עכשיו קראתי והתרגשתי!
חיבוק גדול ונשיקות למתוקות הקטנות שלך.

נהר

[b]סיפור הלידה של הקטנה היפה שלי החדשה - ר"ח תמוז 27.6 [/b]


[b]הלידה של היפה הקטנה שלי היתה לידה פשוטה, טבעית, זורמת ומעצימה[/b]

הזרימה התחילה עם הצירים - שהגיעו בדיוק ביום שסיפרתי לכולם שאני מתכוננת ללדת בו - [b]יום שלישי , פעמיים כי טוב.[/b]
הופתעתי שהם באו ככה לפי הזמנה כי הסוף של ההריון הזה לא היה מוזמן, אישפוז עם צירים מוקדמים בשבוע 33 ושמירת הריון של חודש.
אבל הם הגיעו, לפי הזמנה, קטנים ונוחים, נותנים לי זמן להתרגל.
אני זוכתר את עצמי שוכבת על הספה ונהנית מהם. נותנת לעצמי להיות מופתעת בכל ציר מחדש.
מניחה יד על הבטן ומרגישה את הנסיכה הקטנה שלי זזה שם בפנים.

אכלתי מלא , שיהיה לי כח ללדת. קראתי, כתבתי בבאופן טבעי, ערכתי סרט לסבתא שלי והתעסקתי בשלי.
בסביבות הצהריים שלחתי לאהובי SMS "בוא הביתה חמוד" , כמו שקבענו.
התקשרתי לדולה שלי - כמו שקבענו (קבעתי איתה אפילו את יום שלישי הזה ספציפי מרוב שהתכוננתי על ללדת בו).
הוא התייצב באחת.
היא הגיעה בשתיים.

יצאנו לבית החולים בשתים וחצי .
לבית החולים הגעתי במצב רוח מרומם.
קשקשתי עם כל הבחורות שעמדו בתור ללדת , הדגמתי לכולן שימוש בכדור בלידה (שהבאתי איתי כמובן) ושעשעתי אותן בדחקיה וצחוקיה.
לאלו שהעריצו אותי (אלו שכבר ילדו פעם) הסברתי "כואב, אבל אני יודעת כמה זה עוד יכאב אז חבל להתחיל להיות בדיכאון מעכשיו".
אשה אחת שאלה אותי אם אני קיבוצניקית (למה, קיבוצניקיות יולדות בשמחה וגיל, מקבלות השראה מהפוריות ברפת?! :-) )

את אהובי וואת הדולהשלי שלחתי לסידורים - שלא יבהו בי במבט מלא ציפיה ויפריעו לי להסתחבק (מה שבאמת התחשק לי ). עם אהובי זה פעל ועם הדולה לא (מקבלי התשלום האלה, מתעקשים לבצע את העבודה..).
הרופאה שבדקה אותי ("את לא בלידה" לפני ו"ואו , אני בהלם" אחרי) זיהתה שאני בפתיחה של ארבע עם צוואר מחוק לגמרי ומיהרה להכניס אותי לחדר הלידה הטבעי היחיד בקפלן.

בדרך לחדר לידה נתתי הנחיות:
א. בלי רחמים - אף אחד לא מסכן פה ואני רוצה העצמה ותשבוחות ולא רחמים ובכיות
ב. ביקשתי מאהובי לומר לי את המשפט "תרכבי על הכאב כמו על לוויתן" - משפט שעלה לי בבוקר מזכרון הלידה הקודמת , והרגשתי שיעזור לי.
הדולה התמרדה קצת בעניין הרחמים, אבל נגעתי באדום, והכללים נקבעו.

הגענו לחדר לידה , כל הגווארדיה (הדולה, אהובי ואני) ואני התחלתי להתעצבן .
התעצבנתי שהם יושבים ומסתכלים עלי ואני צריכה "לספק לידה".
התעצבנתי שהצירים הכואבים לא באים.
התעצבנתי שהרגשתי שאני משעממת אותם והלידה לא באה.
התעצבנתי והחלטתי להכנס למקלחת.

במקלחת ניסיתי להכנס למוד של לידה
בלידה הקודמת נכנסתי ממש למדיטציה של קולות נמוכים , שירה לה' וחיבור לתינוקת
זכרתי את המנגינה ושרתי אותה (אני אפילו שומעת אותה מתנגנת עכשיו, בראש) כלום
ניסיתי לחבר מנגינה אחרת .
שום דבר
ניסיתי לדבר עם הנשמה של התינוקת שלי ,
נאדה .
רק חשבתי על השניים האלה (אהובי והדולה ) שיושבים בחוץ ובוהים בדלת, .
והתעצבנתי כשמדי פעם היא הציצה לראות שאני חיה (בטח ה-ר-ג-ע הייתי מתחברת והיא הרסה הכל) .

אז יצאתי .
יצאתי, קצת מאוכזבת, "מצטערת, אולי אנחנו כאן בטעות"
ופתאום ציר - כמו שזכרתי - כואב מאוד, מפלח את הגוף .
[list]
[*] יש !!! זה מתחיל !! יאללה לדרך !! !
[/list]
אתה - איתי למקלחת !

