מניסיון מצטבר של עבודה בפלדנקרייז עם מבוגרים ועם תינוקות וילדים עם עיכוב התפתחותי אני מוצא קשר ישיר בין הפרעות קשב למיניהן ומתח שרירי נמוך מידי (היפוטוניה) ומתח שרירי המחולק בצורה לא נכונה על פני השלד. היפוטוניה קיימת ברמות כאלה ואחרות אצל לא מעט אנשים והשערה שלי היא שהעיסוק של מערכת העצבים בטונוס הנמוך וכיצד לשאת את השלד (זה קשה ולא פשוט) במצב זה פוגעת גם בשכלול הקשב. מעבר לכך המוח שלנו אינו לומד בצורה ליניארית ולכן אפשר למצוא פגיעה או עיכוב ברמות שונות של המערכת.
הכי חשוב הוא שאפשר לפתור את זה בדרך כלל לחלוטין בגילאים מאוד צעירים בינקות ובילדות מוקדמת ולשפר לא מעט כמבוגרים באמצעות שיעורים עדינים ומתאימים לכך (פרטניים ו/או קבוצתיים) בשיטה.

קודם כל מרגש מה שאתן מספרות על החויה האישית ביוגה. דוקא פתחתי את כל הקישורים שאמא בלמידה הביאה אבל אין לי את היכולת להתרכז ולקרוא אפילו אחד. אמרתי לעצמי שעכשיו זמן טוב כי אני ממילא מושבתת אבל זה לא צלח אם מישהי יכולה להביא פה את עיקרי הדברים זה ממש ישמח אותי.
חיבוקים לכולן.

זה מלא תקווה בעיניי, שאפשר לעשות כזו דרך עם הגוף גם בגיל מבוגר. שלא מאוחר מדי.
מעולה!

בתור התחלה, אני חושבת שבדברים מסוימים ננסה ליצור סביבה שמותאמת לה יותר, במקום לדרוש ממנה שתתאים את עצמה לסביבה באופן חד צדדי. במידה רבה עשינו זאת עוד קודם (אני קונה לה רק בגדים שנוחים לה, שולחת אותה רק לחוגים וקייטנות שמותאמים לה ועוד), אבל יש עניינים שלא ראינו באור הזה עד היום, ופשוט ציפינו ממנה לסבול אותם כמו כל ילדה אחרת. למשל, הקושי שלה עם סירוק השיער. שלשום לקחתי אותה לספר שלי והוא סיפר אותה מקסים וגם קיצר ודילל את השיער השופע שלה, כך שההתמודדות היומיומית עם הסירוק תהיה קלה יותר. קודם לא חשבתי על זה.

זה הדבר הכי חשוב

אני חושבת שיש משהו משמעותי בהבנה שכאשר כמה ילדים נמצאים בתוך סיטואציה אחת ומגיבים אליה, הבדלי ההתנהגות ביניהם לא בהכרח מבטאים רק הבדלים באופי. ייתכן שבמובן מסוים הם מגיבים למציאויות שונות. לדוגמה, אני זוכרת כשהדס הייתה בגן חובה בערך והיינו יוצאים לטיולים עם משפחה אחרת. איה, שצעירה מהדס, הייתה לגמרי בסבבה, בזמן שהדס התעצבנה, קיטרה והתנגדה לכל חלק בתוכנית. אחד החברים שאיתם טיילנו אמר על איה שהיא "נראית ילדה שכיף לגדל אותה", מה שפירשתי כרמיזה לכך שהדס היא ילדה "קשה". גם אני עצמי הרגשתי שהיא "קשה", שיותר קשה לה ולכן יותר קשה איתה. יש משהו בהבנה שלא תמיד מדובר בפינוק, עקשנות או אופי קשה, שהיא באמת סבלה יותר והתעייפה יותר מטלטולי הנסיעה, מהחום, מאתגרי ההליכה וכו'.
תובנה מעולה את בדרך הנכונה, אין ספק.

<מאוחר יותר אקרא את המאמרים... נשמע מעניין)

אני יוצאת עוד 20 דקות לשיעור יוגה. ניסיתי לפני כמה שנים, היה לי איטי, משעמם ומעצבן, והרגשתי הכי לא גמישה בעולם. לפני כמה חודשים מצאתי את המורה האולטימטיבית שלצערי מלמדת רק פעם בשבוע במקום שנוח לי ומסתדר לי. השיעור קשה אבל בסופו אני רפויה ומפויסת, וגמישה כמו שלא הייתי בחיי.

אמא בלמידה מתמדת ממחשב אחר:

בימים האחרונים, כשהרהרתי בענייני האינטגרציה החושית של הדס ושלי, הבנתי שזה הדבר הגדול שאני מקבלת בשיעורי היוגה, יותר מגמישות, חוזק ושאר התוצאות הנפלאות של התרגול. בארבע השנים האחרונות אני מתרגלת ברציפות פעמיים בשבוע ולפעמים גם בין לבין, ויכולה להעיד על עצמי שגם בתוך השיעורים אני עובדת ברצינות רבה. ומתוך התרגול הזה - עם ההאטה שלו והקשב פנימה - צמחה בהדרגה יכולת להבין את התנוחות, לחבר בין ההנחיה המילולית (שלעיתים היא קונקרטית ולעיתים ניתנת בשפה של דימויים) - לבין מראה התנוחה שהמורה מדגימה - לבין החוויה הפנימית שלי בתנוחה, אותם מסרים ממערכות העצבים, השרירים והשלד - לבין המראה שלי בראי שעל הקיר. עבורי זה הישג גדול וחשוב, והוא קרה באמצעות היוגה.

זה מלא תקווה בעיניי, שאפשר לעשות כזו דרך עם הגוף גם בגיל מבוגר. שלא מאוחר מדי.

דיברתי על כך הבוקר עם המורה שלי, ואחר כך נכנסתי לאינטרנט ועשיתי חיפוש עם sensory integration ו- yoga. מצאתי כמה קישורים, למשל -
http://www.yogachicago.com/mar10/mira.shtml
http://kidslearnyoga.com/yogabookexcerpt.php
http://bodylogique.blogspot.com/2009/07 ... ation.html

מעניין, נכון? משמח אותי לחשוב על כך שזו אפשרות בשביל הדס, גם אם אין כרגע מסגרת מתאימה בשבילה ליוגה. אבל זה מונח שם, מחכה להזדמנות המתאימה.

תודה על החשיבה המשותפת והרוח הטובה @}@}@}

ולגבי השיער - נתתי לה הנחה מראש בגלל ההתחלה הקשה בחיים. הכינו אותנו עוד בפגיה לרגישות העצומה באיזור הפה והראש, ולא התעקשתי איתה מעולם על סירוקים גם כשנראתה כמו מוגלי. (קוקו רפוי זה נהדר, שלגיה מוכנה רק לקשת בשיער מדי פעם וגם זה לא). תספורת טובה עוזרת מאוד, והיא התברכה בשיער שמתקרב למושלם גם ללא סירוק. כשהיתה קטנה היה קשה מאוד לשטוף לה פנים או לקנח את האף בלי מחאות וצרחות, ואני מרגישה שכל מגע שלא לחלוטין בשליטתה באמת מעצבן אותה. לכן היא הרבה פעמים מפרשת נגיעה רגעית כ"היא הרביצה לי" או "הוא דחף אותי". למען האמת, גם אני מאז ומתמיד לא סבלתי שמנקים אותי, מנגבים אותי, מסרקים אותי או מתעסקים לי בשיער (הולכת רק לספרית המקסימה שלי וגם זה פעם בשנה, הולכת רק לשיננית אחת מסוימת כבר הרבה שנים, לא עושה מניקור פדיקור או טיפולים קוסמטיים, מרגישה לא נוח עם מי שאני לא מכירה, וגם עם מי שאני מכירה היטב אני חורקת שיניים עד שמסתיים).

מצד שני, כשלא פורטים את הקושי לפרוטות, אני רואה ילדה בלמידה מתמדת, שלומדת לסמוך על הגוף שלה ולאהוב אותו - וזו המטרה הגדולה שאני עובדת עליה כל עוד אני יכולה להשפיע עליה בתחום הזה.

_אינקו, לפעמים כשאת כותבת אני מבינה מדוע את שומרת על הכינוי שלך למרות השנים שחלפו מאז חוויות האינקובטור. כלומר אני מבינה קצת מההשלכות ארוכות הטווח של הפגוּת.
מעריכה אותך מאד על ההתמודדות ._

תודה יצאנו בזול, כמעט הכי בזול שרק אפשר. ועדיין, כל פעם שצץ קושי, מפלצת האשמה מרימה ראש על כך שבגללי היא כך. ואז אני נזכרת שבנוסף להיותה בעלת עבר פגיגותי קיצוני, היא בכל זאת הבת שלי, ודומה לי בכל כך הרבה נקודות אופי שלפעמים אני מרגישה שאני מגדלת את עצמי מחדש.

אני יודעת שהפרעת קשב באה בשכיחות גבוהה עם סירבול מוטורי.

אהם. זה כיוון שאנחנו מתחילים לחקור. המורה המופלאה שלה טוענת שאין הפרעת קשב ולא נעליים, ושהילדה עובדת נפלא אם מדי פעם נזכרים לפקס אותה.

אמא בלמידה, תודה שאת מלמדת גם אותנו על הדרך

גם אני עצמי הרגשתי שהיא "קשה", שיותר קשה לה ולכן יותר קשה איתה. יש משהו בהבנה שלא תמיד מדובר בפינוק, עקשנות או אופי קשה, שהיא באמת סבלה יותר והתעייפה יותר מטלטולי הנסיעה, מהחום, מאתגרי ההליכה וכו'.
מעניין מאוד.
אני לא סובלת מסרבול וגם מן הסתם לא הייתי מאובחנת כבעלת רגישות חושית במצב קליני. עם זאת, אני מאוד רגישה לאור, בדים לא נעימים, ריחות, טעמים חזקים וכיוצא בזה. הרגישות גוברת מאוד כשאני במיגרנה.

למה אני מספרת את זה? כי הייתי ילדה לא מפונקת בעליל. הייתי עצמאית מאוד ואפילו קצת קשוחה. אבל היו דברים שפשוט היו לי קשים. למשל, לא יכולתי לסבול נסיעות. הן היו גורמות לי לבחילות נוראיות. תמיד הייתי בררנית מאוד בנוגע לאוכל. המון דברים הגעילו אותי, וגם לא יכולתי לסבול זיעה על הגוף לאורך זמן (בצבא התקלחתי כל חמש דקות). בגלל שהייתי קשוחה, הייתי סוחבת בטיולים משפחתיים ובטיולי תנועת הנוער. כמעט לא העזתי להתלונן. אבל פעמים רבות ממש סבלתי.
המסקנה מכך היא שפעמים רבות זה אכן לא עניין של פינוק, עקשנות או אופי קשה , אלא פשוט של קושי אמיתי. יש כאלה שהם יותר קלים ונוחים כי פשוט יותר קל להם. הם פחות רגישים.

ממש מתחשק לי להרים כוסית לכבוד הכינוס המחודש הזה. אמא בלמידה, לא סתם כתבתי שאת מצליחה לפרק את הדייסה למרכיביה. יש לך יכולת התבוננות וניתוח ,שלי ממש חסרה. אני כבר די בטוחה שהבכור והפיונת קיבלו ממני את הקשב והריכוז המיוחדים שלהם. התחלתי לקרוא את המאמרים שקישרת אליהם כמו גם את השיעור שתמרוש קישרה אליו בבלוג שלי, אחרי חמש שורות אני כבר בורחת לדף אחר. לא מצליחה לגמור את המאמרים. וזה תמיד היה ככה כשהייתי צריכה לחקור משהו באופן אקדמי. אין לי תחת לזה. אז אפילו ביום כמו היום שאני מושבתת גופנית אני לא מצליחה לעשות ממש לימוד על הנושא וכל כך נעזרת בחקירה שלכן. תודה

אמא בלמידה מתמדת ממחשב אחר:

איך את חושבת שהידע החדש הזה ישנה את הגישה שלך להדס? או את הדרך שבה אתן עושות דברים?
זו שאלה מאד טובה. אני ממש רק מתחילה לגשש.
בתור התחלה, אני חושבת שבדברים מסוימים ננסה ליצור סביבה שמותאמת לה יותר, במקום לדרוש ממנה שתתאים את עצמה לסביבה באופן חד צדדי. במידה רבה עשינו זאת עוד קודם (אני קונה לה רק בגדים שנוחים לה, שולחת אותה רק לחוגים וקייטנות שמותאמים לה ועוד), אבל יש עניינים שלא ראינו באור הזה עד היום, ופשוט ציפינו ממנה לסבול אותם כמו כל ילדה אחרת. למשל, הקושי שלה עם סירוק השיער. שלשום לקחתי אותה לספר שלי והוא סיפר אותה מקסים וגם קיצר ודילל את השיער השופע שלה, כך שההתמודדות היומיומית עם הסירוק תהיה קלה יותר. קודם לא חשבתי על זה.
אני חושבת שיש משהו משמעותי בהבנה שכאשר כמה ילדים נמצאים בתוך סיטואציה אחת ומגיבים אליה, הבדלי ההתנהגות ביניהם לא בהכרח מבטאים רק הבדלים באופי. ייתכן שבמובן מסוים הם מגיבים למציאויות שונות. לדוגמה, אני זוכרת כשהדס הייתה בגן חובה בערך והיינו יוצאים לטיולים עם משפחה אחרת. איה, שצעירה מהדס, הייתה לגמרי בסבבה, בזמן שהדס התעצבנה, קיטרה והתנגדה לכל חלק בתוכנית. אחד החברים שאיתם טיילנו אמר על איה שהיא "נראית ילדה שכיף לגדל אותה", מה שפירשתי כרמיזה לכך שהדס היא ילדה "קשה". גם אני עצמי הרגשתי שהיא "קשה", שיותר קשה לה ולכן יותר קשה איתה. יש משהו בהבנה שלא תמיד מדובר בפינוק, עקשנות או אופי קשה, שהיא באמת סבלה יותר והתעייפה יותר מטלטולי הנסיעה, מהחום, מאתגרי ההליכה וכו'.
כמובן שצריך להיזהר מלגלוש כאן לעודף ותרנות.

