונצרטה, עם הרבה פחות תופעות לוואי. למרבה הצער רובן לא בסל ומסובך להשיג אותן, אבל עומדים לאשר אותן בקרוב. אחת מהן כבר אושרה - ויואנס.
לגבי התרגלות הגוף למינון - זה עובדתית לא נכון. כל עוד אין עלייה משמעותית במשקל, [b]אפשר להישאר שנים באותו מינון ולקבל אותה השפעה[/b].
יכול להיות שהקושי במציאת המינון הנכון נעוץ בחוסר התאמה של התרופה עצמה (ריטלין וקרובי משפחתו לא מתאימים לכשליש מהאוכלוסייה, אם אני זוכרת נכון).

_אז היא לא לקחה תרופות, היא למדה ללמוד אחרת.
הבדל מאוד גדול._
לא ציינתי את זה אבל היא לוקחת תרופות בהחלט. ריטלין, קונצרטה, היה צריך להחליף ולשנות מינון כמה פעמים. ההבדל בין "עם תרופה" ל"בלי תרופה" - שמיים וארץ.
כאשר היא מנסה ללמוד או לעבוד או לעשות פעילות מאומצת דומה בלי התרופה - ב"זמן אמת" נדמה לה שהיא קולטת, אבל בדיעבד היא מגלה שוב ושוב שבפועל הבינה חלק מאוד מזערי ונשארה עם מסך של ערפל.
כלומר, בלי התרופה, שום אסטרטגיה לא באמת מקדמת את הלמידה שלה.
בלי התרופה יש לה עוד התנהגויות שהיא לא מודעת להן אבל מתחילה לגלות.
לדוגמא: באירוע בגן של הילד, חברה (אמא אחרת בגן) אמרה לה אחרי האירוע: "היום לא לקחת ריטלין, נכון?" היא הודתה ושאלה למה, אז החברה אמרה: "פשוט לא הפסקת לרגע אחד לדבר טורבו ולצחקק" - היא בכלל לא שמה לב. בזיכרון שלה, היא לגמרי ישבה בשקט רוב האירוע.
הבעיה שהתרופות גורמות לתופעות לוואי וגם הגוף מתרגל (ואז נזקק למינון גבוה יותר) אז היא מנסה לעשות ימים בלי התרופה.

לא רק "למדה ללמוד אחרת" - הבינה שהיא צריכה באמת ללמוד פי כמה וכמה מאדם רגיל, ועדיין מצליחה בקושי לקבל ציון "עובר". אם את צריכה לקרוא את החומר למבחן פעמיים, היא צריכה 10 פעמים ולמעשה תקלוט אותו רק אחרי שתלמד שתי וערב עוד המון דברים ותחזור על זה שוב ושוב במשך 3 שנים.

אנשים אחרים שאני מכירה שיש להם למעשה ADD או ADHD, מוותרים מראש על לימודים עיוניים ועל קריאת כל טקסט מורכב וארוך יותר מחדשות בעיתון.

[u]אז אני מבינה שסתם זרקתי שם לשווא…[/u]
תראי, מבחינתי אין לו שום קשר לנושא אז לא טרחתי לענות בעניין.
השאלה אם אכילת חיטה או תזונה לא מיטבית גורמת לתופעות של ADHD או לא, לא קשורה בעיניי לשאלה אם ילדים מקבלים אבחון שגוי בהמוניהם.

[u]כל אחת ואמונה[/u]
בגדול כן. אבל זה גם קצת מעבר לאמונה. יש גם עניין של הכרת הנושא מהשטח.
[u]גם אני חושבת על הילדים שסובלים וכואב לי.[/u]
את חושבת על ילדים אמיתיים שאת מכירה עם שמות ופנים, או על ילדים תיאורטיים?

[u]רק עיצה קטנה לעתיד, אם את באמת רוצה לשכנע אנשים בצדקתך וזה מאוד חשוב לך אז לקרוא לדעה שלהם מטופשת זה לא באמת דרך הנכונה לגרום להקשיב[/u]
תודה על העצה המצוינת :-)
באמת ב"מטופשת" יש שיפוט ערכי מיותר. הדעה ששימוש מותאם בתרופת מרשם, לפי התוויה והנחיות ובבליעה, דומה לאביוז של קוקאין בהסנפה - היא פשוט לא נכונה. לבסס על זה תפיסה שלמה זה... לא חכם.


