בהחלט מירי. אני חושבת שהתכונות הפיזיולוגיות/ גנטיות של הלידה הן נקודת פתיחה, והמצב הנפשי (וגם התזוקה של הגוף) משנים אותו לטובה או לרעה. אני אומרת שהגנטיקה שלי איפשרה לי ללדת מהר, והמצב הנפשי לא הפריע לגוף לעשות את מה שהוא יכול.

רחלי, רציתי לספר לך שהרהרתי וחשבתי על סיפורי הלידות שלך, ומצאתי הרבה דימיון לשלי. גם אצלי הקצב מהיר מאוד, הלידה השנייה הייתה בערך 3 שעות מתחילת הצירים. יש לי כל הזמן תחושה שהתזמון, הרצף והקצב של הלידה הם לא רק פיזיולוגיים/גנטיים, אלא שיש גם הקשר נפשי (עיין ערך "את יולדת כמו שאת חיה) - האם גם את מרגישה את זה?

סיפורי לידה מקסימים ומרגשים. תודה! מזל טוב!!
מענין לקרוא את כולם עכשיו מהזוית של אישה שממש מכירה את גופה ויודעת ללדת.

(האם את מתכונת לתלמה המלוות-לידה המקסימה מרעננה?
אם כן, היא ממש חברה קרובה של אימי ואני אוהבת אותה נורא. אז נשמע שהיית בידים טובות)

רחלי, נכנסתי וקראתי אחרי שדיברנו
כל הסיפורים מקסימים ומיוחדים, ואני בטוחה שכך גם הילדים!

תודה רחלי על סוף הסיפור!
המון מזל טוב. שמחה שבסוף יצא כמו שרצית - לא מהר מידי, מחוברת לעצמך.
אין ספק שאת יודעת ללדת!
ושוב מזל טוב!

אני יודעת ללדת, והפעם השלישית רק חיזקה את זה
@}
ושוב, מזל טוב!

עוד דבר שאני זוכרת מהלידה: הצירים היו מאד קצרים. גם בעיצומו של הכאב הכי חזק, הם היו כ 40 שניות אולי עד דקה, עם הפסקות ביניהם.

אני זוכרת שפחדתי כל הזמן ממפל התערבויות. פחד אמיתי.

אני זוכרת שברגע הקשה, ביקשתי ממשה שיטלפן לאמא שלי שתקרא לי תהילים.

ועוד כמה מחשבות:
הסיפור למעלה מספר בעיקר על מה היה: מה עשו לי, באיזה חדר, מי נכנס, מה אמר.
כשקוראים את זה, נשמע מאד טכני ורפואי.
אבל החוויה של כל הלידה, היתה:
היתה לי לידה טובה ומהירה.
אני עשיתי זאת, ובדרך שלי. למרות שהצוות רצה לכסת"ח את עצמו כל הזמן. (מיותר לציין השתינוק לא היה הפוך עם הראש, שלא נולד עם שום מצוקה)
אני יודעת ללדת, והפעם השלישית רק חיזקה את זה.

המשך...

עוד בחדר הקבלה, ככל שהתחזקו הצירים שקעתי בטראנס של הלידה, שאותו חוויתי גם בלידות הקודמות.
אני עוצמת עיניים, מתרכזת בנשימות, משמיעה קולות נמוכים מתנועעת.
משה ותלמה משמיעים איתי את הקולות. אני לא צריכה שום דבר אחר. תלמה מנסה לעסות לי את הגב התחתון אבל אני מפסיקה אותה. זה רק כואב לי יותר. כל מה שאני צריכה זה את הידיים שלה על הכתפיים שלי.
העולם החיצוני מתפוגג לאט לאט.. רק שהנוכחות של הגורמים הרפואיים כל הזמן דורשים חלק ממני להיות בחוץ, לענות על שאלות...

אני לא זוכרת דברים לפי סדר, אז אני כותבת כאן דברים שקרו, אבל לא ברור מה לפני מה..