אני יודעת שהפרעת קשב באה בשכיחות גבוהה עם סירבול מוטורי. אולי המנגנון המקשר בין שתי ההפרעות הוא ליקוי בויסות החושי?
לפעמים כן ולפעמים לא....

אמא בלמידה, את יודעת שממש, אבל ממש לא השארת לי מה להוסיף?
תבוא ברכה על ראשך

איך את חושבת שהידע החדש הזה ישנה את הגישה שלך להדס? או את הדרך שבה אתן עושות דברים?

אינקו, לפעמים כשאת כותבת אני מבינה מדוע את שומרת על הכינוי שלך למרות השנים שחלפו מאז חוויות האינקובטור. כלומר אני מבינה קצת מההשלכות ארוכות הטווח של הפגוּת.
מעריכה אותך מאד על ההתמודדות @}@}@}.

ועוד מאמר בדיוק בשבילך, מימה. על הדמיון הסימפטומטי בין הפרעת קשב לבין ליקוי בויסות החושי, ועל הטיפולים השונים.

ועוד משהו שרציתי לכתוב: הגמילה שלה מחיתולים היתה מזעזעת. היא היתה בשלה פיזית מגיל שנתיים (נתקענו בלי חיתולים, בחוץ, והיא היתה יבשה לגמרי במשך שעתיים ואז עשתה פיפי בשירותים בבית). נפשית זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. פספוסים בלי סוף, בלי שום סימן של למידה או של מודעות, כמה פספוסים מודעים - היה לי ברור שהיא רוצה להשאר תינוקת, והרבה מאוד פספוסים של חוסר הקשבה לגוף. שנתיים של תסכול עצום לי והיתקעות שלה בשלב תינוקי, כשלי היה ברור לגמרי שהיא מסוגלת להמשיך הלאה - כאילו היא לא נגמלת בכוונה מלאה לא להגמל. הצלחנו להגיע למצב של גמילה יחסית בגיל ארבע, בעזרת המרפאה בעיסוק בגן חנ"מ שהלכה אליו בשל עיכוב שפתי ומוטורי. פספוסים על ימין ועל שמאל עד גיל חמש והרבה אחרי. אני מדברת איתה הרבה על הקשבה לגוף, על כך שהמשחק יכול לחכות, והחברה יכולה לחכות, והפיפי לא יכול לחכות. איזה שיעור בסבלנות זה היה.

כמה נעים להיפגש כאן...
מימה, אני מצרפת לך קישור למאמר http://www.newhorizons.org/spneeds/adhd/nicholls.htm על אינטגרציה סנסורית, קשב ולמידה. מקווה שיהיה קצה חוט לחקירה שלך. נשמע לי בהחלט אפשרי שילד עם ליקוי בויסות הסנסורי יאובחן כילד עם הפרעת קשב, ואולי יש להבנת המקור השלכות על תכנון הטיפול, ודאי אם מדובר בטיפול תרופתי.

אני יודעת שהפרעת קשב באה בשכיחות גבוהה עם סירבול מוטורי. אולי המנגנון המקשר בין שתי ההפרעות הוא ליקוי בויסות החושי?

עוד מאמר טוב בנושא של ויסות חושי כאן

אמא בלמידה, חלקים ממה שכתבת אני יכולה להחיל ישירות על העיזה שלי. מדהים עד כמה התיאורים שלך מדוייקים, ולא רק שאני יודעת בודאות שלא פגשת אותה מעולם, אנחנו גם לא באותה יבשת.

לשלגיה שלי רגישות וסטיבולרית עצומה. בדיוק כמוני, היא שונאת להיות בתנועה שלא היא יזמה ושהיא לא יכולה להפסיק בכל רגע שהיא רוצה. איכשהו היא הצליחה לעמעם את הרגישות הזו, אולי בניסיון לעשות את אותם דברים שאחותה חובבת הספורט האתגרי עושה. היינו לא מזמן בפארק מים עם מגלשות ענקיות והיא גלשה במגלשות שאני לא הייתי מוכנה לעלות עליהן. הקיץ הזה היא למדה, בגיל שבע וחצי, לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר. היו כמה התקפי חרדה ובכי, רצתי איתה לסירוגין והרגעתי אותה בין לבין, פתאום היא מצאה את שיווי המשקל והיתה מאושרת מאוד. החורף הזה הוא הראשון שבו היא מצליחה להחליק על הקרח בצורה יפה ובמהירות סבירה (במקום שאני גרה, בני שלוש-ארבע מתחילים להחליק ומקובל שבני חמש-שש ממוצעים מחליקים באופן אפקטיבי). היא למדה לשחות הקיץ, בכלל בשנה האחרונה היו לה הרבה הצלחות וסימוני וי. היא לא אתלטית ולא תהיה, גם היא עתירת דמיון ואוהבת לצייר, ליצור ולשחק. אבל גם להחליק על הקרח ולרכב על אופניים.

איך את יודעת לקחת את כל הדיסה של החיים ולפרק למרכיבים . זה פלא . תודה על זה. כמו תמיד אני מוצאת המון קוים מקבילים אלינו. ועכשיו אני הולכת להגות בקשר בין הרגישות החושית להפרעות קשב וריכוז. אינטואיטיבית נראה לי שמי שהחושים שלו מגורים תמידית יתקשה בריכוז, מה שמביא אותי למסקנה שאנחנו נובחים תחת העץ הלא נכון במקרה של הבכור שלי. אבל זה דורש קצת יותר ריכוז ומחשבה ממה שיש ברשותי כרגע.
תודה שבאת. את אהובה וחשובה.

סירבול מוטורי וליקוי בויסות חושי

הי חברות @}
זמן רב לא כתבתי בדף הזה, ובאתר בכלל.
הדס כבר בת שמונה וחצי. הסירבול ממשיך ללוות אותה, אבל רוב הזמן הוא ברקע. נראה שלמדנו לעבוד איתו. בכל פעם עולים אתגרים חדשים ואנחנו עוזרים לה להתמודד, כמו מבחן בקפיצה בדלגית שייאש את הדס והלחיץ אותה. בסך הכל היא ילדה שמחה שלא נמנעת מספורט, יודעת לעבוד קשה ולהתאמן ונהנית מהשיפור היחסי שלה בכל תחום שבו היא מתאמנת. היא משתתפת כבר שנה שלישית בחוג שחייה לא תחרותי, רוכבת על אופניים עם הילוכים ומשתתפת בהתלהבות במשחקי הכדור בהפסקות.

הפעם נכנסתי כדי לשתף אתכן בגילוי שהיה לי לפני מספר ימים: נראה שלהדס יש ליקוי בויסות החושי, שמתבטא בין היתר ברגישות יתר (ע"ע רגישות חושית העולם הוא יותר מדי). למרות שהדס עברה אבחון בריפוי בעיסוק, איכשהו העניין הזה פוספס, ורק הוזכר כאפשרות בסיכום של דוח האבחון מגיל 6.
כשקראתי על ההפרעה, הייתי ממש מופתעת מההתאמה של התיאור להדס. רגישות היתר שלה מתבטאת ברגישות למגע (סוגי בדים, סוגי צווארונים, תוויות של בגדים). היא שונאת להסתרק והולכת עם קוקו רפוי מאד. לפעמים היא מתלוננת על גירוי מציק בעור והרופא לא מוצא דבר; רגישות לרעש - מוזיקה או רדיו פתוח ממש מפריעים לה; רגישות וסטיבולרית (כך קוראים לזה?) - בחילות בנסיעות; רגישות לחום, לצפיפות ולרעש. קניונים הם סיוט בשבילה, וכך גם טלויזיה שמציפה בגירויים. בקיץ היא בוחרת ללכת לקיטנה אנתרופוסופית, בונה עם עוד כמה עשרות ילדים מחנות בבוץ, בלי מגאפונים ובלי נסיעות לפארקי שעשועים. בבסיס שלה היא ילדה עם הרבה סערות פנימיות. כשהייתה קטנה התקשתה מאד במעברים. היום זה כבר יותר טוב. בצד השני של המטבע - יש לה עולם פנימי עשיר מאד, רגישות גדולה לפרטים ויכולת אמפתית יוצאת דופן.
ה הפרעה בויסות חושי מתבטאת גם היא בדרכים רבות. למשל, בהפעלת מידה לא מותאמת של כוח. בין הגילאים 4-6 בערך, הדס חרקה שיניים בלילה (שחקה את השיניים באופן נראה לעין), וגם הייתה צרודה באופן כרוני ללא סיבה פיזיולוגית ברורה, צרידות שאני הרגשתי שקשורה לשימוש לא נכון במיתרי הקול. היא נראית קצת מרושלת בהופעתה. יש לה נטייה להתלכלך בכל פעילות, במיוחד באכילה (לא מבחינה שהשרוול נוגע באוכל והמרפק בתוך הצלחת). היא מתקשה בפעילויות של מוטוריקה עדינה, כמו שריכת שרוכים, שימוש בסכין ומזלג ורקמה. קשה לה ללמוד צעדי ריקוד, והשיעור השבועי בביה"ס במחול (ריקודי עם) ממש שנוא עליה.

תמרוש רוש כתבה לי אצלה בדף: את צודקת, יש קשר. הרבה פעמים בעיה בתכנון תנועה (ואני זוכרת בעיות כאלה אצל הדס) נובעת (חלקית, לפחות) מבעיה בעיבוד חושי. מעק העצבים לא מצליחה להוציא פלט מוטורי מדויק ונכון לסיטואציה כי המידע הכרוך בסיטואציה לא נרשם או מעובד אצלה כמו שצריך - בייחוד מידע המגיע מהגוף עצמו (איפה האיברים נמצאים זה ביחס לזה) אבל גם מהסביבה החיצונית (עובדות מרחביות, הערכת מרחקים)

ובאתר הלול מצאתי מאמר שמונה, בין היתר את סוגי הקושי בעיבוד חושי.
ביניהם אפשר למצוא שלוש קטגוריות רלוונטיות במיוחד:
(1) מערכת המגע (טקטילית): מסרים המתקבלים מקולטנים על פני העור, לגבי מגע, לחץ, מרקם, טמפרטורה, כאב ותנועת השערות על העור.
(2) מערכת שיווי המשקל (וסטיבולרית): מסרים המתקבלים מקולטנים באוזן הפנימית לגבי שינויים בשיווי המשקל, התאמת תנועות הגוף לתנועות הראש, התנסויות תנועתיות בחלל ומיקום הגוף ביחס לפני האדמה וכוח הכובד.
(3) מערכת חישת הגוף (פרופריוצפטיבית): מסרים המתקבלים מקולטנים המצויים בשרירים ובגידים בנוגע למנח גוף, משקל, לחץ, מתח, תנועה ותנוחת אברי הגוף.

אפשר להתרשם שקשיים בעיבוד המידע מהמערכות האלה, יתבטאו בסירבול מוטורי.

_דפים שחשובים לי:
סירבול וכובד תנועה אצל ילדים
רגישות חושית העולם הוא יותר מדי_

הי תמרוש
מקווה שאת בטוב @}
לפני יומיים התגלגל אלי מייל פרסומי על הספר "אנשים רגישים מאד", קראתי קצת ומשם נשאבתי לקרוא עוד ועוד חומר על רגישות חושית / הפרעות בויסות חושי, כולל הדף שלך כמובן, ותוך כך התברר לי שאני מקרה קל של התופעה, אבל הדס בתי (ע"ע סירבול וכובד תנועה אצל ילדים) היא מסוג המקרים שעליהם כותבים את הטקסט בוק. זה פשוט מסביר אינספור תופעות שונות שמאפיינות אותה, ואצלה זה קשור גם לסרבול המוטורי ולקושי בהתארגנות עם הגוף במרחב.
מדהים.
ממש.
בעיקר העובדה שזה לא עלה עד כה, והיא כבר בת שמונה וחצי, עברה אבחון משולב של רפ"ע ופיזיותרפיה, ויש לה אמא פסיכולוגית עם ידע רפואי די נרחב.