ואגב, רוצה רק לחדד משהו,
נקודת המחלוקת המהותית מבחינתי בדיון היא לא ריטלין ותרופות בעד / נגד, כי הטיפול התרופתי הוא ממילא רק חלק קטן ולא תמיד מכריע מהטיפול המיטבי ב-ADHD.
אני מתווכחת עם הטענה ש-ADHD זו תולדה של מערכת חינוך לא מותאמת לילדים.
ברור שההתנגשות בין ADHD למערכת החינוך הבלתי מותאמת בטירוף והגרועה והמ-ז-ע-ז-עת לכל הדעות, מולידה בעיות קשות לכולם. אבל אני טוענת ש-ADHD זה מכלול של תכונות שלא קשור בכלל דווקא ללימודים ולעתים קרובות גורם לקשיים הרבה לפני ואחרי גיל בי"ס, בכל תחומי החיים.
חוסר ההכרה בזה, מצד הסובלים עצמם וסביבתם המיידית, גורם להמון סבל.

אז אני מבינה שסתם זרקתי שם לשווא… מזל שלא השקעתי יותר מאמץ.
[u]בין המציאות שאני מכירה[/u]
את לא מוכנה להכיר במציאות אחרת וזה בסדר.
אבל גם
[u]אני חושבת על הילדים שסובלים וכואב לי.[/u]
כל אחת ואמונה, כבר אמרתי?
[u]אין לי עניין להתווכח לשם הוויכוח. וממש לא רוצה להתכתש אתך אישית או בכלל בעצם.[/u]
גם אני לא. אני גם לא באמת חושבת שאני הולכת לשכנע מישהו. סתם כותבת את דעתי כי יש מקום לכל הדעות ומתוך אמונה שאם לא אנחנו נהיה בצרות.
רק עיצה קטנה לעתיד, אם את באמת רוצה לשכנע אנשים בצדקתך וזה מאוד חשוב לך אז לקרוא לדעה שלהם מטופשת זה לא באמת דרך הנכונה לגרום להקשיב (גם כאלה בלי הפרעות קשב).

ריטלין בהסנפה דומה לקוקאין. אף אחד לא נותן לילדים מאובחני ADHD להסניף ריטלין.
ולא, בשימוש מותאם זה לא דומה. לא עשיתי קוקאין אבל אני מבינה מספיק בסמים למיניהם בשביל לעמוד על ההבדל.

אין לי עניין להתווכח לשם הוויכוח. וממש לא רוצה להתכתש אתך אישית או בכלל בעצם.

אני מבחינה בפער גדול מאוד, מאוד, בין המציאות שאני מכירה (ואני מכירה מאוד מקרוב די הרבה ילדים ומבוגרים עם ADHD) לבין הדימוי התקשורתי של כל הנושא הזה (גם של ההפרעה עצמה, גם של התרופות, גם של ההורים-מורים-רופאים שכאילו נורא להוטים לסמם ילדים).
הדימוי הזה גורם להמון - וכן, אני יכולה להגיד בפה מלא, ה-מ-ו-ן - הורים ומשפחות לא לטפל בקשיים, ובעקיפין לגרום סבל גדול מאוד לילדם (ולעצמם).
גורם להמון אנשים להכחיש שיש בכלל דבר כזה, ADHD.
אני חושבת על הילדים שסובלים וכואב לי.

[u]אוף. אין לי כוח כבר.[/u]
קוראת את זה שוב וחושבת לעצמי, אז למה בכלל טרחתי לענות לך?
וואלה אין לי מושג. כנראה שחוסר קשב גרם לי לא לחשוב לעומק על כך D-:

[u]לא דומה לקוקאין ולא נעליים.[/u]
את ניסית??? אני מדברת גם על רטלין וגם על קוקאין. וכן אפשר לעשות אביוז בטיפקס נו אז? עם כל דבר אפשר לעשות אביוז. יש אלכוהולסטים. ויש כאלה שיודעים לשתות בשליטה. ויש כאלה שמאמינים שכוס יין אדום ביום זאת ברכה. עדיין אנחנו לא עושים לחיים עם ילד בן חמש!
[u]תני שם.[/u]
למרות הזלזול בתשובה שלך הנה אחד - דר' דיויד פירלמוטר (מקווה שכתבתי נכון בעברית). רופא נוירולוג עם ניסיון של שנים. אם את רוצה עוד אז [u]אוף. אין לי כוח כבר.[/u] לא ממש יעזור לך למצוא את האמת.