עוד בחדר הקבלה אני נבדקת שוב, הפעם עם פתיחה של 7.
עם כל הדיונים על המוניטור, אני פורצת בבכי "אני רק רוצה לחדר" לא משנה לי איזה חדר, העיקר שיהיה לי כבר המקום שלי, שאוכל ללדת בו. וחלק בי אומר, "הנה את בוכה, זה המשבר של האמצע, אני בוודאי בפתיחה של 7-8"

לוקחים אותי לחדר, אני הולכת בעיניים חצי עצומות, עוצרת בצירים להשמיע קולות, למיילדת יש את תוצאות המוניטור ביד.
בדרך עובר איזה רופא. "אה, דוקטור!" היא נתלית בו באנחת רווחה "אולי אתה תוכל להסתכל על התוצאות של המוניטור. היולדת הזו רוצה את החדר הטבעי"
"לא איכפת לי באיזה חדר" הוא אומר "אבל אני רוצה אותה מחוברת למוניטור"

נכנסים לחדר הטבעי.
אני יושבת על הכדור, אבל לא ממש עוזר לי, רק כואב יותר. עומדת ונשענת על המיטה.
מחברים מוניטור לבטן
נכנסת מיילדת שאני מכירה (היא חברה של ההורים שלי). בין צירים אני אומרת לה שלום. היא עדינה ונחמדה.
היא בודקת אותי, ואומרת שאני לא בפתיחה של 7.. "אז כמה?" אני שואלת, היא מהססת, לא רוצה לייאש אותי "אולי 6".
(מחשבות שלי ברקע: המספרים הם חסרי משמעות, אני יודעת באיזה שלב אני בלידה. אני יודעת איך זה מתקדם מהר אצלי.)

מחברים אותי שוב למוניטור.
איזו מיילדת (אחרת) צועקת עלי "המוניטור לא בסדר! עם תוצאות כאלה את צריכה לחשוב על הבריאות של התינוק שלך ולא על שום שטויות אחרות!"
היא כל כך לא מזיזה לי.

מתישהוא נכנסת עוד רופאה. היא בודקת אותי ואומרת "יש לי הרגשה שזה XXX" (לא זוכרת את המינוח הרפואי, היא התכוונה שהפנים של התינוק לא בכיוון הרגיל.)

לא זוכרת למה, הם מעבירים אותי לחדר רגיל.
אני ממשיכה עם הקולות והנשימות והתנועות
בין לבין אני מציצה, ורואה המון אנשים בחדר. שתי רופאות ושתים או שלש מיילדות.
ואז למישהי יש את ההברקה לחבר מוניטור פנימי לראש של התינוק. לזה אני מסכימה, כי לפחות הדיוק של זה לא יושפע מהתנועות שלי.
אבל צריך לפקוע לך את המים.
אני מסתכלת על תלמה, שואלת בשקט מה דעתה, אם נראה לה שכדאי. היא אומרת שאין עם זה בעייה, ושמכיון שהצוות ממש מתעקש על המוניטור, כדאי ללכת עם זה.

רופאה פותחת לי את הווריד, פוקעת לי את המים, ומחברת מוניטור פנימי.

ואז, סוף סוף החדר מתרוקן מאנשים.
נשארת מיילדת אחת, נעימה ומקצועית שאומרת לי - את כבר יולדת, ואת תלדי איך שתרצי. (ואולי היא לא אמרה לי, אבל זה מה שהרגשתי)
מתחיל לי רפלקס לחיצה ,אבל היא אומרת לי - עוד לא ללחוץ!

תלמה! אני מתחננת, תעזרי לי, איך לא ללחוץ?
תפתחי את הפה גדול, תדמייני פתיחה של הרחם.
והמיילדת אומרת: תנשפי כמו לכבות נר.
אני מתחילה לנשוף. משה ותלמה עוד עושים לי קולות. "תפסיקו קולות. לנשוף איתי" אני בקושי מסוגלת לדבר, אבל הקולות שלהם פשוט חיזקו את הרצון שלי ללחוץ. הם נושפים איתי וזה עוזר...
(עוד מחשבה: אם "את יולדת כמו שאת חיה" אז אני חיה כמו רס"ר, הפקודות שיריתי אל המלווים שלי כל הלידה לא היו מביישות רס"ר מקצועי: קולות חזק. לא מסז', לא כדור, ידיים פה)

תוך דקה, אני כבר יכולה ללחוץ, לחיצה אחת והראש בחוץ, לחיצה שניה וכל הגוף יוצא.

הגיע רפאל!

נו...

איזה כיף! חיכיתי לסיפור הזה כבר המון זמן...

בינתיים תומכת הלידה שלי, תלמה, מגיעה, על תקן של דודה שלי.
למי שלא ידעה, בי"ח מאיר אוסר באופן רשמי על דולות ללוות לידות, אבל בפועל המיילדות לא שואלות אף אחת מי היא, כל עוד היא לא מפריעה להן לעבודה, הדולה יכולה להיות שם.