פעלנו כמו צוות מיומן - בכל ציר אהובי ממסג' לי את הגב ואני עושה מסג' עם הטוש על הבטן .
בום , טרח, ציר ציר ציר ציר ציר ציר ציר ציר ציר .
כואב כואב כואב כואב כואב כואב כואב .
אבל זכרתי שיותר כואב, [b]אז הייתי שמחה ורגועה, שהצירים כבר כאן אבל (עוד) לא ממש כואב[/b]

פתאום אהובי לוחץ לי בצידי האגן בכח רב. הכאב של הציר , שהייתי באמצעו נעלם.
אני מחייכת אליו - "מה זה?"
"זה מהלידה הקודמת, גילינו את זה שם, זוכרת?".
זוכרת. תענוג. ממשיכים לעבוד ביחד.

אחרי שעה יוצאים , אני על הכדור , ומסתובבת , ועושה תנועות , וכולי בשליטה .
המיילדת באה לבקר ובודקת פתיחה (לבקשתי) .
חמש
מה חמש ?
נפלתי ,דמעות מילאו את עיני. חשבתי שזה הכי כואב, שאני מעולה , שאני בסוף, וכלום לא קרה...
אני ממש זוכרת איך הכתפיים שלי השתוחחו, כמו בסרטים המצויירים שמראים מישהו בדיכאון.
המיילדת, שרואה את מצבי, מציעה לעשות הפרדת קרומים, הדולה מתלהבת , אני מסרבת, אבל לא מגלה שאני מסרבת.
מבקשת זמן "להתייעץ עם בעלי".

המיילדת יצאה ואני אספתי את עצמי, בכח, הרמתי ראש, החלטתי שאני עושה את זה לבד. אני יכולה.
חזרתי לאמבטיה ופתאום שלשולים - אני משלשלת המון ובאמצע מעבירה צירים באמבטיה.
מחזיקה את עצמי לבד. מובכת מלהזמין מישהו לעזור לי.
בצירים נשענת קדימה על האסלה או מדדה למקלחת לזרם המים החמים.
יוצאת וקופצת על הכדור, רעיון של הדולה, להנחית את העובר ,
מרגישה שמשהו השתחרר.
כואב כואב כואב כואב כואב כואב כואב. .

עכשיו כבר כ-ו-ל-ם עובדים .
אני עומדת בחצי כריעה על המיטה, תלוייה על אהובי ,
הדולה עושה לי מס'ג בגב
אהובי לוחץ לי בצדדים
אני שורטת לו את הגב וצועקת.
מה צועקת, נוהמת נהמות של חיה.
אהובי לוחש לי באוזן את המנטרה "תרכבי על הכאב כמו על לוויתן" .
לפעמים הוא משנה ומוסיף את המילים "את בשליטה". זה מפריע לי. אני לא בשליטה. .
לפעמים הדולה מנסה להצטרף. אני משתיקה אותה. מסוגלת לשמוע רק את קולו של אהובי. .
כולם עובדים במרץ.
אני רוכבת. .

אחרי שעה , המיילדת חוזרת .
שואלת אם אני צריכה משהו .
אני : "יאללה, תבדקי עכשיו" .
היא בודקת - "כמה את רוצה? "
10
יש, 9+ , את צריכה ללחוץ ?
לא
טוב להתראות .

אני מופתעת מהקלות שבה היא לא נדחפת .
ממשיכה לנהום , לנשוך לשרוט ולהפעיל את כולם .
כורעת .
כואב לי מאוד.מאוד מאוד. זה לא מפסיק, הכאב .

פתאום פפפפפפפפפפפפפפפפ משפריצה מי שפיר על הדולה ועל אהובי .
הם מחליפים חיוכים
"שאף אחד לא יחייך !" אני זועפת (אבל מחייכת בלב @} ) . אנחנו עובדים, לא משחקים!
כואב כואב כואב .

פתאום אני רוצה לישון, יש לי בחילה , קר לי ברגליים. אני מתלוננת, מפסיקה הכל ונשכבת בתנוחת עובר.
המיטה רטובה, לא נוח לי בשום צורה. אני נעמדת ומסתובתת על המיטה, לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרב כאב.
רוטנת לאהובי "למה זה לא מפסיק, אני רוצה לישון. נכון שאמרתי שאני רוצה לישון? אז למה זה לא מפסיק? "
אהובי והדולה מחליפים מבטים , יודעים שזה שלב המעבר - מה שכתוב עליו בספרים.
גם אני מחייכת בלב. גם אני קראתי את הספרים.
נזהרת שהחיוך הפנימי לא יעלה על ההיסטריה הקלה, צריך אדרנלין לשלב הלחיצות.
כואב הכי.

פתאום אני לוחצת .
ממש פתאום .
יוצאת לי יללה כזותי מצחיקה "אני לוחצת........."

פתאום המיילדת שם, מתעסקת עם העניינים של הלידה .
אני נשכבת על הצד (אין לי כח לעמוד יותר). הדולה תופסת לי את הרגל למעלה. אהובי מחזיק לי את היד .
אני צועקת למיילדת "תעזרי לי !"
והיא עונה "לֵמה, את יולדת .