[u]מבססים תפישת עולם על דעות קדומות מטופשות.[/u]
סליחה אבל את בטוחה שאני בעלת הדעה הקדומה ולא את.
אני לא בטוחה לא בכך ולא בכך. כל אחת ואמונתה. תאמיני לי שאני לא מזלזלת בשלך אני פשוט לא בטוחה שהאמת נמצאת אצלך. בסך הכל זה עניין של בחירה שלי לחשוב ככה. את לא חייבת להסכים איתי. וחוסר ההסכמה שלך בטח לא הופך אותך או את הדעה שלך למטופשת, פשוט לשונה משלי.

[u]אנשי מקצוע מסוימים טוענים שהמון. ה-מ-ו-ן.[/u]
מי?
תני שם.

[u]ממה שאני הבנתי, יש הרבה סטונדטים חוגגים על הכדור "הנפלא" הזה, ולא לצורך לימודי בלבד. לא אחד ולא שתיים השוו את ההרגשה לקוקאין.[/u]

אוף. אין לי כוח כבר. מבססים תפישת עולם על דעות קדומות מטופשות.
לא דומה לקוקאין ולא נעליים. (אני לא מדברת על אביוז. אפשר לעשות אביוז גם בטיפקס, אז מה?)

נושא מאוד מעניין שיצא לי לקרוא עליו מכמה מקורות בזמן האחרון, למרות שאין לי שום ניסיון עם הנושא. אולי חוץ מאיזו הרגשה שאם הייתי נגשת למבחנים היה יוצא שגם לי יש קשיי לימוד בקטע מסוים.

[u]קודם כל הבינה לעומק את קשיי הקשב והריכוז שלה, ואחר כך עשתה על עצמה קורס מעמיק לגבי הדרכים שעוזרות לה ללמוד, איך המוח שלה מעבד ומקדד מידע, ובעיקר היא פשוט צריכה לשבת ולכתוב כל מלה של המרצים וללמוד ולסכם כל דבר עשרות פעמים, לחזור ולבדוק כל מלה, לזהות כל דבר קטן שלא הבינה עד הסוף, שוב ושוב ושוב, ובעיקר לנסות לקשר כל מידע לסיפור אמיתי על מישהו. עובדות מנותקות לא מסתדרות לה במוח. בעייה של אדם אמיתי, מחברת לה את הנתונים למשהו מובן.[/u]
אז היא לא לקחה תרופות, היא למדה ללמוד אחרת.
הבדל מאוד גדול.

[u]מין דעה קדומה כזאת שהוחדרה בשיח טוב טוב ובאפקטיביות רבה בחסות הלובי הסיינטולוגי.[/u]
אני חושבת שכמות הילדים שכן מקבלים כדורים לא מוטלת בספק. לא נראה לי שזאת דעה קדומה לקידום איזה אינטרס.
אנשים ממקצועות שונים (וכתות שונות) אומרים את אותו הדבר. בדיוק גמרתי ספר של רופא נוירולוג על הנושא. הוא טוען שמגיעים אליו בלי סוף ילדים עם אבחון לא נכון, שכמה שינויים בחיים עשו פלאים בחייו ובחיי משפחתו. אם יש דעה קדומה, לפי דעתי, היא שכל דבר צריך ואפשר "לתקן" עם כדור שיצרה הרפואה.

[u]רק משום שאולי יש ילדים רבים שמאובחנים "סתם", זה לא אומר שאין אחוז מסויים שיש להם בעייה אורגנית. בעיבוד מידע במוח, בעיבוד מידע חזותי ועוד.[/u]
השאלה היא מהם האחוזים של ה"סתם"? אנשי מקצוע מסוימים טוענים שהמון. ה-מ-ו-ן.

[u](אגב, תרופות קשב ממש לא "מרגיעות את המוח". הן מעוררות את החלק במוח שמווסת את תשומת הלב, שבאופן טבעי נמצא "רדום" אצל בעלי[/u]
הרי הרופאים לא באמת בודקים את המוח והויסות שלו. הם בסך הכל ממלאים שאלון ומסיקים מסקנות ממנו. לא בדיוק תהליך רפואי מדעי (בעיני). ממה שאני הבנתי, יש הרבה סטונדטים חוגגים על הכדור "הנפלא" הזה, ולא לצורך לימודי בלבד. לא אחד ולא שתיים השוו את ההרגשה לקוקאין. כן, גם קוקאין יכול לרכז את האדם. בעיני זה קטע מאוד חזק, שאסור לזלזל בו. יש גם הבדל בין לתת את זה לתלמיד תיכון, לילד בן שמונה ועם הזמן הוריד את השלב לסימום כבר מגיל גן.