אחרי עוד 20 דקות מגיעה המיילדת, "הדופק עדיין לא בסדר. את צריכה לשכב עם מוניטור"

בשלב הזה אני כבר עמוק בטראנס של הלידה, שוקעת בצירים, עיניים חצי עצומות, נושמת,

לא מסוגלת לנהל דיונים, רק חוזרת על משפט אחד שוב ושוב

"אבל התוצאות לא מדוייקות, כי אני זזה, אני חייבת לזוז, אני לא רוצה מוניטור"

<תינוק בוכה, המשך יבוא>

{= סיפור הלידה של רפאל - ספטמבר 2005 =


עבר חודש מן הלידה, והכל מיטשטש ונשכח. כמה ההריון היה כבד ומעייף הפעם; כמה נגמרה לי כבר הסבלנות לקראת סוף ההריון; כמה פחדתי מהלידה...

הגעתי לעבודה בבוקר, באחד הימים בשבוע 40, כבר לא היה לי הרבה מה לעשות, אחרי שהעברתי את כל תחומי האחריות שלי לאחרים, וסגרתי את כל הקצוות. הכנתי לי רשימת נושאים לדבר עליהם עם המנהל שלי, והנה אני מרגישה תחושת מחזור. הלכתי לשירותים - זה נראה כמו תחילת מחזור. אולי זה הפקק הרירי? אולי זה דימום וצריך ללכת לבית חולים? אוי, אני מפחדת מבית החולים..

חזרתי למקום שלי, והתחילו צירונים קטנים. היו כאלה גם בימים האחרונים, קצרצרים ולא סדירים, ונעלמים אחרי כמה זמן. פעמיים הלכתי הביתה באמצע העבודה כי חשבתי שהלידה מגיעה.
הפעם הם לא נעלמים, והם די תכופים, כל 5 או 10 דקות.
אני אומרת למנהל שלי - בוא נדבר, ואח"כ אני הולכת הביתה, אולי זה שוב אזעקת שוא, אבל בכ"ז...
ישבנו, דיברנו, סגרנו עוד פינות.
ב 10:30 לקחתי את התיק והלכתי, מחייכת לכולם ואומרת, אולי אני הולכת ללדת, ואולי נתראה מחר!

הגעתי הביתה, וקפצתי לבקר את בעלי בעבודה, ושבתי שם והצירים הלכו והתחזקו, התחלתי להתהלך במקום, לנענע את האגן, ותוך כדי כך אני מבינה שכנראה זה זה. "הוא נלך הביתה, נראה לי שזה בדרך".
בלידה הזו החלטתי לא להגיע לבית החולים מאוחר מידי, כדי שיהיה לי זמן להתביית איפה שאני, ולא להגיע כשאני מתאפקת לא ללחוץ...

התקשרתי לתומכת הלידה. כל כמה זמן הצירים? היא שאלה, הם לא סדירים, כל 3-5 דקות. והם נורא קצרים. "רוצי לבית חולים!" היא אומרת לי.

ב 13:00 יצאנו מן הבית, אספנו את מרים מן הגן, הורדנו אותה אצל ההורים שלי, והגענו למאיר. חדר הקבלה היה מלא, אז חיכינו בחדר ההמתנה, משה מנהל בטלפון שיחות עם חברים כדי למצוא מישהו שיקח את מיכאל מהגן ב-4, ואני מתהלכת, מתמתחת, והצירים הולכים ומתחזקים.

בסוף הכניסה אותי מיילדת לחדר הקבלה, בדרה ומצאה פתיחה של 3 ס"מ (האמת, חשבתי שכבר יותר...) אמרתי שאני רוצה לידה בחדר הטבעי. יש אחד פנוי? כן. קודם 20 דקות מוניטור. היא חיברה אותי ויצאה, ומשה יצא לטופסולוגיה. הצירים מתחזקים ואני רוקדת בלי חשבון, שמה פס על המוניטור.
המיילדת חוזרת, מסתכלת על המוניטור ואומרת לי "לא טוב! יש ירידת דופק, את לא יכולה ללדת בחדר הטבעי, ואת צריכה להיות מחוברת למוניטור כל הזמן".
זה היה הפחד שלי... אבל כל הזמן זזתי, אמרתי לה, התוצאות בטח לא מדוייקות!.
היא אומרת לי שחשוב מאד לא לזוז 20 דקות עכשיו.
מש חוזר, יושב לידי על המיטה ואני מעבירה 20 דקות של צירים בלי לזוז. זה היה אולי החלק הכי קשה בלידה, כי בו ממש הרגשתי את המאבק נגד הגוף, שלא יזוז, שלא "יפריע". מצד שני, ראיתי איך המבטים שלנו מרותקים למוניטור, למספרים המרצדים, למחט המשרטטת את עוצמת הצירים...