ואני יולדת. שמה את היד להרגיש את הראש יוצא.בעעעעעעעעע, חלק ודביק... .
הוא יוצא, ואני נוגעת בו ואז הגוף מחליק החוצה .

המיילדת שמה אותה עלי .
אני שוכבת והיא עלי , עם החבל טבור והכל .

[b]אני שוכבת עם התינוקת הקטנה שלי עלי, והיא חמה ורכה וחלקה , שוכבת לה שם, התינוקת שלי[/b] .
שונה לגמרי מאחותה, עם שיער שחור ואיברים ארוכים.
אני מנסה להניק , היא עייפה .
אני לא מוותרת והיא מתחברת ויונקת, מושלם, כמו דוגמנית של יניקה .
עם הפה הקטן הזה שלה.. .

אני מציעה למיילדת להזריק לי פיטוצין שהשילייה תצא ואני אשאר לבד עם הקטנה .
היא מציעה לי להמתין .
אני מסתכלת על התינוקת, איזו חמודה ,
[b]הלב שלי מתמלא[/b] אההההההההה ,
השיליה בחוץ .
נגמר.

כולם יוצאים משאירים אותי ואת אהובי עם התינוקת .
[b]שנינו מזיעים , מחייכים, אוהבים.[/b] מתבדחים על המי שפיר, מתבוננים בקטנה שלנו, שמאוד שונה מהגדולה-קטנה.
אני מלאת אדרנלין.
היא יונקת יפה, ואני "משחררת אותה" לניקוי וטיפול .
קצת שמחה לצאת מהחדר ולראות אנשים .

למחרת כבר הייתי בבית (ילדתי ב20:45 ויצאתי למחרת בצהריים), מקבלת את פני הגדולה-קטנה שלי עם אחותה.
היא שמחה ואני שמחתי בהן.

[b]סוף סיפור לידה[/b]

הרבה זמן עבר ולא כתבתי ב _[po]דף בית אישי [/po] כלום. מוזר, חשבתי שאני אכתוב ואכתוב ללא סוף, והנה הפסקתי עם הלידה כמעט. כנראה אין לי השראה מיוחדת מלהיות אם...S-:
זה מוזר, כולם שואלים אותי איך זה להיות אמא, ואיך זה שנולד רגש חדש שלא היה קיים, ואיך זה שמישהו תלוי בי לגמרי ואיך ואיך ואיך ואין לי תשובה.
ברור שהחיים שלי השתנו. לגמרי. גם בגדול - שבמקום לעשות אלף דברים בו זמנית אני בעיקר עסוקה בלהיות אמא וכל דבר נוסף מהווה מטרד גרידא, וגם בקטן - שסדר העדיפויות השתנה לבלי שוב- נניח שאני רעבה וגם היא אז אני אניק אותה, ואתן לה לפלוט ואולי היא תחרבן ואני אשטוף אותה ורק בסוף בסוף אני אשים לב שאני עוד לא אכלתי...
ברור גם שיש רגשות חדשים ושהיא תלויה בי (וגם עלי רוב היום)
וברור ששום דבר כזה לא היה בעבר.
אבל אני לא מוצאת את עצמי אומרת "ויי, השתנו לי החיים" , או חושבת "איזה קטע, נולדו בי רגשות חדשים" , או הוגגת " המשמעות שלהיות אם".
הכל פשוט קורה.
ידיד שלי אמר לי השבוע " הדג הוא פשוט דג, הוא לא חושב על זה שהוא דג", אבל אני לא נולדתי אמא (וחופרת דווקא כן.. ), ואפילו לא הבנתי ממש מה עושים עם הקטנטנים האלה כל היום עד עכשיו. כנראה שזה באמת [b]פשוט טבעי[/b].
מה שכן גיליתי שהאמהות עושה אותי שמחה ואופטימית D-: . דברים שביאסו אותי פעם לא מזיזים לי ואין לי כמעט מצבי רוח ("לא שווה לי " , איך שאני נהיית עצבנית היא מתחילה לבכות, ואז גם ככה אני צריכה להתאפס על עצמי מיד P-: ).
ואני גם מתעוררת בבוקר מחייכת (-:.


[b]סופ סיפור לידה של הנסיכה - הקרפדה[/b]

שלום לך שפע טל
איזה יופי של סיפור!
נראה לי שביליתי איתך קצת משעותייך האחרונות לפני הלידה (מעגל נשים באבן ספיר? אני הגעתי מאוחר עם שני ילדים תלויים עלי.)

שפע טל יקרה,
מאד התרגשתי לקרוא את מה שכתבת לי, וכמובן מיהרתי לחפש מי את...
קראתי, נזכרתי (בלידות שלי...), והתפעלתי.
מאד אהבתי את ה"בדיעבד"-
[u]למדתי שכאב הוא לא דבר בהכרח רע. כאב יכול גם להגדיל, להרחיב אופקים וליצור חיים[/u]
וחשבתי על הויכוח האינסופי: האם יוצר צריך לסבול, על מנת ליצור. אני חושבת שאנחנו יוצרים כאשר כואב לנו
מאד, או כשאנחנו בעננים מרוב אושר ואהבה. לידה - היא צירוף של השניים.
יצירה בשבילי, היא כמו לידה מתמשכת.
מאחלת לך הנאה מהנסיכה- אין כמו נסיכות, אני יודעת, כי יש לי שלוש כאלה...