אז כן, יש ילדים שהרוויחו מזה. אבל המון ילדים בעולם מסתובבים היום מסוממים עם תווית של היפר אקטיביים בלי לעשות בדיקות אמתיות. זאת הבעיה.

עדות אישית:
בכיתה א הקטן קרא שוטף (תוך כדי הליכה!) ידע להמיר 98 דולרים לשקלים ולחשב כמה כסף הוא צריך לגלידה אם יש 20% הנחה, ושיחק שעות בלגו . מה פתאום ADHD?
מצד שני, תחת איומי נשק חם הוא לא היה מסוגל לעשות חוברת עבודה לכיתה א' עם תרגילים מסוג "5+3=" .
זה ממש, אבל ממש לא הטריד אותנו.

הוא לא הסתדר בבית ספר (דה...), אז הוצאנו אותו לחינוך ביתי.
חינוך ביתי עם מסגרת (בחו"ל), כלומר 4 פעמים בשבוע, 10:00 - 16:00, היינו הולכים למרכז אנסקולינג ביתי מצוייד היטב עם קבוצת ילדים רב גילאית מעולה , עם יחס מבוגרים-ילדים של מבוגר למשפחה, כלומר ממש מצב אידאלי לסוציאלזציה בלי שום חיסרון של בית ספר, וכל היתרונות של חינוך ביתי בלי החסרונות של בעיה למצוא חברים ותמיכה.

העברנו אותו לדיאטה נטולת גלוטן, מוצרי חלב וצבעי מאכל / חומרים משמרים ותוספת אומגה 3.
יותר מוקדם, עבדנו איתו עם כל מיני תמיכות למינהן של אנשי מקצוע.

כל זה עזר. קצת.

אבל עדיין, הוא פשוט לא הסתדר. כל הזמן היה זקוק לתיווך. הוא מחליט שצריך לשחק בצורה מסויימת, לא לפי החוקים, והילדים האחרים ממשיכים לשחק לפי החוקים הרגילים. ריב. הוא צריך חלק ללגו, אז הוא חוטף אותו מילד אחר. אלו שתי דוגמאות ברורות יותר, אבל בבסיס היה איזה חוסר יכולת לראות את הצד השני ולפענח נכון סיטואציות, פלוס חוסר יכולת שליטה עצמית, פלוס אימפולסיביות, פלוס כל עוד מיני.

אז זה עבד בחינוך הביתי כי כל הזמן אחד מאיתנו היה צמוד אליו ופשוט התערבנו בכל ריב לפני שהוא הספיק להתפתח, אבל לא יכולנו להשאיר אותו לבד, והוא לא ממש התקדם, הוא לא הפנים איך להתנהג.

בקיצור, חזרנו לארץ ופה לא הייתה מסגרת מתאימה מחוץ לבית ספר, ובסוף נכנענו ונתנו אדרל (ממשפחת הרטלין).

יומיים אחר כך, הוא סיפר איך מישהו הכעיס אותו, והוא בא להרים אבן לזרוק עליו, אבל אז הוא פשוט עזב אותה.
שנתיים אחר כך, בשבוע שעבר, הוא סיפר בגאווה שהוא היה עם החברים שלו והם חשבו מה לעשות, ואז הם החליטו ללכת אליו, כי אצלו הכי כיף.

בהתחלה היו לי ייסורי מצפון, אולי אנחנו לא הורים טובים מספיק. אולי לא הקפדנו מספיק על תזונה. אולי היינו יכולים לעשות דברים בצורה שונה.

היום לאחר שנתיים, אני חושבת שבדיעבד עשינו לו עוול שלא התחלנו בטיפול מוקדם יותר, ונתנו לו להתמודד עם הקושי המטורף הזה של המוח שמשגע אותו.
אין תופעות לוואי, אין עיניים בוהות, אין איבוד אישיות. הוא עדיין עקשן, עדיין יש לו את הרעיונות שלו לגבי איך דברים צריכים להתנהל, עדיין אחת לשבוע לא בא לו ללכת לבית ספר, ועל חוברות עבודה אנחנו בכלל לא מדברים, אבל כל יום יש חברים בבית. הכל רך יותר. בשליטה.

אם זה נשמע כמו פרסומת לריטלין, אז זה ממש לא הכוונה.
סתם ישב לי על הלב.