>עדיין כותבת, פשוט שומרת לרגע. להתאפק עם התגובות!<

קפצתי שוב לומר שהסתכלתי בתמונות ואת כל-כך יפה!

@}

מזל טוב ללידה, למשפחה ושנה טובה ומתוקה!

אתמול הרגשתי את התקרבות הלידה, את שינוי התודעה.
לרגע רציתי לשקוע בעולם שלי, לשכוח ממה שקורה בחוץ;
ואז זינקתי נמרצת מן המיטה, הלכתי לארוז תיק, הכנתי דף עם מספרי טלפון חשובים ותליתי על הדלת, התקשרתי לתומכת הלידה רק בשביל לשמוע את הקול שלה, לדעת שהיא שם. רחצתי כלים.
ישבנו לראות קצת טלויזיה ואז נרדמתי.

היום בבוקר, הגעתי לעבודה, ופתאום הרגשתי שוב את הרצון הזה להתכנס, פתאום כל הדברים החשובים והדחופים נראו חסרי חשיבות.
הברזתי מישיבה אחת, הלכתי לשבת בחדר עם שתי חברות שלי, שתיהן אמהות, חמות, עוטפות. "אה, חדר של בנות" נכנסתי לשם באנחת רווחה. הסברתי להן בכמה מלים שאני צריכה שקט, ולהתנתק. הן מייד הבינו מה אני עוברת.
ישבתי שם כמה זמן, ואז הלכתי הביתה.
אני מרגישה את הזרועות שלי נחלשות, את התודעה מתכנסת.

>מחזיקה אצבעות<

נמרה, תודה על האוזן
שיבולת, תודיעי לי אם לא מסתדר עם הראשונה שביקשה את המשאבה.

המשך בלוג קינון:

היום, אני מרגישה את הראש מתבסס באגן, ממש ממש למטה, אני מרגישה (כבר כמה זמן) את כל עצמות האגן שלי מתרככות, אני כבדה והפנים שלי זורחות.

על המקרר שלי יש עכשיו פרסומת של מקום שמוכר אוכל ביתי וגם עושה משלוחים הביתה. אוכל זה אחד מנקודות התורפה שלי אחרי לידה (וגם בכלל), ולכן זה חלק חשוב בהכנה, לדעת שיש לי איך להשיג אוכל מזין שיגיע אלי הביתה.

התקשרתי לבי"ח מאיר כדי לברר אם אפשר לבצע את "פרוצדורת המדבקות" מראש, במקום שישלחו את בעלי כשאנו מגיעים עם הצירים. התשובה הטלפונית היתה לא "אבל זה מאד מהר".

ביקשתי מן השכנה שאם נצטרך לצאת בלילה לבית החולים, היא תבוא לישון אצלנו ולשמור על הילדים, עד שההורים שלי יגיעו מוקדם בבוקר להחליף אותה.

בלידה הקודמת הגעתי כבר עם צירי לחץ במכונית, וזו לא היתה חוויה נעימה, כי זה שבר לי את הטראנס של הלידה. הלידה עצמה היתה קצרה, 3 שעות מהתחלת הצירים בבית.
הפעם אני מתכננת להגיע בשלב יותר מוקדם של הצירים, ומצד שני מקווה למזער התערבויות רפואיות, למרות שאני אהיה שם יותר זמן.
אני משערת שגם הלידה הזו תהיה קצרה. יש לי תומכת לידה שגרה לא רחוק, ותספיק להגיע בזמן.

מקשיבה לך.

מיני בלוג קינון, לימים שלפני הלידה המתקרבת.

התחלתי חודש תשיעי, ואיתו התחיל גם הקינון.
סידרנו את הבלגן במרפסת, שהיתה כמו מחסן גדול.
במוצ"ש מצאתי את עצמי ב 11 בלילה מקרצפת מברגים מלאי חלודה מקופסת כלי העבודה ןממיינת ברגים ומסמרים...