אנחנו עדיין בשלב ראשוני של הפנמת העובדה הזו, עוד לא התחלנו לחשוב מה עושים איתה, אבל מה שמעניין הוא שהדס עצמה ממש שמחה לשמוע, וחקרה אותי הרבה על כך. יש משהו בחוויה של להיות מובן ומוסבר לעצמך ולאחרים שעונה על צרכים עמוקים שלנו.

רציתי לספר לך.

אחרי שקראתי כאן על הסירבול הגופני חיפשתי מידע באינטרנט (קראתי על זה קצת לא הרבה, מודה) אני לא בטוחה אם הוא נכנס לקטגוריה הזאת או לא.
כמו שאמא בלמידה אמרה, זה ממש לא משנה אם הוא "נכנס לקטגוריה" או לא, בין השאר כי יש כל מיני הגדרות ואבחנות ומושגים שקצת חופפים זה את זה וקצת לא. זה לא משנה וזה לא קריטי, מה שמשנה הוא התפקוד: האם הוא יכול לעשות דברים מסוימים, להשתתף בפעילויות מסוימות כמו בני גילו, וליהנות מזה, או שקשה לו. אם קשה לו - זה כבר מצדיק התערבות מקצועית, אם כי זה לא מחייב אותה (את מבינה את ההבדל?)

אני ובן זוגי תוהים כבר זמן רב אם יש דרך לעזור לו או שזה הגוף שאיתו נולד והוא יעשה את דרכו בחיים ואין צורך להתערב.
שאלת מיליון הדולר
אופס, סליחה, אני עייפה מדי ולא יכולה לענות... אני לא יודעת... איבדתי את הטאץ'... אבל אני מאמינה שכן, אפשר לעזור. אפשר להקל, לאפשר, לפתוח פתח, לסייע לתהליכים הטבעיים לקרות, לשכלל או לתמוך בלמידה, לדעת איך לעודד מתי.

הוא עושה עם עצמו שכיבות שמיכה כל לילה, מרים דברים כבדים... אני לא יודעת מאיפה זה בא לו, הוא לא פגש את זה בבית אבל כבר כמה שנים (והוא רק בן 7) הוא מתעסק כמעט באובססיביות בחיזוק הגוף שלו.
מה שאת אומרת הוא שהוא עצמו לא מרגיש שיא הכשירות כרגע, הוא כן מרגיש את הצורך לשפר את היכולות שלו, זה חשוב לו, והוא עושה מאמצים ניכרים בכיוון. מצד שני, עד כמה שהבנתי ממך, המאמצים לא נושאים פרי בינתיים, נכון? וזה מתסכל. וגם מעייף מאוד. אז למה לא לנסות למצוא איזו מתודה שתוכל לעזור לו יותר מאשר שכיבות שמיכה והרמת חפצים?

מה שאת מתארת גורם לי לחשוב (בלי נדר, במגבלות האינטרנט וכולי, אל תקחי את זה כאמת אבסולוטית) שלמתודות מסוימות בריפוי בעיסוק כן יש משהו ייחודי להציע לו.
אני מדברת על מה שנקרא "אינטגרציה סנסורית", Sensory Integration.
זו גישה שעובדת טוב עם ילדים שהקושי המוטורי שלהם נובע מקושי בעיבוד מידע תחושתי.
כלומר למערכת העצבים קשה לעבד באופן חלק, מהיר, אלגנטי, את המידע המגיע מהשרירים, המפרקים, העור, האוזן הפנימית והעיניים, ולהפיק את התגובה (הפיזית) המתאימה ביותר.
שיטת הטיפול ב- SI, לא בדיוק מלמדת מיומנויות מוטוריות per se, אלא מתחילה מהקלט, מהחווייה התחושתית, נותנת למשל המון גרייה תנועתית (המון עבודה על נדנדות ומתקנים שתלויים מתקרה), או מגע עמוק וחזק, כדי ללמד את המערכת להרגיש את הגוף טוב יותר. לפעמים משתמשים בתנועה מסוימת (סיבובית) כדי להעלות באופן זמני את מתח השריר, ואז הביצוע יותר טוב והלמידה המוטורית קלה יותר. אז אמנם זה זמני, אבל הגוף מפיק יותר תועלת מהלמידה כשהיא מתרחשת בתנאים יותר טובים מבחינתו. והחווייה הפיזית של לבצע מטלה מסוימת מתוך "כיוונון" פיזי טוב יותר, נכנסת לזיכרון של הגוף, לזכרון של השרירים, ואז (בשאיפה) יהיה קל יותר לגוף להגיע לשם בפעם הבאה.

תודה אמא בלמידה מתמדת
אגב, גם אני חייבת להצטרף בנוסטלגיה לזכרונות על נדיה קומאנצ'י, גם אני חלמתי להיות נדיה, הייתי אף באחד מבתי הספר המובחרים להתעמלות קרקע בארה"ב בילדותי עד שהורי חזרו בתשובה וכל התחרויות היו בשבת וכך נקטעה לי לבטח קריירה מבטיחה לצידה.....!!!!

הזכרת לי עוד פיסה נשכחת של ילדות

אוי, גם את לי, עם הקטעים האלו מיוטיוב. זה ממש העלה בי זכרון מוחשי של הילדות.

http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?[po]סירבול וכובד תנועה אצל ילדים[/po]

איך עושים קישור לדף הזה שיצא תקין?
אני רוצה לשלוח אותו למישהי במייל.

אח, נדיה, נדיה
הזכרת לי עוד פיסה נשכחת של ילדות. איך אמא שלי, רומניה בעצמה, הייתה משבחת אותי על כל תרגיל מוצלח: "ממש נדיה קומאנצ'י"...

_אני ובן זוגי תוהים כבר זמן רב אם יש דרך לעזור לו או שזה הגוף שאיתו נולד והוא יעשה את דרכו בחיים ואין צורך להתערב.
אחרי שקראתי כאן על הסירבול הגופני חיפשתי מידע באינטרנט (קראתי על זה קצת לא הרבה, מודה) אני לא בטוחה אם הוא נכנס לקטגוריה הזאת או לא._
גם אנחנו התלבטנו והיום אני יודעת שאפשר לעזור וחושבת שכדאי לעשות זאת.
גם אנחנו תהינו אם הדס נופלת להגדרה של DCD, ורק אחר כך הבנתי שאין כאן חלוקה בינארית בין ילדים "תקינים" לילדים מסורבלים. יש רצף ויש המון שונות בין ילדים, ולא כל כך חשוב איזו כותרת נותנים לקשיים הגופניים. אפשר לקדם כל ילד מהמקום שבו הוא נמצא.

לקח לנו בערך שלוש שנים מרגע שזיהינו את הסירבול ועד הפנייה לאבחון. בהתחלה לא ידענו שהאופציה הזו קיימת, אחר-כך חששנו לתייג את הילדה, אחר-כך אמרנו לעצמנו שהיא מתקדמת יפה בכוחות עצמה. בסוף זו הייתה הגננת שדחפה אותנו לפנות לאבחון.
האבחון הצביע על תחומי הקושי של הילדה, במוטוריקה גסה ועדינה. הטיפול התמקד בתחומי הקושי תוך הגדרת מטרות ספציפיות שהושגו במלואן או כמעט. קיבלנו גם הרבה רעיונות איך לעבוד בבית.

נהניתי לבוא עם הדס לפגישות. למדתי הרבה מהמרפאה, על ריפוי בעיסוק ועל לימוד ילדים בכלל. זה היה מרתק. היה מעניין גם לעקוב אחרי דרכים שבהן היא חיזקה את הדס, ידעה מתי לוותר ומתי להתעקש, איך לעקוף התנגדויות ואיך להסביר לה כיצד לבצע את המשימות. היא הצליחה להפוך כל משימה משעממת בפוטנציה לאתגר מעניין ונחמד. סביב כל מטלה היה דימוי או סיפור קטן שעזר בהבנת המטלה ובזכירה שלה וגם הפך אותה למשהו כייפי.

קשה לי לפרט מעבר לזה כרגע. אולי תמרוש רוש תוכל להתייחס ספציפית לקשיים שתיארת. אני רק יכולה לומר שהדס הלכה לפגישות בשמחה, והשאלה "למה דווקא אני צריכה ריפוי בעיסוק" אמנם עלתה, אבל ההתמודדות איתה הייתה פחות מסובכת ממה שתיארנו לעצמנו. הרי היא ידעה עוד קודם לכן שיש לה קשיים מסוימים בספורט. הטיפול איפשר לדבר על זה, להעביר את המסר שזה טבעי שלכל אחד יש צדדים שבהם הוא זקוק לקצת עזרה, ולחוות התקדמות ממשית בכל תחומי הקושי, ששיפרה את הדימוי העצמי שלה.

שיהיה לכם בהצלחה @}

קראתי בדף הזה קצת אתמול בלילה לראשונה.
זה גרם לי לחשוב הרבה.
הבכור שלי תמיד היה מה שנקרא flabby בתור תינוק.
אף פעם לא ישב זקוף או החזיק את עצמו בצורה יציבה.
קשה לו מאד לרוץ ובכלל בספורט פרט לשחייה.
אני לא יודעת אם הוא השחיין הכי מהיר אבל הוא בהחלט משתלב במים כמו דג, חולה על הים והבריכה, ממש יכול היה לחיות שם! (ראיתי בתחילת הדף שגם אצל מי מה אותו המצב והזדהיתי באושר).
אבל על הקרקע קשה לו מאד.
והמעניין הוא שהוא מאד מאד תחרותי וכל הזמן עובד על לחזק את הגוף שלו.
הוא עושה עם עצמו שכיבות שמיכה כל לילה, מרים דברים כבדים... אני לא יודעת מאיפה זה בא לו, הוא לא פגש את זה בבית אבל כבר כמה שנים (והוא רק בן 7) הוא מתעסק כמעט באובססיביות בחיזוק הגוף שלו.
הוא משתתף בחוג ג'ודו ששם הוא משקיע את כל מרצו ברצינות תהומית אבל הוא חלש יותר מכולם ומגושם והכי לא גמיש שיש.
הוא אוהב מאד להשתתף בתחרויות הגדולות ובא עם ציפיות גבוהות והרבה אמונה בעצמו (כל הזמן אומר לעצמו משפטים כמו "אני מאמין בעצמי" וכאלה...) אבל הוא אף פעם לא ניצח באף קרב וזה גורם לו לעצב רב (וכמובן גם לאמא שלו שרוצה לראות אותו שמח).
אגב הוא גם מסרב כבר לעלות על אופניים בגלל שכל כך קשה לו.
ועוד דבר, רואים את הסירבול הזה גם באופן האכילה שלו למשל, הפה פתוח והאכילה קצת גסה, האוכל בכל מקום.

אני ובן זוגי תוהים כבר זמן רב אם יש דרך לעזור לו או שזה הגוף שאיתו נולד והוא יעשה את דרכו בחיים ואין צורך להתערב.
אחרי שקראתי כאן על הסירבול הגופני חיפשתי מידע באינטרנט (קראתי על זה קצת לא הרבה, מודה) אני לא בטוחה אם הוא נכנס לקטגוריה הזאת או לא.
מעניין אותי טיפה לשמוע איך היה לילדים שלכם בריפוי בעיסוק.
(אני יודעת שכתוב כאן בטח הרבה אבל פשוט אין לי את הזמן לשבת ולקרוא יותר מידי בימים אילו)
אז אם בא לכן בתימצות לספר קצת אשמח.
תודה נשים יקרות.

אני לא בטוחה עד כמה הפעילויות שתיארת תורמות לפיתוח מיומנויות מוטוריות ספציפיות (האם זה חשוב?)
אין לי מושג. איך יודעים?

את כבר ממילא מסיעה לחוג קפואירה אחד, אין מצב שגם הבכורה תרצה להצטרף?
אז זהו, שנראה היה לי שזה יהיה לה לא פשוט. רוב הילדים שם עושים גלגלונים בלי שום קושי. ועוד עכשיו, אחרי שהם כבר בעניין מתחילת השנה.


אולי כדאי לך להיות במצב של חיפוש לא פעיל אחרי החוג הנכון עבורה, וכשיגיע החוג המתאים עם המורה הנכון לה, את כבר תדעי (עבורי בתור ילדה כבדה בת 9 זו הייתה התעמלות קרקע).
נשמע לי מאוד נכון.
מדהים לגבי ההתעמלות קרקע. אני הייתי ילדה רזה אך מסורבלת, כל כך חלמתי להיות נדיה קומנצ'י..התייאשתי אחרי שיעור או שניים, ומעולם לא למדתי לעשות גלגלון.

אמא בלמידה, אשה שמחה, מי מה - טוב לקרוא את התובנות, העדכונים וההתקדמויות. מסכימה בהנהון נמרץ עם רגישות גבוהה - כמו שאני מזהה אצל עצמי ואצל הדס - למקום שלך ביחס לקבוצה ולפידבקים מהקבוצה, היא תכונה משתקת ומעכבת. היום נתתי הרצאה שקיבלתי עליה משוב. זו ההרצאה הראשונה מסוגה שהכנתי בהקשר הספציפי הזה, ואלו שנתנו לי את המשוב אמרו "בסך הכל הרצאה יפה, בעיקר לפעם הראשונה". ואני רק חשבתי על הביקורת, על כל מה שלא היה בסדר בעיניהן, המחשבה על כך שיש ביקורת על משהו שעבדתי עליו מילאה אותי אימה, פשוט כך. ואני כבר לא בת שש.