אני חושבת שמהלידה שלי למדתי כמה דברים חשובים שילוו אותי גם בלידות הבאות.
למדתי על חשיבות הידע, שדווקא הוא מאפשר לך לזרום. בעקבות היוגה להריון והספרים שקראתי היו לי מגוון רעיונות לתיפקוד בזמן הצירים, מימשתי את כולם והיה מדהים. על שלב הלחיצות לא קראתי ולא ידעתי והוא היה הקטע היחיד הקשה בלידה (יש לי ביקורת על הדולה שלא היתה לצידי בשלב הזה אבל אני מבינה אותה - הרצוןלהמנע מאינטריגות של בית חולים).
למדתי על כוחה של אהבה ברגעים החשובים באמת. למרות שבדרך כלל כשאני בכאבים אני בלתי נסבלת, הצליחה האהבה להפוך את הכאב לחוויה זוגית שעד היום (ציפ בת חודשיים) אנחנו נזכרים בה בערגה (אבא של הנסיכה קצת פחות, כי היה לו קשה לראות אותי בכאב).
למדתי שלידה היא כמו מסע. דווקא כשכל הגוף כואב והשרירים דואבים, והסוף לא נראה לעין, דווקא אז מרגישים באמת את האוויר בריאות, את הנוף הנפרש, את החיים.
למדתי שכאב הוא לא דבר בהכרח רע. כאב יכול גם להגדיל, להרחיב אופקים וליצור חיים.
למדתי שאפשר לרכב על הכאב כמו על לוייתן ולנסוק לגבהים.
למדתי על כוחם של החיים ועל כוחי שלי.

אחר כך היו יום וחצי של ביקורים, שיגועים, סיפורים והתלהבות כללית. לא ישנתי, לא אכלתי, וגם ציפ לא קיבלה מי יודע כמה תצומי.
אחר כך, כבאנו לקחת אותה לחדר (להניק, להשויץ לא זוכרת למה) חסמה את דרכנו אחות שאמרה "התינוקת שלכם הצהיבה , שמנו אותה באור. יותר אי אפשר לקחת אותה ".
חמישי - שישי- שבת שכבה ציפ על שולחן האור , פרושה כמו קרפדה על שולחן הניתוחים, שומעת את קול צפצופ המכשיר (ולא מכאן שמה) שמשום מה הצטרך איפוס כל חצי שעה, ומשום מה הצפצופ שלו הטריף רק אותי ולא את האחיות שלא מיהרו להפסיקו.
חמישי-שישי-שבת ישבתי בחדר או במסדרון ובכיתי, מסרבת לקבל אורחים.
כל פעם שנכנסתי לתינוקיה דרכי כאילו נחסמה על ידי אחות תורנית שלא היתה צריכה שאיזו אמא תתערב לה בטיפול S-:. על מנת להניק הייתי צריכה לגייס את כל כוח הרצון שעוד היה לי (אין לך מספיק חלב והתינוקת שלך חלשה מדי בשביל שתסכני אותה) , ובסוף פשוט שאבתי ונתתי לה בבקבוק בגלוי , והכרחתי אותה לינוק מהשד בסתר. כל פעם שלקחתי אותה להנקה , צפצפה לי הקריזה בחדר אחרי חצי שעה שאני אחזיר אותה כי היא צריכה לשכב באור.
הייתי מאוד מסכנה וכך גם היא.
כשבמוצאי שבת שלחו אותי הביתה ואותה השאירו שם התפרקתי . השדיים שלי טפטפו חלב, ההורמונים חגגו, וחזרתי הביתה בל י הנסיכה.

{[b]מיכל[/b] (05.07.2005 15:28):
הי שפע טל
איזה יופי של סיפור וכמובן גם לידה
בעקבותייך התחלתי גם לכתוב את הסיפור שלי ואולי גם אפתח לי בלוג
חוץ מזה מצטערת על הקטיעה בשיחה ביננו אתמול, פצפונת הביאה יציאה ענקית על כרית ההנקה שלי