היום הזמנתי את אח שלי ואת חברתו המקסימה לעזור לי לסדר את הצעצועים של הילדים.
אפשר לפתוח אצלנו טויס אר אס, והאמת היא שהם לא "משחקים" באופן סטנדרטי, אלא משתמשים בחלקים כדי לבנות את העולמות הדמיוניים שלהם.
השארתי מדף אחד של משחקים, והעליתי את השאר למדפים גבוהים, בשאיפה לעשות רוטציה עוד כמה זמן.
הורדנו גם שקיות שלמות של צעצועים לתינוקות קטנים (אוניברסיטה, בובות אצבע, כל מיני כאלה) - ועוד לא הספקתי למיין.
הראיתי לילדים את המגרה עם הצעצועים לבייבי החדש(ה)... מיכאל שואל כל הזמן - When is your baby coming out?? עוד מעט, אני אומרת, הוא צריך לגדול עוד קצת!
סידרנו את ארגז המצעים (שהיה ערימה של שמיכות וסדינים ללא סדר) - ופתאום חדר הילדים הפך להיות מקום שנעים להיות בו! נראה כמה זמן יחזיק מעמד.

יש לי רשימה ארוכה של דברים לעשות לפני הלידה: לארוז תיק, לקרוא קצת, לארגן מי יבוא אלינו לשמור על הילדים אם אני יולדת בלילה.. מי יבוא במהלך היום..
אני לא מצליחה להביא את עצמי לארוז תיק. אולי אם אני אארוז, אני אלד מיד?

next time birth the position you exaclty wanted, don't ever let them to put you on your back! I guess you read my first and second birth. the second baby's head was just a little smaller and I didn't tear at all! i am sure if I was forced on my back like with my first I would tear

ואגב - הלידה שלי הייתה בליס - איכילוב. את היומיים שאחרי ביליתי בחדר עם עוד שתי אמהות צעירות. גם זה היה בניגוד לפנטזיה שלי. אבל שום דבר לא יכול היה לפגוע באושר שלי. החיוך שלי זרח עוד הרבה אחר כך ללא הפוגה.

רחלי, גם הלידה שלי לא היתה לפי כל התכניות והפנטזיות. אני, בניגוד אלייך הייתי עוד פחות אסרטיבית בחדר הלידה, ולמרות שהגעתי עם דף מוכן מראש לחדר הלידה, שמפרט את כל בקשותי, בעיקר לא ללדת בשכיבה על הגב (עם כמה סימני קריאה והסברים נחושים), המיילדת השכיבה אותי מייד על הגב, ולא סתם - עם הרגליים למעלה - בתנוחה שהכי לא רציתי. אחרי שני מילמולי בקשה, שנדחו במהירות בטיעון שזו הדרך הטובה ביותר, החלטתי שאני לא הולכת להילחם באף אחד.פשוט זרמתי עם זה, רציתי כבר לפגוש אותו, כל המסביב (חוץ מאבא) היה רק תפאורה חסרת משמעות. אחרי הלידה נתנו לי להיות עם מיכאל עוד כחצי שעה (שעברה כמו שנייה), ואז לקחו אותו ממני (אני פשוט לא מבינה את האכזריות הזו), כמובן שאבא ליווה אותו בכל שנייה שלא הייתי לידו, ומיד אחרי בדיקת הרופא (למה, לעזאזל, הוא לא יכול לבדוק אותו לידי?), הוא חזר להיות לידי, עד עצם היום הזה.... (טוב, לא ממש, עכשיו הוא כבר בן שנה וחצי, וממש עכשיו מבלה לו במשפחתון).
ובכל זאת - למרות כל האמור לעיל, כששואלים אותי (אם זה עדיין מעניין מישהו) איך היתה הלידה - אני אומרת שהיה מקסים. כי כל הדברים מסביב לא חשובים בסופו של דבר. מיכאל יצא לאוויר העולם, ושנינו הסתכלנו עליו כלא מאמינים, בוכים ומאושרים. כל השאר כבר לא חשוב. ממש לא חשוב. זהו רק הפסיק הקטן של תחילת החיים. ואני כמובן לא מזלזלת בלידות טבעיות ורגועות משלי, המשמעות שלהן חשובה כמובן, אבל... רק אחרי הלידה מתחיל הדבר האמיתי !!!