יופי לשמוע שחוג השחיה הוא הצלחה! אני מתלבטת בין שחיה להתעמלות לסמסטר האביב. בחורף לא היה לי חשק להשחות אותן כי גם אם הבריכה מחוממת (וגם זה לפעמים בקמצנות), קר נורא לצאת החוצה חצי רטובים. השיטה כאן היא חוגים סמסטריאליים, ספטמבר עד דצמבר, הפסקה, ינואר עד מרץ, הפסקה, ואפריל עד יוני. כך אפשר להתנסות גם בשישה חוגים שונים בשנה עד שמתבייתים על מה שרוצים.

לאט לאט זו המילה. המורה שלי לריקודי בטן דיברה על muscle memory, על כך שהשרירים זוכרים. זה כל כך נכון. רק יש שרירים שצריך להזכיר להם קצת יותר באינטנסיביות, וללמד אותם קצת יותר בסבלנות.

אני חושבת כמו אמא בלמידה שאומניות לחימה הן אחלה דבר שבעולם לילדים עם סירבול תנועתי. יש בהן מצד אחד דיוק וכיוון והתמצאות במרחב ומצד שני פחות דגש על אלגנטיות
בדיוק.

מימה, זה מקסים בעיניי שא' הולך בהתלהבות לקפואירה למרות ששם החולשות שלו באות לידי ביטוי באופן בולט. רגישות גבוהה - כמו שאני מזהה אצל עצמי ואצל הדס - למקום שלך ביחס לקבוצה ולפידבקים מהקבוצה, היא תכונה משתקת ומעכבת.

אשה שמחה: מהתיאור שלך באמת קשה לדעת אם יש מקום לעוד חוג. נשמע שהיא מאד פעילה, וגם העומס עליך הוא שיקול. יחד עם זאת, אני לא בטוחה עד כמה הפעילויות שתיארת תורמות לפיתוח מיומנויות מוטוריות ספציפיות (האם זה חשוב?). אולי כדאי לך להיות במצב של חיפוש לא פעיל אחרי החוג הנכון עבורה, וכשיגיע החוג המתאים עם המורה הנכון לה, את כבר תדעי (עבורי בתור ילדה כבדה בת 9 זו הייתה התעמלות קרקע).

היה מפכח לראות עד כמה היא צריכה הוראה מסודרת
גם הדס, מאד. כתבתי שחוג השחייה הוא הצלחה גדולה, אף על פי שאתמול היא בכתה בבריכה כשכולם חוץ ממנה קלטו משהו שהמורה הדגימה. לאט לאט @}

אנחנו סיימנו השבוע חוג החלקה על הקרח, אחרי שהתברר שלא משנה כמה ניסינו פשוט לשים אותה על הקרח, להחזיק את היד ולחכות שההחלקה תגיע מאליה - היא לא הגיעה. היא כמעט עברה לשלב הבא המדריכה אמרה לי שהיא בפירוש מתקדמת ונראה שתעבור, בסופו של דבר היא נפלה בסעיף "החלקה קדימה על רגל אחת". היה מפכח לראות עד כמה היא צריכה הוראה מסודרת, עד כמה היא אבודה כשמעמידים אותה במצב שבו היא צריכה בעצמה להוביל למידה של משהו פיזי. השבוע, כשיצאנו בפעם הראשונה לגינה אחרי חורף ארוך, קר ומושלג בצורה יוצאת דופן אפילו למקום הזה שלא ידוע במזג אויר נוח במיוחד, ראיתי בפעם הראשונה שהיא ממש מאלתרת לה תנועות מיוזמתה החופשית, בלי לרדוף אחרי אחותה. אני לא מזלזלת ברדיפה אחרי אחותה, להיפך, ראיתי עד כמה זה הוביל אותה למקומות שהיא בעצמה לא היתה חושבת להגיע אליהם בכלל, אבל היה טוב לראות אותה באותו אחר צהריים שבו אחותה לא הצטרפה. מטפסת, הולכת על הקורה, מנסה להתלות הפוכה על המתח (וצריכה הרבה מאוד הנחיה והכוונה שלי כדי להבין איפה צריך לשים איזו רגל ואיזו יד).

אין כאן המלצה לנהל רומן עם המורה של הילד, חרף היתרונות הברורים של מצב כזה המדריכה נורא נחמדה, אבל (א) קצת מבוגרת לי ו(ב) לא הטיפוס שלי

חוששת מהעומס עלי כי אצטרך להסיע לעוד חוג
את כבר ממילא מסיעה לחוג קפואירה אחד, אין מצב שגם הבכורה תרצה להצטרף? אולי א' שלי ישכנע אותה? אם הם ידברו זה בטוח יעלה. באמת אנחנו כבר חייבות להם פגישה ממזמן.

<מימה מבקשת להדגיש כאן שבאיסוף כלים לארגז הכלים, אין כאן המלצה לנהל רומן עם המורה של הילד, חרף היתרונות הברורים של מצב כזה>.
D-:

ובאשר אלינו- קצת קשה לי לדווח. הבכורה מעבירה ימים שלמים בקריאה, ומצד שני גם רצה ורוקדת ורוכבת על אופניים והולכת לטיולים ברגל. הטיולים ברגל הם החלק היחיד כמעט שקורה ביוזמתי. בקיץ יש גם ים ובריכה, כמובן. לאחרונה התחילה לקלוע לסל והתברר שהילדה קלענית מצויינת!
התרומה הגדולה של הדף הזה מבחינתי היא שאני משתדלת לזמן הרבה אפשרויות לפעילות גופנית, אם כי כמובן שלא תמיד זה מצליח, אבל יש לי את זה איפהשהוא תמיד בראש.
מבחינת חוגים, יש את שומרי הגן, שלפעמים כולל טיולים אבל לפעמים לא, למרות שנראה לי שעצם השהות ביער טובה לגוף (ישיבה על האדמה, איסוף עצים למדורה). חוץ מזה דרמה ומקהלה.
לדעתכן כדאי לי לנסות להציע גם חוג גופני יותר? (אני משערת שהיא תסכים לנסות, אבל 1. חוששת שתתקל בקושי חברתי מהסוג ש מי מה סיפרה עליו, 2. חוששת מהעומס עלי כי אצטרך להסיע לעוד חוג).
אמא בלמידה, אני מאוד שמחה בשבילכם, באמת מרגש לקרוא @} .

איזה כייף לקרוא. כולנו עשינו דרך ארוכה. אני חושבת שגם את א' שלי אפשר להגדיר כ לגמרי בתחום הנורמה בכל מדד אובייקטיבי, אבל הוא שונא שעורי ספורט. אני לא מאשימה אותו. המורה שלו הוא ערס גס רוח ולא מתאים להוראה בעליל. דיברתי עם המחנכת בשנה שעברה, עם המחנכת השנה הן הסכימו אתי בעקיפין ונאללצו להודות שאין מה לעשות . זה כל כך חבל. בכתה א' היתה לו מורה מקסימה שאהבה אותו והוא אהב אותה ורווינו הרבה נחת משעורי ספורט. נו מילא. לפני כמה שבועות הוא הפסיק עם הקארטה וזה מאוד חבל כי הקארטה קידם אותו המון אבל הוא ממשיך בהתלהבת גם בקפואירה (כאן אני לא תמיד בטוחה אם ההתלהבות היא שלו או נובעת מההתלהבות שלי אבל מה זה משנה למה העיקר שהוא מתמיד ומשקיע והולך פעמיים בשבוע) . לפני שבוע ישבתי בשיעור והייתי עדה לקטע קשה. גם אם בתחום הנורמה, א' עדיין מסורבל. בקפואירה שהיא אומנות לחימה מאוד אקרובטית זה בולט לעיין. בקארטה לא היה ניכר בו כל סירבול. היה רגע שבו היו צריכים להתחלק לזוגות וראיתי שהילדים בחוג נמנעים ממנו באופן מובהק . זה קרה גם כשהיו צריכים להחליף זוגות. בדרך הביתה שאלתי את א' אם זה כבר קרה פעם והוא אמר שלא (אבל לי יש הרגשה שהוא פשוט לא שם לב, כי זה היה מוסווה יותר) שאלתי אותו אם יש לו השערה למה זה קרה הפעם והוא אמר שזה בגלל שהוא עשה שטויות בשיעור הקודם. ליתר ביטחון גם שאלתי את עמיר (המורה ) אם זה קרה בעבר וגם הוא אמר שלא זכור לו דבר כזה, אבל גם על זה אני לא סומכת. ביקשתי ממנו לשים לב.
<מימה מבקשת להדגיש כאן שבאיסוף כלים לארגז הכלים, אין כאן המלצה לנהל רומן עם המורה של הילד, חרף היתרונות הברורים של מצב כזה>.
עוד יתרון של הקפואירה הוא שלומדים שם גם לנגן בכל מני כלי הקשה וזה עושה נפלאות לקואורדינציה. בתחום הזה אני רואה התקדמות ממשית ומרגשת.
אני חושבת כמו אמא בלמידה שאומניות לחימה הן אחלה דבר שבעולם לילדים עם סירבול תנועתי. יש בהן מצד אחד דיוק וכיוון והתמצאות במרחב ומצד שני פחות דגש על אלגנטיות (כן זה נוכח גם שם, לא לסקול אותי , אבל פחות מובהק מהתעמלות או מחול).

דברים טובים ממשיכים לקרות אצלנו ואני רוצה לעדכן אתכן, גם מתוך שמחה ורצון לשתף וגם כדי להשרות אופטימיות. בקצרה - בגיל שש וחצי להדס יש עדיין קשיים מוטוריים אבל היא לגמרי בתחום הנורמה בכל מדד אובייקטיבי, והרבה יותר מזה מבחינת הדימוי העצמי שלה.

שיעורי הספורט בבית הספר הם חסרי משמעות מבחינתה, עושה רושם שלא עושים שם הרבה, אבל היא לא שונאת אותם או מרגישה מושפלת כפי שחששתי. היא סיפרה לנו אמנם שהיא מהילדות ה"לאַטיות" בריצה, אבל נראה שתחומי החוזק שלה מפצים אותה על כך.

לא הצלחנו להרים את חוג הכדורגל אבל מצאנו ילדה במורד הרחוב שנהנית לשחק עם הדס. השחייה, לעומת זאת, היא הצלחה גדולה. להדס יש מורה מעולה, כיפית ותומכת וגם קשוחה ודורשת, שזה השילוב שהדס הכי זקוקה לו בכל הקשר לימודי. גם המרפאה בעיסוק שקיבלנו סוף סוף מהקופה הייתה כזו: חמה וחכמה ומקסימה ולא מוותרת. הדס סיימה עכשיו חצי שנה של טיפול, שבמהלכו היא התקדמה גם ביכולות המוטוריות שלה וגם בסבילות שלה לקושי. היא פחות בורחת ממטלות שקשות לה, מסוגלת להודות בקושי, להישאר יותר זמן בתוכו, לעבוד ברצינות לאורך זמן, לבקש עזרה, להאמין שהתרגול מקדם אותה.

אתן אולי זוכרות שהאופניים היו אישיו אצלנו. בשלב כלשהו אורי הוריד להדס את גלגלי העזר ועודד אותה ללמוד לרכוב בלי. אני חשבתי שזה לא נכון, שזה יגרום לה להפסיק לרכוב. התבאסתי. בהתחלה היה קשה. הדס התחמקה מ'שיעורי הרכיבה' עם אורי, וכשעלתה על האופניים היא הייתה עצבנית מאד וכל העניין נגמר תוך דקות. בסוף היא הודיעה שהיא תלמד את עצמה לרכוב, ואורי עודד אותה לעשות זאת. הוא הבטיח לה שכאשר תצליח לעשות סיבוב שלם ברחבה שמתחת לבית, הם מיד יסעו ביחד לקנות לה אופניים חדשים, שמתאימים לה יותר בגובה. זה נתן לה תמריץ רציני! בינתיים התחיל החורף-לא-חורף והאופניים עלו הביתה. חשבתי שלא צפויה שום התקדמות אבל מפעם לפעם הדס לקחה את האופניים וניסתה לרכוב בתוך הבית, מסלול של 5-6 מטר. פה ושם היא לקחה את האופניים של אחותה הקטנה, עם גלגלי העזר, לרכיבות ארוכות. היה נדמה שכלום לא קורה, אבל פתאום זה קרה. האסימון נפל, הדס הצליחה לרכוב 2-3 מטר פעם אחת ועוד פעם, וזהו, מאותו רגע ההתקדמות הייתה מהירה וליניארית. זה קרה לפני חודשיים אולי, ועכשיו היא כבר עושה עם אורי מסלולים של 2-3 ק"מ באושר גדול.