{[b][po]שפע טל[/po][/b] (11.07.2005 13:31):
תודה מתוקה . עכשיו אסיים סוף סוף את הסיפור כי אני רוצה כבר לחיות בהווה
ביום ראשון הגעתי לבית החולים שבורה ומפורקת. התיישבתי בחדר ההנקה, הסתכלתי על האמהות המניקות ובכיתי. למזלי זכיתי לעזרה משתי מלאכיות - יועצת ההנקה בבית החולים והדולה שלי שהתקשרה לשאול מה קורה.
שתיהן הבהירו לי שהתגובה שלי נורמלית ושאני באמת במציאות קשה - אמיתית והורמונלית.
שתיהן הציגו בפני את השאלה - מי באמת אחראי על הילדה שלי - האחיות או אני ( ותאמינו או לא, פעמיים לא ידעתי את התשובה והן היו צריכות לגלות לי - אני !!!).
שתיהן שלחו אותי אל התינוקיה להתחיל לתפקד כמו אמא (מה זה אומר?).
אז נכנסתי לתינוקיה, גררתי כיסא והתישבתי ליד הנסיכה הצעירה. לאחיות שניסו לחסום את דרכי הודעתי שאני יושבת כאן עד שהיא יוצאת מבית החולים.
הנקתי אותה שם ובגלוי.
סירבתי לתת לה תוספות קלוריות לחלב שלי, וכשהן התעקשו הבאתי את רופא המחלקה לגבות אותי.
ישבתי לידה כל היום, נגעתי בה ושרתי לה שירים.
אחרי כשעה האחות הראשונה התיישבה לידי לקשקש.
אחרי כשעתיים הן נתנו לי להחליף לה חיתול (פעם ראשונה בחיים שאני מחליפה חיתול!!).
בצהריים בערך כבר הפסקתי לשאול אם אפשר להניק/להחליף/לעשות reset למכשיר כשהוא מצפצף.
למחרת כבר היינו חברות והן סייעו לי בכל.
אני לא יודעת אם זה מקרי או לא אבל באותו יום התחיל לרדת לה הבילירובין והיא התחילה לעלות במשקל,
ולמחרת בערב יצאנו מבית החולים. .
יצאתי מבית החולים , באיחור של מספר ימים אבל עם תחושה חזקה של אמהות, בוטחת בעצמי, בנסיכה שלי ובקשר בינינו.

מיד אחרי הלידה אחותי נכנסה לחדר - מסתבר שהיא ישבה כל הלידה ליד החדר וקראה תהילים.
"איך את מרגישה ? " שאלה
"בעיקר גאה בעצמי |יש| " עניתי (לא התשובה הנכונה, אבל זה מה שהיה).
גם הדולה חייכה מעלי ושאלה "איך היה? "
בהיתי בה ולא ממש הבנתי מי זו האשה הזו ומה היא רוצה ממני .
עייפות אין קץ...
בשבע בבוקר, העירה אותי אחות אותי ממקום משכבי במסדרון - "הבת שלך רוצה לאכול " אמרה לי
ואני לא הבנתי מה זה אומר בכלל. לא נגמר ?

הי ציפציפ - הכל נכון, לפחות בזכרון.
אבל לשם האמינות , הנה הקטעים הפחות נחמדים מגיעים .
כשהצירים כאבו אף יותר (לא ידעתי שאפשר) התיישבתי זקוף על הברכיים (אני לא יודעת לכרוע) ונתליתי על צווארו של אהובי .
כל ציר צעקתי, בכיתי, שרטטתי את גבו ונשכתי את כתפו.
הדולה עודדה אותי - "תבכי, תפתחי את הגרון, תתני לעצמך".
ידעתי שזה כואב לו, השריטות והנשיכות אבל לי כאב יותר.
המיילדת האמיתי של בית החולים נכנסה ובדקה פתיחה - " פתיחה של עשר והיא בפלוס שתיים" היא אמרה .
"את לא צריכה ללחוץ?" פנתה אלי
ולא הצטרכתי ללחוץ.
"תשכבי על הצד, תלחצי בכל ציר ותגידי לי אם זה עוזר לך" הורתה לי .
הכל כאב לי , הייתי מותשת ומעל הכל לא הצטרכתי ללחוץ.
מאותו רגע היה קטע שהזכיר לי (אחר כך) מגרש כדורגל.
כולם מסתכלים לי בין הרגליים ובכל ציר צועקים "תלחצי , קדימה, תעצרי את הנשימה ותלחצי, קדימה ברבק!!!"
ואני לא מרגישה שאני צריכה ללחוץ ויודעת שאסור לעצור את הנשימה אבל לא זוכרת מה כן
התומכת הלידה פתאום משחררת ממני את האחריות .
"תגידי לי את מה לעשות" ביקשתי ממנה, והיא, כנראה בשביל שלום בית ענתה " לא רוצה, יש כאן מיילדת מנוסה" .
והמיילדת ממשיכה "קדימה! קדימה ללחוץ! לעצור את הנשימה!".
היה מדכא, רק רציתי לישון , בין ציר לציר כבר נרדמתי ופתאום -
"הנה , הנה הראש , הנה". הזמינו את אהובי לגעת בראש "אל תעזוב אותי! " הוא ויתר.
"תלחצי, די, עוד קצת, די , עוד טיפה, די יופי ".
וזהו בפבפבפפפפבפפ והיא בחוץ, התינוקת שלי , הבת שלי , החמודה , בחוץ |תינוק|
ואני רק רוצה לישון.S-:
הביאו לי אותה, שמו לי אותה על החזה והיא ינקה הקטנטונת, בקושי שני קילו
ואני רק רוצה לישון .
פתאום כולם יצאו ונשארנו אני , אהובי והנסיכה .
אני יודעת שעכשיו צריכה לקרות "הטבעה"
ואני רק רוצה לישון .
אספתי את עצמי וחייכתי, מלמלתי לו "תיצמד אליה, אתה אחראי עכשיו"
וכנראה שנרדמתי.
הנסיכה ציפ התחילה את דרכה בעולם...|אפרוח|

