שלושה ילדים- כמט 5, 3 וקצת ושנה וקצת.
חנ"ב לסירוגין- השנה למשל הגדול היה בגן, הקטנים בבית עם בייביסיטר כשצריכה לעבוד.
הנקתי כל אחד מהם עד לאמצע ההריון הבא אחריו- שנה פלוס. הקטנה עדיין יונקת.
הפכתי לאם 6 ימים לפני יומולדת 23.
עם הגדול השנה הראשונה הייתה הכי קשה, עם הקטן- הוא לא ישן הרבה, אז המצב רוח היה בהתאם... אבל עם השלישית, שהיא יחסית מאוד "נוחה"- עונג צרוף. אחרי כמה חודשים כבר הסתגלנו. למשל חודשיים אחרי הלידה של הקטנה כבר יצאתי עם חברות בערב לבילוי אחרי שנרדמה (מדובר בתינוקת שמיום לידתה ישנה לילות שלמים... חמסה). היום אני יכולה בכיף לארח חברות בערב לשיחות אל תוך הלילה.
אני גם יוצאת פעמיים בשבוע לשיעורי יהדות (פילוסופיה של היהדות)- וזה ממלא אותי מאוד.
לגבי הזוגיות- מודה שהלינה המשותפת קצת הורידה בקטע המיני... אבל מצד שני- אין מחזור רוב הזמן (מההריון הראשון עד שהקטנה הייתה בת 11 חודשים קיבלתי אולי 6-7 פעמים, כולל דימום של אחרי לידה)- אז הזמינות עולה, במיוחד למי ששומר נידה. אין חשש להיכנס להריון על כל המשתמע מכך (אמצעי מניעה מבאסים למשל...).
אחרי שעברנו דירה, הקטנה הייתה בת כמעט שנה והעברנו את כולם ללינה משותפת בחדר אחר
עדיין באים אלינו לפעמים, למשל הקטנה כשמתעוררת להנקה (בין 4-8 בבוקר...) כבר נשארת איתי. עכשיו כשכולם כבר ישנים בלילה, הייתי אומרת שחזרנו פלוס מינוס לימים הטובים, רק שהם יותר טובים
מעבר לפן הזה- למדנו להסתדר ביחד כצוות, לשתף פעולה, לפרגן ולהתחשב בצד השני. בנוסף, גם הפכנו למשפחה. כזו שאי אפשר לפרק. עברנו משברים, וצמחנו מהם. גדלנו יחד ויש אינטימיות כזו, של משפחה. יש תחושה שאחרי הטלטלות שעברנו- אם אנחנו עדיין יחד- כלום כבר לא יפריד בינינו...
ודבר אחרון- בתור אחת שנוטה מדי פעם לדיכאון, אני שמה לב שככל שהם גדלים ומדברים אני יוצאת מזה הרבה יותר מהר. הם מצחיקים אותי, ומרתקים אותי. הגדול במיוחד כבר ממש יכול לנהל שיחות וזה נעים. אני משחקת איתם בטאקי וכל מיני שהייתי משחקת בילדות, נזכרת ומתרפקת על ילדותי, הראשונה והשנייה
אני גם לא יכולה כבר לשכב יום שלם במיטה בדיכאון, אני חייבת לקום, להאכיל (ומתוך כך גם לאכול), לשחק, לדבר...
מסקנות אישיות:
האושר בהורות תלוי בתמיכה מסביב. יש לי הורים, טפו טפו... לפחות פעם בשבוע- שבועיים יש יום שהם יקחו את הילדים לכמה שעות שאוכל לנקות, לעבוד, או סתם לנוח. בעלי מאוד תומך (תוצר של תהליך ועבודה של שנינו)- מאפשר לי לצאת ולהתאוורר- ואני גם מפרגנת לו יציאות עם חברים וכאלה. עוזר בבית ועם הילדים. מבין את החשיבות של האוורור הזה בערבים (לפעמים מציע בעצמו).
מאפשר לי חופש בחירה במה שקשור לבית והילדים, ומצד שני מהווה אוזן קשבת להתלבטויות.
אולי הסוד הוא בעצם- זוגיות טובה. @}
שלושה ילדים- כמט 5, 3 וקצת ושנה וקצת.