עכשיו כשסיימנו עם הריפוי בעיסוק, עלתה האפשרות שהדס תשתתף בחוג נוסף. למען האמת, זה לא נראה לי הכרחי כרגע ואולי אפילו מוגזם קצת, אבל יצא שאמרתי להדס שאולי בשנה הבאה היא תרצה ללכת לחוג טאיקוונדו, והדס ביקשה שאברר עם המדריך האם היא יכולה להתחיל אפילו עכשיו (לא שהיה לה מושג מה זה, אבל היא הבינה שזה חוג כייפי שמשתוללים בו). המדריך הזמין אותה להצטרף, היא הלכה לשיעור אחד, השתלבה בקלות וחזרה באופוריה, מצהירה שמעכשיו היא חיה מיום חמישי ליום חמישי. זה היה הרעיון של המרפאה בעיסוק, לנסות את הכיוון של אמנויות לחימה. בניגוד לפיזיותירפיסטית מהשנה שעברה, שהמליצה למצוא חוג שיחזק אצל הדס את הצדדים החלשים יותר, המרפאה בעיסוק המליצה להיבנות על הצדדים החזקים של הדס, למצוא את המקומות שבהם יש לה סיכוי להיות טובה למדי ולעבוד משם. בעיניי זה הרבה יותר נכון לעבוד כך. יותר מכל דבר אחר, החוגים אחר הצהריים צריכים להיות לגמרי במשבצת של כיף, לחזק את הדימוי העצמי ולא לערער אותו.

קראתי היום בדף הזה דברים שכתבתי לפני שנה ושנתיים. עשינו דרך ארוכה מאד מאד וזה מרגש ומשמח אותי. להרגשתי, חלק מההתקדמות של הדס ודאי קשור לעבודה שעשינו איתה, אבל לא פחות מזה קשור לתהליכים טבעיים של צמיחה והתפתחות, שהיו מתרחשים גם ללא התערבותנו. אני לא טובה בלסמוך על הכוחות האלה, ולכן כשאני נוכחת בפעולתם אני רוצה לציין זאת לעצמי, בתקווה לזכור זאת בפעם הבאה שנפגוש בקושי.

---

ואיך זה אצלכן? ספרו ספרו @}

_אוי, איזה כיף כיף כיף כיף כיף כיף לשמוע.
רק בשורות טובות._
לגמרי.

אוי, איזה כיף כיף כיף כיף כיף כיף לשמוע.
רק בשורות טובות.
ואם את צריכה איזה משהו בנושא מוטוריקה עדינה - אני עדיין כאן, את יודעת. פעם בשבוע, אבל כאן.
(())(())
<תמרוש>

חשבתי על הדף הזה השבוע, כי התחלנו שני חוגים והיו גם שני שיעורי התעמלות בבית הספר (כיתה א').
עבר עלינו קיץ מעולה, הרבה תנועה, בעיקר אופניים (עם גלגלי עזר. הדס השתפרה בזה להפליא. שרירי הירכיים שלה מאוד התחזקו) ומשחקי כדורגל רב-גילאיים בשכונה. הדס אוהבת כדורגל, והבן החמוד של השכנים, שגדול ממנה בשנה ומשחק הרבה הרבה הרבה יותר טוב ממנה, מגלה סבלנות מפתיעה, מעולם לא העליב אותה על השלומיאליות שהיא מגלה (קשה לי להאמין שהיא נסתרת מעיניו), ומדי פעם אפילו עולה אלינו לקרוא לה לשחק. מצטרפים למשחק גם ילדות וילדים בני 4, אבות ואימהות שחלקן (אני) בהיריון מתקדם... שמייח.
הפגישות עם הפיזיותרפיסטית נהיו דלילות יותר ואנחנו לא מקפידים על התרגול, מאחר שהיא עצמה אמרה שכל פעילות גופנית שהדס עושה באופן ספונטני חשובה כרגע יותר מהתרגילים היזומים.
ואז התחילה כיתה א', עם כל ההתמודדויות וענייני ההסתגלות של כניסה לבית הספר. למרות שזה מעבר דרמטי, למרות שהכתיבה לא קלה להדס (קשיים במוטוריקה עדינה, כזכור, ותורנו לריפוי בעיסוק עוד לא הגיע) - היא עוברת אותו הרבה יותר קל מבעבר. ארבע שנים ספטמבר היה בשבילנו סיוט, אפילו כשהמשיכה באותו גן, ופתאום קלות כזו. הילדה גדלה.
ביום ראשון התחלנו סוף סוף את חוג השחייה במסלול היה שווה לחכות, ושווה לעשות את המאמץ (אנחנו באים מחוץ לעיר). הדס חזרה מהחוג מאושרת.
בשני ושלישי היו לה שיעורי התעמלות בבית הספר. התלבטנו קצת האם לקיים איזושהי שיחה מקדימה עם המורה, ליידע אותה שדרושה כאן מידה של רגישות, והחלטנו שאין צורך לגונן כרגע על הדס וחבל לתייג אותה. חיכינו - קצת דרוכים - לדיווחים של הדס מהשיעורים, ובשתי הפעמים הם הסתכמו ב "היה כיף". כיף.

ואתמול התחלנו חוג כדורגל! ניסינו לארגן קבוצת כדורגל לבנות, אבל הגיעו רק שתי בנות: הדס וילדה גדולה ממנה (וגם ספורטיבית יותר, כך נראה). המדריך הציע שנחזור היום והוא ישלב אותן בקבוצה עם בנים (מתחילים, רובם ילדי גן חובה). ביקשנו בכל זאת שיעשה להן אימון קצר. הוא העביר להן אימון של חצי שעה ושתיהן היו חמודות להפליא, התאמצו, צחקקו, היו מאושרות כשהמדריך שיבח אותן ובאופן כללי נהנו מאוד (בסוף האימון, הילדה השנייה שאלה את אמא שלה אם היא יכולה לבוא להדס...). ישבתי וצפיתי באימון, עם מאמן שנראה כמו עסקן ספורט עייף וכרסתן, בהחלט לא טיפוס עם רגישות מיוחדת ויחד עם זאת גם לא חסר רגישות. למרות ההבדלים ברמת הביצוע בין הדס לילדה השנייה, היא הייתה ממש בסדר ולא הרגשתי שיש צורך להסביר למאמן ש... חזון אחרית הימים שלי - הדס משתלבת בחוג ספורט רגיל! טוב, צריך עוד לראות מה יקרה היום. קבוצה גדולה יותר ועם בנים - זה כבר סיפור פחות פשוט.

תודה, קוראת ותמרוש.
אגב, כבר כמה פעמים ניסיתי לתקן בעריכה את בהתמודדות היומיומית אני מרגישה מאוד מאוזנת_, להעיף משם את _מאוד,_ שמזייף לי בכל קריאה ולכתוב במקומו _די.

אורי הציע אתמול שנרפה עכשיו באופן מכוון מכל הניסיונות האחרים ללמד את הדס או לעבוד איתה על עניינים גופניים, כדי שלא יהיה פוקוס מוגזם על המקום הזה. כלומר, נמשיך ליצור ולאפשר סיטואציות של פעילות גופנית אבל בלי לחץ סמוי עליה להשתתף, בלי הדרכה ובלי שום התייחסויות לרמת הביצוע שלה. זה אומר, למשל, לעזוב עכשיו את ענייני האופניים, שתמיד באים מאתנו ולא ממנה.
נשמע נבון.
(())
<עוקבת. אני פה אם את צריכה אותי>

רק רציתי להגיד שאני עוקבת אחר הדף החשוב מאוד מאוד הזה. תודה.

בינתיים לא פעלנו כדי להגיע לפיזיותרפיסטית דרך הקופה, ואנחנו ממשיכים איתה באופן פרטי: פגישה פעם בשלושה-ארבעה שבועות, החלפת התרגילים בעקבות הפגישה ורבע שעה של תרגול מדי ערב (ויתרנו על המדבקות והדס מציירת לעצמה כוכבים בטבלה). היכולות של הדס משתפרות משבוע לשבוע ואנחנו מפנים את תשומת לבה להתקדמות שלה. אני חושבת שזה בעיקר מה שנותן לה מוטיבציה להתמיד.
אורי אחראי על התרגול מדי ערב ומעניין שהוא עושה את זה בגישה שונה לגמרי משלי. אני ניסיתי להפוך את התרגילים לכיף ולא לחובה. אורי רואה את זה אחרת. הוא חושב שיש ערך חינוכי גדול לכך שזו תהיה חובה, אימון שנעשה לשם התקדמות ולאו דווקא לשם הכיף שבו.
הזרוע של אורי ניזוקה בלידה ובתור ילד הוא עשה המון פיזיותירפיה. הוא חושב שהפיזיותירפיה פיתחה אצלו משמעת עצמית, את היכולת לעבוד באופן מתמשך כדי להשיג דברים, את האמונה ש-'יגעת ומצאת תאמין'. (זה באמת קו אופי בולט של אורי. הוא איש שמסוגל לעבוד מאוד קשה וסיזיפי כדי להשיג את הדברים שהוא רוצה. הוא אוהב לעבוד למען דברים שחשובים לו). אורי מספר עכשיו הרבה להדס איך בתור ילד היו תולים לו סוכריות מהתקרה והוא היה צריך להוריד אותן עם היד הפגועה, ואיך היה עושה עסקאות פתלתלות עם אחיו ואחיותיו על הדברים שיתנו לו בתמורה לסוכריות. מבחינת הדס, אני חושבת שסיפורי הפיזיותירפיה האלה והעובדה שאבא שלה הנערץ מתייחס לפגיעה שלו ("היד המקולקלת") בצורה כל כך טבעית, בקבלה כל כך מלאה, תורמים מאד ליכולת שלה להתמודד עם העניינים שלה.

הדס עברה אתמול את האבחון בריפוי בעיסוק. הקדימו לנו את התור.
אורי הלך איתה לאבחון, ואני שמחתי שככה זה הסתדר, כי בהתמודדות היומיומית אני מרגישה מאוד מאוזנת, אבל איכשהו פגישות של אבחון וטיפול דורשות ממני מאמץ מיוחד לשמור על מרחק ואיזון, ואני חוששת מההשפעה של המתח שלי על הדס. הפגישה ארכה כשעה וחצי והיו שם שתי מרפאות בעיסוק: אחת מפעילה והשנייה צופה ורושמת. החלק הראשון התמקד במוטוריקה עדינה, והשני - במוטוריקה גסה. להדס זה היה מפגש לא פשוט, שעימת אותה עם הדברים שקשים לה. אין ספק שהסיפור של "המקצוע של יונית הוא לפגוש ילדים ולשחק איתם, ואז היא ממליצה להם לאיזה חוגים כדאי ללכת ומה כדאי לעשות כדי להתחזק" - עובד רק עד נקודה מסוימת. הדס בהחלט מבינה שהאבחון חושף קשיים ובעיות שלה. שיש לה קשיים ובעיות.
מכל מקום, המאבחנות מצאו שיש לה בעיות משמעותיות בשני התחומים. אני אפרט קצת יותר כשנקבל את הדוח. קיבלנו הפניה לסדרת טיפולים ארוכה (15 עם אפשרות הארכה). כרגע יש תורים ארוכים לטיפולים, שיכולים להגיע גם עד חמישה חודשים. החלטנו שזה דווקא בסדר, כי לא מתאים לנו לעזוב עכשיו את הפיזיותרפיסטית שהדס נקשרה אליה, אז נמשיך עם הפיזיותירפיה עד שיתפנה לנו מקום בריפוי בעיסוק. (אני רק מקווה שהמרפאה בעיסוק תהיה נחמדה ורגישה כמו הפיזיותרפיסטית).
אורי הציע אתמול שנרפה עכשיו באופן מכוון מכל הניסיונות האחרים ללמד את הדס או לעבוד איתה על עניינים גופניים, כדי שלא יהיה פוקוס מוגזם על המקום הזה. כלומר, נמשיך ליצור ולאפשר סיטואציות של פעילות גופנית אבל בלי לחץ סמוי עליה להשתתף, בלי הדרכה ובלי שום התייחסויות לרמת הביצוע שלה. זה אומר, למשל, לעזוב עכשיו את ענייני האופניים, שתמיד באים מאתנו ולא ממנה.

מטרת התוכנית "הצלחה במגע" – במוטוריקה גסה ועדינה!, המפורטת בספר בעל אותו שם, להעשיר את היכולות המוטוריות-תנועתיות אצל ילדים בגיל הרך ולקדם ילדים בעלי קשיים מוטוריים
סקירה מפורטת של התוכנית

דילמות.
ביום חמישי האחרון הגענו כאמור באופן פרטי לפיזיותירפיסטית מומלצת. היא אבחנה אצל הדס חולשה גדולה בכל השרירים, בפרט אלה שמעל הברך. לטענתה, הדס מסוגלת לעשות תרגילים מתאימים לגילה, אבל מתעייפת מהר מאוד, מה שמתבטא בהידרדרות דרמטית באיכות התנועה ובסירוב להמשיך.
(ברקע - על סמך המסמכים ששלחנו בעבר לקופה נקבע לנו אבחון בריפוי בעיסוק בלבד, ביוני).
הפיזיו' ביררה עניינים עם עמיתה שלה בקופה, וזו הציעה שנפנה לרופא הילדים/המשפחה ונבקש "שירים טלפון" לרופא ההתפתחותי בקופה ויסביר מדוע הדס זקוקה לאבחון פיזיותירפי או לבדיקת רופא מומחה. המטרה של כל המהלך היא לקבל בסופו של דבר מימון מהקופה לסדרת טיפולים בפיזיותירפיה (הפיזיו' שלנו עובדת גם דרך הקופה). ההבדל בתשלומים הוא דרמטי: 25 ש"ח לטיפול במקום 150 (בעצם ההבדל בין קבלת טיפולים על תקן של חוג שבועי, לקבלת טיפולים בתדירות נמוכה הרבה יותר).
וכאן הדילמה: כדי לקבל מימון לטיפולים עם הפיזיו' שלנו, ייתכן שהדס תצטרך להיבדק גם ע"י רופא המשפחה, הרופא ההתפתחותי ופיזיותירפיסטית של הקופה (או לפחות חלק מהנ"ל). איך היא תרגיש עם זה? מה נאמר לה? איך נימנע מלתת לה תחושה שמשהו לא בסדר איתה, שיש פה בעיה שמנסים לתקן? איך נימנע מלפתח תחושה כזו בעצמנו?