לא חותמת שהכל פה נכון

כשהיתה כבר פתיחה של שבע וחצי הציעו לפקוע לי את המים והסכמתי. הדבר הוביל לרצף צירים חזקים בטירוף וכואבים במספר רמות יותר ממה שהיה עד אז. הייתי על המיטה בעמידת כלב ובין ציר לציר נחתי על כריות.
בשלב מסויים צעקתי "אני כזו מסכנה".
טובה מייד קטעה אותי - " את לא מסכנה, את מצויינת. אל תתני לצירים להוריד אותך, תרכבי על הצירים, תשאבי מהם כוח".
בהתחלה לא הבנתי מה היא רוצה, אבל פתאום הכל התבהר בפנימיות של הדברים.
רכבתי על הכאב כמו שרוכבים על סוס לא מאולף.
כל ציר הפתיע אותי ורומם אותי.
פתאום נזכרתי שראש חודש היום
ושבראש חודש אומרים הלל.
וחלק מההלל הוא קריאה" אנא ה' הושיע נא אנא ה' הושיע נא
אנא ה' הצליחה נא אנא ה' הצליחה נא".
התחלתי לקורא את זה. בהתחלה בלב , אחר כך במלמול ואחר כך בקריאה.
קראתי לאהובי להצטרף לשירת ההלל.
שרנו ביחד (יש לציין שזה ממש לא הקטע שלו, ושהיתה ממש הקרבה מצידו כששר איתי במרץ )
לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה ,
יסור יסרני יה ולמוות לא נתנני ,
פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה ,
זה השער לה' צדיקים יבואו בו ,
אודך כי עניתני ותהי לי לישועה .. .
זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו "
שרנו ושמחנו וכשכאב לי מדי קראתי לו "אהובי, תשיר לבד" והוא המשיך לבד .
זה נתן לי כוח .
פתאום התרוממתי ואמרתי - "אפשר לקרוא לו הלל"
"לבן או לבת ? "
"גם וגם" .
והצירים המשיכו .

תודה חמודה @} |L| . כבר ממש בא לי להיות שם. (גם עכשיו היא מדהימה , אבל היא עוד לא מסתכלת לי בעיניים וזה כבר חודש וחצי וזה קשה קצת )...

שפע טל שלום
הסיפור שלך מגניב
גם לי קוראים טל וגם אני ילדתי במפתיע חודש לפני הזמן
כל הצירים על הכדור במקלחת בחדר הטבעי בבי"ח רוטשילד בחיפה
מה שטוב על הכדור במקלחת זה שבן הזוג יכול לכוון מים חמים או קרים לפי רצונך
גם אצלנו מדי פעם נכנסו מילדות, אבל לא ממש היו נחוצות..
חוויה מדהימה,
ומה שיצא ממנה עוד יותר מדהים
אצלנו יש בן קטן ומהמם
כבר כמעט בן עשרה חדשים
ובערך מגיל חמישה חודשים זה נהיה כל כך מדהים שפשוט לא יעלה על הדעת
אז מצפה לך רק עוד יותר טוב
שיהיה במזל ובאושר
בברכה,אני.

מכאן אני לא זוכרת בדיוק את הסדר אלא רק רצף אנקדוטות:
אחרי שעתיים של צירים חזקים והולכים ראינו של היתה שום התקדמות בפתיחה (נשארתי כל הזמן על ארבע). הרופא, שנכנס בדיוק, הודיע שיתנו לו פטיצין. אני התנגדתי. החלטתי ללכת על ה"שיטה הטבעית". הסתגרתי עם אהובי במקלחת. הוא עיסה לי את הגב עם מים חמים ואני עשיתי לעצמי מסג' בפטמות.
"אחת שתיים שלוש" - ציר! "עוד פעם!" , אחת שתיים שלוש ציר! עוד פעם! . בשיא הראבק, בשיא הנחישות.
יצאנו משם אחרי חצי שעה עם פתיחה של שבע וחצי.

כשהגעתי לחדר לידה (בסביבות 14:30) הבנתי שזהו, אני שם (לא בחדר, בלידה).
להפתעתי הייתי רגועה ואפילו שמחה. לא האחות שקיבלה את פני והודיעה לי שאין מיטות פנויות ביולדות ושאני אשן במסדרון ולא הרופא שהזמין לי אפידורל למרות שטענתי שאין צורך ("אם הייתי מקבל שקל על כל יולדת שאמרה שלא צריך והתחננה לאפידורל בהמשך...") פגמו בשמחה וברוגע.
רציתי להיות לבד.
נכנסתי למקלחת וישבתי שם על הכדור מתחת המים החמים.
נרגעתי עוד...
כל ציר שהגיע סובבתי את האגן על הכדור והמהמתי לעצמי בשקט.
ההמהום הפך למנגינה שהושרה בקולות נמוכים, בגרון פתוח.
המנגינה הפכה למנטרה .
המנטרה הפכה לשיר תפילה לאלוהים .
עם התחזקות הצירים התחזקה השירה
עם התחזקות השירה התגברה השמחה .
הפנמתי שאני יולדת לא בראש אלא בבטן .
ידעתי שאני מוכנה ושהתינוק מוכן .
שמחתי בגוף שלי והרגשתי שהוא חזק ונכון ומוכן .
והנפש שלי מוכנה להכיל את הכאב .