[u]אני עדיין מאמינה שזה תלוי בשיטת הלימוד[/u]
לא רק, וכמו שכתבה [po]אמא של כוכב פנצנץ[/po] - זה לא קשור רק ללמידה.

החברה שלי: קודם כל הבינה לעומק את קשיי הקשב והריכוז שלה, ואחר כך עשתה על עצמה קורס מעמיק לגבי הדרכים שעוזרות לה ללמוד, איך המוח שלה מעבד ומקדד מידע, ובעיקר היא פשוט צריכה לשבת ולכתוב כל מלה של המרצים וללמוד ולסכם כל דבר עשרות פעמים, לחזור ולבדוק כל מלה, לזהות כל דבר קטן שלא הבינה עד הסוף, שוב ושוב ושוב, ובעיקר לנסות לקשר כל מידע לסיפור אמיתי על מישהו. עובדות מנותקות לא מסתדרות לה במוח. בעייה של אדם אמיתי, מחברת לה את הנתונים למשהו מובן.

(סליחה אם אני מסיטה את הדיון למקום שלא כיוונת אליו :-) זה נושא רגיש אצלי)

אגב, אני ממש לא חושבת שיש הרבה ילדים שמאובחנים סתם. כל הזמן שומעים על זה ומדברים על זה, אבל אני חושבת שזו תופעה זניחה באחוזים מכלל המאובחנים. מין דעה קדומה כזאת שהוחדרה בשיח טוב טוב ובאפקטיביות רבה בחסות הלובי הסיינטולוגי.

אבל ADHD / ADD (בעיקר השני) זה [b]לא רק ליקוי למידה[/b]! ולפעמים זה משפיע הרבה מעבר ללימודים.

(אגב, תרופות קשב ממש לא "מרגיעות את המוח". הן מעוררות את החלק במוח שמווסת את תשומת הלב, שבאופן טבעי נמצא "רדום" אצל בעלי
ADHD / ADD. הן "מרגיעות את המוח" בערך כמו שהליכה על חבל דק בגובה רב "מרגיעה את המוח".)

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

הי בשמת א...
תודה על מה שכתבת בהחלט.
פעם היתה פחות מודעות, והאנשים בוגרים עכשיו ומתקשים בכל מיני מצבים של הטמעת מידע.
אני מאמינה שגם כילדים הם התקשו מאוד אך לא היה מי שידע לכוון אותם, לראות אותם .
אני לא יודעת איך הם היו כתלמידים בילדותם. אני גם מכירה אנשים בוגרים וקרובים שטובים בלמידה אך רמת הקשב והריכוז שלהם לא תמיד בשיאה.
אולי מדובר על עודף מידע בו זמנית שהמוח לא מצליח להכיל וכך נוצר נתק. יש כל מיני גורמים, אפילו זמניים.
אני עדיין מאמינה שזה תלוי בשיטת הלימוד. לאדם אחר תתאים דרך לימוד אחרת לעומת חברו, אפילו אם לשניהם תיהיה בעיית קשב שלשהי.
דוגמא: אקח שתי חברות. שתיהן תלמדנה מתמטיקה. שתיהן יצליחו.
אחר כך אבקש מהן ללמוד ריקוד מורכב ומהיר. אחת תתקשה ותרגיש מסורבלת, השנייה תתברר כרקדנית מלידה. את חברתה, שריקוד זה לא הצד החזק שלה, ילמדו באופן אחר ולבסוף היא תדע מעולה.
גם אני נתקלת בקשיים, יש דברים שאני טובה בהם ויש דברים שבדרך מסויימת קשה לי להבין. או שאני ממתינה קצת ומבינה בשלב אחר, או שאני מוצאת דרך שתתאים לי ששום ספר לא יוכל ללמד אותי.
אני מכירה אדם שהחליט לפני מספר שנים לקחת כדור לקשב וריכוז וזה עוזר לו מאוד בזמנים בהם הוא לומד קשה. לפני כן הוא מצא את עצמו עצבני, מתוח, לא מרוכז מרוב לימודים עיוניים בלחץ.
כעת חש רגוע. זה פשוט "מרגיע את המוח". אני מאמינה שאם היה לומד בניחותא, ללא אולטימטום, בכל מיני דרכים לא היה נזקק לעזר חיצוני.


חברתך התמודדה יפה מאוד. כיצד למדה ואיך הצליחה לבסוף לסיים?

בשמת, תודה תודה תודה תודה שכתבת את זה.
שאת כתבת, את זה.