בדף על עודף משקל, עירית לוי כתבה דברים שנראים לי מאוד רלוונטיים עכשיו:
_אני חושבת שפנייה לדיאטנית תיצור תיוג ברור של "בעיה". תיוג של הילד בעיני עצמו ובעיני הסובבים אותו.
וברגע שהתיוג נעשה וכולם מתבוננים בילד מבעד למשקפיים של "ילד עם בעיית משקל/בעיית אוכל" או משהו דומה, מרגע זה המשקפיים הם אלו שמתחילים "ליצור" את הילד (בעיני עצמו ובעיני הסביבה) ומרחיקים אותו מעצמו, ממי שהוא. מרגע שמתבוננים על מישהו מבעד למשקפיים של בעיה - כל מה שרואים זה את הבעיה. כשמחפשים משהו אי אפשר שלא למצוא אותו. כל דבר מתחיל לקבל את הפרשנות ואת ה"צבע" של הבעיה. ולא רק שרואים את הבעיה - גם מפסיקים, במידה מסויימת, לראות איכויות אחרות של הילד._

והנה כפפה: מה דעתך לנסות לחזור ולרכב בעצמך? עם גלגלי עזר?
לוקחת זמן להפנמה...

Mommy, this was not a safe choice
ענק! מזכיר לי איכשהו שיחה מטקס ההרדמה אתמול:
אמא: "טוב, ילדות, עכשיו כל אחת תבחר ספר".
אפרוחית צייצנית בת שלוש וחצי: "אני רוצה את פינוקי".
אמא עצבנית: "פינוקי זה לא ספר, זה קצת תמונות עם כפתורים שמצפצפים".
אפרוחית: "טוב, אז אני רוצה פשוט להסתכל עליו במיטה...אה...אני רוצה לעיין בו במיטה".

לעשות איזה שינוי בהתייחסות שיחזיר את ההנאה לרכיבה ולא להתייחס בכלל לנוכחות של גלגלי העזר. לגמרי. אני בכלל לא חושבת על הורדת גלגלי העזר, מבחינתי זה משהו שיקרה עוד המון-המון שנים, מעבר להרי החושך - רק לראות אותה רוכבת בביטחון ולא מבועתת ומתוחה שווה הכל.

תמרוש, הרגתותי עם החיזוק החיובי של השימפנזה מזכיר לי שלפני שנה ומשהו הגורה שהיתה בת שלוש וחצי-גג-ארבע ראתה שהפלתי משהו, ניגשה אלי וברצינות אומרת לי Mommy, this was not a safe choice.

כשהכנתי לה חלב עם קורנפלקס, היא הצמידה לי לחולצה ואמרה: "זה בגלל שהכנת לי ארוחת בוקר. אם תכיני לי היום גם ארוחת ערב, תקבלי עוד כוכב".

ובתגובה אני פשוט חייבת לצטט את הקטע הבא, שהפיל אותי לגמרי:

A scientist has been working for some time with a chimpanzee, teaching it to carry out various tasks such as opening a box, and rewarding it with fruit. One day, after a session with the chimpanzee, she came into the coffee room half laughing half crying. Her colleagues, a little alarmed, finally managed to get out of her what has happened:
She had decided to leave the laboratory temporarily, and had undone the bolt on the door - whereupon the chimpanzee had solemnly handed her a stick of celery.

מתוך:
Figments of reality - The Evolution of the Curious Mind
Ian Stewart & Jack Cohen

מעורר מחשבות על למידה...


להחזיר את ההנאה לרכיבה
אמן כן יהי רצון
אבל זו בעצתם התמה המרכזית בכל הדף הזה, לא?

והנה כפפה: מה דעתך לנסות לחזור ולרכב בעצמך? עם גלגלי עזר?

הקישור נמצא ב- 24/9/07 וזו אכן לא היית את, אלא פלונית. אז תודה לפלונית
לגבי מה שכתבת על גלגלי העזר, אני לגמרי מסכימה. אגב- אולי לא סיפרתי אבל באמת הורדנו לה את גלגלי העזר לפני כשנה או יותר, וזה ממש לא היה הזמן המתאים אז החזרנו אותם.

צריך לשחרר
אמן.
(בכלל אוטוטו חג החירות)

באמת כיף לשמוע איך הילדות (והילדים) שלנו מתקדמים. אני בטוחה שתחושת ההישג שלהם עצומה, וזה נפלא.

אשה שמחה, תזכירי לנו לאיזה קישור את מתכוונת? (יש לי הרגשה שדווקא תמרוש רוש אחראית לו).

הסיפור על בתך והאופניים גרם לי להבין משהו חדש על עצמי: אני זוכרת איך רכבתי בהנאה רבה על אופניים עם גלגלי עזר, עד גיל 6 או 6 וחצי. יום אחד הורידו לי את גלגלי העזר כי "הגיע הזמן", ואז אבא שלי ניסה קצת ללמד אותי לרכוב בלי גלגלי העזר. זה לא הלך. אני עדיין זוכרת איך מישהו שאבא שלי שיתף אותו בבעיה (המוכר בחנות האופניים?) אמר שיש ילדים שיש להם בעיה בשיווי משקל, משהו שקשור לאוזן.
וככה הבנתי שיש לי בעיה בשיווי המשקל. משהו פרמננטי כמו צבע העיניים. האופניים נגנזו ולא חזרתי לרכוב עליהם מעולם. מעניין שהאופציה לחזור לרכוב עם גלגלי עזר לא עלתה על הפרק, אף על פי שקודם לכן מאוד אהבתי לרכוב.

דרך הסיפור על בתך אני מסתכלת בפעם הראשונה על הסיפור שלי ומבינה שהיה אפשר אחרת. אני מבינה גם שמרגע שקנינו להדס את האופניים, ריחף ברקע הפחד שלי מן הרגע הגורלי של הסרת גלגלי העזר, רגע האמת שבו נגלה אם הדס אכן ירשה את הגנים הגרועים שלי. שנינו תפסנו את הרכיבה עם גלגלי עזר כשלב בדרך ל-, לא כמשהו שעומד בפני עצמו. כלומר, הדס (שממילא מתקשה לרכוב על האופניים בגלל שרירי רגליים חלשים - כך לפי הפיזיותירפיסטית), קיבלה מאיתנו את המסר שכל הרכיבה שלה היא בעצם אימון לקראת הסרת הגלגלים.
פתאום אני מבינה שצריך לעשות את זה אחרת, לעשות איזה שינוי בהתייחסות שיחזיר את ההנאה לרכיבה ולא להתייחס בכלל לנוכחות של גלגלי העזר. יש לה המון להפיק מהרכיבה גם אם גלגלי העזר ילוו אותה עד גיל 9 ועד בכלל. צריך לשחרר.

מזל טוב אשה שמחה! ברכות אינקו! ברכות אמא בלמידה!
לילדות .!

ואצלנו-
הגדולה (8.5), החל מלפני כחודש, רוכבת ללא גלגלי עזר!!!
וזה קרה בזכות הקישור ששמת כאן, אמא בלמידה מתמדת , איפהשהוא במעלה הדף, אז תודה @}

כשהכנתי לה חלב עם קורנפלקס, היא הצמידה לי לחולצה ואמרה: "זה בגלל שהכנת לי ארוחת בוקר. אם תכיני לי היום גם ארוחת ערב, תקבלי עוד כוכב".
איזה כיף לקבל חיזוקים חיוביים

ונעלבים עמוקות כשהם נדחים מטעמי עודף משקל לא מספיק. נחמד לשמוע! לא זוכרת אם כתבתי כאן כבר, אבל הבנות התלהבו מאוד מ-DVD של ריקודי בטן שקניתי, ואני בושה ונכלמת לומר שהן קלטו את עניין ה"שימי" (נענוע מהיר מאוד של הכתפיים בלבד, בלי להזיז את האגן) הרבה יותר מהר ממני.


שמחה מאוד לבשר שהיתה הצלחה לאופניים-של-גדולות, עם גלגלי עזר כמובן. תזכורת: בת חמש, בקיץ שעבר, כשהיתה בת ארבע וחצי, נלחצה מהאפשרות של "לשבת גבוה" והסכימה לפדל אך ורק על התלת-אופן. עבר לו החורף, הוצאנו שוב את האופניים, והנה זה פלא - עלתה על האופניים, בהתחלה היתה מתוחה ולחוצה מפחד, ונסעה לאט-לאט כשאנחנו צמודים אליה. אחרי שאבא לימד אותה איך בולמים ורץ איתה קצת להראות לה שהיא בשליטה, הבטחון הגיע פתאום והיא רוכבת בהנאה, ומגיעה למהירויות מרשימות עד כמה שניתן להגיע באופניים ורודים של נסיכות עם סרטים נוצצים מתנפנפים מהידיות, ותיק קטן ורוד על הכידון והעיקר, נהנית מאוד מהנסיעה ומהרוח בפנים ומהרגשת השליטה באופניים.

השבוע הגענו באופן פרטי לפיזיותירפיסטית שקיבלנו עליה המלצות חמות, ועובדת עם כמה ילדים מהגן של הדס (מתברר שסירבול זו תווית פופולרית. כמעט כמו לקות למידה).

הפיזיו' הייתה מקסימה, הדס הייתה מאושרת מכל העניין, והמפגש הסתיים ברשימת תרגילים ובהמלצה על שיטת המדבקות (כל יום מדביקים כוכב עבור כל תרגיל שבוצע).
התחלנו ליישם ובינתיים זה הולך יפה, אם כי הדס הכריזה שכמה מהתרגילים קשים לה מדי (או במילותיה: "את זה אני שונאת"). הצהרנו שהתרגילים צריכים להיות כיף ורק טיפ טיפה קשים כדי לחזק אותה, ולכן בפגישה הבאה נבקש מהפיזיו' תרגילים חלופיים במקום אלה שהיא לא אוהבת. סה"כ מתוכננות ארבע פגישות בהפרשים של שלושה-ארבעה שבועות זו מזו.

אגב, בתקופה האחרונה הסתובבתי בהרגשה שכאשר נגיע סוף סוף לאבחון ינזפו בנו ש"עכשיו באים?", אבל הפיזיו' דווקא התרשמה שהבעיות של הדס לא מספיק חמורות בשביל לזכות אותה בטיפול פיזיותירפי מטעם הקופה. באחד הספרים הישנים של אפרים קישון יש קטע שבו הוא ואשתו מנסים להתקבל לשומרי משקל ונעלבים עמוקות כשהם נדחים מטעמי עודף משקל לא מספיק. כך בערך הרגשתי עכשיו.

מכל מקום, שיטת הכוכבים מלהיבה את הדס. הבוקר, כשהכנתי לה חלב עם קורנפלקס, היא הצמידה לי לחולצה ואמרה: "זה בגלל שהכנת לי ארוחת בוקר. אם תכיני לי היום גם ארוחת ערב, תקבלי עוד כוכב".

תודה לכן.

התפצלה לי ההודעה בטעות.

נראה לי שכל ילד בר-דעת היה מסכים לקצת סרבול, אם זה היה מאפשר לו לקבל גם אמא כמוך.

איזה מזל יש לה(ן).

אמרתי לה שזה לא בסדר לעשות טעויות כאלה. המזכירה עשתה טעות, לא בכוונה. ...

אני רוצה להיות שוות נפש לגבי האפשרות שהדס לעולם לא תלמד לרכוב על האופניים.
יש בישוב שבו אנחנו גרים ילד שקטן מבכורתי בשנתיים, שכבר מזמן רוכב על אופניים בלי גלגלי עזר. לאחרונה הוא ובנים אחרים התחילו לרדת עליה ("איך זה שאת כבר בת שמונה וחצי ועדיין לא רוכבת בלי גלגלי עזר?" ועוד ווריאציות מכוערות יותר על אותו דבר).
כשהיא סיפרה לי את זה הייתי מאוד נסערת. אולי זה בגלל שהיא בבית, אבל עד עכשיו זה לא קרה (שלעגו לה בגלל העניין הזה). ואז היא סיפרה שהיא אמרה לאותו ילד-"אז מה, אמא שלך עד היום לא יודעת לרכב על אופניים והיא כבר אישה מבוגרת!".
הייתי מאוד מרוצה מהתשובה שלה(אולי זה ילדותי מצדי, לא יודעת).
וזה גם נכון- אותה אישה (שכנה וחברה שלי) אכן לא יודעת לרכב על אופניים, ומאז הסתבר לי שהיא לא היחידה!