רק פחדתי שלאהובי לא יהיה מקום בתהליך הזה. פחדתי שבחיבור הזה לעצמי אהובי יינטש ולא יהיה לי מקום בשבילו במסע.
בגלל זה כשנפתחה הדלת (בפעם ה..) ואהובי והדולה שלי (טובה קרני ואני ממליצה עליה בחום לכל מי שמתעניינת) עמדו שם
הזמנתי אותו להצטרף.
אפילו שלא ממש רציתי ושקצת התביישתי בעירום השמן שלי שמסתובב על הכדור ובשירים הקיצ'ים שאני שרה.
והוא הצטרף והיא נשארה בחוץ ורק מדי פעם פתחה את הדלת, חייכה ומלמלה לעצמה "פשוט מצויינים"...{@

מתוקתי,
אם את קוראת את זה לפני שדיברנו,את מכורה לגמרי.
נא חברי את הטלפון,התקשרי אלי לעבודה,וספרי לי שהכל בסדר,ישנת טוב וששחר מצפצפת כתמיד.
מתגעגע ואוהב.
אני לא מאמין שהתחיל עוד שבוע,אוף.

למעשה לא אני בחרתי את השם אלא הוא באמת השם שלי. בתור ילדים היה לכל אחד מאיתנו שם רגיל ושם אינדיאני. אני הייתי שפע טל ועד היום השם הזה (אם כי אני לא משתמשת בו בחברה) הוא השם שאני באמת מחוברת אליו.

ולסיפורנו.
בבוקר למחרת כאבי הגב התעוררתי ב-7 בבוקר והופתעתי לגלות את אהובי ישן במיטה לידי (בד"כ הוא נעלם לעבודה בסביבות שש).
הופתעתי לא פחות לגלות שיש לי כאבים העוברים מהגב לבטן - צירים מה שאומרים.
אז הערתי אותו, כדי לדחוק בו ללכת לעבודה, וכדרך אגב סיפרתי לו שכנראה יש לי את הצירים המדומים האלה שכותבים עליהם בספרים.
הוא, מתך שינה עדיין, מלמל "טוב אז אני אשאר בבית ואראה מה יקרה..".
מכיוון שעדיין לא הכרתי בכך שבזוגיות שלנו הוא בעל האינטואיציה ה"נשית" (הוא ידע שנכנסתי להריון כבר למחרת שזה קרה, הוא סירב לעשות בדיקות כי הוא פשוט יודע שהילד בסדר ולא מבין איך אני, הרוחנית, כל כך קטנת אמונה והוא אפילו זה שהיה משוכנע שזו בת בעוד אני "הרגשתי אנרגיות של בן") התעצבנתי שוב (לי כואב והוא מבריז מהעבודה ?!), זרקתי אותו מהמיטה והודעתי לו שהוא יכול להשאר בבית אם הוא מתעקש אבל שלא יצפה ממני להשאר גם כי בימי שלישי אני רוקדת ולפני כן קבעתי עם חברה וגם אחר כך אני מאוד עסוקה.
כשראיתי שלא מזיז לו הוספתי שאם הוא כבר סתם נשאר אז שלפחות יעבוד בגינה כדי לעשות עם עצמו משהו יעיל (ועד היום ציפ נהנית בחלב אם שאוכלת מגוון תבלינים טריים שאבא שתל ביום שהיא נולדה).
חלפו להן שעתיים, הגינה כבר עמדה על כנה ולי נהיו צירים סדירים פעם בחמש דקות. גם שלשול עשיתי.
כשאחותי התקשרה ב9 לקשקש ואהובי ענה לה היא מייד הבינה שמשהו קרה (זה פשוט אף פעם לא קורה. מדובר בבן אדם עם מוסר העבודה הגבוה בתבל), ביקשה אותי ודרשה ממני לנסוע לבית חולים "לברר אם קרה משהו, או לקבל את הזריקה הזו שמרגיעה את הצירים". הסכמתי ללכת, בעיקר כי אני רוקדת ממש ליד הדסה עין כרם וחשבתי לגרור את אהובי לריקודים, שיראה מה אני עושה כל השנה. ברגע האחרון הצליח אהובי להגניב לאוטו (תוך כדי שאני מתרעמת ללא הרף) תיק קטן עם מברשת שיניים, משחה, שמן שקדים, חולצות נוחות ושאר שטויות שהוא (ולא אני) הכין מראש ("מה זה זה? למה מברשת שיניים אם אני הולכת לרקוד? תכניס לעצמך לראש שאני לא יולדת היום. נקודה !" ).
הגעתי לבית חולים עם פתיחה של ארבע וצוואר רחם מחוק כמעט לגמרי. הודיעו לי שהתחלתי תהליך של לידה. אני לא הפנמתי.
אחר כך שלחו אותי להסתובב בחוץ ולחזור עוד מעט לבדיקה נוספת.
הסתובבנו בפריפריה של בית החולים. הצירים התחילו לכאוב ואני רק רציתי הביתה. אהובי, ניסה לשכנע אותי להשאר והציע שנעשה פיקניק על הדשא. באקט של התרצות הסכמתי בתנאי שילך לאוטו ויביא ערכת קפה, סק"ש ואת כל הדרוש שאני ארגיש בפיקניק אמיתי (בדרך כלל אני יותר נסבלת אבל כאב לי וממש לא הייתי מוכנה לזה שאני יולדת, ובכלל לא קראתי עדיין את הפרק על לידה בטבעי ללדת וגם לא בלידה פעילה והכל היה גדול עלי ).
אז ישבתי על הדשא וחיכיתי לו , וכל פעם שהיה ציר נעמדתי על ארבע וסובבתי את התחת (זה עוזר פלאים) וכמעט שנרגעתי והפנמתי מה קורה. לצערי תהליך ההפנמה נקטע באיבו כתוצאה מאי אלו נפגשים של חוסר פרטיות -איש אחד שפירש את תנועותי לא נכון ןביקש להצטרף , שתי בנות שהתיישבו ממש קרוב ושמעו טראנס בקולי קולות ועוד נספחים של שהיה במצב אינטימי במרחב מאוד ציבורי.קמתי והתחלתי ללכת לחדר לידה להודיע לאחות שם שאניהולכת הביתה, שלום ולהתראות. בדרך קרו כמה דברים - אהובי הצטרף אלי עם כל הפקלאות, פקע לי הפקק הרירי, נמחק לי לגמרי צוואר הרחם וכשהגעתי סופסופ לאחות (ואמרתי לה שממש משעמם בבית חולים שלהם ושאני הולכת הביתה שלום) שלחו אותי לחדר לידה והתהליך התחיל.

