על ידי סמדר_נ* » 27 אוקטובר 2003, 21:34
נתקלתי עכשיו בספר של חיה הלר דגני בסטימצקי, ורפרפתי.
באמת רק רפרפתי, אז לא להתייחס למה שאני כותבת כאן כאל דעה מוגמרת ומבוססת.
הרושם הוא שהמחברת מאוד תומכת בחינוך ביתי -- והיא גם מודה בכך בהקדמה שלה. עקרונית, כמובן, אין בזה שום דבר רע (להיפך
). מה שקורה הוא, שכשבאים עם זה בתור עמדה קדם מחקרית -- גם אם מדובר במחקר איכותי, שהקריטריונים שלו שונים מאלה של מחקר כמותי -- יש תחושה שזה קצת משטיח את הדיון. אני בספק, אם בחומר הזה אפשר לשכנע בן זוג מתלבט, למשל.
עוד נקודה שהפריעה לי היתה השער "סיפורי משפחות". קודם כל, בהקדמה הודגש הצורך לא לחשוף את המשפחות (מחשש לתביעה פלילית), ונוצרה ממש תחושה של איזו מחתרת שושואיסטית. בפועל, שתי משפחות שהוזכרו שם זיהיתי בוודאות -- השמות הבדויים היו, כמובן, דומים לשמות המקוריים בצלילם ובמשקלם, והיה ממש קשה לטעות בפרטים -- ייתכן שהייתי מזהה משפחות נוספות לו הייתי ממשיכה לקרוא, ואני רק אורחת-פורחת מהאינטרנט, שמעולם לא פגשה בהן מחוץ למחשב. כלומר, עניין שמירת הסודיות והפרטיות לא נראה ממש אמין (טוב, יכול להיות גם שהתחושה שלי נובעת מזה שהמשפחות הספציפיות האלה לא בדיוק מתחבאות, אבל אם כך, לשם מה השמות הבדויים?). התיאור של המפגשים עם המשפחות כתוב בסגנון עיתונאי שהוא לא כל כך לטעמי, מה לעשות. לא בספר שמבוסס על דוקטורט.
מצד שני, מקום על מדף ספרי החינוך של סטימצקי הוא יופי של שירות לחינוך הביתי. הרעיון יכול לחלחל גם לכל מיני מעלעלים מקריים, וזה באמת חשוב.
אני חוזרת ומדגישה שרק רפרפתי. בהזדמנות אחזור לקריאה מעמיקה יותר.
נתקלתי עכשיו בספר של חיה הלר דגני בסטימצקי, ורפרפתי.
באמת רק רפרפתי, אז לא להתייחס למה שאני כותבת כאן כאל דעה מוגמרת ומבוססת.
הרושם הוא שהמחברת מאוד תומכת בחינוך ביתי -- והיא גם מודה בכך בהקדמה שלה. עקרונית, כמובן, אין בזה שום דבר רע (להיפך ;-)). מה שקורה הוא, שכשבאים עם זה בתור עמדה קדם מחקרית -- גם אם מדובר במחקר איכותי, שהקריטריונים שלו שונים מאלה של מחקר כמותי -- יש תחושה שזה קצת משטיח את הדיון. אני בספק, אם בחומר הזה אפשר לשכנע בן זוג מתלבט, למשל.
עוד נקודה שהפריעה לי היתה השער "סיפורי משפחות". קודם כל, בהקדמה הודגש הצורך לא לחשוף את המשפחות (מחשש לתביעה פלילית), ונוצרה ממש תחושה של איזו מחתרת שושואיסטית. בפועל, שתי משפחות שהוזכרו שם זיהיתי בוודאות -- השמות הבדויים היו, כמובן, דומים לשמות המקוריים בצלילם ובמשקלם, והיה ממש קשה לטעות בפרטים -- ייתכן שהייתי מזהה משפחות נוספות לו הייתי ממשיכה לקרוא, ואני רק אורחת-פורחת מהאינטרנט, שמעולם לא פגשה בהן מחוץ למחשב. כלומר, עניין שמירת הסודיות והפרטיות לא נראה ממש אמין (טוב, יכול להיות גם שהתחושה שלי נובעת מזה שהמשפחות הספציפיות האלה לא בדיוק מתחבאות, אבל אם כך, לשם מה השמות הבדויים?). התיאור של המפגשים עם המשפחות כתוב בסגנון עיתונאי שהוא לא כל כך לטעמי, מה לעשות. לא בספר שמבוסס על דוקטורט.
מצד שני, מקום על מדף ספרי החינוך של סטימצקי הוא יופי של שירות לחינוך הביתי. הרעיון יכול לחלחל גם לכל מיני מעלעלים מקריים, וזה באמת חשוב.
אני חוזרת ומדגישה שרק רפרפתי. בהזדמנות אחזור לקריאה מעמיקה יותר.