אז מה רציתי להגיד? לא יודעת בדיוק. רק אולי שבאמת, רכיבה על אופניים זו לא המיומנות הכי חשובה בעולם, ומאוד ייתכן שאפשר ללמוד אותה בהמשך (אם זה נורא חשוב ונחוץ), וכמו שאת לימדת אותי- יש כל כך הרבה דברים אחרים שהן כן עושות, בשימחה ובהנאה, והיכולת שלהן משתפרת כל הזמן. @}

כן.

חשבתי עליכם המון היום. הלכנו לטיול עם עוד משפחה (אני כבר דמיינתי אותנו מטיילים איתכם את הטיול הכייפי הזה). הבת הגדולה שלהם צעירה מאסף בכמה חודשים. היא משוכללת תנועתית בצורה בלתי רגילה. אבל יש לה קשיי למידה. הם עשו עכשיו את מבחן "טובה" והיא "יצאה" הרבה מתחת לנורמה. המון. אמא שלה ואני שוחחנו ארוכות על לראות את הילדה ולא את הבעיה. אז אני רק באה להזכיר לך כאן את עולם הדמיון העשיר של הדס, את יכולות הביטוי המדויקות שלה, את חוש ההומור (התפקעתי מצחוק ב חוכמות של ילדים). ולפעמים יש גם סתם התנהלות לא מסודרת של מוסד. זה לא את . זו לא היא. זה סירבול מנהלתי.

הגעתי לבריכה באיחור של חמש דקות, כדי לקחת את איה למשחקיה ולאפשר לאורי ללוות את הדס בשיעור הראשון שלה ב"שחייה ומשחקי בריכה".
עוד לפני שראיתי אותם כבר שמעתי את הבכי, הבכי של הדס שאין לטעות בו.
היא עמדה מחוץ לבריכה בבגד ים ושיער רטוב, מתייפחת כולה מעלבון ואכזבה ואורי עוטף אותה במגבת הגדולה שהבאנו מהבית ואומר בכעס: "הם כל כך לא בסדר, כל כך לא בסדר".

שבוע אחד קודם לכן, הוצפתי בהתרגשות כפי שקורה לי לעתים כשמשאלה עמוקה וכמוסה עומדת להתגשם. המוח שלי, שנמצא פחות מדי בהווה ויותר מדי בעבר ובעתיד - בשחזור אינסופי של אירועים שהיו, בפרשנות, בתכנונים, דאגות וחלומות בהקיץ - שגה בדמיונות מפורטים, איך הדס הולכת לחוג בריכה ופורחת ונבנית שם, ואיך זו תחילתה של ידידות מופלאה וארוכת שנים בינינו לבין מרכז "מסלול".
חקרתי ארוכות את המנהל והמזכירה. מה להביא איתנו. באיזה גילאים הילדים האחרים, מאילו קשיים הם סובלים ומה התפלגות המינים (המנהל רפרף על רשימת השמות ולא ידע להשיב. כמעט כולם יוניסקס). שאלתי גם איך הדס תשתלב בקבוצה שהתחילה באוקטובר. זה בסדר, אמרו לי. יש ילדים שהצטרפו מאוחר יותר. ובכלל, לכל ילד עושים תוכנית אישית.

הדס לא ידעה את נפשה מרוב שמחה כשאורי סיפר לה שלמחרת תתחיל חוג שחייה. שמחה, התרגשה, איבדה תיאבון, ותוך כמה שעות כבר קדחה מחום. זו לא פעם ראשונה שזה קורה לה כאשר היא מתרגשת מאוד. למחרת היא עדיין הייתה חמה וחלשה. ויתרנו על החוג. המנהל הבטיח לשמור לנו את המקום לשבוע נוסף.
במהלך השבוע הבא הדס הייתה מלאת התרגשות וציפייה, ומדי יום הזכירה לנו שביום חמישי היא הולכת לחוג בריכה. שלוש או ארבע פעמים ראינו יחד את סרטון הוידאו באתר של "מסלול", שבו רואים את הבריכה ואת מדריך השחייה. הדס זקוקה להכנות כאלה. הן מרככות לה התחלות חדשות.
ביום חמישי היא קמה מלאת ציפייה. הלכה לגן וסיפרה במפגש שהיום היא הולכת לחוג שחייה. קצת לפני ארבע, אורי הגיע לאסוף אותה מהגן והם עברו בבית להחליף בגדים ועלו לירושלים. הם מצאו את המקום והגיעו לבריכה. המדריך ידע שמצטרפת ילדה לקבוצה והוא קידם את פניה. היא נתנה בו אמון מיידי - אחרי הכל היא נקשרה אליו כבר בצפיות החוזרות בסרטון - נכנסה למים ושכשכה שם באושר.
תוך רגעים ספורים התבררה הטעות. כל הילדים בקבוצה (כולם בנים) התחילו באוקטובר. כולם כבר שוחים, צוללים וקופצים. אין שום דרך לשלב אותה בקבוצה. המדריך כעס שצירפו אותה בלי להתייעץ איתו. היה לו ברור שצירפו ילדה שכבר שוחה. "אני נורא מצטער", הוא אמר לאורי. "תצטרכו לצאת".
וזה השלב שבו פגשתי אותם. הדס ממררת בבכי, אורי נסער, מאוכזב וכועס, ואיה לחוצה מהמצוקה שהיא קולטת ודורשת בתוקף ממתק. עכשיו, כרגע.
התאפקתי לא לבכות. "לכו, קנו ממתק", אמרתי להם. "אני הולכת לדבר עם המזכירה".

כשחזרתי מהשיחה, הדס כבר נראתה רגועה. אורי הסביר לה שנפלה טעות והבטיח לחפש לה חוג שחייה אחר.
מאוחר יותר, במכונית, היא ביקשה: "תספרי לי על מה דיברת עם המזכירה".
"אמרתי לה שזה לא בסדר לעשות טעויות כאלה. המזכירה עשתה טעות, לא בכוונה. היא חשבה שיש בקבוצה הזאת גם ילדים חדשים יותר, שרק מתחילים ללמוד שחייה. היא לא ידעה שכל הילדים בקבוצה התחילו את החוג בתחילת השנה וכבר יודעים לשחות. היא שכחה לשאול על זה את המדריך. היא ביקשה סליחה על האכזבה הגדולה שנגרמה לך. היא הבטיחה ללמוד מהטעות שעשתה."

באותו ערב הדס ואיה ישנו אצל סבתא, ואני התפרצתי על אורי בעניין שקשור לאופניים. אמרתי שנמאס לי לראות את האופניים מול הפרצוף. שבא לי לפעמים לזרוק אותם מהחלון. הדס ממעטת כל כך לרכוב עליהם, רוכבת בקושי גדול, בהיסוס, ממהרת להרים ידיים. נמאס לי מהציפיות שמתעוררות אצלי בכל פעם שהיא עולה על האופניים ומכאב הלב כשהיא יורדת מהם אחרי שתי דקות. די, נמאס, אני רוצה להיות שוות נפש לגבי האפשרות שהדס לעולם לא תלמד לרכוב על האופניים. אני רוצה להשתנות, אני רוצה שזה לא יהיה עניין. זו ילדתי האהובה עד בלי די, ילדה שגרה לי בתוך הלב, והמוטוריקה שלה חלשה. אני רוצה להרגיש שאין לזה שום חשיבות. אז היא חלשה. אז מה.

<בלי אייקונים של חיבוק בבקשה>

מצד שני, הרבה ילדים ממילא מבלים זמן מסוים בצפיה בגירוי חיצוני, אז אם כבר, למה לא למלא את הגרוי הזה בתוכן מהסוג הזה?
מן הסתם, זה לא יבוא כתחליף לסרטים/טלויזיה, אלא בנוסף, ואז בעיני זה ממש מיותר.
חוץ מהסתירה שציינת (פנימי-חיצוני), יש גם את הסתירה בין משהו שהוא בדרך כלל פאסיבי (צפייה ב DVD), לפעילות גופנית. נראה לי שמבוגרים יכולים ליישב את הסתירה הזו אבל לא בטוחה שילדים גם.
גם אנחנו עושות יוגה עם הספרים (ספר ישן עם צילומים שחור לבן, וזה עם הקלפים). זה די מוצלח.
היום היה בכלל מגניב- רקדנו יוגה . עשינו שיעור תנועה- זה משהו שכבר עשינו כמה פעמים, לכל אחת ניתנת הזדמנות (15-10 דקות) להיות המורה והשאר תלמידות. בכל פעם משנים סגנון מוזיקה והשיעור מקבל אופי אחר לפי המורה. אז בשיעור שהנחתה בתי האמצעית עשינו יוגה עם מוזיקה הודית, ורקדנו את התנוחות בשילוב של קולות מתאימים (אריה, חתול, נחש וכו'). היה ממש כיף. בשבילי זה היה ממש חידוש- לרקוד בשכיבה על הבטן ועל הגב, בישיבה, על שש. לצאת קצת מהשטאנץ של ריקוד בעמידה.

מה דעתי? אז ככה, בדרך כלל אני לא ממליצה על תרגול עם וידאו/ DVD כי אז זה משיג את התוצאה ההפוכה ממה שהיוגה מכוונת אליו, כלומר התבוננות פנימה. מבחינה זו, עדיף בעיני, להשתמש בקלפים, כמו שסיפרה POOH, או בספרים, כיון שאז כן מושג המפגש עם העצמי במקום עם גורם חיצוני. מצד שני, הרבה ילדים ממילא מבלים זמן מסוים בצפיה בגירוי חיצוני, אז אם כבר, למה לא למלא את הגרוי הזה בתוכן מהסוג הזה?
מסתבר שאין לי דעה נחרצת בענין (גם קלפים עוד אין לי וגם לא DVD של יוגה לילדים P-: )יש לי רק את המחשבות הנ"ל.

הגדולה שלי הולכת לחוג יוגה לילדים..
ולא יאמן כמה זה העלה לה את הביטחון בגוף.
קנינו גם קלפים של יוגה לילדים - יש תמונות של ילדים עושים את התנוחות השונות - והיא מתה עליהם ומפזרת אותם בבית
ומנסה לבד כל מיני וגם מנסה ללמד את אחיה..
אז הקלפים בהחלט לא במקום השיעור אבל בנוסף - הם אחלה - לפחות אצלנו..

קיבלתי היום איזשהו ניוזלטר של יוגה, ובו מידע על די.וי.די חדש של יוגה לילדים לא בטוחה מה אני חושבת על הרעיון. לשיעור אמיתי יש איכות שונה לגמרי, אחרת ה-DVD היה מזמן יורש את מקומם של המכונים. מימה, מה דעתך?

המשך ציטוט: "מטרות הפעילויות במרכז הספורט הן הנאה מספורט תוך שיפור מיומנויות מוטוריות ושיפור בהרגשת היכולת והביטחון העצמי של הילד."

בינתיים יצרתי קשר עם המרכז, ויש לנו מקום בחוג שחייה ומשחקי בריכה, החל ממחר. אני קצת מתרגשת. זה נראה ממש מבטיח, עונה בדיוק על המשאלה שלי למצוא עבורה חוג שהיא תהנה ממנו בלי לחשוש מכישלון. לאחרונה היא מרבה לשחק אתי במשחקי דמיון שבהם היא נסיכה שמתחרה בתחרויות ריצה וריקוד, ותמיד מנצחת. כל ניסיון שלי להסיט את מוקד העלילה מניצחון לשיפור ביכולות או הנאה, נדחה בתוקף. במקביל, בעולם המציאותי היא מסרבת אפילו לנסות את חוגי הספורט הרגילים שיש ביישוב.
התלבטתי בין שחייה לבין חוג "התעמלות וקיר טיפוס", שגם הוא נראה מגוון, כייפי ומבטיח. בסוף הפור נפל על שחייה, כי זה רצון מפורש של הדס. בשבת האחרונה ביקרנו את סבא שלי בבית האבות (המשודרג מאוד) שבו הוא מתגורר. הדס שכשכה בבריכה המחוממת ונהנתה מאוד מאוד. שכחנו להביא לה גלגל או מצופים, והיא הסתדרה מצוין בבריכה הריקה של הגדולים, קראה לנו לראות תרגילים שהמציאה, והסכימה להישאר לבד בבריכה כשאנחנו ישבנו בחוץ עם סבא (כמובן שלא הורדנו ממנה את העיניים). בסוף הביקור הדס הכריזה שהיא רוצה ללמוד לשחות. wish us luck.

מקסים.