{= סיפור הלידה של מרים (אפריל 2000) =

שלוש וחצי שנים אחרי, אני רוצה לכתוב על הלידה של מרים, המקסימה שלי!

הייתי אז בתקופת הטאיצ'י שלי, והייתי בכושר מצויין. עשיתי קורס הכנה ללידה, ביקרתי ב"מאיר" ואירגנתי לי תומכת לידה את גילה רונאל.
אבל הייתי לפני לידה ראשונה - מה כבר ידעתי? הלכתי בתמימות ובבטחון שהכל יהיה בסדר - ואכן כך היה!

אני זוכרת שהצירים הראשונים העירו אותי ב 2:00 בלילה, לא הייתי בטוחה, אז שכבתי ערה, ואחרי כשעה הערתי את בעלי. הוא ישב לידי והחזיק לי את היד. אני שכבתי ונימנמתי, כשהגיע ציר, הייתי לוחצת את היד שלו, והיינו משמיעים "אההההה" נמוך ביחד. התקשרנו לגילה, שאמרה לנו להמשיך להשאר בבית, ולעדכן אותה כל שעה.
הצירים התגברו, ואני שקעתי בחלום, עם התעוררויות בזמן הצירים.הכאב הלך והתגבר בהדרגה. פעם אחת היה ציר כואב במיוחד, חזק יותר מההתגברות שהתכוננתי אליה. נלחצתי! התקשרתי לגילה, אמרתי שאני מפחדת שזה יהיה כואב מידי. היא אמרה לי משפט או שניים נוזפים/קשוחים. לא לחשוב על זה, זה לא יעזור. תתרכזי בעכשיו. בדיעבד - היא אמרה לי בדיוק מה שהצטרכתי לשמוע.
היא הציעה לי לעשות אמבטיה חמה, אבל המים לא היו מספיק חמים בשבילי, אז יצאתי ממנה. המשכתי עם קולות, ונענועי אגן.
מתישהוא, 7 בבוקר, נסענו למאיר, גילה אמרה שהיא יוצאת ותפגוש אותנו שם.
אני זוכרת בדיקה בחדר הקטן, ודיווח על "5 ס"מ", (המיילדת היתה נחמדה. "כמובן שאני לא אבדוק אותך באמצע הציר!")
אני זוכרת שמשה הלך למלא טפסים, ונשארתי לבד. הכאב התגבר, עמדתי ליד החלון והסתכלתי החוצה, ועשיתי קולות,
משה חזר. נתליתי עליו - והמים ירדו בשיטפון!
הוא קרא למיילדת שלקחה אותי לחדר הלידה. מרב כאב, עצרתי כל ציר כדי להשען על הקיר ולעשות קולות...
בחדר, טיפסתי על המיטה, כל הגוף שלי משתולל, רוצה להקיא, נותנת לכל הגלים רבי העוצמה לשטוף אותי,
המיילדת (שוב) לא נתנה לי להיות על 4, ושמה אותי בשכיבה על הצד.
לדחוף, לדחוף. משה מחזיק יד אחד, המיילדת מחזיקה לי רגל, וגילה - שהגיעה עכשיו, מחזיקה לי יד שניה.
לחצתי 40 דקות, ויצאה מרים!

וקצת על ההתאוששות:
קודם, הרגשתי הרבה יותר חזקה אחרי הלידה הזו, מאשר בפעם הקודמת.
בזכות זה ששכחתי את הפלאפון, ביליתי יומיים וחצי במנוחה מוחלטת, עם אוכל של בית חולים ונוף מן החלון. גם ביקשתי מכל מי שהוא לא משפחה קרובה לבקר אותי בבית במקום בבית החולים.

לידיעת כל מי שמתכננת ללדת במאיר בקרוב: הם משפצים את הקומה שמעל מחלקת יולדות, ונכון לשבוע היו לנו כל יום שעתיים-שלש של רעש מקדחים מציק ביותר. השיפוצים אמורים להסתיים עוד חדשיים, ואז גם יהיו חדרי התאוששות מרווחים יותר (שתי נשים בחדר)

{= סיפור הלידה של מיכאל (פברואר 2002)=

כך זה היה:
במשך היומיים שלפני הלידה (שהקדימה בשבועיים) הרגשתי שהיא מתקרבת: היו לי צירי בריקסטון תכופים, והרגשתי את העצם באגן כואבת ומתרככת. הייתי גם מבולבלת, ולא רציתי לדבר עם אף אחד. זו היתה קצת בעיה, מכיון שבילינו סוף-שבוע עם משפחת בעלי בירושלים...(גיסי התחתן!)
בדיעבד הרגשתי שהגוף שלי דחה את הלידה עד חלוף כל המחויבויות המפשחתיות.
במוצאי שבת נסענו הביתה, ואני שכחתי את התיק שלי, עם כסף, תעודות ופלאפון -
הייתי ממש מנותקת, רוצה להתכנס לתוך עצמי... כמעט לא זזה...