הי וברוכה הבאה, {@|*|
מחכה להמשך... בזמנך הפנוי:-)

מחכה לעוד......

ברוכה הבאה {@
איזה סיפור מגניבב...

אה, היו תגובות! תודה בנות! איזה כיף ! (אבל אני באמת צריכה להפסיק לכתוב. יש לי עוד מלא חודשים להיות עם ציפ בבית..)|יש|

את הנסיכה ילדתי ביום הנישואים שלי. טוב, לא בדיוק, יום הנישואין שלי הוא בל' ניסן והנסיכה נולדה בא' אייר, אבל ראש חודש נחשב בתור יום אחד אם ממש רוצים.
ללידתה של הנסיכה קדמו מערכת של צירופי מקרים מדהימים, שהם כמובן לא צירופי מקרים בכלל.
יומיים לפני הלידה השתתפתי במעגל נשים שמתקיים מדי חודש. באותו מעגל פיסלנו בחימר, ושוחחנו על היצירות. אחת פיסלה אשה עם ציצי ענקי שמעניק חלב לכל העולם. שנייה- אישה עם בטן, שלישית- אשה עם תינוק.אני פיסלתי את אהובי מוקף בילדים שכמו צומחים מתוך גופו. אחרי ששכחו קריאות ה"הצילו! גבר במעגל נשים!" התפתחו תהיות איך אני (בסוף חודש שמיני) "שכחתי" לפסל את עצמי בהרמוניה המשפחתית.בקול נמוך ושפלות רוח הודיתי שאין לי ממש מושג מה עושים עם ילדים, ושפעם אחרונה שהרמתי תינוק הייתי בת שנתיים וחצי (וגם אז לא הצטיינתי בעניין). על מנת לעודד את הבנות (ולא לצאת "לא מחוברת" ) הודיתי לה' על כך שיש לי עוד חודש נוסף "לעבוד על הנשיות שלי " ולהתחבר לעניין ההולדה, התינוקות ובכלל.
למחרת חגגנו בבית את יום הנישואין שלנו. אני הבאתי לאהובי את הפסל ("איפה את בפסל?" "מפסלת אותו"). אהובי הביא לי כובע של תינוק. רק עשיתי את עצמי לא נעלבת (זוכרות, היה לי עוד חודש שלם עד התאריך המשוער של הלידה ובהחלט חשבתי שמתנה יותר תיגע בי ) כי רק לזכור את יום הנישואין, כך שמעתי , זהו כבר צעד מרחיק לכת אצל גברים ולא רציתי לדכא אותו באיבו.
לפני השינה כאב לי קצת הגב, וביקשתי להמשיך את חגיגות יום הנישואין מחר, אולי במס'ג...

טוב, הסיפור מתחיל להתארך , אז נמשיך בהזדמנות...

[sup][po]דף סיפור לידה[/po], [po]דף סיפור לידה בבית חולים[/po][/sup]

הדף הזה הולך להיות דף סיפורי הלידה שלי -

את סיפור הלידה של הנסיכה הקרפדית העברתי כמות שהוא מה _[po]דף בית אישי [/po]
את הסיפור לידה של הנסיכה המתוקה הקטנה החדשה שלי כתבתי ברצף

שפע אור ואהבה @}

[b]סיפור הלידה של הנסיכה הקרפדה 10.5.05 ראש חודש אייר[/b]