חנ"ב לסירוגין- השנה למשל הגדול היה בגן, הקטנים בבית עם בייביסיטר כשצריכה לעבוד.
הנקתי כל אחד מהם עד לאמצע ההריון הבא אחריו- שנה פלוס. הקטנה עדיין יונקת.
הפכתי לאם 6 ימים לפני יומולדת 23.
עם הגדול השנה הראשונה הייתה הכי קשה, עם הקטן- הוא לא ישן הרבה, אז המצב רוח היה בהתאם... אבל עם השלישית, שהיא יחסית מאוד "נוחה"- עונג צרוף. אחרי כמה חודשים כבר הסתגלנו. למשל חודשיים אחרי הלידה של הקטנה כבר יצאתי עם חברות בערב לבילוי אחרי שנרדמה (מדובר בתינוקת שמיום לידתה ישנה לילות שלמים... חמסה). היום אני יכולה בכיף לארח חברות בערב לשיחות אל תוך הלילה.
אני גם יוצאת פעמיים בשבוע לשיעורי יהדות (פילוסופיה של היהדות)- וזה ממלא אותי מאוד.
[hr]
לגבי הזוגיות- מודה שהלינה המשותפת קצת הורידה בקטע המיני... אבל מצד שני- אין מחזור רוב הזמן (מההריון הראשון עד שהקטנה הייתה בת 11 חודשים קיבלתי אולי 6-7 פעמים, כולל דימום של אחרי לידה)- אז הזמינות עולה, במיוחד למי ששומר נידה. אין חשש להיכנס להריון על כל המשתמע מכך (אמצעי מניעה מבאסים למשל...).
אחרי שעברנו דירה, הקטנה הייתה בת כמעט שנה והעברנו את כולם ללינה משותפת בחדר אחר :-) עדיין באים אלינו לפעמים, למשל הקטנה כשמתעוררת להנקה (בין 4-8 בבוקר...) כבר נשארת איתי. עכשיו כשכולם כבר ישנים בלילה, הייתי אומרת שחזרנו פלוס מינוס לימים הטובים, רק שהם יותר טובים :-)
מעבר לפן הזה- למדנו להסתדר ביחד כצוות, לשתף פעולה, לפרגן ולהתחשב בצד השני. בנוסף, גם הפכנו למשפחה. כזו שאי אפשר לפרק. עברנו משברים, וצמחנו מהם. גדלנו יחד ויש אינטימיות כזו, של משפחה. יש תחושה שאחרי הטלטלות שעברנו- אם אנחנו עדיין יחד- כלום כבר לא יפריד בינינו...
[hr]
ודבר אחרון- בתור אחת שנוטה מדי פעם לדיכאון, אני שמה לב שככל שהם גדלים ומדברים אני יוצאת מזה הרבה יותר מהר. הם מצחיקים אותי, ומרתקים אותי. הגדול במיוחד כבר ממש יכול לנהל שיחות וזה נעים. אני משחקת איתם בטאקי וכל מיני שהייתי משחקת בילדות, נזכרת ומתרפקת על ילדותי, הראשונה והשנייה :-)
אני גם לא יכולה כבר לשכב יום שלם במיטה בדיכאון, אני חייבת לקום, להאכיל (ומתוך כך גם לאכול), לשחק, לדבר...
[hr]
מסקנות אישיות:
האושר בהורות תלוי בתמיכה מסביב. יש לי הורים, טפו טפו... לפחות פעם בשבוע- שבועיים יש יום שהם יקחו את הילדים לכמה שעות שאוכל לנקות, לעבוד, או סתם לנוח. בעלי מאוד תומך (תוצר של תהליך ועבודה של שנינו)- מאפשר לי לצאת ולהתאוורר- ואני גם מפרגנת לו יציאות עם חברים וכאלה. עוזר בבית ועם הילדים. מבין את החשיבות של האוורור הזה בערבים (לפעמים מציע בעצמו).
מאפשר לי חופש בחירה במה שקשור לבית והילדים, ומצד שני מהווה אוזן קשבת להתלבטויות.
אולי הסוד הוא בעצם- זוגיות טובה. @}