בלילה, לא רציתי לישון. החלטתי לעבוד קצת ולשלוח חומר לעבודה באי-מייל - כדי שאוכל לעבוד פחות למחרת. בדיעבד - פשוט "סגרתי קצוות פתוחים" . שלחתי להם מידע חשוב שיצטרכו אם לא אהיה שם. נכנסתי למיטה לישון, אבל לא נרדמתי.
הצירים, שעד כה היו מדומים, החליפו צבע, ועכשיו היו ממשיים. השעה היתה שתיים בבוקר. הם היו כ-30 שניות, ובהפרשים של 3 דקות. 3 דקות? זה לא הגיוני. אולי הם בכל זאת מדומים.
ב 2:30 הערתי את בעלי במשפט הקלסי "זה מתחיל".
ב 3:00 התקשרתי לתומכת הלידה שלי, רציתי שתבוא - והפתעה: אין תשובה בפלאפון וגם לא בבית. השארתי הודעה, אבל ידעתי שכבר לא תספיק להגיע. התחלתי לפחוד - איך אעבור את הלידה לבד? ואז החלטתי במקום: לא לדאוג, שהתמיכה שלי לא איתי, אלא פשוט לעשות את כל מה שאני יודעת.
שיטת ההתמודדות שלי עם הכאב היתה בעזרת קולות נמוכים - שלמדתי בפעם הקודמת בקורס של איריס יוטבת בדרך אם. וכמובן תנועות אגן.
רציתי לשקוע בטרנס של הלידה, אבל לא יכולתי כל עוד בתי בת השנתיים (כמעט) ישנה בחדר ליד. כל הזמן דאגתי שהיא תתעורר. בקיצור- הערנו את השכנה והעברנו אליה את הפיצית. מייד אחר כך הרגשתי שנים שלשה צירים חזקים ועמוקים, שזכורים לי מן הלידה הקודמת כצירים של לפני ירידת המים. כבר הרגשתי בצורך ללחוץ! אמרתי למשה: "בית החולים. עכשיו!!!!". אבל ניסיתי לעכב את הלחיצות - פתחתי עיניים, (ההפך מן השקיעה בטראנס), הלכתי בבית, ארזתי, עם שהגיעה המונית. עלינו על מונית ונסענו למאיר. (5 דקות)
הגענו. בדיקה. פתיחה מלאה, יולדת עוד חמש דקות.
המיילדת מובילה אותי פנימה: "פתיחה מלאה, לג'קוזי" היא אומרת למיילדות האחרות. מסתבר שחדר לידה טבעית תפוס.
"לא משנה, את כבר יולדת" - נכנסנו לחדר אחר. הורדתי מעלי את השמלה בתנועה אחת, וירדתי לעמידת 6- התנוחה האינסטינקטיבית שלי. המיילדת התעקשה שאשכב על הגב כשהתינוק יוצא. לא רציתי - אבל גם לא יכולתי להלחם. "אני רוצה טבעי" זה כל מה שיכולתי למלמל.
המילדת הראתה לי את החידוש האחרון - כריעה בשכיבה. שכבתי על הגב, והחזקתי את הברכיים בידיים. שתי לחיצות - והנה הבייבי החדש שלי, בחוץ!!!

כמו שאתן רואות - סיפור פחות מאידיאלי במאיר 2002. יש לי תחושה שבלי הקירות הפיזיים של החדר הטבעי, הן שוכחות שצריך ללכת לקראת היולדת.
התוצאה של התנוחה שהייתי בה היא שכואב לי הגב התחתון, וגם שהיו קצת קרעים.

הלידה היתה קלה וטובהת אבל הרבה אחרי הלידה, אני נזכרת בה, ועצובה שלא היה לי את השקט והטראנס שרציתי.