נדמה לי שמצאתי אוצר בלום לילדי ירושלים והסביבה: חוגי מסלול באלין:

" "מסלול" פתוח לכלל ילדי ירושלים והסביבה ועבור ילדים שנמנעים או נרתעים מפעילות ספורט במסגרת בית הספר או בחוגים שונים עקב סרבול בתנועה ,קשיים בקואורדינציה או דימוי עצמי נמוך, ילדים המתקשים בהשתלבות חברתית וילדים עם עודף משקל... כל הפעילויות במסלול מתקיימות בקבוצות קטנות, במטרה לאפשר לכל ילד חווית הצלחה תוך תשומת לב אישית. הדגש הוא על שיפור מיומנויות מוטוריות ושיפור בהרגשת היכולת והביטחון העצמי. מדריכי מסלול הינם בוגרי וינגייט המומחים בתחומם. "

הקופה נדיבה עד גיל 6. אלה הנחיות המדינה. לא החלטת הקופות.
לאחר מכן אפשר לקבל טיפולים מהביטוח המשלים. שם כדאי להתחיל לפני גיל 10.

פגישה עם הגננת המצוינת של הדס. יש לה אבחנות מעניינות וניכר שהיא אוהבת את הדס. משמח לשמוע את מה שיש לה לומר.
בתום הפגישה, אחרי קבלת חותמת המוכנוּת לכיתה א', הגננת מציינת שיש בכל זאת קושי אחד: בתחום הפיזי. הדס מסורבלת. הגננת מציעה שנפנה לאבחון.
דווקא בגן הזה, עם 35 ילדים וכל כך מעט מרחב פיזי, נמצאה העין שראתה את הסרבול של הדס.
אני חושבת שהפעם באמת פנֵינו לאבחון, מה גם שהקופה נדיבה בטיפולים רק עד כיתה א', ונותרו לנו עד אז רק 8 חודשים.

תודה על ההסבר, תמרוש. זה מאוד מעניין.

הממממ.....

או.קיי, לא יכולה לתת מגע עדין זה עניין אחד.
אולי קשה לה לאמוד את העוצמה של המגע שלה, ולייצר משהו מדויק. או שקשה לה לאמוד את האפקט של עוצמת המגע על אנשים אחרים.

האם היא גם לא מסוגלת לקבל מגע עדין, או שזה דווקא בסדר?
ובכלל, האם את רואה אצלה דפוסים של רתיעה ממגע מסוים ומגירויים אחרים?
(ילד נוגע חזק מדי, רגישות טקטילית, רגישות חושית העולם הוא יותר מדי וכו')

להרחיב לה את המנעד. אבל כרגיל, יתכן שזה צורך רק שלי.
או, אני לא יודעת. הצורך שלך אולי הוא באמת רק שלך (ולא קריטי אליה), אבל הוא גם יכול לשקף צרכים עתידיים של אנשים רבים שיבואו אתה במגע, ויהיה להם קשה עם הצד הזה שלה - ובמקרה זה הרצון לעזור לה להרחיב מנעד הוא חיובי מאוד.

כניסתו של הלל למשפחה,
באמת יכולה להעצים קושי קיים.

איך המגע הקשה הזה מתחבר לך דווקא לסרבול?
אמא בלמידה, רוצה הסבר ברמה התיאורטית?
יש הטוענים שסרבול תנועתי (לפחות במקרים מסוימים) נובע מקושי מסוים בעיבוד תחושה. העיבוד של הגירויים המתקבלים ממערכות החושים לא מספיק אלגנטי, חלק, קוהרנטי, אז גם התגובה המיוצרת נופלת באיכות ובדיוק שלה ממה שהיתה יכולה להיות אילו היתה מבוססת על אינטגרציה מדויקת יותר של כל הנתונים. משהו כזה...

אבל, אמא של ליה, מה בעצם את שואלת? איזה ייעוץ את מחפשת שאנחנו (אולי) יכולות לתת?
את יכולה למקד?
@}

תמרוש רוש
אני כל פעם שוכחת שאת בהריון (השכל בורח עם החלב, את יודעת)
וכל פעם נזכרת ומחייכת לעצמי ומקנאה כבר מראש בילדים שלך, שאיזה אמא תהיה להם...

ובעניין ליה: היא בת ארבע, ליה. קפיצית כזאת: מטפסת, קופצת, אין בעיית סרבול.
העניין הוא שאין לה ברפרטואר מגע עדין. לא בחיבוק, לא בנשיקה, לא בליטוף.
היא תמיד נכנסת בנו כמו ש מי מה תיארה באמת.
זה מתערבב לי פה עכשיו עם ההתמודדות הלא פשוטה שלה עם כניסתו של הלל למשפחה,
אבל נדמה לי שזה היה ככה גם קודם. אולי רק הקצין בשנה האחרונה.

ועדיין נדמה לי שהכי מדוייק שהגעתי כאן זה קשה למגע
אני מרגישה צורך, לאחרונה, ללמד אותה (אם אפשר בכלל...) מגע רך, עדין.
להרחיב לה את המנעד. אבל כרגיל, יתכן שזה צורך רק שלי.

גם השנייה שלי, שכולה רוח תזזיתית רמת קול, מאז שנולדה לה אחות נהייתה מסורבלת יותר, ניתקלת ונופלת ונחבלת. ועם הקטנה הייתי צריכה להעיר לה הרבה להיות יותר עדינה והיא כ"כ משתדלת! ועדיין חסרת זהירות. טוב, היא רק בת 4 אבל תמיד הייתה כ"כ נבונה וזהירה ועכשיו כ"כ לא!

_היא קשה, ליה. כלומר: קשה למגע. איך אני אסביר את זה? בטח המבינות יגידו שזה עניין של טונוס,
אבל זה ממש כאילו העור שלה קשה. ומאז שנולד לה אח שתיאורו הכי הולם הוא "רך ומוצלח", זה עוד יותר ברור.
היא ממש לא מצליחה לייצר מגע עדין. זה בטוח מתחדד מול הנוכחות שלו כאן. (בעיקר אצלי בראש, ובכל זאת ),
משהו בחדירה האגרסיבית שלה למרחב התינוקי והרך של שנינו מצליח להוציא אותי מדעתי. ואני מניחה שזה מקצין את העניין.
יש לי עוד מה לכתוב, אבל אני רוצה לשמוע אתכן קצת..._

אז דעתי המלומדת היא: תכתבי עוד, תתארי עוד, כי כרגע התמונה לא ברורה לי. אני אפילו לא מצליחה ליצור שאלות מנחות.
(אה, כן, ואני בהריון חודש שמיני, ובכלל הולכת ויוצאת מנטלית מהמקצוע, ונכנסת לעולם אחר, אז... להנמיך ציפיות, טוב?)

זה קשור, אני לא יודעת איך להסביר , אבל זה קשור. כתבתי פה פעם על אסף שהמגע שלו "נכנס" בנו, אז ישר הזדהיתי עם אש"ל. אולי זה קשור יותר לויסות...
נו יאללה תמרוש, אז מה אם עכשיו ארבע בבוקר באוסטרליה, אנחנו מחכות פה לתגובתך!

הי, אש"ל, איך המגע הקשה הזה מתחבר לך דווקא לסרבול?
נראה לי ש-תמרוש רוש תוכל לשפוך אור על הסוגייה.

כבר מזמן רוצה להתייעץ אתכן במשהו. נזכרתי שכתבתי כאן במעלה הדף (מזמן)
ליה חוסכת ממני בדרך כלל את ההתמודדות הזאת כי היא קופצנית וקלילה וספורטאית כמו אבא שלה

והנה אני נתקלת בבעיה שקשורה לסרבול ומרוב שהתחייבתי על קופצנית וקלילה אני מתפדחת להתייעץ.
ובכל זאת: היא קשה, ליה. כלומר: קשה למגע. איך אני אסביר את זה? בטח המבינות יגידו שזה עניין של טונוס,
אבל זה ממש כאילו העור שלה קשה. ומאז שנולד לה אח שתיאורו הכי הולם הוא "רך ומוצלח", זה עוד יותר ברור.
היא ממש לא מצליחה לייצר מגע עדין. זה בטוח מתחדד מול הנוכחות שלו כאן. (בעיקר אצלי בראש, ובכל זאת ),
משהו בחדירה האגרסיבית שלה למרחב התינוקי והרך של שנינו מצליח להוציא אותי מדעתי. ואני מניחה שזה מקצין את העניין.

יש לי עוד מה לכתוב, אבל אני רוצה לשמוע אתכן קצת...

אפצ'י

קישור מעולה

רק דבר אחד הוא שכח לכתוב שם: הרציונל הוא לא רק בזה שהילד שולט על התנועה (שזה גם חשוב), אלא שעיקר המיומנות באופניים היא לשמור על שיווי משקל, והפדלים זה עניין משני בדרך כלל, והשיטה שלו באמת מקנה קודם שיווי משקל ואחר כך מוסיםה את הפדלים, כמו שצריך להיות, במקום להתרכז בפידול ולדחות את שיווי המשקל לאחר כך.

איך ללמד ילדים לרכוב על אופניים

נכון שזה שייך לכאן? @}

כן, אבל יש ילדים עם סרבול תנועה שזזים כל הזמן.... ויש ילדים רזים ומסורבלים... ההקשרים בין התופעות (סרבול והשמנה, וסרבול והימנעות מתנועה כללית) הם לא חדמשמעיים, ואני לא יודעת מה שכיחותם.

נורית סיפרה לי עליכם ואני כמובן שמחה לבוא ולדבר אתכם...אני מדענית החוקרת את סרבול התנועה אצל ילדים ממקום אחר...כמו ההשמנה... והיות ואני ביוכימאית אני מתייחסת לניסיון ל"חסוך" בתנועה כאל סימן של דאגה של הילד ל"מה יהיה מחר?"...אם הוא יהיה בטוח שיהיה בסדר הוא לא יחשוש כל כך לבזבז אנרגייה על תזוזה...כתבתי על זה מאמר (מצורף) ואני אשמח לשמוע מה אתם חושבים...הדגש שאני רוצה להבהיר הוא שהסרת הדאגה מהילד תשפר את יכולת תנועתו... http://www.notes.co.il/dina/31183.asp
תודה ולילה טוב, דינה

איזה יופי.
ברור שיותר מכל דבר אחר, התקדמות היא בעיקר תוצאה של הקילומטראז' שצוברים בהתנסות מסויימת.

עם הקטנים, לא רק שלא הפרעת להם (רק תמכת וכיוונת בעדינות), אלא שכל הלמידה נעשתה תוך משחק במים, ו-אם הבנתי נכון-לא הוגדרה כלל כלימוד או אימון (=משהו שעושים לתכלית מסוימת). אני חושבת שזו הדרך האידיאלית ללמוד.
לאחרונה אני מבינה שעם כל הדגש על חשיבות המאמץ והאימון (להבדיל מהדגש על יכולות מוּלדוֹת), צריך להיזהר מלהפוך את הפעילות הגופנית (וגם פעילויות אחרות, כמובן) למשהו שעושים כדי ללמוד ולהשתפר (או, בגיל מבוגר - כדי לרזות). לא. זה צריך להיות FUN, משהו שעושים לשם ההנאה שבו.
יש מחקרים שמראים איך כאשר מציעים לילדים (או חיות) פרס על משחק שהם משחקים בו ממילא, הפרס הורס להם את כל ההנאה מהמשחק. בהתחלה תדירות המשחק גוברת מאוד, כי הילדים רוצים לזכות בפרס. אבל כאשר החוקרים מפסיקים להציע את הפרס, הילדים מאבדים כל עניין במשחק, כלומר משחקים בו פחות ממה ששיחקו בתחילת הניסוי.

מתנה לדגיגים שלך, מימה:

ראיתי מסיבה אז באתי.
אז בהזדמנות רציתי לשתף בתהליכי למידה שעברתי עם שלושת הילדים. אסף ביקש ללמוד לקפוץ ראש. קבענו לעצמנו פגישה שבועית . בהתחלה הוא קפץ בישיבה. רבע שעה עשינו לימוד מתודי, כשאני מתקנת ומעירה ואז חצי שעה של אימון עצמי במהלכו אני שחיתי בריכות. למה אני מציינת את זה ששחיתי בריכות ? כי אחד הדברים הכי קשים לי בללמד בכלל ואת הילדים שלי בפרט הוא לתת לטעות. מייד אני רוצה לרוקן את כל הידע שלי אל תוך הלומד. אז ככה אני הייתי עסוקה ולא הפרעתי לו להתאמן. בפגישה השניה שלנו הוא כבר התחיל לקפוץ מעמידה ושוב עשינו רבע שעה מתודי וחצי שעה אימון עצמי. ומה אני אגיד - הילד קופץ ראש יותר טוב ממני.
שני הקטנים פתאום למדו לשחות. כאן התפקיד שלי היה עוד יותר מצומצם. בזכות הדף הזה נמנעתי ככל יכולתי ממחמאות (זה עוד לא ממש מצליח לי) והשתדלתי לשבח דברים ספציפיים כמו "יופי שהוצאת ראש לקחת אויר" או "תנועות מדויקות ויפות" וכל כך הצלחתי לא להפריע להם ללמוד שעכשיו הם פשוט שוחים (כמו סרדינים קטנים).
איזה כייף להפגש אתכן כאן.

מזמינה אותך לפזר את ענני הדאגה. בחורף נסער מוחות על החורף.

כן, את צודקת תודה.

(-: איזה יופי!